כלכלה בשיעור אחד/הברכה שבהרס
אז סיימנו עם החלון השבור. רעיון מופרך אלמנטרי. היה עולה על הדעת, שכל אחד לאחר כמה דקות של מחשבה, היה יכול להמנע מאימוצו. אך הרעיון המופרך של החלון השבור, במאה מעטות שונות, הוא הנפוץ ביותר בהיסטוריה של הכלכלה. כיום הוא נחלת הכלל יותר מאי פעם בעבר. הוא מאומץ על בסיס יומי על ידי קברניטי תעשייה, איגודים מסחריים, ראשי וועדים, הוגי דעות ועיתונאים ואנשי טלוויזיה ורדיו, על ידי פרופסורים לסטטיסטיקה באוניברסיטאות המובילות. בדרכים מגוונות הם דנים ביתרונות ההרס.
על אף שלכמה מהם לא יהיה נעים לראות במעשי הרס זעירים משהו חיובי, במעשי הרס בהיקפים גדולים בהרבה הם מזהים יתרונות כמעט אינסופיים. הם מספרים לנו שמצבינו הכלכלי משופר כשאנחנו במצב של מלחמה לעומת מצב של שלום. הם רואים "ייצור פלאי”, שכדי להשיגו, נדרשת מלחמה. והם רואים עולם שנהפך למשגשג בעזרת ביקוש "מצטבר" או "פקוק”. באירופה, לאחר מלחמת עולם השנייה, הם ספרו באושר את הבתים, הערים השלמות, שנחרבו כליל ושאותם היו "צריכים להחליף”. בארה"ב הם ספרו את הבתים שלא היו יכולים להבנות במשך המלחמה, הגרביים מניילון שא היה ניתן לספק, הרכבים והצמיגים הבלויים, המקררים ומקלטי הרדיו המיושנים. הם ביחד הצטברו לסך מרשים.
זה היה לא יותר מאשר חברינו הוותיק, הרעיון המופרך של החלון השבור, בגלימה חדשה, ועם משקל עודף שהיקשה על זיהויו המדוייק. הפעם, הוא נתמך בחבילה שלמה של דעות נפסדות דומות. חל פה בילבל בין צורך לביקוש. ככל שהמלחמה הורסת, גורמת לעוני, כך הצורך גדל בעקבותיה. ללא ספק. אבל הצורך הוא לא ביקוש. ביקוש כלכלי משמעותי מורכב לא רק מצורך כלשהו, אלא מכח קנייה התואם לו. הצרכים של הודו הם ללא ספק רבים מאלה של ארה"ב כיום, אבל כח הקנייה שלה (וה"עסקים החדשים" שביכולתה להצמיח) הוא נמוך בהרבה.
אך אם נדלג על הנקודה הזאת, מזדמנת עוד דעה מופרכת, וחסידי החלון השבור בדרך כלל חוטפים אותה כמוצא שלל רב. הם חושבים על "כח קנייה" במונחים של כסף. אז נכון, כיום אין בעיה להדפיס כסף. כיום אגב, הדפסת כסף היא התעשייה הגדולה בעולם, אם נחשוב על המוצר במונחים של שווי ממוני. אבל ככל שנוצר כסף בדרך הזאת, יורד הערך של כל יחידה נתונה של כסף וירידת הערך הזאת נמדדת דרך עליית המחירים של מוצרי גלם. אך מפני שרוב בני אדם שקועים בהערכת עושרם והכנסותיהם במונחים של מטבע, הם מחשיבים את עצמם במצב יותר טוב ככל שהסכומים האלה עולים, על אף שאולי במונחים של רכוש יש להם פחות וקונים פחות. רוב התוצאות הכלכליות ה"טובות" שאנשים ייחסו למלחמת עולם השנייה אפשר לזקוף בפשטות לאינפלציה של תקופת המלחמה. הם היו יכולות לבוא לעולם ואכן באו, על ידי אינפלציה דומה של תקופת שלום. עוד נחזור לתעתוע הממוני הזה מאוחר יותר.
כן, רעיון הביקוש ה"מצטבר" הוא נכון למחצה, בדיוק כמו רעיון "החלון השבור”. החלון השבור כן סיפק פעילות לזגג. הרס המלחמה כן סיפק יותר פעילות ליצרנים מסוימים. הרס בתים וערים כן סיפק פעילות לענף הבנייה. אי היכולת לייצר רכבים, מקלטי רדיו, ומקררים במהלך המלחמה כן הביא לביקוש רב יותר לאחר המלחמה לאותם מוצרים.
לרוב האנשים נדמה היה שהיתה עלייה בביקוש, כי היא נמנית, באופן חלקי, במטבע הדולר שאז נחלש. מה שבעיקר קרה הוא הסטה של הביקוש למוצרים הנ"ל ממוצרים אחרים. תושבי אירופה בנו יותר בתים מהרגיל כי הם היו חייבים. אבל כשהם בנו יותר בתים, היה להם פחות כח אדם ויכולות לייצר דברים אחרים באותה מידה. כשהם קנו בתים, האפשרות לקנות דבר אחר נעלמה. ככל שגברה הפעילות בענף אחד, היא ירדה באותה מידה בענף אחר.
בקיצור, המלחמה שינתה את כיוון הפניית האנרגיות שלאחר המלחמה; היא שינתה את האיזון התעשייתי; היא שינתה את אופי הכלכלה.
מאז פסקה מלחמת עולם השנייה באירופה, יש "צמיחה כלכלית" מזורזת ומעוררת התפעלות, בין במדינות שנפגעו קשות במלחמה ובין באלה שלא. חלק מהמדינות בהן ההרס היה הקשה ביותר, כמו גרמניה, התקדם באופן מואץ יותר מאחרות, כמו צרפת, שנהרסה פחות בהרבה מגרמניה. סיבה חלקית לכך היא, שהם יישמו החלטות כלכליות נבונות. חלק אחר נובע מכך, שהצורך הדחוף לחזור לדיור נורמלי, ותנאים סביבתיים אחרים, עודדו מאמצים נוספים. זה עדיין לא אומר שהרס רכוש הוא יתרון לבעלים של אותו הרכוש. אין אדם שיצית את ביתו על בסיס התאוריה שהצורך לבנות אותו מחדש יחדש לו את האנרגיות.
לאחר מלחמה בדרך כלל יש עלייה במאמצים לזמן מה. בראשית הפרק השלישי המפורסם שלו, בהיסטוריה שלו על אנגלייה, מקוליי (Macaulay) מציין ש:
"שום מקרה מצער שגרתי, שום משילות שגרתית קלוקלת, יגרמו להחרבת מדינה כמו שההתקדמות המדעית והרצון של כל איש לשפר את מצבו האישי יעשירו את המדינה. נמצינו למדים, שהוצאת כספים מופרזת, מיסוי כבד, הגבלות מסחריות מגוחכות, אנשי ציבור מושחתים, מלחמות הרות אסון, אי נחת אזרחי, דיכויים, הסתה, הוללות, לא יהיו מסוגלים להרוס עושר יותר ממה שהאיש הפרטי בעזרת מאמציו מסוגל לייצר אותו.”
אין אדם שהיה רוצה שהרכוש הפרטי שלו ייהרס, בין בזמן מלחמה בין בזמן שלום. מה שמזיק או הרסני ליחיד, בהכרח מזיק או הרסני לאוסף היחידים המרכיבים לאום.
רוב הרעיונות המופרכים בדיון כלכלי נובעים מהנטייה, הקיימת כיום במיוחד, לחשוב בהפשטה – הקולקטיב, ה"עם" – ולהעניק לו משמעות ולשכוח או להתעלם מהיחידים שממנו הוא מורכב. אי אפשר לחשוב על הרס הבא בעקבות מלחמה כיתרון כלכלי כשחושבים לפני כן על אותם אנשים הסובלים מההרס.
אלה הסבורים שהרס של מלחמה מגביר את ה"ביקוש" הכולל שוכחים שהיצע וביקוש הם צדדים הפוכים של אותו מטבע. הם דבר אחד, המובט מכיוונים שונים. היצע יוצר ביקוש מפני שסוף סוף הוא אכן ביקוש. ההיצע של מוצר מסויים הוא באמת הדבר היחיד שיש לאנשים לתת עבור מוצרים אחרים שהם מעוניינים לרכוש. במובן הזה היצע החיטה של החקלאים מהווה את הביקוש לרכבים ולסחורות אחרות. כל זה הוא מהותי לחלוקת הייצור המודרני ולכלכלת סחר.
העובדה הפשוטה הזאת אכן נסתרת מרוב בני אדם (ביניהם כלכלנים הלכאורה מבריקים) על ידי סיבוכים כמו מנגנון השכר והאופן העקיף בו כמעט כל הסחר המודרני מתבצע באמצעות כסף. ג'ון סטיוארט מיל והוגים קלאסים אחרים, אפילו שהם לפעמים נכשלו ולא לקחו מספיק בחשבון את כל המשמעויות המורכבות של השימוש בכסף, ראו בכל זאת מעבר ל"וילון הממוני" את אמיתות היסוד. במובן הזה הם היו מתקדמים בהרבה ממבקריהם היום, שהכסף מבלבל, ולא מנחה, אותם. אינפלציה סתמית – זאת אומרת, סתם הנפקה של עוד כסף, שבעקבותיה עולים השכר והמחירים, גורם להרגשה שהביקוש עולה. אבל במונחים של ייצור ממשי ובסחר של דברים אמיתים, הוא לא עולה.
צריך להיות ברור שככל שנמחקת יכולת הייצור, יכולת הקנייה הממשית נמחקת באותה מידה. אל לנו להיות מולכים שולל או מבולבלים בעניין הזה על ידי עליית מחירים, או ”תל"ג", או במונחים ממוניים בעקבות אינפלציה ממונית.
לפעמים נאמר, שלגרמנים או ליפנים היה יתרון על פני האמריקאים מפני שבתי החרושת הישנים שלהם, אחרי שנחרבו כליל במלחמה על ידי פצצות, הוחלפו בבתי חרושת ובציוד חדישים יותר ויכלו לייצר אחרי כן ביעילות רבה יותר ובעלויות נמוכות יותר מהאמריקאים, שלהם היו בתי חרושת ישנים יותר וציוד עם רגל אחת במזבלה. אבל גם האמריקאים היו יכולים להנות מיתרון זה על ידי השמדת בתי החרושת הישנים שלהם, וזריקת הציוד הישן שלהם לפח. עוד, כל יצרן בכל מדינה יכול להפטר כל שנה מבית החרושת והציוד הישנים שלו ולהעמיד חדשים במקומם.
אך האמת הפשוטה היא, שיש זמן אופטימלי להחלפת ציוד ישן. השמדת מפעלו וציודו של יצרן על ידי פצצות היה יכול להיות דבר טוב רק במקרה בו, מפני בלאי והתיישנות, למפעלו ולציודו יש ערך אפסי או שלילי.
בקיצור, אף פעם לא כדאי שיושמדו מפעלים על ידי פצצות או פגזים אלא אם כן אותם מפעלים נהפכו לחסרי ערך או בעלי ערך שלילי כתוצאה מבלאי והתיישנות.
בכלל, בכל הדיון הזה, לא הזכרנו שיקול מרכזי: אי אפשר לאדם פרטי (או לשלטון סוציאליסטי) להחליף מפעלים וציוד אלא אם כן הוא כבר צבר או יכול לצבור חסכונות - הון - לבצע את ההחלפה. אבל המלחמה מחריבה הון.
אפשרי שיהיו גורמים מאזנים. הגילויים והפיתוחים הטכנולוגים של תקופת מלחמה יכולים, לדוגמה, להעלות את רמת הייצור הפרטית או הלאומית בנקודת זמן כזו או אחרת, ובהתאם לכך תהיה עלייה בכלל הייצור. הביקוש שלאחר המלחמה אף פעם לא יהיה שיחזור של הביקוש שלפניה. סיבוכים כאלה אמנם לא צריכים להסיט אותנו מלהכיר באמת הבסיסית, והיא, שהרס מכוון של כל דבר בעל ערך ממשי הינו הפסד נטו או אסון - יהיו מה שיהיו ההיבטים החיוביים במקרה נקודתי - והוא אף פעם, בשורה התחתונה, לא יכול להיות משהו מבורך.