כלכלה בשיעור אחד/מי "מוגן" על ידי מכסים?
סקירה קלה של המדיניות הכלכלית של ממשלות מסביב לעולם תגרום לכל מי שלומד כלכלה ברצינות להתייאש מהר מאד. במה יועיל, הוא ישאל, דיון בשיפורים והתקדמויות במסגרת התאוריה הכלכלית, כאשר דעת הקהל והמדיניות בפועל של ממשלות, במיוחד בנוגע ליחסים בינלאומיים, עוד לא תואמים אפילו את אדם סמית'? הרי המדיניות של מכסים וסחר לא רק שהיא גרועה כמו במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, אלא היא גרועה הרבה יותר. מאז הופיע "עושר העמים" מלפני יותר משתי מאות, הטיעון בעד סחר חופשי הושמע אלף פעם, אך אולי ללא אותן פשטות ועוצמה.
באופן כללי, סמית' השעין את טיעונו על הצעה בסיסית אחת: “בכל מדינה תמיד וחייב להיות באינטרס של רוב האוכלוסייה לקנות את מה שהם רוצים ממי שמוכר אותו במחיר הזול ביותר.”
סמית' המשיך: “ההצעה כל כך ברורה מאליה, שנדמה שיהיה מגוחך להתאמץ להוכיח אותה; גם לא היה ניתן להטיל בה ספק, לולא טושטשה השכל הישר של בני אדם על ידי הנכלות הנוגעת בדבר של סוחרים ויצרנים.”
מנקודת מבט אחרת, סחר חופשי נחשב להיבט אחד של חלוקת העבודה:
כל בעל בית נבון פועל לפי הכלל, שלא לנסות לייצר בביתו דבר שיותר משתלם לו לקנות.
החייט לא מנסה לייצר לעצמו נעליים, אלא קונה אותם מהסנדלר. הסנדלר לא מנסה לייצר לעצמו את הבגדים, אלא מעסיק חייט. החקלאי לא מנסה לייצר אף אחד מאלה, אלא מעסיק את בעלי המלאכה השונים השייכים אליו. כולם מעדיפים להשקיע את מאמציהם איפה ששווה להם, ולרכוש עם חלק ממה שמייצרים ביעילות או עם הכסף שקיבלו תמורתו, כל דבר אחר שחפצים בו.
ההתחשבות בהשפעות המיידיות של מכס מגן על קבוצות מסויימות, והזנחת ההשפעות לטווח הארוך על כלל הקהילה הן שהובילו להעלאת על הדעת שמה שנחשב לנבון בהתנהלות משפחתית יהיה שגוי כשמדובר במדינה גדולה.
יצרן אמריקאי של סריגים מצמר ניגש לקונגרס או למחלקת המדינה ומספר לוועדה או לפקידים השייכים, שזה יהיה בגדר אסון לאומי אם הם יסירו או יורידו את מכס המגן על סריגים המגיעים מאנגליה. הוא כעת מוכר את סריגיו ב$30 ליחידה, אבל היצרנים האנגלים יכולים למכור סריגים שיהיו באיכות זהה ב$25 ליחידה. לכן, הוא זקוק להטלת מכס של $5 כדי שיישאר פעיל. הוא לא חושב על עצמו, כמובן, אלא על אלפי הגברים והנשים שהוא מעסיק, ועל אותם אנשים שהוצאותיהם של אלה מספקות להם תעסוקה. אם יזרקו אותם מהעבודה, אתה תיצור אבטלה ותוריד כח קנייה, שימשיכו להתפשט במעגלים ההולכים ומתרחבים. ואם הוא מסוגל להוכיח שאכן יוכרח להפסיק את הפעילות שלו אם המכס יוסר או יורד, טיעונו נגד הדבר ייחשב על ידי הקונגרס כמכריע.
אך יהיה מופרך להסתכל על היצרן ועובדיו בלבד, או בתעשיית הסריגים האמריקאית בלבד. יהיה מופרך לשים לב לתוצאות הגלויים לעין ברגע זה, ולהזניח תוצאות שאינן גלויות לעין.
השדולות בעד מכסי מגן תמיד מציעות טיעונים שמבחינה עובדתית אינם נכונים. אבל בואו נניח שהעובדות הן בדיוק כפי שיצרן הסריגים מציג אותם. בואו נניח שמכס של $5 לסריג נחוץ כדי שיישאר פעיל ויספק תעסוקה לעובדים שלו.
ובחרנו דווקא בדוגמה להסרת מכס מגן שהכי פחות תיטיב איתנו. לא דיברנו על הטלת מכס מגן חדש שהיה מביא ענף ייצור חדש לעולם, אלא בשימור מכס מגן קיים שאי אפשר להסיר אותו מבלי שמישהו ייפגע.
מכס המגן מוסר; היצרן מוכרח להפסיק פעילות; אלף עובדים מפוטרים; אותם סוחרים שנתמכו על ידם נפגעים. זוהי התוצאה המיידית ששמים לב אליה. אבל יש עוד תוצאות, שאמנם יותר קשה לעקוב אחריהן, אך שאינן פחות מיידיות או אמיתיות. כי עכשיו סריגים שבעבר עלו $30 ליחידה ניתן לקנות ב$25. צרכנים יכולים לקנות סריג באותו האיכות בפחות כסף, או אחד באיכות יותר גבוהה באותו המחיר. אם הם קונים סריג באיכות זהה, לא רק שמקבלים סריג, אלא נשאר להם $5, שלפני כן לא היה נשאר להם, לקנות משהו אחר. ללא ספק, כמו שהיצרן האמריקאי קבע, ה$25 שמשלמים עבור הסריג הולך ליצרני הסריגים באנגליה. ה$5 שנשארו להם הולך לכל מספר אחר של ענפי ייצור בארה"ב.
אבל יש המשך לתוצאות. בקניית סריגים אנגלים הם מספקים לאנגלים דולרים לקנות מוצרים אמריקאים כאן. זאת אכן הדרך (אם תרשו לי להתעלם מסיבוכים כמו שערים יציגים נעים, הלוואות, אשראי וכו.), שהאנגלים יכולים להשתמש בסופו של דבר בדולרים. מפני שנתנו לאנגלים למכור לנו יותר, הם עכשיו מסוגלים לקנות מאיתנו יותר. הם באמת יהיו מוכרחים בסופו של דבר לקנות יותר מאיתנו אם הם לא מתכוונים לא להשתמש ביתרת הדולרים שלהם. אז כתוצאה מייבוא גדול יותר של מוצרים אנגלים, אנחנו חייבים לייצא יותר מוצרים אמריקאים. ואפילו שפחות אנשים מועסקים כעת בתעשיית הסריגים האמריקאית, יותר אנשים מועסקים – ומועסקים באופן הרבה יותר יעיל – נניח, בתעשיית המכונות כביסה או המטוסים האמריקאית. תעסוקה אמריקאית בשורה התחתונה לא ירדה, אבל ייצור אמריקאי ואנגלי בשורה התחתונה עלו. העובדים בכל מדינה מועסקים בדברים שהם עושים הכי טוב, במקום שיוכרחו לעשות דברים שהם לא עושים טוב או ביעילות. צרכנים בשתי המדינות במצב יותר טוב. הם יכולים לקנות את מה שהם רוצים במקום בו הוא הכי זול.
עכשיו בואו נבדוק את העניין בצורה הפוכה, ונראה את התוצאה של הטלת מכס מגן מההתחלה. בואו נניח שלא היה מכס מגן על סריגים המיוצרים במדינות זרות, שהאמריקאים היו רגילים לקנות סריגים מיובאים ללא מכס, ושנטען שאנחנו יכולים ליצור תעשיית סריגים מקומית עם הטלת מכס של $5 על סריגים.
כמו שהוא, אין בטיעון הזה שום דבר לא הגיוני. המחיר של סריג אנגלי בשביל הצרכן האמריקאי אולי תהיה עד כדי כך גבוה שיצרנים אמריקאים יבינו שעסק הסריגים יהיה רווחי עבורם. אבל צרכנים אמריקאים יוכרחו לסבסד את הענף הזה. עבור כל סריג אמריקאי שיקנו הם למעשה יוכרחו לשלם מס של $5 שיוגבה מהם במסגרת המחיר הגבוה של תעשיית השריגים החדשה.
אמריקאים, שלפני כן לא הועסקו בתעשיית הסריגים, כעת יועסקו בה. זה נכון. אבל אין תוספת נטו לתעשייה הלאומית או לתעסוקה הלאומית. מפני שהצרכן האמריקאי היה צריך לשלם $5 נוספים עבור סריג בעל איכות זהה חסר לו אותו סכום בשביל הוצאות אחרות. הוא צריך להוריד עלויות ב$5 במקום אחר. כדי שתעשייה אחת תוכל לצמוח או להווצר, מאה תעשיות אחרות יצטרכו להצטמק. כדי ש50,000 איש יועסקו בתעשיית הסריגים מצמר, 50,000 איש פחות יועסקו במקומות אחרים.
אך התעשייה החדשה תהיה גלוייה לעין. כמות העובדים שלה, ההון המושקע בה, שווי השוק של המוצר שלה, במונחים של דולרים, יכולים להמנות. השכנים יכולים לראות את עובדי המפעלים הולכים וחוזרים מהעבודה כל יום. התוצאות מוחשיות וישירות. אך ההצטמקות של מאה תעשיות אחרות, האיבוד של 50,000 מקומות עבודה במקומות אחרים, לא יהיו נראים כל כך בקלות. יהיה בלתי אפשרי אפילו עבור הסטיסטיקאי המבריק ביותר לדעת את היקף מספר משרות שהלכו לאיבוד – כמה גברים ונשים פוטרו בכל תעשייה נתונה, ההפסדים המדוייקים בכל תעשייה – מפני שצרכנים היו צריכים לשלם יותר עבור סריגיהם. הרי ההפסדים של כל יצרן לחוד יהיו יחסית נמוכים. יהיה בלתי אפשרי לדעת איך כל צרכן היה מוציא את $5 הנוספים שיש לו. לכן, הרוב המכריע של האנשים יסבלו מהאשליה שהתעשיה החדשה לא עלתה דבר.
חשוב לציין שמכס המגן החדש לא יעלה את שווי השכר האמריקאי. הוא בוודאי יאפשר לאמרקאים לעבוד בתעשיית הסריגים בערך ברמת השכר האמריקאית הממוצעת (לעובדים בעלי מיומנויות דומות), במקום להתחרות בתעשייה ההיא ברמת השכר האנגלי. אך לא תהיה תוספת של השכר האמרקאי באופן כללי כתוצאה מההיטל; כי, כמו שראינו, לא תהיה תוספת נטו בכמות המשרות הקיימות, לא תהיה תוספת נטו בביקוש למוצרים, ולא תהיה תוספת נטו בתפוקת הייצור של העבודה. תפוקת הייצור באמת תרד כתוצאה מהמכס.
וכל זה מביא אותנו להשפעה האמיתית של חומת מכס. זה לא רק שכל הרווחים הגלויים לעין נבלעים בהפסדים הפחות בולטים לעין. היא מסתכמת באמת, בהפסד נטו למדינה. כי בניגוד למאות שנים של תעמולה ובלבול, המכס מוריד את רמת שווי השכר האמריקאי.
בואו נבדוק באופן יותר ברור כיצד הוא עושה את זה. ראינו שהסכום הנוסף שמשלמים הצרכנים עבור חפץ מוגן במכס משאיר להם פחות כסף באותו הסכום כדי להוציא על דברים אחרים. כאן, בשורה התחתונה, אין עלייה בייצור ברמה הלאומית. אך כתוצאה מהמחסום המלאכותי המוקם מול מוצרים זרים, עבודה, הון וקרקע אמריקאים מוסטים מדברים שהם יכולים לבצע ביתר יעילות לדברים שהם מבצעים בפחות יעילות. לכן, כתוצאה מחומת המכס, יורדת היצרנות הממוצעת של עבודה והון אמריקאים.
אם מבינים את העניין מנקודת מבט של הצרכן, הוא יכול לקנות פחות עם כספו. מפני שהוא צריך לשלם יותר עבור סריגים ומוצרים מוגנים אחרים, הוא קונה פחות ממוצרים אחרים. כח הקנייה של ההכנסה שלו מופחת. אם השפעת המכס תסתכם בירידת השכר או בעליית מחירים יהיה תלוי במדיניות הממונית שיהיו בהמשך. אבל מה שברור הוא, שהמכס – על אף שבתעשיות מוגנות הוא יעלה את השכר ליותר ממה שהוא היה צריך להיות - בוודאות, בחישוב הנטו, כשכל הענפים לקוחים בחשבון, יוריד את השכר הריאלי.
רק מוחות שנשטפו במשך דורות על ידי תעמולה שקרית יכולים להגדיר את המסקנה הזאת כסתירה. מה עוד היה ניתן לצפות ממדיניות של שימוש מכוון במשאבי הון וכח אדם בדרכים פחות יעילות? מה היו הציפיות שלנו כשהעמדנו מכשולים מלאכותיים לסחר ולתעבורה?
להקמת חומות מכס יש את אותן השפעות שיש להקמת חומות אמיתיות. די מעניין שהפרוטקציוניסטים משתמשים במונחים של לחימה. הם מדברים על "עמידה מפני הפלישה" של מוצרים זרים. והאמצעים שמציעים דומים לאלה בשדה הקרב. מכשולי המכס הם כמו מארב טנקים, שוחות, וגדרי תיל המוכנים להתקיל את האויב.
וכמו שהצבא הזר מוכרח להשתמש באמצעים היותר יקרים כדי להתגבר על המכשולים – טנקים חזקים יותר, גלאי מוקשים, חיילים יותר מיומנים, חציית תעלות – כך יש צורך בלהשתמש באמצעי תחבורה יקרים ויעילים יותר להתגבר על מכסים. מצד אחד, אנו עושים כל שביכולתנו להוריד את עלות ההובלה בין אנגליה לארה"ב, או קנדה לארה"ב, על ידי פיתוח מטוסים וספינות מהירים ויעילים יותר, כבישים וגשרים טובים יותר, ורכבות ומשאיות טובות יותר. מצד שני, אנחנו מוחקים את ההשקעה בתחבורה יעילה יותר על ידי מכס המקשה מבחינה מסחרית על ההעברה של מוצרים. אנחנו מורידים את עלות ההובלה של הסריגים ב$1, ואז מוסיפים מכס של $2 כדי למנוע את הובלתם. כשמפחיתים מכמות המטען שיהיה רווחי להוביל, ההשקעה בתחבורה יעילה שווה פחות.
המכס תואר כאמצעי שמיטיב עם היצרן על חשבון הצרכן. במובן מסויים זה נכון. אלה התומכים בו חושבים רק על טובת היצרנים שנהנים ישירות מאותם מכסים. הם שוכחים את טובת הצרכנים שנפגעים ישירות על ידי כך שנכפה עליהם לשלם את ההיטלים האלה. אבל יהיה שגיאה לחשוב על עניין המכס כאילו מדובר בהתנגשות אינטרסים של היצרנים עם אלה של הצרכנים. וודאי, המכס, כמו שהוא, פוגע בכל הצרכנים. לא נכון שהוא מיטיב עם כל היצרנים כמו שהוא. להיפך, כמו שראינו עכשיו, הוא מסייע ליצרנים מוגנים על חשבון יצרנים האמריקאים אחרים, במיוחד אלה שיש להם שוק גדול ליצוא פוטנציאלי ביחס לגודל השוק המוגן.
אפשר להבהיר את הנקודה האחרונה על ידי דוגמה קיצונית במקצת. נניח שאנו מעלים את המכס עד כדי כך שאין ייבוא סחורות ממדינות זרות כלל. ונניח, שכתוצאה מכך, המחיר של סריג בארה"ב עולה ב$5 בלבד. אז, צרכנים אמריקאים, מפני שהם יהיו מוכרחים לשלם $5 נוספים בשביל סריג, עבור כל דולר שהוציאו בעבר כצרכנים יוציאו חמישה סנט פחות כעת מתעשיות אמריקאיות אחרות.
עכשיו, מפני שייחסם השוק האמריקאי לחברות זרות, הן לא יקבלו דולרים תמורת משהו ולא יוכלו לקנות סחורות אמריקאיות בכלל. כתוצאה מכך תעשיות אמריקאיות יסבלו ביחס ישיר למה שמכרו קודם לכן בשווקים זרים. אלה שייפגעו הכי הרבה, יהיו תעשיות כמו מגדלי כותנה, יצרני נחושת, יצרני מכונות תפירה, ציוד חקלאי, מטוסים מסחריים וכו.
חומת מגן גבוהה יותר, שלא תהיה גבוהה עד כדי להרתיע לחלוטין כניסה של סחורות זרות, תגרום לתוצאות דומות, רק במידה נמוכה במקצת.
לכן, התוצאה של מכס מגן היא שינוי מבני של הייצור האמריקאי. הוא משנה את מספר המשרות, סוגי המשרות, והגודל של תעשייה אחת ביחס לחברתה. הוא גורם לענפי ייצור שאין אנו יעילים בהם לגדול, ולענפי ייצור שאנו יעילים בהן להצטמק. לכן, התוצאה בשורה התחתונה היא ירידת היעילות האמריקאית, יחד עם ירידת היעילות במדינות אחרות שבמצב אחר היינו עושים איתם מסחר בהיקף רחב יותר.
לטווח הארוך, ללא קשר לטיעונים הרבים בעד וכנגד, מכס מגן הוא לא קשור לשאלת האבטלה. (אכן, שינוי קיצוני בגובה המכס, בין אם יהיה עלייה או ירידה, יכול ליצור אבטלה זמנית, עקב כך שהוא משנה תוך כפייה את הרכב הייצור. שינויים פתאומיים אלה יכולים לגרום אפילו למיתון.) אמנם מכס כן קשור לסוגיית השכר. לטווח הארוך הוא מנמיך את השכר הריאלי, מפני שהוא פוגע ביעילות, ייצור ועושר.
לכן כל הרעיונות המופרכים בנוגע למכסים נובעים מהרעיון המופרך המרכזי שבו עוסק הספר הנוכחי. הם תוצאה של מבט בהשפעות המיידיות של היטל בודד על קבוצה בודדת של יצרנים, והזנחת ההשפעות לטווח הארוך על צרכנים בכלל ועל שאר היצרנים.
(אני יכול לשמוע איזה קורא שואל: “למה שלא נפתור את העניין הזה על ידי הענקת הגנה מכסית לכל היצרנים?” אך הפירכה פה היא שלא כל היצרנים יכולים להיות מוגנים באופן אחיד, ומכס גם אינו יכול לסייע ליצרנים מקומיים שכבר מוכרים יותר מיצרנים זרים: יצרנים יעילים אלה יהיו חייבים לסבול מהסטת כח הקנייה הנגרמת על ידי המכס.)
בנושא מכסי מגן צריך להזהר ממשהו חשוב נוסף. הזכרנו אזהרה דומה בנוגע להשפעות של מכונות. יהיה חסר תועלת להכחיש שמכס מיטיב – או לפחות מסוגל להיטיב – עם בעלי אינטרסים מסויימים. אם תעשייה אחת תצליח לקבל הגנה, כאשר חברי אותה תעשייה יהנו מיתרונות השוק החופשי בכל הדברים האחרים שהם יקנו, אותה תעשייה תרוויח, אפילו בנטו. אמנם, כאשר ייעשה ניסיון לפרוס כמה שיותר את הגנת המכס, אפילו אנשים בתעשיות המוגנות, הן כיצרנים והן כצרכנים, יתחילו להפגע מההגנה הניתנת לאנשים אחרים, ובסוף עלולים להיות במצב גרוע יותר, אפילו במאזן הנטו, לעומת המצב בו לא הם ולא אחרים היו נהנים מהגנה.
אבל אסור לנו להתכחש, כמו כמה ליברטריינים נלהבים, ליתרון האפשרי שמעניקים מכסים לקבוצות מסויימות. אנחנו לא יכולים לטעון, לדוגמה, שהפחתת מכס תסייע לכולם ולא תפגע באף אחד. אכן, ההפחתה תסייע למדינה במאזן הסופי. אבל מישהו כן ייפגע. קבוצות שנהנו לפני כן מההגנה ייפגעו. זאת באמת הסיבה מדוע לא כדאי ליישם העדפה מסוג כזה מלכתחילה. אמנם הכנות ומבט קר במציאות מכריחים אותנו להבין ולקבל את הטענה של תעשיות מסויימות כאשר הן אומרות שהסרת מכס ממוצר מסויים תשבית אותם מפעילות ועובדיהם יפוטרו. ואם עובדיהם פיתחו מיומנות מיוחדת, הם עלולים להיות מובטלים לזמן רב. במעקב אחר ההשפעות של מכסים, כמו במעקב אחר ההשפעות של מכונות, אנחנו חייבים לשאוף לראות את כל ההשפעות העיקריות, לטווח הארוך והקצר, על כלל הקבוצות.
כנספח לפרק הזה הייתי מוסיף שהטיען לא מופנה כלפי כל המכסים הכוללים היטלים הנגבים לצרכי הכנסות, או בשביל לשמר תעשיות הנחוצות למצב מלחמה; הוא גם לא מופנה כלפי כל הטיעונים בעד מכסים. הוא פשוט מופנה כלפי הרעיון המופרך הסובר שבמאזן הסופי מכס "מספק תעסוקה", “מעלה שכר", או "מגן על רמת החיים של האמריקאי". הוא לא משיג אף אחד מהדברים האלה; ובנוגע לשכר ולרמת חיים הוא משיג את ההיפך בדיוק. אך דיון במכסים המוטלים לצרכים אחרים יקח אותנו למחוזות אחרים.
כמו כן אין זה המקום לדון במכסות, מנגנוני שליטה בשערי חליפון או בסוגים אחרים של אמצעים המיועדים להפחית, להסיט או למנוע סחר בינלאומי. אותם אמצעים, באופן כללי, משפיעים על הכלכלה באותה מידה כמו מכסים גבוהים, ואולי אפילו באופן חמור יותר. הם מערבים עניינים מסובכים יותר, אך ניתן לעקוב אחרי התוצאות הסופיות שלהם לפי הדרך שעשינו כן במכסי מגן.