<< · כל בו · עה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן עה עריכה

עה. הלכות אישות

וברכת ארוסין ונשואין ופירושן והנשים האסורות לכהן. והיאך יתנהג האיש עם אשתו ודיני יחוד.

משנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש להיות נושא אשה שיקנה אותה לו תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה. ומצות עשה של תורה שיקח איש אשה שתהיה מיוחדת לו לאשה לפרות ולרבות ותהיה כונתו בזה לקיום המין לא להנאת עצמו.

ובאחד מג׳ דברים האשה נקנית אליו בכסף בשטר ובביאה. ואחר שנקנית באחד מג׳ דברים נקראת מקודשת כלומר שנאסרה לכל זולתו כהקדש ואם ירצה לגרשה שצריכה גט שהרי היא אשת איש גמורה. ואין האשה מתקדשת בכסף בפחות משוה פרוטה. וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האטלקי. וכבר בארנו על פי הקבלה שהפרוטה משקל חצי שעורה מכסף נקי.

ואומר לה כשמקדש אותה הרי את מקודשת לי בכסף זה או בדבר פלוני כדת משה וישראל ואם קדש בשטר כותב על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה או על העלה או על כל דבר הנרשם הרי את מקודשת לי וכו׳ ונותנו לה בפני עדים וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת ואינו כותבו שלא מדעת ואם קדש בביאה אומ׳ הרי את מקודשת לי בביא׳ זו הרי את מאורסת לי או כיוצא בזה הלשון בבעילה זו ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה. וכתב הר״י ודין קדושי ביאה אין נוהגין עתה כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותא.

ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו שיהיה משמע הדברים שקנאה. היה מדבר עמה על עסקי הקדושין ועמד וקדש ולא אמר לה כלום הואיל והיו עסוקין באותו ענין הרי זו מקודשת ואין צריך לפרש. וכן אין צריך לפרש אתם עדי אלא כיון שקדש בפניהם הרי זו מקודשת. ואין האשה מתקדשת אלא ברצונה אבל האיש מקדש בעל כרחו.

והאב מקדש בתו עד שתהיה בוגרת שלא מדעתה והוא מקבל קדושיה עד שתבגר או מוציא ידה מחיקה ומכין אותה לקבלן. כיון שבגרה אין לאביה רשות בה והרי היא ברשות עצמה ומקבלת קדושיה וכן אם נתארמלה מן הנשואין או נתגרשה שוב אין לאביה רשות בה ואפילו היא קטנה. נתקדשה שלא לדעת אביה קודם שתבגר אינה מקודשת ואפילו נתרצה האב ואפילו נתקדשה בפניו ובין היא ובין אביה יכולין לעכב.

האשה עושה שליח לקבל קדושיה כשהיא גדולה וכן האב עושה שליח לקבל קדושי בתו קודם שתבגר שהיא ברשותו. ואומר האב לבתו צאי וקבלי קדושיך. ושלוחי קבלת הקדושין צריכין לעשותן בפני עדים. והאיש עושה שליח לקדש לו אשה ואינו צריך לעשותו בפני עדים שאם חזרו השולח והשליח אין צריכין עדים שהשליח נעשה עד.

שליח איש שקדש אומר לאשה הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה או בשטר זה וכו׳. ושליח אשה המקבל הקדושין אומר לו המקדש הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי בדבר זה והוא משיב לו קדשתי׳ לך או ארסתיה לך וכיוצא בלשונות אלו. וכן המקדש על ידי האב אומר לו הרי פלונית בתך מקודשת לי וכו׳ והוא משיב לו קדשתיה לך או ארסתיה לך וכו׳. ואם לא השיבו כלום אלא שאמר הן או ששתק והם עסוקין בענין די.

והכל כשרים לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן. כבר בארנו שהאיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה והשליח עושה שליח.

והאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחד מקודשת וכן בגרושין. והאומר לחברו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם כי לכל אחת יש לומר שמא קדש שלוחו קרובתו של זו. אבל אם בשעה שצוה לשלוחו לא היה לזאת שרוצה לקדש שום מקרובות האסורות פנויות מותר בה. והר״ף ז״ל כתב אף על פי שהיו לה לאחר מכן. פירוש לאחר שצוה לשליח.

והמקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת בין שהיה התנאי בין מן האיש בין מן האשה ובלבד שיהיה התנאי כפול והתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ודבר שאפשר לקיימו. פירוש התנאי האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום מקודשת מעכשו. והוא יתן לה תוך הזמן שפרש. והר״ף זכרונו לברכה כתב ואם קבלה קדושין מאחר אינה כלום אפי׳ קודם קיום התנאי אינם כלום רק שיתקיים התנאי תוך הזמן שפרש דהאומר על מנת כאומר מעכשו.

המקדש במלוה שהאשה חייבת לו אינה מקודשת ואפילו במלוה בשטר אבל בשטר חוב דאחרי׳ וכן במשכונות דידה שבידו והחזיר לה המשכון שבידו מקודשת ואפילו במלוה שהיא מחוייבת לו. והמקדש במלוה ובפרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת.

והאומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה והניח לה משכון עליו מנה אין כאן ואינה מקודשת. והר״ף ז״ל כתב וכן במקח לא קנה ובקרקעות דאי במטלטלי פשיטא דלא קנה דהא אין נקנין בכסף אפילו כשהן בעין אלא במשיכה.

האשה שנתנה כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת וכן נתנה היא ואומ׳ הוא. והר״ף ז״ל כתב אם לא באדם חשוב אבל אם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק. שטר קדושין שכתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת לפי שאינה מתקדשת אלא לדעתה שנ׳ והלכה והיתה והלכה לדעת׳. והר״ף ז״ל כתב שאם נכתב שלא מדעת האשה אע״פ שקבלתו מדעתה אינה מקודשת.

והאיש שאמר הריני אישיך הריני בעליך וכיוצא בזה אינה מקודשת כלל אבל כל לשון שהיא מכרת בו שקנאה הרי זו מקודשת כגון הרי את ארוסתי קנויה לי ברשותי זקוקה לי לקוחתי. חרופתי. מקודשת. מיודעת. מיוחדת. עזרתי. נגדי. צלעתי. סגורתי. תפוסתי. תחתי. מקודשת מספק והוא שמדבר עמה על עסקי קדושין. והר״ף ז״ל כתב ואהנך לישני דספק קדושין קאי אבל אלישני דקדושין ודאי אפילו בלא מדבר עמה על עסקי קדושיה מקודם לכן מקודשת.

מצוה שיהיה האיש מקדש יות׳ משלוחו וכן האשה שתתקדש בעצמה יות׳ משלוחה ואע״פ שיש רשות לאב לקדש בתו עד שתבגור. מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. והר״ף ז״ל כתב והני מילי בימיהם שהיו ישראל רבים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין אנו לקדש אפי׳ קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר״ם ז״ל ומהאי טעמא אנו כונסין נשים נדות ועושין חופה אפי׳ כשהן נדות רק שיהיו מודיעין לחתן אע״פ שבימיהם לא היו עושין כן. אך רבנו יחיאל מחמיר שלא לכנוס שום נשים נדות דשמא חופת ביאה קונה ונמצאת החופה תלויה ועומדת ע״כ.

כתב ה״ר יצחק האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית הן הן שלוחיו הן הן עדיו. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע אם נאמר כן גבי שלוחי האשה לקבל גטה וקדושיה ע״כ.

ולא יקדש אדם אשה עד שיראנה וכן אין ראוי לאיש לקדש קטנה ונהגו כל ישראל לקדש בכסף ולא באחד משני דרכי׳ אחרים ואין מקדשין בביאה והמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות אע״פ שקידושיו גמורין.

ואסור לאדם לקדש אשה בלא שדוכין או בשוק ואם קדש קדושיו קדושין ומכין אותו מכת מרדות. האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת.

והמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפי׳ שניהם מודי׳. וכתב בעל המנהל מסקנא דשמעתא דרב כהנא אמ׳ חוששין לקדושיו ורב פפא אמר אין חוששין ולא נפקא לן הלכה כמי ואומר ה״ר אליעזר שראוי להחמיר אבל בלא עדים לכולי עלמא אינה מקודשת עד שיקדש בפני עדים כשרים. מיהו לכולי עלמא לא משתהאי. והר״ף ז״ל כתב מעשה היה באשכנז באחד שקדש ואח״כ נודע שהיו העדים קרובים זה לזה. והיה ה״ר מאיר ז״ל מתירה בלא גט אע״פ דלכתחלה יצא הקול על ידי הקדושין מכל מקום מבטלין קלא דכן הלכה שהיה מביא ראיה מההיא דאפליגו בסורא מבטלי קלא ובנהרדעא לא מבטלי קלא. וסורא אתריה דרב ונהרדעא אתריה דשמואל ורב ושמואל הלכה כרב באסורי. כך השיב מורנו ה״ר מאיר אך רבני אשפיר״א הצריכו גט ולא מטעמא דקלא. ומיהו יש להביא ראיה דלא מבטלי קלא מהנהו עובדי דהנהו שמעתתא דאפילו למאן דאמר לא מבטלינן קלא וכו׳. ויש לחוש לדברי האומ׳ לא מבטלי׳ אע״ג דיש לדחות דלרוחא דמילתא קאמ׳ הכי מכל מקו׳ יש להביא ראיה מההיא דנפק עלה קלא דאקדיש לקטן נראה כגדול וקטן מסיקא הוא עובדא להתירא משום דעדין לא הגיע לפלגות ראובן כלומר עדין לא הגיע לחכמת הגדול והלכך אפי׳ קלא נמי לא הוי מעקרא משמע דאי לאו האי טעמא מתסרא משום קלא שמא לא מבטלי׳ קלא. והתם לא קאמ׳ אפי׳ למאן דאמ׳ וכו׳. כי ההיא דלעיל. ועוד מדקאמר הוה עובדא משום דעדיין לא הגיע וכו׳ משמע דאין להתירא כי אם מטעם זה וכן כתבתי בתשובת שאלה וכן נראה עקר. וצריך עיון ברב אלפס אע״ג דהוא לא הזכיר בפי׳ ענין קלא. עכ״ל הר״ף ז״ל.

קטנה שהלך אביה למדינת הים וקדשה עצמה מקודשת מדרבנן ואפי׳ בעודה קטנ׳ וכי גדלה גדלי קדושיה בהדה. והר״ף ז״ל כתב אך ר״י אומר שאינה מקודשת בעודה קטנה ומותר לקיימה ואפי׳ מדרבנן כיון שיש לה אב ונפקא מינה דאפי׳ מיאון לא בעיא בעודה קטנה. מכל מקום לא חשיבה ליה אצלו בזנות כיון דדרך אשות הוא ומותר לקיימ׳ מדי דהוה אקטן שהשיאו אביו דאמר תגדלנו ע״כ.

וחרש שקדש וחרשית שנתקדשה קדושיה קדושין מדברי סופרים. אך שוטה ושוטת אין להן קדושין אפי׳ מדברי סופרי׳. סריס שקדש ואילונית שנתקדשה הרי אלו קדושין גמורין. טמטום ואנדרוגינוס שנתקדשו או קדשו אשה הרי אלו קדושין מספק וצריכין גט מדרבנן מספ׳. המקדש אח תמן העריות לא עשה כלום שאין קדושין תופסין לא בחייבי לאוין ולא בחייבי כריתות חוץ מן הנדה.

ואמר פ׳ המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה כרב המנונא. וכן בפרק המקבל ופסק הר״י כמותו שכל התלמוד מקשה מדבריו. והרז״ל כתב מכאן פר״י בתשוב׳ על האשה שאמרה לבעלה ישען על ביתו ולא יעמד יחזיק בו ולא יקום כלומר שאינו יכול להיו׳ עמה כדרך כל הארץ שהיא נאמנת ואפי׳ הוא מכחישה רק שתאמר בפני בעלה דאינה מעיזה כגון ההיא דגרשתני ולא דמי לההיא דנדרים השמים בינו לבינה דאמר תביא ראיה לדבריה דהתם מיירי לענין יורה כחץ דאיהו לא קים ליה כדאמרינן ביבמות ולכך מעיזה לשקר אפילו בפני בעלה אבל למדי דקים ליה כמו לדידה כמו בישען על ביתו ולא יעמד ודאי אינה מעיזה לשקר בפני בעלה ונאמנת כמו ההיא דגרשתני הלכך ישען על ביתו כופין אותו להוציא ויתן כתובה. כך פי׳ ר״י. עכ״ל הר״ף ז״ל.

אבל אם קדשה אחר שלא בפני בעלה אינה מקודשת לפי שאין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה לדבריה שנתגרשה קודם שתקבל הקדושי׳ דק״ל דכל שלא בפניו מעיזה ומעיז׳.

המקדש אחת מן השניות כגון חייבי לאוין או חייבי עשה הרי זו מקודשת קדושין גמורין. ויבמה שנתקדשה לאחר הרי זו מקודש׳ מספק דנסתפק לחכמי׳ אם הקדושי׳ תופסין ביבמה כגון חייבי עשה או אין הקדושין תופסין בה כחייבי לאוין כדאיתא ביבמות ונחלקו בה רב ושמואל פרק האשה רבה ואע״פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו מ״מ עבר וכנס הרי זה מגרשה בגט. והר״ף כתב וצ״ע בספר מצות גדול מאי קאמר.

המקדש גויה או שפחה אין כאן קדושין אלא הרי היא אחר הקדושין כמו שהיתה קודם הקדושין. ועבד וגוי שקדשו בת ישראל אין קדושיהן קדושין. המקדש באסורי הנאה אינם כלום. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת חוץ מדמי ע״ז שתופסת דמיה.

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות תנאו קיים על מנת שאין לך עלי עונה תנאו בטל.

המקדש בשיראין ואמ׳ לה בחמשי׳ זוז ונמצא אחר כן שהוא שוה חמשים זוז מקודשת. ואמ׳ רבינו תם דוקא שיראי אבל אבן טובה צריך שומא ודאית קודם והר״ף ז״ל כתב ולכן אין מקדשין האשה בטבעת שיש עליו אבן עד שיסירו האבן.

המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ואח״כ בעל בעדים מקודשת. וקדושין שלא נמסרו לביאה הוו קדושין. והר״ף ז״ל פירש כיון שקדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו היא הוו קדושין שלא נמסרו לביאה והוו קדושין כאביי וצריכות גט ע״כ.

ושנינו המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל. והר״ף ז״ל כתב אבל הקטנות כלן בכלל ספק קדושין וצריכות גט כלן חוץ מן הבוגרת ע״כ.

ואפי׳ עשאתו שליח. וכן אמר ר״ת באחד שקדש בתו ופירש איזו בת שארצה ואחר כך קדש סתם כי אותה ששדך קדש והאחרות אינן בכלל הספק. ואפי׳ הכי לא עבד רבינו תם עובדא להתיר האחרות בלא גט. וכתב הר״ף ז״ל וכן היה רבנו מאיר זצ״ל מחמיר הרבה מאד. ע״כ.

העושה שליח לקדש אשה והלך השליח וקדשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות וכן מכל דבר.

יצא לה שם מקודשת בעיר כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחות ואומרות פלונית נתקדשה היום צריכה גט. ואם יצא עליה קול מראשון ונתקדש׳ לשני קדושי תורה דהשתא צריכה גט משניהם להתירה לעלמא ואם באים לעשות תקנה כדי שיכניסה אחד מגרש ראשון ונושא שני אבל אפכא לא שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן הארוסין הוא.

האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.

ואסור לאדם לקדש אלמנת חברו או גרושת חברו תוך ג׳ חדשים שנתאלמנה או שנתגרשה שהם צ׳ יום חוץ מיום שמת בו או יום שנתגרשה בו. וכן לא תחלוץ היבמה ולא תתיבם עד שיהיו לה ג׳ חדשים. וכן אסרו מעוברת חברו או מינקת חברו עד כ״ד חדשים חוץ מיום שנולד בו ויום שנתאלמנה בו. ואפילו נתנה בנה למינקת או שגמלתו. והר״ף ז״ל כתב וגם נתנה בנה למיניק או אפי׳ קיימ׳ בחרם או על ידי משכונות אסור דלמ׳ אתי לאחלופי ולא דמי להנהו דבי ריש גלותא דהתם ודאי מידע ידעי דלא הדרי בהו משום אימתא דבי ריש גלותא ולא אתי לאחלופי. כך פי׳ בתוס׳ ביבמות ע״כ.

אכן אם מת מותרת. ואחר שעבר ונשאה תוך הזמן יוציא בגט אך אם קדש לבד בתוך ג׳ וברח ערוקיה מסתייה. והר״ף ז״ל כתב משמע דוקא בדיעבד. אך מורי ר׳ יחיאל הורה לי עצה טובה אפי׳ לכתחלה לברוח דהכי משמע מתוך פרש״י שפי׳ ערוקיה מסתייה. דכיון דברח גלי אדעתיה שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן ע״כ.

ואם קדש תוך כ״ד הואיל וכלה בלא ברכה אסור׳ לבעלה כנדה אין צריך שיוצא בגט רק להפריש אפילו לא ברח כדברי בכור שור ויש חולקין עליו. ויש נפקותא לענין שאם הנושא כהן שלא יגרש ויש שחולקין עליו. והר״ף ז״ל כת׳ ובכור שור מביא ראיה מההיא דסוטה דקאמר גבי נושא מעוברת חברו תוך הזמן והיא שוטה לו תחתיו שיכול להשקותה מפני שאני קורא בה והביא האיש את אשתו וכו׳ מפני שיכול להפריש׳ ולהחזירה לאחר זמן משמע דבהפרשה סגי בלא גט משום דאיכא אסורא אחרינא עליה פירוש אסור סוטה והכא נמי איכא אסורא אחרינא דכלה בלא ברכה. ומיהו לא דמי התם גבי סוטה איכא אסור׳ דאורייתא אבל הכא גבי כלה בלא ברכה ליכא כי אם אסורא דרבנן כמו אסור מעוברת חברו ומה לי חד ומה לי תרי. ועוד איכא לפרש דההיא הפרשה דסוטה בגט קאמ׳ ולא חש לפרושי יוציא דמשמע בגט משו׳ דכבר שמעינן לה מההיא דיבמות דתני גבי מעוברת חברו יוציא בגט והלכך בקדש תוך כ״ד חדשים יברח או יתן גט וצריך עיון בספר גדול ע״כ.

קטן שקדש אין בקדושיו כלום אך תגדלנו ואין כאן משום זנות.

ואסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. אך הבעל המנהל ז״ל כתב כי מאחר דקיימא לן כר׳ אלעזר דאמ׳ אם קנו מידו לשעבד לה כתובה מועיל כמו כתובה וקנין במסירה דסתם קנין לכתיבה עומד. ואי אתפסיה מטלטלי עד שיהא פנאי לכתבה ע״כ.

טעם למה נהנו כל ישראל לקדש בטבעת שאין בו אבן או מרגלי׳ הלא תתן לבה אל המרגלית ותחשוב דהיא שוה דמים יקרי׳ ויהיה הדבר להפך ונמצאו קדושיה קדושי טעות.

ונותן הטבעת באצבעה ואומר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. ומי שאין לו טבעת ואמר לחברו השאילני טבעתך ואקדש בו אשה וקוצב לו דמיה ואומר כך וכך הוא שוה ואח׳ כך מקדש בו האשה ומודיעה כמה הוא שוה אינו צריך להחזיר לו הטבעת למשאיל רק נותן לו דמיו אחר שהודיעו שהוא שואל ע״מ לקדש בו אשה והרי קדשה. כך כתב ה״ר דוד פרק בתרא דמועד קטן.

אין האשה מתקדשת אלא לאיש אחד אבל האיש מקדש כמה נשי׳ ובלבד שיקדש בשוה פרוטה לכל אחד. והאחת מהן מקבלת קדושי כלן מדעתן או שליח אחד. וכתב הר״מ דשדוכין שמשימין בני אדם שמזדוגי׳ יחד פסקו התוספו׳ אם אחד מהם חוזר קנה חברו והרויח כל השדוכין לפי שבייש אותו שאינו יכול למצא זוג כל כך טוב כמו שהיה עושה מקוד׳ לכן ע״כ.

וקודם הקדושין צריך לברך ברכ׳ ארוסין וזו היא בא״י אמ״ה אקב״ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושי׳ וכו׳ וכתב הרמב״ם ז״ל שאם קדש ולא ברך שלא יברך אחר הקדושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה. והר״י כתב ומברך ברכת ארוסין מיד אחר הקדושין ולא לפניהם פן יחזרו בהם וברכת זו פוטרת את החתן מלברך לקדש והר״ף כתב אך ה״ר יחיאל היה מנהיג החתן לברך לקדש על פי הירו׳ דברכות ע״כ.

ועכשו נהגו שלא לברך עד אחר הקדושי׳ וטעם הדבר שאלו היה החתן שהוא המקדש מברך אותה היה דין שיברך אותה קודם שיקדש אבל מאחר שלא נהגו שיברך החתן עצמו כדי שלא לבייש מי שאינו בקי ומברך אח׳ בשבילו אין האחר מברך עד אחר הקדושין דלמא הדרי בהו ויבא לידי ברכה לבטלה. ונהגו להסדיר ברכה זו על היין או על השכר ומברך תחלה על היין או על השכר ואח״כ מברך ברכת ארוסין ואין לברכה זו צריכין עשרה.

ואחר הארוסין עושין לה חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיוצ׳ בזה וזהו נקרא נשואי׳ והרמז על זה כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך. וכן אמרו ז״ל גבי יעוד כיון שפרש עליה האדון טליתו קיים מצות יעוד.

ומשימין אפר מקלה בראשיהם מפני אבלות ירושלם. ומנעלים אלו מנעלים לבנים ומעטפין אותו בטלית לבנה כדי לקיים בכל עת יהיו בגדיך לבני׳ ובטלית מצויצת כדי לזרזו במצות. והרמז כמו שכתוב כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך. ויש מקומות נהגו להניח לו תפלין מטעם זה ומשימין נזר על ראשו במגבעת של משי לקיים כחתן יכהן פאר.

ומברכין ברכת נשואין בבית נשואין ואם לא ברכו ברכת נשואין אסורה לבעלה כנדה. ומסדרין אותן על הכוס כסדר הזה בפ״ה. שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם. אשר יצר. שוש תשיש. שמח תשמח. אשר ברא. וכתב רב נטרונאי גאון ז״ל ולענין לברך ברכת ארוסין ונשואין על כוס אחד אם אין לו יין מצוי כל כך אפשר לעשות כן. והמנהג ברוב מקומות לעשות כן אף על פי שיש להם יין הרבה וברכת נשואין צריכות עשרה.

ואין נושאין אשה בשבת שלא יראה כקונה קנין בשבת ולא ביום טוב. וגם לא בחולו של מועד כדי שלא תשתכח שמחת הרגל בשמחת הנשואין. אבל מארסין ובלבד שלא יעש׳ סעודת ארוסי׳ לפי שאין מערבין שמחה בשמחה.

ומנהג שלא לכנוס מפסח עד ל״ג בעומר וגם לא מסתפרין מפני אבלו׳ שנים עשר אלף תלמידים שהיו לו לר׳ עקיבא וכולן מתו באסכרה באותו זמן על שלא נהגו כבוד זה לזה. וגם אין נושאין אשה מצום הרביעי שהוא שבעה עשר בתמוז עד צום תשעה באב מפני אבלות התלאות אשר מצאו אבותינו בימים ההם.

ומנהגנו לעשות נשואי הבתולות בששי בשבת לפי שאין לנו עכשו טענת בתולים להשכי׳ לבית דין ולפי שאי׳ דין הארוסין והנשואין כלל ליאס׳ עליו כי לא תוכל לזנות בין הארוסין והנשואין. המנהג על דרך הירושלמי דקאמר קדשה בחפה לית לן בה.

ואם ירבו הימים בין הקדושין והנשואין בשעת נשואין נהגו לקדש פעם אחרת כדי שיראו החפה עדי הקדושין. ויש אומרים שמברכין שם פעם אחרת ברכת ארוסין ויש אומרים שאין לברך פעם שניה שהיא ברכה לבטלה. אבל מברכין שבע ברכות שהן ברכת נשואין והם שבע עם ברכת היין. ושמענו בשם הגאונים ז״ל שהיו מברכין ברכת חתנים על ההדס ואז באמת הם שבע.

וכתב הר״ם אדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש אותה פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא להוציא לעז על קדושין הראשונים ואתי למשתרי אשת איש לעלמא שהעולם יסברו שקדושין על ידי שליח אינם כלום והגיה עליו הר״ף ז״ל. ומיהו היכא דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת ארוסין בעשרה ע״כ.

ושבע ברכות אלו כנגד שבע חופו׳ שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן. ומביאין החתן והכלה בהלולים ועל זה נקרא הלולא. וצריך להיות החתן עונה אמן אחר כל ברכה וברכה שמברכין לו.

ואמרו ז״ל מברכין ברכת ארוסין בבית הארוסין וברכת הנשואין בבית הנשואין והכי נהוג עלמא. מיהו במנהג נרבונ״א לברך הכל בבית הארוסין והטעם שלא אמרו לברך כל אחת בפני עצמה אלא בזמן רבותינו ע״ה שהיו מקדשין מיד ששדכו ואין נושאין עד אחר זמן. הלכך לא היו מברכין כל הברכות יחד דאף על גב דהדר מכניסין לחופה בבית הנשואין מכל מקום בבית הארוסין נמי אתחלתא דמלתא הוא וכחפה דמי. ולכך נהגו לשום סודר על ראש החתן והכלה כמו שכתבנו וזו היא החופה.

ומה שאנו אומרים בברכת ארוסין ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף את הארוסה לא התירו שתכנס לחפה וגם ברכו להם ברכת נשואין שכן אמרו ז״ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ובדבר שאינו אלא מדבריהם נוכל לברך כמו שמברכין על מקרא מגילה ועל נר חנוכה שאינו אלא מדבריהם.

והתיר לנו הנשואות ר״ל הנשואות לנו על ידי חפה וקדושין.

וכתב בעל העטור שעל ידי חופה בקדושין יש לומר שהקדושין קודמין.

ויש שואלין על מטבע זה של ברכת ארוסי׳ היכן מצינו שמברכין על האסו׳ והלא אין אנו אומרי׳ ואסר לנו את החמץ והחלב והדם. ויש לומר דכיון דארוסה אסורה לכולי עלמא שמא יהיה סבור הארוס שתהיה אשתו גמורה להיות מעכשו עליו מצות פריה ורביה לכך הודיעו בברכה זו הקדושה הרבה שקדשנו בה ה׳ והפרישנו שאפילו ארוסתינו אסורה לנו עד אחר כניסה לחופה. ומיהו מיד משעת ארוסין קדשנו על העריות שהיא אסור׳ בקרוביו והוא בקרובותיה. ובשאר מצות כיון דאמרינן אשר קדשנו במצותיו סגי לן דלשון קדושה הוא לשון פרישות והבדלה כמו קדושי׳ תהיו כלומר קדש עצמך במותר לך. ומצאו חכמי׳ סמך גדול על זה מן התורה שנתנה חלוק בין ארוסה לנשואה לענין דינה דארוסה בסקילה ונשואה בחנק נמצא שאין דינן שוין לשום דבר רק לאסור.

וסדר הברכות שתקנו ז״ל על עסקי הזווג אינן רק מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר את האדם מדבר על הזכר והתקין לו ממנו בנין עדי עד מדבר על הנקבה כמו שכתו׳ ויקח אחת מצלעותיו ופי׳ בנין עדי עד בנין נוהג לדורות וקורא אותו בנין על שם ויבן ה׳ אלהים את הצלע.

שוש תשיש תקנוה ז״ל לפי שאנו צריכין להיות מעלין ירושלם על ראש שמחתנו כמו שכתו׳ תדבק לשוני לחכי וגו׳.

שמח תשמח ברכה לחתן ולכלה שהם רעים אהובי׳ ואנו מתפללין לשם שישמחם כמו ששמח אדם הראשון יצירו ששמחו בגן עדן והראהו הטוב הצפון לו. בגן עדן מקדם כמו ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם.

אשר ברא ששון ושמחה לשם כל ישראל תקנוה ולפי שהסדר מתחי׳ אשר יצר פותחין בה בברוך. כסדר כל הברכות הסמוכות שהראשונה פותחת בברוך. וכן הוא בברכות י״ח ובברכת המזון. ואשר ברא פותחין בה בברוך וחותמין בה בברוך לפי שמברכין אותה בפני עצמה מיום ראשון ואילך כי ליכא פנים חדשות והיינו דאצטריך לחזור בה ענין ירושלים ומעין שאר הברכות אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא שתקנוה ז״ל לאסיפת העם הנאספים לגמול חסד זכר לגמול חסדיו של מקום שגמל לאדם הראשון שהיה שושבינו ונתעסק בו והיה בדין לברך אותה בשעת האסיפה. אבל אחר שיש כוס ראוי לסדרן על הכוס כמו שעושין לברכת האור ולברכת הבשמים במוצאי שבת ולפי שהיא מטבע קצר וכלה הודאה אחת לא חתמי בה בברוך וכן יוצר האדם שתקנוה ז״ל ליצירה ראשונה של אדם הראשון ואינה מסדר ברכות הזווג שהרי עדין באותה יצירה לא נבראת הנקבה. ומתוך שאנו מברכי׳ על היצירה השניה שבה היתה יצירת הנקבה והיא אשר יצר את האדם בצלמו תקנו לברך אף על הראשונה שהיא תהיה עקר. ופי׳ יוצר האדם בעבו׳ המחשבה.

ואשר יצר את האדם בצלמו להבין ולהשכיל. בצלם דמות תבניתו פי׳ שנתן לו ממשלה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. והתקין לו ממנו בנין עדי עד פירוש הנפש השכלית שנחצבת מגלגל תשיעי ועומדת לעד בקיום שלא תכלה. וי״מ והתקין לו ממשלה. בנין עדי עד על חוה כי מאיש לוקחה. וממנו שב אל האדם.

ומה שאנו חותמין תחלה משמח חתן וכלה ולבסוף חתן עם הכלה לפי שבתחלה אנו מתפללין בעד החתן והכלה שישמחם השם ית׳ כל ימיהם ויצליחם בעושר ובנכסים וכבוד. לפיכך אין לשון עם נופל בה שמלת עם מורה דבוק כמו שמחת איש עם אשתו בהיותם לבשר אחד. וחותמין בה משמח חתן וכלה שמורה בה שמחת הצלחה בעושר ונכסים או זה עם זה או זה בלא זה. וברכת אשר ברא חותמין בה משמח חתן עם הכלה שאנו מברכין ה׳ אשר ברא שמחת חתן וכלה ע״י חתונת׳ ולפיכך ראוי לחתום בה בלשון עם שר״ל שישמחם על ידי החתונה שמחת איש ואשתו בדבוק.

והיא מעין כל שאר הברכות מעין שהכל ברא לכבודו כי שהכל ברא לכבודו יש רמז שלא יעשה זווג אם לא לקיים המין לכבוד השם וזהו אשר ברא ששון ושמחה רצה לומד לכבודו שכבוד השם בשמחת הנפש כדי שתהיה מוכנת לקבל מהודו כי היגון סותם מקום הנפש והיא מחיצה מפסקת בינה לבין אלהים שאין ראוי לאדם שיכעוס רק שיקבל גזרת השם מאהבה שכל מי שנותן מחשבת היגון בלבו קרוב לכפור בהש״י הלא תראה שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה וזהו כבודו ית׳. ואחר כן חתן וכלה כנגד יצירת אדם וחוה ואח׳ כן גילה רנה כנגד רני עקרה שהיא ירושלם וזהו שוש תשיש. ואחר כן שלום ורעות כנגד שמח תשמח רעים והוא על דרך הפסוק למען אחי ורעי אדבר׳ נא שלום בך פי׳ בסבת אחים ורעים שהם מתזדווגים אתפלל בשלומך ירושלים. ומסיים משמח חתן עם הכלה כמו שבארנו וזאת הברכה היא הודאה לשם ית׳ על הפלא הגדול שנראה בענין הזווג ששני ברואים שהם רחוקים בטבעם ובתולדותם ישים השם אהבה ביניהם עד מאד מה שאין כן בענין אחר.

ואמרו ז״ל מברכין ברכת חתנים כל שבעה והוא דאיכא פנים חדשות. פר״ש ז״ל פנים חדשות שלא היה שם מאתמול. וי״מ שלא אכל בסעודת נשואין. והרמב״ם ז״ל פי׳ שלא שמע עדין ברכת הנשואין והכי כללא דמלתא לעולם. בחור שנשא בתולה או שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה על כלהו עבדינן ברכת שבעה. אבל אלמון שנשא אלמנה יום אחד לברכה ושלשה לשמחה. ואית דבעו מימר כיון דאמרי וג׳ לשמחה דבהנהו תלתא יומי מברכינן להו שהשמחה במעונו. וכתב הראב״ד ז״ל דלענין שהשמחה במעונו ליכא חלוק בין בחור לאלמון.

ברכת אלמון ואלמנה בפ״ה ברוך המעטירכם עטרת שמחה כעטרת בועז בבית לחם אשר ברכו אותו כל קהל ישראל והעדים העידו עליו עדות נאמנה כדכתיב ויאמרו כל העם אשר בשער וגו׳ ויהי ביתך כבית פרץ וגו׳ בא״י מצליח איש ואשה.

והמנהג עכשיו לברך ז׳ ברכות אפי׳ לאלמון שנשא אלמנה. וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל שלא הביא כלל נוסח ברכה זו. ומה שאמרו רז״ל דמברכין שהשמחה במעונו מכי רמו שערי באסיתא ה״מ לדידהו דמקדשי מעקר׳ וכבר התחילו השמחה אבל אנן דלא מקדשינן רובא דעלמא עד יום הנשואין לא מברכינן שהשמחה במעונו אפי׳ בסעודת ליל חמשי שעושה שושבין לחתן.

וה״ה דמברכין שהשמחה במעונו לכל סעודה של שמחה כגון פדיון הבן. ומוכחינן מדאמר גבי סעודת ברית מילה דלא אמרינן ליה משום צערא דינוקא שמעינן מינה דהיכא דליכא צערא ואיכא שמחה אף על גב דלא הוי סעודת נשואין אמרינן שהשמח׳ במעונו. ופי׳ שהשמחה במעונו שהשמחה השלמה במעונו של ה׳ ולא לפנינו לפי שהיכולת שלו לחדש לו פנים חדשות שהרי הרקיע שבו מלאכי השרת אומרי׳ שירה נקרא מעון ובכל יום ויום נבראים מלאכי׳ אבל השמחה השפלה והחסרה אצלנו שאין אנו יכולין להביא פנים חדשות לרצוננו.

ואמרו ז״ל ברכת חתנים בעשר׳ וחתן מן המנין פי׳ ולא שנא כולהו שבעה ולא שנא אשר ברא בשאר יומי לבד בעינ׳ עשרה אבל שהשמחה במעונו לא בעינן עשרה ומברכין שהשמחה במעונו בזמון תלתא ואותן האנשי׳ האוכלין בחדר סביבות החופ׳ אינם מברכין ברכת חתנים שאין שמחה אלא בחופה. אמנם אם יש שם שמש אחד לכולן השמש מצרפן. ולמעלה בהלכות ברכת המזון כתבתי מזה די. ובדין היה לברך שהשמחה במעונו עד שלשי׳ יום אבל נמנעו מלברך אותה אחר שבעה לפי שעברו השמחות עד כי יבא שילה ונבא ציון ברנה.

וכשמברכין שבע ברכות אחר ברכת המזון מנהג רבני צרפת ז״ל לעשות שתי כוסות באחת מברכין ברכת המזון ובשני מברכין ברכת חתנים ונותנים טעם למנהגם שאין עושין ב׳ קדושות על כוס אחד. ואנו לא נהגנו כן כי מאחר שהסעודה היא מפני השמלחה הכל עולה לענין אחד ואין שם שתי קדושות וכבר בארנו זה בהלכות הבדלה כתב הר״מ זכר ונקבה שנתארסו יחד אסור לדור יחד בבית פן יתיחדו יחד חתן וכלה. וגם יש לחוש שמא יבאו לידי שנאה מחמת שרואין זה את זה תדיר. והר״ף הגיה עליו. מיהו אם יש רוב עם בבית אין לחוש.

ואחר שכנסה לחופה וכתב לה כתובה לפי שאסור לשהות עמה אפילו שעה בלא כתובה הרי היא אשתו לכל דבר וכל מה שירצה לעשות עמה עושה ובועל בכל עת שירצה. ובועל הבתולה אפילו בשבת דאמרינן פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר ממנה צרורות. ומנשק אדם את אשתו בכל אבר שירצה. ויוכל לבא עליה בין כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם ראשו להרגיל עצמו בכך.

ויקדש עצמו בשעת תשמיש ולא יהיה מצוי אצלה כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח וכשהוא מדבר עמה לא ידבר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המאכל ממעיו. ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה וכל הממעט בתשמיש המטה הרי זה משובח והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו.

ואסור לאדם לשמש מטתו לאור נר ואפילו בליל שבת אם היה נר דלוק אם לא יהיה לו מחיצה בינו ובין הנר. וכן אסור לשמש מטתו ביום שעזות פנים הוא לו. ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך מאפיל בטליתו ומשמש. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול.

וכן אמרו ז״ל אסור לשמש מטתו ולבו מחשב באשה אחרת. ולא יבעול מתוך שכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה. ולא יבא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו. ולא כשיהיה אחד מהם מנודה. ולא אחר שגמר בלבו לגרשה ואם עשה כן הבנים אינם הגונים אלא מהם עזי פנים ומהם מורדים ופושעים. וכן אמרו ז״ל שכל אשה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפה. או המפתה אשה לשם נשואין. או המתכוין לבא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו. ומי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים שהבן ספק כל הילודים מהם הם המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן.

ואסור לאדם לבא על אשתו בשוקים וברחובות או בגנות ופרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמן בזנות. הבועל אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות. ואכסנאי אסור בתשמיש המטה עד שיחזור לביתו וכן אמרו רז״ל על איש שידור בבית חמיו שעזות פנים הוא לו. ולא יכנס עמו במרחץ ולא עם אביו ולא עם בעל אחותו. ויש מקומות שנהגו שלא יכנסו שני אחים יחד לבית המרחץ.

ולא יהלכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת נשואה ולא תלך אשה בשוק ובנה אחרי׳ שמא יתפשו הרשעים בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעללו בה.

ואסור להוציא שכבת זרע לבטלה. לפיכך לא יהא אדם דש מבפני׳ וזורה בחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד. ואלו שמנאפין ביד יושבין בנדוי והרי הם כאלו הרגו את הנפש ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו.

וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת אלא אם יבא לידי הרהור יסיע עצמו בדברי תורה שהיא אילת אהבים לפיכך לא ישן אדם על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט שלא יבא לידי קושי. ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף בעת שנזקקין זה עם זה שלא יבא לידי הרהור. וכן אסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואפילו להסתכל בצבע בגדי אשה שהוא מכירה אסור ולא יהלך אחר אשה בשוק אלא מסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור על פתח אשה זונה.

ואסו׳ למי שאינו נשוי אשה להכניס ידו תחת טבורו ואם השתין לא יאחוז באמה. וה״ר יצחק חסיד כתב אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואף אם הוא נשוי כי אחר שהעונש כל כך שהוא כמביא מבול לעולם מאד יש לו להזהר על הדבר ולקדש עצמו אף במותר לו והר״ש כתב יסייע בבצים. והר״מ כתב בין שהוא נשוי בין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה אלא בשעה שנצרך לנקביו. חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא הסתכל מעולם במילתו. ומהם מי שהתפאר שמעולם לא התבונן בצורת אשתו. כשם שאסור להסתכל בערוה מן העריות. ואסור לקרוץ לא בידיו ולא ברגליו או לרמוז בעיניו. וכן לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמי׳ שעליה או להביט בפניה אסור ואפי׳ להביט באצבע קטנה שלה כדי ליהנות אסור. וכן לשמוע קול האשה או לראות שערה אסור. אבל מותר להביט בפני הפנויה בין בתולה בין בעולה שישאנה אם תשא חן בעיניו. אבל לא יסתכל בה דרך זנות וכן מותר להסתכל באשתו נדה. לפי שכיון שהיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול. אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה.

ואסור להשתמש באשה שתרחוץ לו פניו ידיו ורגליו ותציע מטתו בפניו ותמזוג לו כוס שמא יבא לידי הרהור עבירה. ואין שואלין בשלום אשה אפי׳ ע״י שליח. ואסור לנשק או לחבק ערוה מן העריות אף על פי שאין לבו גס בה בין גדולה בין קטנה חוץ מן האם לבנה והאב לבתו שמותרין לחבק ולנשק ולישן עמהם בקרוב בשר כל זמן שהם קטנים. הגדילו כגון הבן שנעשה גדול או הבת שיהיו להם שדים נכונו ושערך צמח או שהיתה הבת בושה לעמוד ערומה בפני אביה או האם בפני הבן או שנשאת הבת אף על פי שיהיו קטנים אין ישנים עמהם בקרוב בשר אלא זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו.

וכן אסור להתיחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה וחתן שפרשה אשתו נדה קודם שיבעול אסו׳ להתיחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים. ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה ואפי׳ אינ׳ ערוה. ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים. נמצא כל המיחד עם אשה שאסו׳ להתיחד עמה בין ישראלית בין גויה מכין את שניהם מכת מרדות ומכריזין עליהם חוץ מאשת איש שלא להוציא לעז על בניה. ומי שאשתו עמו מותר להתיחד עם כל אשה שאשתו משמרתו אבל בת ישראל לא תתיחד עם גוי אפילו אשתו עמו שאין אשתו משמרתו.

ובעל ההשלמה כתב ואשת כהן שנתיחדה עם הגוי אינה אסורה בשביל כך לבעלה כהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסור׳ לכהן בשביל כך. דדוקא אשה שנחבשה בידי גוים שבעל כרחה הוליכוה איכא למיחש שמא אנסוה. אבל במקום שאינה מסורה בידו להיות שם על כרחה מותרת ע״כ.

ומותר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. אבל אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אומנות לפי שכולם חשודים על הזכור.

לא תתיחד אשה עם אנשים הרבה אם אין שם אשתו של אחד מהן. ולא יתיחד איש עם נשים הרבה. אבל אנשים הרבה עם נשים הרבה אין לחוש ליחוד. היו אנשים מבחוץ ונשים מבפנים. או אנשים מבפנים ונשים מבחוץ ופרשה אשה אחת לבין האנשים או איש אחד לבין הנשים אסורין משום יחוד.

ואפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים אם אין אשתו עמו ומותר להתיחד עם שתי צרות או עם שתי יבמות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת חמותה שחזקתן ששונאות זו את זו ואינן מחפות זו את זו. וכן מותר להתיחד עם אשה שיש עמה תנוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמ׳ לביאה לפי שזו לא תסתיר את סודה ומותר להתיחד עם תנוקת פחותה מג׳ שנים שאינה ראויה לביאה.

וכן אשה עם תנוק פחות מט׳ שנים. וכן אשת איש שהיה בעלה בעיר מותר להתיחד עמה לפי שאין לחוש לה שאימת בעלה עליה אבל אם היה גס בה שגדלה עמו או שהיתה קרובתו אסו׳. וכל המתיחד עם האשה והיה הפתח פתוח לרשות הרבי׳ אין בזה משום יחוד.

ומי שאין לו אשה לא ילמוד תנוקות מפני אמות הבנים הבאות לבית הספר וכן אשה לא תלמד תינוקות מפני האבות הבאים עם התנוקות לבית הספר. ואין המלמד צריך שתהא אשתו עמו בבית הספר תמיד. ומתקנת חכמי׳ להיות הנשי׳ מספרות זו עם זו בבית הכסא כדי שלא יכנס אדם עליהם ויתיחד.

ואין ממנין שום אדם אפי׳ נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש בו נשי׳ ואפילו היה עומד בחוץ לפי שאין אפטרופוס לעריות. וכן אסור לאדם למנות על ביתו אפטרופוס שלא ינהיג אשתו לעבירה.

ואסור לתלמיד חכם לשכון בחצר שיש בו אלמנה אף על פי שאינו מתיחד עמה אלא א״כ היתה אשתו עמו.

וכן אסור לאלמנה לקנות עבדי׳ ואפי׳ קטנים. ואסורה לגדל כלב מפני החשד: ולפי שנפשו של אדם מתאוה לעריות ומחמדתן שאין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות ראוי לאדם לכוף יצרו לדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה כדי שינצל מהן. ויזהר מן היחוד שהוא הגורם. ויתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדרכי עגבים. ולא ישב בלא אשה שדבר זה גורם לקדוש׳ יתרה וטהרה גדולה:

ומצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו הקטנים סמוך לפרקן שאם יניחם יבואו לידי זנות או הרהור ויהיה מעוות לא יוכל לתקון. ואסור להשיא אשה לקטן. ואין האיש רשאי לישב בלא אשה ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד. ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס. ולא ישא בחור זקנה או זקן בחורה שדבר זה גורם לזנות:

וכן מי שגרש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שלא יבאו לזנו׳. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. וכפר קטן נדון כמבוי והיא נדחית מפניו. כתיב אל תחלל את בתך להזנותה כתב ה״ר יצחק ז״ל שלא ישיא בתו לזקן ובכלל זה שלא ימסור בתו לזנות שלא לשם אישות. ודוקא הפקר לכל אבל להיות פלגש מותר.

ואסור לאדם לגרש אנוסתו שנ׳ לא יוכל לשלחה וגו׳ ואם עבר וגרש אם כהן הוא לוקה ואם ישראל הוא מחזירה ואינו לוקה ואסור לכהן ליקח גרושה שנ׳ אשה גרושה מאישה לא יקחו. ואמר רבא אינו לוקה עד שבעל וכשבעל לוקה ב׳ וריח גט פסול בכהונה ואי זה הוא ריח גט כיון שאמר לה הרי את מגורשת והרי את מותרת לכל אדם.

ואסור לכהן ליקח זונה שנ׳ אשה זונה וחללה לא יקחו. ואמרו ז״ל איזו היא זונה כשזנתה תחת בעלה ר׳ עקיבא אומ׳ זו מופקרת. ר׳ מתתיה בן חרש אומר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה עשאה זונה. רבי יהודה אומ׳ זונה זו אלונית. וחכמים או׳ אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות פירוש מכל אותן שאין קדושין תופסין בה ואפילו מגוי. והר״ף ז״ל כתב ומיהו בפ׳ הבא על יבמתו פי׳ הקונדריס דהוא הדין לכל הפסול לה ואפי׳ חיובי לאוין וצ״ע בסמ״ג ע״כ.

וקאמר רב בשם ר׳ אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשא׳ זונה. ומדאמר רב נחמן אין הלכה כר׳ אליעזר מכלל דהלכה ככל האחרים. ונסתרה עם גוי וכן שבויה וכן נחבשה על ידי ממון בזמן שיד אומות העולם תקפה עלינו אסורה לכהן. ועל ידי נפשות אסורה אפילו לישראל והר״ף ז״ל כתב ונראה דעל ידי נפשות כגון גנבה וכיוצא בזה. אבל נחבשת על ידי נפשות כגון קדוש ה׳ מותרת לבעלה ישראל. כי בידוע שלא נתרצית ע״כ.

וגם כן אסו׳ לכהן ליקח חללה שנ׳ וחללה לא יקחו ואי זו היא חללה הבאה מאסורי כהונ׳ חלל בנו ובן בנו עד אלף דורות כולם חללים ובת שלהם פסולה לכהונה. אבל ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. וכהנת מותרת לישא חלל.

וגר שנשא גיורת בתו פסולה ואם נשאת מותר לקיימה כר׳ יוסי. וג׳ חללים הם. חלל ודאי. חלל ספק. חלל מחלוצה. ותנאי׳ אחרונים נתנו עליהם חומרי כהנים וחומרי ישראלים עכ״ל הר״י ז״ל. מי שגרש מן הארוסין מותר לדור עמה במבוי אם אין לבו גס בה.

ואסור לאדם להשהות עם אשתו ודעתו לגרשה אם לא הודיעה מתחילת הנשואין שהוא נושאה לזמן ידוע וכן לא יקח אדם שתי נשים בב׳ מדינות מפני חשש שמא ישא הבן אחותו וכיוצא בזה מן העריות ואם הוא אדם גדול שזרעו ידוע ומפורסם מות׳. ולא ישא אדם אשה ממשפחת מצורעים ולא ממשפחת נכפין אם הוחזקו שלש׳ פעמים בכך. ולא ישא אשה שמתו לה שני אנשים ואם קדשה יכנוס וכהן לא ישיא בתו לעם הארץ ואם עשה כן הרי הוא כמו חלל זרעו. ואמרו ז״ל שאם עשה כן אין זווגן עולה יפה. ואם השיאה לתלמיד חכם הדבר נאה ומשובח שהתורה וכהונה במקו׳ אחד.

ולא ישא אדם בת עם הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ שאין אמן יודעת כתר התורה. ולא ישא אדם בתו לעם הארץ שכל העושה כן כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם וישא בת תלמיד חכם לבנו שאין דבר מגונה ולא מריבה בתוך ביתם של תלמידי חכמים.

תם