כל בו/סב

<< · כל בו · סב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן סב

סב. דין הלכות תשעה באב וסדר התפלה ודין ארבע צומות

משנכנס אב מתמעטין בשמחה כלומר שאין בונין בנין של שמחה ואין נוטעין נטיעה של שמחה ואין עושין סעודת ארוסין ונשואין אבל לארס מותר ואפילו ביום תשעה באב שמא יקדמנו אחר.

ויש נמנעין מאכילת בשר משנכנס אב לפי שאין שמחה אלא בבשר ואע״פ כן אין צריכין להמנע מתבשיל שנתבשל בו הבשר דלצעורי נפשיה קא מכוין והא אצטער. ועוד דאמרינן בנדרים הנודר מן הבשר מותר בתבשיל. וכתב ה״ר אשר ז״ל וראיתי נשים יקרות שנמנעות מאכילת בשר ומשתית היין משבעה עשר בתמוז עד עשרה באב ואומרות שכך קבלו מאמותיהן דור אחר דור. ונראה לי משום דאמרינן בתלמוד במשנה בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד וכן בעונותינו בטל נסוך היין. ויש מן האנשי׳ שנהגו כן. ונהגו בספרד שאין אוכלין בשר מר״ח אב עד תשעה בו. ירושלמי אמר רבי ישמעאל אלין נשיא דנהיגי דלא למשתי חמרא מדעייל אב מנהגא שבו פסק אבן שתיה שנ׳ כי השתות יהרסון. ונראה לי אבן שתיה שהיא שם שתות יין הנסוך עכ״ל.

וכתב בעל ההשלמה ז״ל שמשנכנס אב אין ראוי לכבס ולגהץ למעט בשמחה ואף על פי שאינו אסור אלא אותו שבת לבד. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס אפילו לכבס ולהניח עד אחר תשעה באב. ולא בגדים המלבושין בלבד אסורין לכבס אלא אפילו הסדינין והמפות הגדולות והקטנות ואפי׳ כלי פשתן. מיהו לכבס ולהניח מותר ואפי׳ לגהץ לדעת הר״ם ז״ל. ויש סוברי׳ להתיר אפי׳ לכבס וללבוש ככבוס שלנו. והכבוס יש מפרשי׳ אותו במי׳ קרי׳ בלא אפר. והגהוץ הוא שריית הבגדי׳ בחמין עם האפר שהוא ממרקן יפה. ואנו אין לנו לגהץ על הדרך הזה בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אחר שרוב הנאת כבוס שלנו בבגדי מלבושינו ובגדי מטותינו על הדרך הזה.

ואין אסור לספר ולכבס אלא אותה שבת בלבד ולא כל אותה שבת אלא עד התענית ולפני אותה שבת מותר מכל מקום מנהג הזקנים שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת כדי שיכנסו ליום התענית כשהם מנוולין. וגוערין מאד במי שיסופר. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס. ומסיק רביעי שלאחריה מותר ומסיק חל להיו׳ בערב שבת שמותר לספר ולכבס בחמישי מפני כבוד השבת.

ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין אפילו בלא בשר כגון ביצי׳ וגבינה או דג ואל יאכל בשר אפילו אין לו אלא תבשיל אחד ויש מי שאומר שלא אסר שני תבשילין אלא כשאוכלין דרך תענוג ושמחה כגון כל אחד לעצמו אבל אם אוכלן כתבשיל אחד כגון שישים באחד גבינה וביצים או דגים וביצים לית לן בה.

ואף על פי שמסקנת ההלכה שאין אסור בבשר ויין אלא בסעודה המפסיק בה. והוא שיעשנה משש ולמעלה אבל אם עשה מי׳ שעות ולמטה מותר מ״מ הנהיגו הראשונים ברוב המקומות שלא לאכול בשר כל אותו היום אלא למי שהיה חולה או חלוש. וכן נהגו בהרבה מקומות לבטל השחיטה מר״ח עד התענית או כל אותה שבת עד עבור מקצת יום התענית. ויש ששואל על מה זה שנהגו לשחוט בט׳ באב מחצות היום ולמעלה והשיב כיון שהכל יודעין שלא יאכלו היום אין בכך כלום. והרמב״ם ז״ל כתב מימינו לא אכלנו ערב ט׳ באב תבשיל ואפילו של עדשים אלא אם כן היה שבת אבל אוכל הוא בשר מליח כל זמן שאינו כשלמים. רוצה לומ׳ שעברו שני ימים ולילה אחד משנמלח שזהו זמן אכילת שלמים וזה מותר אפי׳ בסעודה המפסיק בה. וכתבו הפוסקים ז״ל שלא נאמר זה אלא לפי מנהגם או לפי מנהג הרכים והמעונגי׳ שאין אוכלין בשר בכל יום ויום כ״א בן יומו אבל לפי מנהגנו עתה שכל השנה אנו אוכלין בשר ששהה במליחתו כמה ימים לא נתיר לאכול בשר בסעודה המפסיק בה אפילו נמלח כמה ימים וכן המנהג כמו שכתבנו.

ואין שותין בה יין כלל אבל שותה הוא יין מגתו כל זמן שהוא תוסס כלומר רותח שאין הנאה בשתיתו כלל. וכמה תסיסתו ג׳ ימים. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ריב״א אומר כי תבשיל של תפוחים וכל דבר הנאכל כמות שהוא חי ובשלן אף על פי שאין בהן משו׳ בשולי גוי כיון דמערבין בהו ערובי תבשילין שפיר מקרי תבשיל.

ומסעודה המפסיק בה ואילך אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו וכל שכן שאסור לאכול ולשתות אפילו מים וכן כתב הראב״ד ז״ל. וכתב עוד ונראה לי שאם התנה תנאו מועיל לרחיצה ולשתות מים ואפי׳ לרחוץ כל גופו עד שקיעת החמה ע״כ. ובין השמשות שלו אסור כמו ביום הכפורים ואע״ג דלאו דאוריתא הוא החמירו ביה רבנן.

ואסור להושיט אצבעו במים בט׳ באב כמו ביום הכפורים והטעם משו׳ אבלות ואע״פ שאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן בתשעה באב אסור. ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו. וגם כשיוצא מבית הכסא מנקה ידיו לתפלה. וכן נמי מפה שרויה במים ועשויה כמן כלים נגובים מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. ושומרי פרות עוברין על צוארם במים ואינן חוששין. ומכל מקום כל רחיצה שהיא לשם הנאה אסור כל היום בין רחיצת כל גופו ופניו ידיו ורגליו.

ומי שמקל לרחוץ מן המנחה ולמעלה רגליו במפה או בשום מקום עובר על דברי חכמי׳ אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב. והזקנים הראשוני׳ ז״ל הנהיגו זה ולטובה נתכוונו ועשו סמך לדבר על מה שאמרו בהגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים ולכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות שנויות ומשולשות בספרי הנביאים אך הנשים שאינן יודעות ספר צריכות חזוק. ואמרו ז״ל מקום שנהגו לעשות מלאכה בט׳ באב עושין שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמי׳ בטלין וכן ראוי לעשות לכל אדם כדי שיראה מתענה שאם יעשה אדם מלאכה לא ירגיש בתעניתו מתוך טרדת מלאכתו ועוד שאפשר מתוך טורח המלאכה שלא יוכל להתענות. ועוד שאמרו ז״ל כל העושה מלאכה בט׳ באב אינו רואה סימן ברכה לעולם.

וכל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בשמחת ירושלם וכל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. וכתב הר״ף ז״ל לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם וליכא משו׳ יוהרא עכשו כיון דאין אנו רגילין במלאכה בשאר יומי כל כך דדוקא בימיהם שהיו רגילין לעשות מלאכה כל היום שייך יוהרא מיהו במקום שרגילין לעשות מלאכה כמו בספרד צ״ע לענין תשעה באב מיהו גם שם נהגו שלא לעשות מלאכה ולישא וליתן דאמרי׳ ביבמות דשבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לישא וליתן יש לומר היינו משא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה דומיא דלבנות ולנטוע דמפרש התם כגון אבורנקי של מלכים אם כן אסור להרבות במשא ומתן ר״ל שיתמעטו יותר משאר ימים עכ״ל.

צריך אדם לזכור בכל שמחותיו אבלות ירושלם שנאמר אם אשכחך ירושלם וכו׳ על ראש שמחתי ואמרו ז״ל זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים שנותנין אותו במקום הנחת תפלין שנאמ׳ לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר ותפלין נקראו פאר שנאמר פארך חבוש עליך. והבטיח הקב״ה שישיב לנו פאר תחת האפר שהיו נותנין בראש בזמן חורבנה. ויש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים מפני שאין העם מוחזקי׳ כלל בהנחת תפלין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר ויחוששו גם כן שמא לא יהיה גם כן פאר תחת אפר. ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות. וכן הבונה בית וסד אותה בסיד משייר בה אמה על אמה כנגד הפתח כדי שיזכור החורבן בבואו ובצאתו. אבל הלוקח בית מסויד לא הצריכו לפחות בה זה.

ומכל מקום מדי שנה בשנה צריך אדם להיות מתאבל על ירושלם בימים אלו כיצד ערב תשעה באב בסעודה שמפסיק בה יושבין לארץ ואין אוכלין בשר ואין שותין יין ולא שני תבשילין כמו שבארנו ויש פרושין שמונעים עצמן מכל מיני לפתן ואין אוכלין רק פת במלח ומים במשורה. ויש יושבין בין תנור וכירים ואוכלין ביצה זכר לאבלות. ומפסיקין עוד היום גדול מה שאין כן בשאר תעניות. ויש נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין משנכנס אב עד תשעה בו כמו שכתבנו. ירושלמי הני נשי דידן דלא שתו חמרא מן שבעה עשר בתמוז עד תשעה באב מנהגא. ויש נהגו לעשות כן על פי הירושלמי.

וכל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה אבל אין צריך כפיית המטה. מיהו ה״ר שמואל ז״ל מאויר״א היה מחמיר על עצמו לשכב מוטה על הארץ. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובהגדות לפי שכל אלה משמחין הלב שנאמ׳ פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. אבל קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעי׳ שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן בית המקדש. כתב ה״ר יצחק ז״ל ובפרק אלו מגלחין וכיוצא בהן. והר״ף ז״ל כתב ובפי׳ איכה אבל לא בפי׳ איוב משום דהוי עמוק טפי ואמרינן קורין דוקא אבל לענין סברא אסור. ותינוקו׳ של בית רבן מבטלין.

ולא ילך ויטייל בשוק כדי שלא יבא לידי שחוק והתול. וקצת מן החכמים נמנעים מהנחת תפלין. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שמותר להניח תפלין דקרו לה פרק החולץ אבלות ישנה והר״ף ז״ל כתב הלכך לא עדיף מיום שני דאבל דמניח תפלין כדאיתא במועד קטן וכן כתב הר׳ שמותר להניחן אבל הוא אינו מניחן בבקר משום דכתיב בצע אמרתו שקרע פורפירין דיליה. ואסור לשורר בזמן הזה משום אבלות ירושלם אך בבית חתנים מותר ושיר שהוא שבח של הקב״ה מותר בכל מקום.

ותשע׳ באב שחל להיות בשבת או באחד בשבת מעלה על שלחנו כל מה שירצה ואפי׳ כסעודת שלמה ואינו מחסר כלום ואפי׳ בסעודה המפסיק בה מפני כבוד שבת וכשחל להיות בשבת דוחין התענית עד אחר השבת. והוא הדין דלפני אותה השבת מותר לספר ולכבס. והר״ם מקוצי ז״ל כתב בספר המצו׳ שלא נהגו רז״ל כשחל ט׳ באב להיות בשבת לאסור לספר ולכבס כל השבוע שלפניו אף על פי שנדחה עד לאחר השבת. וה״ר יצחק כתב וצריך פירוש לפירושו לבד יום ה׳ או יום ו׳ מפני כבוד השבת כי איך נאסור יום ה׳ הלא התרנוהו אפילו חל ט׳ באב בערב שבת כל שכן כשחל להיו׳ בשבת גם שאר ימי השבוע נמי חומר׳ יתרה הוא שהרי לא אסרו רק שבת שחל ט׳ באב להיות בתוכה. ובפר׳ בתרא דמגלה מחלקין בין חל להיות בתוכה לחל להיות בשבת. ואין שום אבלות נוהג בשבת ואפילו מדברים של צנעה. והרף ז״ל כתב מיהו שמעתי כי רבי מאיר מרוטונבור״ק ז״ל נוטה להחמיר בדברי׳ של צנעה. וטעם להתיר יש בתשמיש המטה. ט׳ באב שחל להיות בשבת הואיל ונדחה ידחה ואם היה אסור בדברים של צנעה אם כן אינו לגמרי ועוד דאם איתא דברים שבצנעה נוהג אסור אפילו התענית יעשו בשבת דהרבה בני אדם עושין תענית חלום בשבת והוי שפיר דברים שבצנעה ומטעמים אלו אין לאסור הדבר לרבים. עכ״ל הר״ף ז״ל. נשלמו הלכות ט׳ באב ועתה אבאר סדר התפלה בו בע״ה.

ערב ט׳ באב במנחה מקדימין לבא לבית הכנסת ומתפללין תפלת המנחה כמו בשאר ימי השבוע ויש מקומו׳ שאין אומרי׳ תחנ׳. וכן כתב הר״ף ז״ל טעם דאין אומרי׳ תחנ׳ בט׳ באב לא ביום ולא בלילה דכתי׳ סתם תפלתי. ואח׳ תפלת המנחה הולכין לבתיהן ואוכלין ושותין בעוד היום גדול. ואח״כ הולכי׳ לבית הכנס׳ ושליח צבור יורד לפני התיבה ופותח והוא רחום וכל הקהל כאחד יורדי׳ מעל כסאותם ושולפין מנעליהן ויושבי׳ לארץ ואומ׳ ברכו ומסדרי׳ תפלת ערבית וקורין ק״ש בברכותיה.

ומתפללי׳ י״ח על הסדר וכולל בברכת בונה ירושלם מעין המאורע כמו שאמרו ז״ל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומ׳ ומה שמוסיף בה הוא ברכת נחם וכו׳. וגומרין תפלתן על הסדר ובכל תפלות ט׳ באב אומר אותה כדאמרינן בירושלמי רבי אחא אומ׳ מעין המאורע בתשעה באב ומאי ניהו רחם וכו׳. ונהגו הראשונים ז״ל לומר רחם בתפלת ערבית ושחרית ובתפלת המנחה נחם לשון נחמה שמבקשין נחמה בסוף היום. אמנם ה״ר שמואל מאיור״א היה אומר נחם בין ביום בין בלילה ופי׳ לגיונות חיילות. במרד תבכה. יש נוסחאות במרר כמו לשון מרירות. ויש נוסחאו׳ במרד כמו לשון עניה ומרודה ואחר תפלת ערבית אומר קדיש זוטא.

ואחר כך יושב שליח צבור והקהל לארץ בדאגה ושממון וקורין מגלת איכה בנהי גדול עד השיבנו ה׳ אליך. ויש מקומות חולקין בקריאתו כי יש מקומות שקורין אותו כל הקהל. ויש מקומות שאין קורין אותו כי אם החזן לבד וכל הצבור שותקין ומכבין כל הנרות ואצלנו מנהג לקרא כל אחד ואחד ואחרי כן מכבין כל הנרות ואחר כך פותח שליח צבור קינות לעגם הנפשות ולשבר הלבבות. ומקוננים שם עד רביע הלילה האנשים בבית הכנסת שלהם והנשים בב״ה שלהן וכן ביום מקונני׳ אנשי׳ לבד ונשי׳ לבד עד קרוב לשליש היום ואח״כ אומרי׳ סדר קדושה ומתחיל מואתה קדוש ואין אומרי׳ ובא לציון בלילה לפי שאין גואל בא בלילה ואחר כך אומרי׳ קדיש שלם. וכולן נפטרין לבתיהן ואין נותנין שלום זה לזה אלא מתנהגים כאבלים לכל דבריהם ואם נתן להם עם הארץ שלום משיבין לו בשפה רפה ובכובד ראש.

בשחר משכימין לבית הכנסת ואומרים ברכות וקרבנות ופסוקי דזמרה עד ומהללים לשם תפארתך ומשם ואילך הוא מן השירה ואין לומר שירה לעת כזאת. ואומרים תפלת יוצר כמו בחול ואומר רחם בבונה ירושלם כמו שאמר בתפלת ערבית וגומרין תפלתן ואומרים קדיש זוטא ואחר כך מוציאין ספר תורה בלתי עטרה והופכין המפה וגוללין הספר במקום שפל על גבי ספסל או על גבי קתדרא ולא על גבי המגדל. וכל כך כדי לעורר הלבבות להתאבל ולהתאונן על חרבן הבית. ויש אומרים שאין גוללין אותו אלא במקומו שלא למעט בכבודו. וקורין ג׳ בפרשת כי תוליד בנים ואומרים קדיש זוטא. והשלישי מפטיר בירמיה אסוף אסיפם ואומרי׳ אשרי ומחזירין ספר תורה למקומו. ואחר כך יושבין לארץ ואומ׳ קינות כל אחד כפי השגתו וכל המרבה לקונן ולהתאונן עליו הכתוב אומ׳ שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ואחר כך אומר סדר קדושה ומתחיל ובא לציון ומדלגין ואני זאת בריתי לפי שיש בו ודברי אשר שמתי בפיך. ויום זה אסור בתלמוד תורה כמו שבארנו. ואחר סדר קדושה אומר קדיש שלם. ונפטרין לבתיהם וכל אחד יושב בדד וידום. ויש מקומות שאין מקוננין עד אחר סדר קדושה והכל לפי המנהג. ואחר כך מתקבצין בב״ה וקורין איוב כלו.

למנחה הולכין לבית הכנסת ואומרי׳ אשרי וקדיש זוטא. ומוציאין ספר תורה וקורין ויחל משה כמו בשאר הימים מהתעניות והשלישי מפטיר דרשו והמפטיר בין בשחרית בין במנחה מברך לפניה ברכה אחת. ושלשה לאחריה שאינו אומר על התורה רק מסיים מגן דוד וכן בכל שאר התעניות שלא נתקנה ברכת על התורה רק לשבתות וימים טובים שמזכירין בה ענין היום ומודי׳ השם על המתנה הנכבדת שנתן לנו מאותן הימים. ואח״כ מחזירין הספר למקומו ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין י״ח ואומרים נחם בבונה ירושלם בלשון נחמה כמו שבארנו. ואחר תפלת המנחה אומרים קדיש שלם ומתפללין תפלת ערבית והולכין לבתיהם לשלום.

ותשעה באב שחל בשבת דוחין התעני׳ עד אחד בשבת כמו שבארנו. ובמוצאי שבת מתפללין תפלת ערבית על הסדר שבארנו. ומבדילין בתפלה כמו בשאר מוצאי שבתות ואין מבדילין על הכוס עד מוצאי התענית שאם תאמר להבדיל מבעוד יום כמו שאמרו ז״ל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס זה לא אמרו אלא למי שאין לו יין במוצאי שבת ויש לו יין בשבת אבל למי שיש לו יין לא. ויש נוהגין לברך על האור קודם שיפתח במגלת איכה וכן כתב הראב״ד ז״ל במגלה כמו שכתבנו במקומו ואין אומרי׳ ויהי נועם ולא ויתן לך במוצאי שבת זה ויש נהגו לומר ויהי נועם והכל תלוי במנהג והראשון עקר. והר״ף ז״ל כתב שמברך בורא מאורי האש כשיצא מבית הכנסת על אור ששבת ומברך המבדיל קוד׳ שיצא מבית הכנס׳ עכ״ל. והסדר שעושין בתפלה כשחל להיו׳ בשבת עושין אותו כשחל להיות במוצאי שבת ובהיותו בשבת שעושין התענית באחד בשבת כמו שבארנו עושין כל סדר היום כמו בט׳ באב וכל שאסור בט׳ באב אסור בו ואם הוא עשרה בו דעבר יומו. נשלם סדר תפלות תשעה באב.

אמרו ז״ל לא היו ימים טובי׳ לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורי׳ ומפר׳ בגמרא שביום הכפורי׳ נתנו לוחות אחרונות ונסלח להם עון העגל ונקבע להם יום מחילה וסליחה לדורו׳ וט״ו באב פי׳ הראב״ד ז״ל שכלו בו מתי מדבר כדאמרי׳ בירושלמי שכל ערב ט׳ באב היה כרוז יוצא למחנה צאו לחפור צאו לחפור והיו חופרים קבריהם והולכין וישנים שם עד הבקר למחר היו מוצאי׳ עצמן חסרי׳ ט״ו אלף ופרוטרוט שנה אחרונה מצאו עצמן שלמים אמרו שמא טעינו בקבוע החדש חזרו שם עשרה בו וי״א בו וי״ב וי״ג וי״ד כיון שהגיעו לט״ו ראו הלבנה מלאה ומצאו עצמן שלמים אמרו בטלה גזרתינו ועשו י״ט.

ובאלו הימים היו בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לה וכל הכלים טעונין טבילה ואפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא שמא בעלת הכלים לבשתן בימי נדותה ותתבייש לומר לשואלת לפיכך הצריכו לכל הכלים טבילה כדי שלא תתביישנה הטמאות או שלא יבאו ותמנעו מלהשאילן. והראב״ד ז״ל כתב טעם אחר על פירוש הירושלמי מפני מה טעונין טבילה לפי שמתוך שמטבילין לא חיישינן עליהו מלהשאילן. ומה היו אומרות בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך פירוש שכל מי שאין לו אשה נפנה לשם ואומרות לו אל תתן עיניך ביופי תן עיניך במשפחה.

ויש תמהין איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמי׳ שיחטפו איש את אשתו וחס ושלום דומה כאלו היו בנות ישראל הפקר. ואין זה תמה כי יש לדעת שכל מי שידו מגעת להשיא בתו לא היה שולחה שם שאם היתה קטנה מה תועיל חטיפתו הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה ואם היתה נערה או בוגרת אם חושש לזה לא יניחנה לצאת ואם יתירנה לצאת יזהירנה שלא להתקדש אלא בהגון בה. והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה. אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגחת להשיאן. ואולי היו יושבות על שתלבי׳ ראשן אם לא על ידי המנהג הזה.

וכן הוא אומ׳ צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטר׳ לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. כלומר שיום הכפורים נקרא יום שמחה כמו שאמרו ביום חתונתו זו מתן תורה שנתחתן הקדוש ברוך הוא עם ישראל ביום שעמד על הר סיני היו כמו הארוסין ויום הכפורים היו כמו הנשואין. וביום שמחת לבו זה בנין המשכן שצוה בו למחרתו ואמר ועשו לי מקדש וענין בעטרה שעטרה לו אמו על דרך הדרש הוא חבה יתרה על כנסת ישראל משל למלך שהיתה לו בת חביבה ביותר לא זז מחבובה עד שקראה אחותי לא זז עד שקראה בתי ועוד שקראה אמי וכן הוא אומ׳ בעטרה שעטרה לו אמו וישראל עטרו כבוד לשם יתברך בקבלת מלכותו ותורתו ומצותיו. והם מעוטרים בכבודו ומוכתרים עטרת הזה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמח׳ ישיגו ונסו יגון ואנחה.

הנה בארנו שהמתענה מתפלל תפלת תענית ואמרי׳ בירושלמי היכן אומרה בליל שבת ויומו פי׳ ערבית ושחרית ומנחה כמו הזכרת שבת אמנ׳ זה היה בדורות הראשונים אבל בדורות אלו לא נהגו להתפלל תפלת תענית אפילו בשחרית של יום התענית אם לא בד׳ הצומות כמו שבארנו והטעם מפני חשש ברכה לבטלה שמא יצטרכו לאכול מפני האונס. וכן כתב ר״ש ז״ל במסכת שבת.

וכבר כתבנו ש״צ אומר׳ בפני עצמה בין גואל לרופא והיחיד אומרה בשומע תפלה לפי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו. וכתב הראב״ד דאיכא מאן דאמר דבצבור בין בתפלת יחיד בין בתפלת צבור אומ׳ תפלת תענית בין גואל לרופא דלא אקרי קביעות יחיד ברכה לעצמו דהא צבור קבעי ליה ואע״ג דמצלו ביחידים צבור ננהו ולא מחוור דאם כן לימא בגמר׳ כדמתרץ לעולם אימר לך אין בין יחיד דקאי בתענית וכו׳. לימא אין בין יחיד דעלמא ר״ל יחיד מתענה לעצמו ליחיד מתענה עם הצבור אלא שיחיד המתענה לעצמו מתפלל י״ח והמתפלל עם הצבור מתפלל י״ט שמוסיף עננו אלא לאו ש״מ דיחיד אינו קובע ברכה לעצמו ואומר׳ בשומע תפלה.

וש״צ כשמסדיר תפלתו בלחש כיחיד דמי ואומר בשומע תפלה. ושליח צבור שטעה ולא הזכיר עננו בין גואל לרופא אומר אותו במקום שנזכר בו ברכה בפני עצמה ואחריו הוא אומ׳ הברכה שהוא עומד בה לפי שהאמצעיות אין להן סדר כך כתב הר״ש ז״ל אך הרי״ף ופוסקים אחרים ז״ל כתבו שחוזר למקומו אחר גואל ואומר עננו ואחריו רופא וכל שאר הברכות על הסדר. וכן אם שכח ברכ׳ אחת משאר הברכו׳. ויחיד אומ׳ אחר תפלתו רבונו של עולם בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן על גבי המזבח עכשו שאין קרבן יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כחלב ודם על גבי המזבח ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.

ארבעה תעניות המפורשים בקבלה כמו שכתוב צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה. צום הרביעי זה י״ז בתמוז שהוא בחדש הד׳ וה׳ דברים קשים ארעו בו אחד נשתברו הלוחות שני בטל התמיד מבית ראשון ג׳ הובקעה העיר ב׳ פעמי׳ ד׳ שרף אפוסתמוס את התורה ה׳ העמיד צלם בהיכל.

צום החמישי זה ט׳ באב שהוא בחדש החמישי וה׳ דברי׳ ארעו בו. אחד נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה עיר גדולה בישראל ובתר שמה והיו בה אלפי׳ ורבבות מישראל ונפלו ביד גוי׳ ונהרגו כלם והיתה שם צרה גדולה כחרבן בית המקדש. ובו ביום חרש טורנוסרופוס מלך אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמ׳ ציון שדה תחרש.

צום השביעי זה צום גדלי׳ שהוא בחדש השביעי ובו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארת וסבב להם הגלות.

צום העשירי הוא עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי שבו סמך מלך בבל הרשע ידו על ירושלם והביאה במצור ובמצוק. בד׳ הצומות האלו מתענין ישראל מפני הצרות הנזכרות שארעו להן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשה אבותינו הרעים ולמעשינו שגורמין הצרות ונשוב להטיב ולעשות תשובה שלמה.

וכתב ה״ר יצחק ז״ל ד׳ צומות אלו יש שמד צום יש שלו׳ י״ט. אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מט׳ באב מפני שהוכפלו בו הצרות. ומלבד אלו הארבע צומות נהגו ישראל להתענות בי״ג באדר זכר לתענית שגזרה אסתר בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם והוא תענית של שמחה ולזכרון הנס קבלוהו בשמחה באותה שעה עליהם ועל זרעם ותענית זה נקרא תענית אסתר. ואם חל להיו׳ בשבת מקדימי׳ ומתענין בששי שהוא י״ב באדר ויש מקדימין ומתענין בחמישי שאין מתענין בע״ש מפני דרכי האמורי. אבל אחד מד׳ הצומות שחל להיות בשבת מאחרין ודוחין אותו עד אחר השבת.

ובכולן קורין בתורה שחרית ומנחה שלשה בפרשת ויחל. ומפטירין במנחה דרשו עד לנקבציו כמו שעושין במנחת ט׳ באב כמו שבארנו. ובכולן מלבד ט׳ באב הקלו חכמים על עוברות ומניקות שמתענות ואין משלימות ואוכלין בליל הכנסת התענית עד שיעלה עמוד השחר כמו שבארנו בהלכות תענית אע״פ כן ראוי אלו העוברות והמניקות שלא להקל כל כך על עצמן ואם תאכלנ׳ שלא להתענג במאכל ובמשת׳ אבל אוכלות ושותות כדי קיום הולד.

כתב הרי״ף ז״ל כל תענית שאין היולדת שותה בו אין מברכי׳ על היין של ברכת מילה לפי שצריך לטעום ואם אינו טועם מוציא שם שמים לבטלה עכ״ל. כל הצומות האלה עתידין לבטל לימות המשיח ולא עוד שעתיד להיות ימים טובים וימי משתה ושמחה שנאמר צום הרביעי וכו׳ האמת והשלום אהבו.

נשלם סדר ט׳ באב וארבעה צומות ת״ל.