כל בו/סד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סד עריכה
סד. דין הלכות ראש השנה וסדר תפלה
כתב ה״ר אשר ז״ל ערב ראש השנה נהגו להתענות ולעשות צדקות גדולות כדאמרי׳ אגרא דתעניתא צדקתא. וגם נהגו כל ישראל לטבול בנהר בער״ה ויום הכפורים ולולי צנת אלה הארצות מחייבי כל ישראל לעשות כן דבעל קרי אסור בתפלה וסמכו על הא דא״ר יוחנן בטלוה לטבילותא וכתב הרי״ף ז״ל לטבילותא בטלו אבל לנטילותא לא בטלו. ועתה נקוט מנהג כל ישראל שאין מתפללין עד שירחצו. ובספרד שאין להם צכה טובלין אבל באלה הארצות לא. ובירושלמי משמע דמקומות יש שטובלין ויש שאין טובלין ומפני שתפלות ראש השנה ויום הכפורי׳ צריכות טהרה מאד ואין הצנה עדין נהגו לטבול ע״כ. ואין מברכין על טבילה זו לפי שאינה רק בשביל טהרה. כך כתב הר״מ והוא היה נוהג לשפך על גופו ט׳ קבין מים חמין שהם רי״ו ביצים במקום טבילה כי אותה טבילה אינה אלא בשביל טהרה ולא בשביל חובה עכ״ל.
כתב הרמב״ם ז״ל מצות עשה של תורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בו בין בר״ה בין ביובל הוא קרן של כבש הכפוף. ואפשר לומר כי הכונה בזה שיכוף כל אחד נפשו ויכין לבו לעשות רצון יוצרו. וכל השופרות פסולי׳ חוץ משל כבש והראב״ד חולק ואומר כי המצוה כפופין אבל אם תקע בשל יעלים יצא כי דעת הר״ם ז״ל אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולן בכלל כבש הם וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופין והלכך דיעבד כשרין. וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל והר יצחק ז״ל.
ואע״פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש וכו׳. מפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ר״ה בשופר.
שופר של ע״ז ושל גוי אין תוקעי׳ בו לכתחלה ואם תקע יצא. שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ואין בקול דין גזל.
והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה שאם תאמר נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו. פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנין כשהן עצמן תוקעין. וכל מדי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשנויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות נתנו. ואית דאמרי דדוקא כי אמרינן מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה הני מילי כי אמר הנאת שופר עלי אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אסור אפי׳ בתקיעה של מצוה דנדרים חלי׳ על דבר מצוה כדבר הרשות. וכן כתב ה״ר מאיר הלוי ז״ל ואם אמר קונם של שופר עלי משמע דעל הכל נדר ואין נדר חל על דבר שאין בו ממש והמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ולא לקרי ליה מהנה דמצות לאו ליהנות נתנו.
שופר של ר״ה אין מחללין עליו יום טוב ואפילו בדבר שהוא משום שבות ואין צריך לומ׳ שאין עושין בו מלאכה מפני שתקיעת שופר עשה ויום טוב עשה ולא תעשה. ומותר לתת בתוכו יין או מים או חומץ כדי לצחצחו ולעולם לא יתן לתוכו מי רגלים מפני הכבוד שלא יהיו המצות בזויות עליו.
ושיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. ויש מפרשים שצריך שיראה לכאן ולכאן כשעור שאוחז בידו ונמצ׳ שיהיה ארך השופר ג׳ טפחים והפירוש הראשון נראה עיקר שהרי במסכת נדה תני ה׳ דברים שעורן טפח שוחק וחשיב חד מניהו שופר.
נסדק לארכו פסול. יש מפרשים שנסדק כלו. ויש מפרשים שאפי׳ לא נסדק אלא כל שהוא לפי שמשנסדק כלל כח התקיעה מבקיעו ומאריך הסדק בכל פעם ופעם ופסול וראוי להחמיר בזה. נסדק לרחבו אם נשתייר שעור התקיעה כשר וכאלו נכרת ממקום הסדק ואילך. ונראה לי דדוקא כשנשתיי׳ שעור תקיעה לצד הפה שרואין כאלו נכרת ממקום הסדק ואילך. אבל נשתייר לצד הרחב כשיעור ולא לצד הפה פסול. והריא״ג והבעל העטור פסקו דכל זמן שישתייר שעור תקיע׳ לא שנא מלמעלה ולא שנא מלמטה כשר ולא דמי להוסיף עליו כל שהוא דפסול לפי שאין בזה תוספת שהוא השופר עצמו ואף על גב דחשבינן כאלו נכרת ממקום הסדק הני מילי לענין שצריך שישתייר בו כשיעור אבל יש בו כשיעור כשר. וכתב הראב״ד ז״ל בדרשה שלו שאפילו נסדק לארכו אם מהדקו היטב וקושרו היטב בחוט או במשיחה כשר לפי שהקשר ההוא כשהוא מהודק יפה יפה מונעו שלא להתבקע עוד והוא שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה. וה״ר יצחק ז״ל כתב נסדק לארכו אינו פסול עד שיהא בכל הארך.
נקב אם סתמו שלא במינו פסול סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה הרי זה כשר. יש מפרשים שלא עכבו התקיעה קודם שנסתמו שלא היה נקב גדול כל כך והיו תוקעי׳ בו בלתי נסתם ומשמיע קול הרי זה כשר אבל אם היה קוד׳ הסתימ׳ מעכב התקיע׳ כלומר שהיה גדול כל כך שהרוח יוצא ממנו עד שלא היה משמיע קול כלל ועכשו שהוא משמיע כשסתמו פסול ואפי׳ סתמו במינו לפי שזה הקול קול הסתימה ולא קול השופר או משום דהוי כשני שופרות. ויש מפרשי׳ אם מעכב את התקיעה קודם שנסתם שנפגם קולו מפני הרוח שיוצא ממנו ואינו מעכב מכל וכל אבל קולו צרור פסול אע״פ שחזר לקדמותו על ידי הסתימה שזה קול הסתימה והוי כשני שופרות. אבל אם אינו מעכב שאין נקיבתו נכרת בקול כשתוקעין בו כשר ואפילו לא סתמו שאין הנקב מפחיתו כלל ומכל מקום ראוי לסתמו שלא יראה פגום. ויש מפרשים אם מעכב את התקיעה אחר הסתימה כלומר שעדי׳ נכר בקולו שהוא נקב שאין קולו יפה כקול שופר שלם פסול כיון שאין הסתימה מועלת בו להשיבו לקדמותו ואם לאו כשר ולזה הפי׳ נראה שצריך לסתמו שאם לא נסתם יהיה פסול כיון שקולו פגום מחמת נקב. וה״ר יצחק ז״ל כתב והיכא שנקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה כשר ואפי׳ היה הנקב מעכב את התקיעה מקודם לכן כשר. ובשלא במינו היכא דמעכב התקיעה פסול לדברי הכל. והיכא דלא מעכב פלוגתא דרבי נתן ורבנן. והירושלמי פירש אם היה מעכב את התקיעה שנפגם קולו קצת וסתמו וחזר לקדמותו פסול שקול הסתימה הוא זה אבל אם לא סתמו כשר אף על פי שהיה קולו פגום או צרור שכל הקולות כשרין בשופר. ולפי דעת הרי״ף והר״ם במז״ל שופר שנקב אין לו תקנה אם לא בג׳ דברים שלא יהא הנקב מעכב את התקיעה ויסתם במינו וישתייר רובו שלם. וכן דעת הר״ז ז״ל. והריא״ג ז״ל כתב שאם אינו מעכב התקיעה אם סתמו במינו אפילו נפחת רובו כשר ואם נשתייר רובו שלם אפילו סתמו שלא במינו כשר.
קדחו בזכרותו כשר דמין במינו אינו חוצץ. דבק שברי שופרות כלומ׳ שני שברי שופרות שלמות בעגולן אלא שלא היה שעור שופר באחת מהן ודבקן להיות שעור בין שתיהן או הוסיף על שופר שיש בו שעור לנאותו שיהיה ארוך או כדי שיתן קולו גדול מכמות שהיה פסול. ויש פוסקי׳ שאם היה בו שעור והוסיף עליו כשר.
צפהו זהב מבפנים פסול לפי שהקול קול זהב ולא קול שופר ולא במקום הנחת פה. צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר.
נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא. ואם קול חצון שמע לא יצא. ומפר׳ בירושלמי מפני שבטל חללו של חצון. ויש מפרשים מפני ששופר אחד אמ׳ רחמנא ולא שתי שופרות וזה תוקע בשנים שהרוח עובר בין שניהם בהכרח. ואף על גב דאמרי׳ קדחו בזכרותו כשר לא דמי דהתם הזכרות מדובק בו היטב ורוח לא יבא ביניהם אבל שופר בתוך שופר אי אפשר לעשו׳ כך. ומכל מקום אם קול פנימי שמע כלומ׳ שהוציא ראש הפנימי לחוץ והניח פיו על פיו יצא שאין זה רק קול שופר אחד.
הרחיב את הקצר וקצר את הרחב פסול דרך העברתו בעינן. והירושלמי מביא סמך על זה על שם מן המצר קראתי יה. ואם הפך הצד הפנימי לחוץ כמו שהופכין הכתונת נראה לי שפסול שאין זה דרך העברתו מן הבהמה. והירושלמי פוסלו לפי שבטל חללי. ויש מכשירין אותו כיון שנשאר הרחב רחב והקצר קצר. היה ארוך וקצרו כשר פי׳ שלא תאמר שאין לו לשנותו ולקצרו אחר העברתו מראש הבהמה. גרדו בין מבפני׳ בין מבחוץ אפי׳ העמידו על גלדו כשר. היה קולו עבה או דק או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר.
התוקע בתוך הבור או בתוך הדות או בתוך המערה פי׳ שהוא עצמו בתוך הבור או בתוך המערה אותן העומדים בחוץ אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו. ואותן העומדי׳ עמו בתוך הבור או במערה יצאו. והעומד בחוץ ותוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו.
הכל חייבין לשמוע קול שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין. ונראה שכיון שהנשים פטורות אין ראוי לברך על התקיעה לנשים וכן בכל מצות עשה שהזמן גרמה כגון לולב וסוכה וכיוצא בהן. והראב״ד ז״ל כתב שאין לעכב על ידן אם רצו לברך. וכן נראה דעת ה״ר משולם ז״ל. והר״ף ז״ל כתב מכל מקום רגילים לתקוע גם בשביל נשים וגם מברכין ולא הוי ברכ׳ לבטלה מפני שמכניסות עצמן בחיוב מדי דהוה אלולב עכ״ל. מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבין.
כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא המחוייב ידי חובתו לפיכך אשה או קטן מוציאין השומע מהן. וכן החרש אינו מוציא לפי שהוא פטור שהדבר תלוי בשמיעת קול וזה אינו שומע ואפילו מדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו אינו מוציא כיון דאינו שומע דלאו בר חיובא הוא.
אנדרוגינוס מוציא את מינו דבריה בפני עצמה הוא והכי איתא בפרק קמא דחגיגה. ואינו מוציא שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו מפני שהטומטום כשנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה. וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא אלא כיצד יעשה שיצא ידי חובתו שומע מבן חורין שיתקע לו שאפילו לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חרות שבו.
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון התוקע להוציאו או נתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. ואם התוקע מתכוין להוציא כל השומעים קולות תקיעותיו כל המתכוין לצאת יצא אף על פי שאין התוקע מתכוין לזה פלוני. ואע״ג דאמרינן גבי מצה אכל מצה בלא כונה יצא דמשמע מצות אין צריכות כונה שאני מצה דאכילה משאר מצות דכיון דנהנה כמתכוין דמי. והכי נמי אמרינן גבי מתעסק בחלבים ובעריות שחייב שכבר נהנה ואע״ג דבעלמא אמרינן דמתעסק פטור אבל שאר מצות ודאי בעי כונה לצאת.
יום טוב של ר״ה שחל להיות בשבת אין תוקעין שופר בגבולין לפי שאין הכל בקיאין לתקוע והכל חייבין לשמוע גזרה שמא יבא ויוליכנו ד׳ אמו׳ ברשות הרבים למי שיתקע לו ויחייב סקילה. ויש שואלין אמאי לא דחינן ר״ה כד מקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן ליה מיום א׳ משום יומא דערבה. והתשובה זמנין דמקלע המולד בהי״ח והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן משום ו׳ דאד״ו ואם נדחה אותו גם מיום ז׳ משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב׳ משום א׳ דאד״ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה׳ אחר המולד וכל האי לא דחינן משום דמחזי כשקרא.
התינוקות שלא הגיעו לחנוך אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה של ראש השנה כדי שילמודו ומותר לגדול להתעסק עמהם כדי ללמדן בין שהגיעו לחנוך בין שלא הגיעו לחנוך שהתקיע׳ אינה אסור אלא משו׳ שבות. אלה דברי הרמב״ם ז״ל דקטן שהגיע לחנוך אביו מתעסק עמו כדי שילמוד אפילו בשבת הסמוכה לי״ט אבל קטן שלא הגיע לחנוך הוא עצמו תוקע ביום טוב אבל לא בשבת וכל שכן שאין אביו מתעסק עמו. וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל.
בזמן הזה שאנו עושין ב׳ ימים בגלות כדרך שתוקעין בראשון כך תוקעין בשני. ואם חל יום ראשון להיות בשבת תוקעין בשני בלבד.
כמה תקיעות חייב אדם לתקוע ביום טוב של ר״ה ט׳ תקיעות לפי שנאמר תרועה ביובל ובר״ה ג׳ פעמים וכל תקיעה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. מפי השמועה למדו שכל התרועות של חדש השביעי אחד הן בין בר״ה בין ביום הכפורים של יובל. תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן תקיעה ותרועה ותקיעה. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו ספק לפי אורך השנים ורוב הגליו׳ ואין אנו יודעי׳ היאך היא אם היללה שמיללין הנשים בניהן בעת שמיבבין או האנחה כדרך שמתאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה כדרך הדואג מתאנח ואחר כך מילל לפיכך אנו עושין הכל היללה היא שאנו קורי׳ תרועה והאנחה זה אחר זה היא שאנו קורין שלש׳ שברי׳ נמצא סדר תקיעות כך הוא תוקע תקיעה ואחריה ג׳ שברים ואחריהן תרועה ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה שלשה פעמי׳.
וכת׳ רבנו שרירא גאון ורבנו האיי גאון ז״ל האי מאי דמקדמין שברים לתרועה דסתמיה דאיניש כי מתרע ביה מלתא ברישא מגנח והדר מיליל. כך הביא הריא״ג ז״ל.
נמצא מני׳ התקיעו׳ שלשים כדי להסתלק מן הספק. שיעור תרועה כשתי תקיעות ושעור ג׳ שברי׳ כתרועה. הרמב״ם והרי״ף ז״ל כתבו כיון דסברי׳ דשעור תקיעה דכלהו בבי כתרועו׳ דכלהו בבי נמצא ששעור תרועה כשתי תקיעו׳ שהרי בכל הבבות יש שש תקיעו׳ ואין בהן רק שלשה תרועו׳. והראב״ד ז״ל כת׳ ששעור תקיעה כשלש תרועות ושעור תרועה כשלשה שברים.
וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי וזה לשונו שמענו שהיה הראב״ד מקפיד על התוקעין שלא יקצרו התקיעות פחות מט׳ טרימוטות וכן התרועה עצמה שלא יעשו בה פחות מט׳ טרימוטו׳. והשברי׳ נמי אין לקצר בהן פחות מג׳ טרמוטות וכן המאריך בשברים יותר מדאי יש שמקפידי׳ מפני שנראין כתקיעה.
וה״ר יצחק ז״ל כתב שעור תקיעה כתרועה ותרועה ג׳ שברים שהן שלש׳ יבבות והיבבא שעור ג׳ פחו׳ של כל שהוא. ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר״ת בין שברים לתרועו׳ דכיון דמשום דלמא גנח ויליל הוא אם כן הכל תרועה אחת ואין להפסיק בתרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה וליכא לשעורה ואינה עולה. ובתשובת ר״ת כת׳ שלשה שברי׳ בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה הן אבל שברים ותרועה דתשר״ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחד נשימה לא עבדי אינשי ע״כ. ולא נהירא דהא תרועה אחת היא ואי אפשר להיו׳ בה הפסק בשו׳ פני׳ ולא מחלקי גנוחי וילולי מפשוטה או ילולי וגנוחי דר׳ יהודה ואף על פי כן צריך לעשו׳ בנשימה אחת.
והרי״ג ז״ל כתב ותוקע תשר״ת ותש״ת ותר״ת ג״פ נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהן עשרי׳ ושבעה דתרועה דתשר״ת ושברים אחת הן והוי יודע שאין פי׳ שברים שישבור הקול ויפסוק אלא שבר כאדם הגונח משבר ומכאב לב והן יבבות ארוכו׳ וטועין התוקעי׳ המפסיקי׳ לגמרי עכ״ל. הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ימשך בה כשתים בראשונ׳ אין אומרי׳ תחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע אלא אפי׳ משך בה כל שעה אינה אלא תקיעה אחת וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שני פעמים. והירושלמי אומ׳ שאפילו אחת אין בידו דלא רישא אית לי׳ סופא ולא סופא אית לה רישא פירוש הראש שעש׳ לסוף קשר״ק אין לו סוף והסוף שעשה לראש קש״ק אין לו ראש.
שמע תקיעה אחת בשעה זו ושניה בשעה שניה ואפי׳ שהה כל היום יצא ידי חובתו וכולן מצטרפות והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תרועות ואחריהן תקיעה וכן כל כיוצא בזה.
וכן השומע תשעה תקיעות מט׳ בני אדם או אפילו תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה בזה אחר זה ואפילו בסרוגין כל היום יצא והוא שישמע כל ט׳ תקיעות על הסדר שכלן מצוה אחת הן ולפיכך מעכבות זו את זו. אבל שמע ט׳ תקיעו׳ מט׳ בני אדם כאחד לא יצא ולא משום דתרי קלי לא משתמעי דבמדי דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע אלא משום דבעי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וליכא דבעידנא דעביד האי האי תקיעה עביד האי תרועה. וזה שאמרנו שהשומע ט׳ תקיעות בט׳ שעו׳ ביום יצא לא שנא שישמע הסימן כלו כאחד ולא שנא מסורג שיהיה הפסק גדול בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה מיהו אם יפסיק בתוך השברים עצמן בין ראשון לשני ובין שני לשלישי לא יצא שאין להפסיק בין השברי׳ כמו שאין להפסיק בתרועה וצריך לחזור ולעשו׳ הג׳ בלי הפסק.
וכן י״א שאם היה צריך לתקוע קש״ק וטעה ועשה אחד מן השברים קצת תרועה לא די לו בהניחו התרועה ועשות התקיעה אלא כל אותו קש״ק פסול וצריך לחזור ולעשותו פעם אחרת שהתרועה שהתחיל מפסקת בין השברים לתקיעה. וכן אם הוא צרי׳ לתקוע קר״ק וכשירצה לעשות תרועה טעה והתחיל לעשות שברי׳ צריך לחזור ולעשו׳ כל הקר״ק מהטעם שבארנו. אבל המוסיף בשברי׳ יות׳ על השלש אין בכך כלום כמו שאין מקפידי׳ על אריכו׳ התרועה שזה גם כן תרועה ארוכה היא.
הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות כמו שנסדיר בע״ה אבל היחיד שומען על הסדר ואין צרי׳ לשמען על סדר הברכו׳. ויש פוסקין דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכו׳ טוב שישמע אותן לפני הברכו׳. ומוכחי האי סברא מהא דאמרי ברך ואח״כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שברך שתוקע קודם שיברך. נשלם פי׳ שופר של ר״ה.
הנה זה סדר התפלה:
ערבית שחרית ומנחה מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ונהגו להוסיף באבות זכרינו וגבורות מי כמוך וקדושת השם ובכן ובכן ובכן. שם הוא שעולה האותיות למנין אני והו. ואע״ג דאמרינן אל ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות. תשובה לגאון הני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים אמרינן. דהא עבודה כלה צרכי רבי׳ היא ואומר במקדש תרצה עבודתינו.
וענין אלה השלשה ובכן שאומר בקדושת ה׳ ענינם מלכיות זכרונות שופרות הראשון שהוא ובכן תן פחדך כלומר ענין שממליכין אותו על הכל ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונו. והשני שהו׳ ובכן תן כבוד לעמך הוא לבקש מלפניו זכרון לטובה. והשלישי שהוא ובכן צדיקי׳ יראו וישמחו הוא מענין שופרו׳ כי כל הרשעה כעשן תכלה ותעביר ממשלת זדון מן הארץ זה נוטה למה שמצינו בתורת כהנים ובמה בשופר של חרות ומה שגומרין בה ותמלוך אתה ה׳ לבדך וכו׳ הוא לומר מעין חתימה סמוך לחתימה שחותם בה המלך הקדוש.
ואח״כ אומרים אתה בחרתנו. וכתבו הגאונים ז״ל שאין אומרים ותתן לנו ה׳ אלהינו מועדים לשמחה כמו בשאר ימים טובים לפי שאין זה רגל לשמחה אלא להיות עומד באימה וביראה ולפיכך אין אומר רק ותתן לנו ה׳ אלהינו את יום הזכרון הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קדש ודברך אמת וקיים לעד וכו׳ וכן אומר בקדוש היום. וכתב ה״ר נתן וז״ל לפי שזהו תפלה לא היה הר״ם אומר לא בברכות של הפטרה ולא בקדוש לפי שאינם של הודאה וכן היה קדושו אשר בחר בנו וכו׳ ותתן לנו השם אלהינו את יום הזכרון זכרון תרועה באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרי׳ וכו׳ ווכרון תרועה באהבה וברצון הנחלתנו בא״י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון ע״כ. ואף על פי שהוא ר״ח אינו צריך להזכיר של ר״ח. דאסקינן בערובין דזכרון אח׳ עולה לכאן ולכאן. וכן בחתימה אינו מזכיר של ר״ח.
ודברך אמת וכו׳ פי׳ לפי שאמר למעלה מזה מלוך על כל העולם וכו׳ עד ויאמרו כל אשר נשמה באפו ה׳ אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה אמר ודברך אמת וקיים לעד פירוש אתה הבטחתנו בכמה מקומות בענין הגאולה שתהיה לך לבדך המלוכה ולכך אנו מבקשים שתאמת דבריך כי דברך אמת וקיים לעד. פסיקתא כשדן הקב״ה את אדם הראשון שתף מדת רחמים למדת הדין שנ׳ ויאמר ה׳ אלהים הן האדם והתנה לו שכך ידין את בניו במדת רחמים וזהו שאמר דוד לעולם ה׳ דברך נצב בשמים. פי׳ לעולם תהיה מדת רחמים כי דברך נצב לעולם ואמונתך לדור ודור. וכך התנית לאדם הראשון זהו כי אתה אלהים אמת לעולם ה׳ דברך נצב בשמים ואמונתך לדור דור. אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם כשבראת עולמך יצרתו במדת רחמים שנ׳ ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. ובבריאת אדם ויברא ה׳ אלהים. אלהים מדת הדין ה׳ מדת רחמים. ובהן תבנה עולמך ובעת סלחת לאדם הראשון סרחונו הבטחתו שתציב ותשמו׳ דבר זה לדורות הבאים אחריו ומה היא ההבטחה אמר ר׳ סימון אותו יום שסלח בו סרחונו לאדם הראשון יום שבת ויום הכפורים היה והבטיחו הקדוש ב״ה כי ביום זה יסלח עונותם של ישראל וי״א יום שבת ור״ה היה ועל הכל חלה דוד פני אל שיציב וישמור אותו הדבר לעמו לדורות והיינו דחתמין בקדושת יום טוב של ר״ה ויום הכפורי׳ ודברך אמת וקיים לעד שתעמיד אותו דבר שהבטחת לאדם שתשפוט עולמך ברחמים.
רצה ומודים. וכתוב לחיים. שים שלום. בספר חיים. אלהי עד שלא נוצרתי. זהו סדר תפלת ערבית ושחרי׳ ומנחה אך שאחרי ערבית אומר קדיש מיד ואח׳ תפלת שחרי׳ ומנחה אומר א״מ חטאנו לפניך. לפי ששנינו פעם אח׳ גזרו תעני׳ ולא נענו וירד ר׳ עקיבא לפני התיבה ואמר א״מ חטאנו לפניך א״מ אין לנו מלך ומיד נענה וכשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנוני׳ וקבעום לעשרת ימי תשובה ועוד היום נהגו לאמרו במקצת מקומות בשני ובחמשי לפני תחנה.
ואחר תפלת ערבית אומ׳ קדיש. ומקדש על הכוס כמו בשאר ימים טובים. ובמקום מועדים לשמחה אומר את יום הזכרון הזה וחותם ודברך אמת כמו שחותם בתפלה. ואם חל להיות בשבת מזכיר שבת כמו בתפלה ואומר אח״כ זמן. וכדרך שקדש בראשון מקדש בשני. וכן היה נוהג הר״ם אמנם היה רגיל להמתין יין חדש עד ליל שני לאפוקי נפשיה מפלוגתא כי יש גדולי׳ שאומ׳ שאין לברך זמן בליל שני. והר״ף ז״ל כת׳ וכן עיקר לאפוקי נפשיה מאותן שאין אומרין זמן בליל שני של ראש השנה ונותנין טעם לדבריהם משום דקדושה אחת הן והוי כיומא אריכתא ולא דמי לשני ימי׳ טובי׳ של גליות דשתי קדושות הן. מיהו ר״ש ז״ל מצא בתשובו׳ במחזור ויטרי שיש לומר זמן ביום טוב שני של ר״ה דמאי דאמרת דקדושה אחת אריכתא היא הנותנת שהדי אימת הוי קדושה אחת כשבאו עדים מן המנח׳ ולמעלה כדאיתא בראש השנה ואז הוי שני עקר כדאמרינן לא היו מקבלין עדות לאחר המנחה ואע״ג דהשתא לאח׳ חורבן הבי׳ הוי יום ראשון כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות וכו׳ מכל מקום מה שאנו נוהגי׳ קדושה אחת היינו מחמת תקנה ראשונ׳ שהתקינו שלא יהיו מקבלין עדו׳ מן המנחה ולמעלה עכ״ל.
וכשחל להיות בשבת אומ׳ בערבית מוצאי שבת שהו׳ ליל שני ותודיענו כמו בשאר ימים טובי׳ להיו׳ מבדיל בתפלה ואע״ג שמזכי׳ בה כבוד מועד וחגיגת הרגל אמרינן דסדר קדושת המועדים מזכיר והולך כדאמרינן בהבדלה דסדר הבדלות הוא מונה. וכן מבדילין על הכוס ועושים יקנה״ז כמו בשאר ימים טובים. ויש אומרים דאין לומר בו לא רגל ולא מועד שלא מצינו בשום מקום שיהיה ר״ה נקרא מועד דגם הגאונים לא היו אומרים והשיאנו מפני שיש בו ברכת מועדיך בהבדלה כמו בשאר מוצאי שבת ליום טוב.
ואומ׳ זמן ביום טוב שני של ראש השנה בין בקדוש בין בתקיעת שופר שכיון שצריך לעשות גם בשני כמו שעשה בראשון ראוי לברך כמו בראשון. ויש חולקין על זה ואומ׳ כי אחר שהם קדושה אחת וכיום אחד אין לחזור ולברך זמן פעם שנית. ומנהג נרבונא וכל אלה הארצות לומר זמן ביום שני בין בקדוש בין בתקיעת שופר.
וכשחל להיו׳ בשבת כשמקדישי׳ בבית מנהג לפתוח ויכלו לפני הקדוש. ומביאין לפני בעל הבית תמחוי ובו כל מיני מגדי׳ לסימן טוב ובתוכו קרכסתא פירוש קרא רוביא כרתי סלקא תמרי. לעשות זאת מאי דגרסינן במסכת כרתות אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא ליחזי איניש בריש שתא קרכסתא. ונהגו ליקח כל אחד בידו ואומר קרא יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבתינו שיקראו לפני זכיותינו ויקרע רוע גזר דיננו. רוביא יהי רצון מלפניך וכו׳ שירבו זכיותינו. כרתי יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שיכרתו שונאינו וכל מבקשי רעתינו. סלקא יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו וכו׳ שיסתלקו עונותנו ויסתלקו שונאינו וכל מבקשי רעתינו. תמרי יהי רצון מלפניך וכו׳ שיתמו שונאינו עם כל חטאתינו.
ושאלו לרב למה אנו אוכלי׳ ראש האיל בראש השנה והריאה כמו כן בדבש. וענה להם ראש האיל זכר לאותו איל שעקד אברהם אבינו שנ׳ וישא אברהם את עיניו וכו׳ ולהכי אוכלין הראש פי׳ הוא ראש השנה. והריאה משום שמאיר׳ את העינים וכן היה רגיל לעשות הר״ם ואינו נזהר לאכול שומין ואגוזים ולא שום דבר. ואחר כן אוכלין כל סעודתן ומברכין על המזון ואומר יעלה ויבא בברכת בונ׳ ירושלם להזכיר מעי׳ המאורע. ואם חל להיו׳ בשב׳ אומ׳ תחלה רצה והחליצנו ואחר כך יעלה ויבא ומזכיר שבת בפני עצמו ויום הזכרון בפני עצמו. וכבר בארנו שאין צרי׳ להזכיר של ר״ח.
בשחר משכימין לבא לבית הכנסת ואומ׳ קרבנו׳ ופסוקי דזמרה של שבת ושל יום טוב. ויש מוסיפין עוד מזמו׳ תפלה לדוד שמעה ה׳ צדק ואח׳ פסוקי דזמרה יעמוד שליח צבור ויתודה ויאמר פיוטין ודברי תחנוני׳ להיות תפלתו לרצון כי קדוש היום לה׳ ואומ׳ נשמת וכל סדר יוצר כמו בשבת ומתפללין תפלתן בלחש. ואחר כך פותח שליח צבור לחזור תפלתו בקול רם ואומר קרובות ופזמוני׳ של מלכיות זכרונות שופרות ומשלים תפלתו ואחר כך פותח ואומר אבינו מלכנו ואחר כך אומר קדיש שלם.
ואין אומרי׳ הלל בראש השנה לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד ולהיו׳ כל אחד ירא וחרד מפשעיו. וכן אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרי שירה בראש השנה וביום הכפורים אמ׳ להם אפשר מלך מלכי המלכים יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. אך אחרי אבינו מלכנו אומר קדיש שלם.
ומוציאין שני ספרי תור׳ וקורין באחת בפ׳ וה׳ פקד את שרה חמשה. ומפטיר קורא בשניה ובחדש השביעי ומפטיר בראש שמואל. ואם חל להיות בשבת קורין ז׳ בפרשת וה׳ פקד את שרה. והטעם למה קורין בזאת הפרשה ומפטירין בזאת ההפטרה לפי שבר״ה נפקדה שרה וחנה. וביום השני ג״כ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחד חמשה בפרשת והאלהים נסה את אברהם ובשניה קורא המפטיר כאתמול ובחדש השביעי ומפטיר בירמיה מצא חן. וטעם ההפטרה לפי שיש בה ענין זכירת ישראל לטובה כדכתיב זכור אזכרנו עוד.
ועומד אחד לתקיעת שופר. ויש מקומות שנוהגין לקרא התוקע במנין חמשה. וגם יש מקומות שתוקע ביום ראשון בבימה וביום שני במקומו ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו לשמוע קול שופר ושהחיינו. וכתבו הגאונים ז״ל מברכין על השמיעה ואין מברכין על התקיעה לפי שהמצוה בשמיעה תלויה. ותוקע שלשים תקיעו׳ כמו שבארנו קשר״ק קש״ק קר״ק כל אחד ואחד ג׳ פעמי׳ מפני הספק. ויש שעושין תרועה מתוך שברים כלו׳ בנשימה אחת לפי שהכל נקרא תרועה ויש שעושים בשתי נשימות ואומרים שאין דרך לעשו׳ גניחא ויללה בנשימה אחת וכבר בארנו למעלה כל הדעו׳.
ואחר התקיעות נהגו לומ׳ כל הקהל כאחד בקול רם מזמור של תהלים ופסוקים של שופרות ואח״כ אומר אשרי ומחזירין הספרים למקומן ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין תפלת מוסף בלחש.
וכתב ה״ר נתן ז״ל ואומר מלבד עולת החדש ומנחתו ואומר שני שעירים לכפר האחד בשביל היום והאחד בשביל ר״ח היה קרב בר״ה כדאיתא בזבחי׳ פרק כל התדיר מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה. ובסוכה פרק החליל פריך ולתני ראש השנה שחל להיו׳ בשבת דאיכ׳ תלתא מוספי. ובתוספו׳ דשבועות תני שלשים ושש שעירים קרבין לישראל בכל שנה י״ב דראשי חדשים אלמא קא חשיב אותו של ראש השנה. ויש כתבו הכי דאומרי׳ את מוספי יום הזכרון הזה ואפי׳ לא חל להיו׳ בשבת מפני מוסף ראש חדש שבו אך לא יזכיר פסוקי דר״ח ולא את יום ראש חדש הזה משום דנפיק מניה חורבה שיאמ׳ ביו׳ השני כסדר הזה ויאמרו אלול מעובר הוא וימנו יום הכפורים וכל המועדות מיום שני כדרך שמונין בכל שאר חדשים שהן שני ימים ונמצא שיתקלקלו כל המועדו׳. אמנם בתפלות שכתב הר״ז ז״ל מידו כתוב את מוספי יום החדש הזה ויום הזכרון הזה. וזאת הנוסחא ליום ראשון דוקא הוא כמו שכתוב במקרא מלבד עולת החדש ומה שאמרנו שאין צרי׳ להזכיר של ראש חדש לעני׳ חתימה היא כשחותמין מקדש ישראל ויום הזכרון שאין להזכיר וראשי חדשי׳ לכפרה.
י״א שהיחיד אומ׳ עלינו לשבח ומסתבר הכי משום על כן נקוה שמתחבר עם עלינו לשבח כי עם מפני חטאינו אינו מתחבר יפה וכוללין מלכיות זכרונות ושופרות כדי שתמליכוני עליכם ויעלה זכרוניכם לטובה לפני ובמה בשופר.
ואחר שהתפללו הצבור בלחש חוזר ש״צ התפלה להוציא מי שאינו בקי ומי שירצה לסמוך על תפלתו ולא התפלל דקיימא לן דש״צ מוציא אף את הבקי בר״ה וביום הכפורים והטעם משום דאושי כולי עלמא בברכות כלומ׳ שאומרים אותן בקול רם ומשבשין זה את זה ואינן יכולין לכוין לשונם ולבם לתפלה. ולפיכך טוב להם לשמוע מש״צ. וש״צ מוציא כל אחד ידי חובתו ובלבד שיתכוין לצאת ויהיה שם מראש ועד סוף. וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל. ודוקא בברכות של ראש השנה ויום הכפורים מהטעם שבארנו אבל בברכות של כל השנה אין ש״צ מוציא אלא עם שבשדות דאנסי או מי שאינו בקי. ועם שבשדות גם כן אם הם בקיאים צריכין להתפלל ואם אינן בקיאין צריכין להיות בבית הכנסת וישמעו התפלה מש״צ מראש ועד סוף וכיון דאמרינן עם שבשדות דאנסי דשליח צבור מוציאן הוא הדין לזקן או חולה שאנוסין מלבא לבית הכנסת שש״צ מוציאן. ועתה פשט המנהג ברוב שאין שום אדם בקי רוצה לפטור את עצמו בשליח צבור ואפילו בראש השנה ויום הכפורים ומתפללין כולם בלחש. ונראה לומר כי המנהג לפי שאין אנו בקיאין בכונה שנוכל לכוין לש״צ מראש ועד סוף. וכתב הריא״ג ז״ל שהיחיד שלא התפלל מוסף אלא שסמ׳ על תפלת שליח צבור וכיון לבו לצאת בה שצריך לפסוע ג׳ פסיעות אחר שסיים ש׳צ תפלתו. ויש בשלוחי צבור מי שמחמיר על עצמו לפסוע אלא שהוא מבליע פסיעותיו לבלתי הראות דלא נהוי כיוהרא.
ואין פוחתין מעשרה פסוקי׳ למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות ומתחילין בשל תורה ומסיימין בשל תור׳ וכן נסדרו בסדרי התפלות אומרים תחלה שלשה פסוקים של תורה ואחר כך שלשה של כתובים ואחר כך שלשה של נביאים ומשלים בשל תורה שחוזר ואומ׳ ובתורתך כתוב לאמר אלא שבמלכיות נסדר אחר פסוקי הנביאים מיד ובזכרונות ובשופרות אינו אומרו אחר פסוקי הנביאים מיד אלא אומר בזכרונות אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך וכו׳. וסמוך לחתימה אומר פסוק של תורה. וכן בשופרות אומר אחר פסוקי הנביאים אלהינו ואלקי אבותינו תקע בשופר וכו׳ וסמוך לחתימה אומר פסוק של תורה. וזה שאין עושין כן במלכיו׳ לפי שפסוק אחרון של תורה במלכיות הוא שמע ישראל ואין מלכו׳ בו כמבואר לפיכך סדרוהו סמוך לפסוקי המלכיות כדי שנדע דלשם מלכיות נקבע. או נוכל לומר כי מפני שמלכיו׳ אין חותמין בהן מעין מלכיות אלא מקדושת היום לפי שבה נכלל לפיכך צריך להשלים כל פסוקי מלכיות ולחזור לענין הפתיחה שפתח בה שהוא קדושת השם לפיכך הוא אומר וקדשנו במצותיך וכו׳ ודברך אמת וקיים לעד וכו׳ ואם השלים בנביא יצא.
וכן כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר פסוק אחד של תורה שוב אינו צריך. זהו דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל. והר״ף כתב שאין צ״ל שום פסוק כיון שאמ׳ ובתורתך וכו׳. פר״ש ז״ל בשאר מוספי השנה כיון שאמר נעשה ונקריב כמו שכתוב בתורה וכו׳ אבל בר״ה צ״ל מלכיו׳ זכרונות ושופרות. ור״ת פי׳ ובמלכיות זכרו׳ שופרות קאי לבד הסוגיא דובתורתך כתו׳ לאמר וכו׳ והא דאמרי דצ״ל מלכיות י״ל כשהתחיל לומר הפסוקי׳ אבל מקראו׳ של מוסף של שאר ימים טובים צ״ל ואין להפטר בנעשה ונקריב וכו׳. שהמקראות הם עיקר הקרבנות יותר מעשרה פסוקים למלכיות שאינן קרבנות. והר״י האורבלי בעל המנהל אומר בשם רבו דלכל הלשונות אם אמר כאמור צ״ל כל הקרבנות דלמה כפל אם לא לאמרם. והר״ז ז״ל כתב שצ״ל פסוק אחד מתורה ופסוק אחד מנביאים ופסוק אחד מכתובים. ואם אמר ג׳ מכולן יצא. וזה שאמרו ז״ל כיון שאמ׳ ובתורתך כתוב שוב אינו צריך על פסוק המוסף הוא ר״ל שאינו צריך להזכיר כלל פסוקי המוסף דהיינו ובחדש השביעי וכו׳. אלא מה שאמר ובתורתך וכו׳ כמו שעושין בשאר ימים טובי׳ שאין מזכירין פסוקי המוסף אלא שאומרים כמו שכתוב עלינו בתורתך וכו׳ דמשום דלא רגילי בהו לא צרי׳ לאדכרינהו הכא נמי לא שנא. אבל פסוקי מוסף שבת וקצת פסוקי מוסף דר״ח אמרי מגו דרגילנא בהו. והראב״ד כתב דהא דאמרינן כיון שאמ׳ ובתורתך שוב אינו צריך ה״ק כיון שאמר ובתורתך וכו׳ ועל ידי עבדיך הנביאים ובדברי קדשך כתוב לאמר אף על פי שלא הזכיר הפסוקים כיון שהזכיר מקום כתיבתן יצא.
כתב ה״ר נתן ז״ל דמשום דדוד קדים לנביאי אקדמינן לפסוקי דכתבי לפסוקי דנביאי. וכן כתב ה״ר אשר ז״ל בשם ה״ר שמואל ב״ר דוד.
ויש נהגו לומר יעלה ויבא בתפלת מוסף שנזקקין לומר זכרונות. ויש מוחין מלומר ה׳ צבאות יגן עליכם לפי שאין להוסיף בפסוקים רק לומר אותן שהן חובת היום. וכשחוזר ש״צ התפלה אחר שגומ׳ מלכיות תוקעין קשר״ק פעם אחת ואח׳ שגומר זכרונות תוקעין קש״ק ואחר שגומר שופרות תוקעין קר״ק וגומר התפלה.
וכת׳ הרמב״ם זה שתוקע כשהן יושבין תוקע על סדר הברכות ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות של סדר הברכו׳ ואם שח ביניהן אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך וי״א שאין דעת הר״ם ז״ל על זה לעכב שזה שתקע הוא שיתקע על הסדר ולא אחר אלא בא לומר שאין להעביר המצוה ממנו כיון שהתחיל בה כדאמרינן מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק. עוד כתב בדין הוא שיתקעו על כל ברכ׳ כל בבא מהן ג׳ פעמי׳ כדרך שתוקעין כשהן יושבין אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור כולן על סדר הברכות אלא די להם בבבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו התקיעות על סדר הברכות וכל הדברים הללו בצבור. אבל ביחיד בין שישמע על סדר הברכות בין שלא ישמע על סדר הברכות יצא בין מעומד בין מיושב ואין בזה מנהג עכ״ל. והבעל הערוך כתב שמנהגם לתקוע שלשים קולו׳ לתפלה מיושב ויש נוהגין לתקוע כל סימן וסימן ג׳ פעמים על סדר הברכות קשר״ק למלכיות ג׳ פעמי׳ קש״ק לזכרונות ד׳ פעמים קר״ק לשופרות ג׳ פעמים. ור״ת הנהיג במקומו לתקוע קשר״ק על כל ברכה וברכה לפי שזו התקיעה המעולה שיש בה גנוח ויליל דדלמא גנח ויליל. ואפילו תאמר דלא הוי אלא גנוחי או ילולי לא הוי הפסק לא שברים ולא תרועה מדאמרינן שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא ואין הכל מודי׳ לו שאומ׳ דודאי הפסק הוי.
ואין משיחין לא התוקע ולא שאר העם בין התקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד כדי שיכונו לבם אל התקיעות ואע״פ שאם שח אינו צריך לחזור ולברך גוערין מאד במי ששח. ואו׳ אחר תקיעו׳ שעל סדר הברכות. היום הרת עולם. כלומר היום ר״ח תשרי הוא הריונו של עולם. אתא כמ״ד בתשרי נברא העולם והוא לשון הפסוק ורחמה הרת עולם.
ובמקום ב׳ חזני׳ אחד ליוצר ואחד למוסף השני מתקיע ובדין הוא דנתקע ביוצר משום דזריזין מקדימי׳ למצות אלא תקנה היה על שמד ופעם אחד גזרו שמד שלא לעשו׳ מצות שופר ושנו המנהג לתקוע במוסף שמתחלה היו תוקעין ביוצר. ואמרינן בירושלמי דחמון דקרו ק״ש ומצלו וקרו באוריתא ומצלו אמרי בנימוסיהון אינון פסקין פירוש ולא ירגישו שלשם מצוה תוקעין וי״א שכשישמעו שהיו מתקבצין ותוקעין כסבורין היו שעליהם הם באין ועמדו עליהם והרגום ושנו המנהג למוסף כדי שיאמרו בנימוסיהון אינון עסקין כלומר לשם חק שלהם לא למרד בנו ולבא עלינו ואף על פי שהשמד נתבטל התקנה לא זזה ממקומה ויש דקדקו מדאמרינן השני מתקיע שהוא לשון מפעיל שאין ש״צ עצמו ראוי לתקוע והטעם כדי שלא יטעה בברכות שלא ידע לחזור במקום שפסק ואע״ג דאמרינן נמי מקרא את ההלל שהוא גם לשון מפעיל התם נמי טעמא לפי שמקרא אותו לצבור כדאמרינן התם הוא אומר הללויה וכל העם אומ׳ הללויה. אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכו׳ נראה לומר שש״צ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא. ודוקא לענין תקיעות אמרינן דעל השני להתקיע שתקנה לא זזה ממקומה אבל להקרות בס״ת או להקרות ההלל בשאר ימים טובים הראשון מקרא ההלל.
ואחר תקיעות שמיושב נהגו לומר מזמור אחד ואחר אומ׳ אשרי ומחזירין הספרים למקומן ואומר יהללו את שם ה׳ ואחר כך אומ׳ קדיש זוטא ומתפללין הצבור בלחש תפלת מוסף אבות זכרנו וגבורות מי כמוך אתה קדוש ובכן ובכן ובכן. קדוש אתה אתה בחרתנו. מפני חטאינו. ואומר ביום ראשון את מוספי יום הזכרון הזה מפני מוסף ראש חדש שבו אבל אין מזכירי׳ ר״ח שזכרון אח׳ עולה לכאן ולכאן. וביו׳ שני אין אומ׳ את מוספי לפי שאינו ראש חדש שאין מעברין אלול לעולם. עלינו לשבח אוחילה מלכיות זכרונות שופרות. ותוקע בכל אחת מהן. רצה ומודים וכתוב לחיים שים שלום היום תאמצנו. בספר חיים. קדיש שלם.
וכתב הרמב״ם ז״ל שלשה ברכות אמצעיו׳ אלו של ר״ה ויום הכפורי׳ של יובל שהן מלכיות זכרונות שופרות. פי׳ בזמן שהיובל נוהג אומר אותן ביום הכפורים של יובל מעכבות זו את זו.
וצ״ל בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה ג׳ מן התורה כמו שכתבנו למעלה. ואם השלי׳ בנביא יצא. ואפילו אמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר פסוק אחד של תורה והפסיק שוב אינו צ״ל כלום. אין מזכירין מלכיות זכרונות שופרות של פורענות. מלכיות כגון בחמה שפוכה אמלוך עליכם. זכרונות כגון ויזכור כי בשר המה. שופרות כמו תקעו שופר בגבעה. ולא זכרון של יחיד אפי׳ לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה. ופקדונות אינן כזכרונו׳ כגון פקוד פקדתי אתכם. ויש לו להזכיר פורעניות של אומות העולם ה׳ מלך ירגזו עמים. זכור ה׳ לבני אדום. וה׳ אלהים בשופר יתקע.
שמע ישראל ה׳ אלהינו. אתה הראתה לדעת. וידעת היום והשבות. כל פסוק מאלו ענינו מלכות אע״פ שאין בו זכר מלכו׳ הרי הוא כמו ה׳ ימלוך לעולם ועד. ויהי בישורון מלך.
ואחר שגמר ש״צ ברכה רביעית שהן מלכיות תוקעין קשר״ק פעם אחת. ואחר ברכ׳ חמשית תוקעין קש״ק פעם אחת. ואחר ברכה ששית תוקעין קר״ק פעם אחת. התקיעות אינן מעכבות הברכות והברכו׳ אינן מעכבות התקיעות שתי עירות באחת יודע בודאי שיש שם מברך להם ט׳ ברכות ואין שם תוקע ובשניה ספק יש שם תוקע ספק אין שם תוקע הולך לשניה שהתקיעה מדברי תורה והברכות מדברי סופרי׳.
למנחה מתפללין כסדר יוצר. ואם חל להיות בשבת מוציאין ספר תור׳ אחר סדר קדושה כמו בשאר שבתות וקורין ג׳ בסדר השבוע הבאה ואחר כך מתפללין תפלת המנחה כסדר שהתפללו ביוצר. וכתב רבנו האיי גאון ז״ל אומר צדקתך בשבת של ר״ה הלא אנו אומרי׳ ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. ומנהג יפה הוא. ומנהג נרבונה הוא שלא לאמרו לפי שהוא ר״ח אבל ביום הכפורים שחל להיות בשבת אומרים אותו. והמנהג להפטיר בשבת שלפני ר״ה שובה ישראל ובשבת שבין ר״ה ליום הכפורים מפטירין דרשו ובשבת שבין יום הכפורים לסוכות שוש אשיש.