פתיחת התפריט הראשי

כלי יקר על בראשית מב


פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויכירם ויתנכר אליהם וגו'". מה שחזר ואמר שנית ויכר יוסף את אחיו לפי שההכרה ראשונה קאי על צורת פניהם שהיה מכיר מי המה, והכרה שניה קאי על עניני האחוה והרחמנות כפירש"י, ובעקידה פירש מתחלה ויכירם ויתנכר מכיר ואינו מכיר, ואחר שאמרו מארץ כנען באו אז הכירם הכרה גמורה כי אחיו המה, והראב"ע פירש שמתחלה היה מסופק מי ראובן מי שמעון ואח"כ כאשר נתיישב בהם הכירם הכרה גמורה מי ומי ההולכים.

והנה בענין דבור קשות, ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם, ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו', אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל. והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה, כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו, ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו, ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה.

וקרוב לזה פירש מהרי"א, והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות, כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם, כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו'. כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם, וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב.ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו, כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך. ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם. לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב, אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש, וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף, כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם. ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר, פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר, ויוסף אמר כי שמו אותי בבור, והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה, לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור.

ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו', לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו' וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון, אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל, שהרי הוא ירא אלקים, אלא ודאי שעונותם הטו אלה, ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר, לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם.

ועלילת הגביע היתה, כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני, כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד, וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו, מהו לשון איפוא, אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם, באיפה ומידה, בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז.ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו'. כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט, כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון, ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו, ואל שדי יתן לכם רחמים, כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". נתקשו המפרשים בויכוח זה ובשנוי הלשון במה שהזכיר מרגלים וערות הארץ שניהם יחד, ולפעמים מרגלים לבד ולפעמים יזכור ערות הארץ לבד, הלא דבר הוא. ובעקידה ומהרי"א תמצא דרך אחד לכל הספיקות כמנהגם כי דרך אחד לשניהם על הרוב, והקרוב אלי לומר בזה שהיו כאן עלילות שני דברים כדרך שפירש בספר תולדות יצחק שיש שני מיני מרגלים, אחד הוא המרגל באנשי המלחמה מה הם עושים ומה הם מדברים ואנה ילכו, השני הוא המרגל באיזו מקום ומהיכן העיר נוחה ליכבש, וכנגד הראשונה אמר מרגלים אתם, וכנגד השניה אמר ערות הארץ באתם לראות,

ועל פי דרך זה, נראה ליישב כל השנויים שבפסוקים אלו לפי ששני אלו כל אחת קשה משל חברתה, כי יוסף הוצרך ליתן סבה וטעם לכל עלילה, כי מצד שראה אותם מטמינים את עצמם בתוך הבאים אמר מרגלים אתם, כי זה מופת חותך שאתם נחבאים בין האנשים לשמוע מה יספרו האנשים זה לזה על כן אתם מתפזרים בין אנשים הרבה, כי זה ישמע כאן וזה במקום אחר וזה מופת גדול אשר אין פה להשיב עליו, ומצד שראה אותן נכנסין בעשרה שערי העיר חשדם בערות הארץ באתם לראות, אבל מכל מקום אינו מופת גדול כל כך כמו הראשון, כי יכולין אתם לתרץ ולומר שאין לכם שייכות זה עם זה וכל אחד בא מדרך אחר וקרה מקרה שבתוך העיר נתוועדתם יחד, כי אין זה רחוק שעשרה שלוחים יתוועדו יחד לשבר בר, אבל ענין המרגלים אינו תלוי בזה, כי את"ל שכן הוא מכל מקום מה שכל אחד מכם מטמין עצמו כגנב זה מופת שכל אחד מכם מרגל, ע"כ אני אומר שתרווייהו איתנהו בכם והאחד ראיה על חבירו, ולא זו שמרגלים אתם אלא אפילו לראות בערות הארץ אתם חשודים, אע"פ שעל זה יש לכם התנצלות מ"מ מאחר שודאי מרגלים אתם א"כ גם לראות ערות הארץ קרוב לודאי.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. עתה אני אומר שערות הארץ באתם לראות הוא טענה בפני עצמה ואינה תלויה בטענת מרגלים אתם, כי מתחילה עשיתי טענה זו סניף אל טענת מרגלים אתם, כי זולתה הייתי אומר שמא אין לכם שייכות זה עם זה ובמקרה נתוועדתם יחד תוך העיר, אבל עכשיו שבאתם לתרץ ההטמנה ולומר שכולכם אחים ואתם מתייראים מן עין הרע אם כן אני רואה שוויעוד שלכם אינו במקרה, ואם כן למה נכנסתם בעשרה שערי העיר ודאי לפי שערות הארץ באתם לראות.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו'. בזה נתנו התנצלות על שני הטענות כאחד, על מה שחשדם במרגלים אתם מאחר שהטמינו עצמם בתוך הבאים, אמרו שנית אחים אנחנו והיינו מתייראים מן עין הרע, ועל מה שחשדם בערות הארץ באתם לראות אחר שנכנסו בעשרה שערי העיר, אמרו והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו ובעבור האחד שאיננו נתפזרנו בכל עשרה שערים לבקשו.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויאמר יוסף הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, ונתחדש לי עכשיו מופת שני על זה כי קשה לי למה אין זה האח הקטן אתכם, אלא ודאי שהיה פה עמכם והלך לו כי כבר שמע איזו חידוש במקום זה, ושלחתם אותו אל משלחכם להגיד את אשר שמע כבר, ואתם נשארתם פה לרגל עוד ובזאת תבחנו שתביאו אחיכם הקטן הנה ואני אחקור עליו אם ראוהו כבר במקום זה או לא, כי אם לא ראוהו כאן אז כנים דבריכם, ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם, כי אתם יראים פן יעידו עליו שראוהו כבר בעיר הזאת והלך לו לבדו. ולפי זה הדרך יתכן לפרש שהכל עלילה אחת ונתן עליה שני מופתים, כי מתחלה אמר מרגלים אתם מאחר שהטמנתם אתכם בתוך הבאים, ועוד נתן מופת שני שהרי ערות הארץ באתם לראות, כי נכנסתם בעשרה שערי העיר, ויאמרו לא אדוני וגו' כלנו בני איש אחד נחנו וגו'. ובזה תרצו ההטמנה לומר כי אנו מתייראים מן עין הרע, ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות, ומלת כי משמשת לשון דהא, ואמר להם את"ל שתרצתם ההטמנה, מ"מ איך תאמרו שאינכם מרגלים דהא ערות הארץ באתם לראות מהיכן העיר נוחה ליכבש, ע"כ חזרו לתרץ שניהם, כולנו בני איש נחנו לתרץ ההטמנה, והאחד איננו לתרץ הכניסה תוך עשרה שערי העיר, הוא הדבר אשר דברתי כמבואר בדרך ראשון,ופירוש זה מספיק יותר מן פירוש העקידה ומהרי"א בהיתר כל הספיקות ובענין הבחינה באח הקטן. וי"א שלכך העליל עליהם מרגלים כי היה ירא פן יחקרו אחר המושל מי הוא ויתברר להם כי הוא יוסף.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שלחו מכם אחד". ואח"כ חזר ושלח את כולם חוץ מאחד, כי רצה יוסף שירגישו בחטאם שחטאו באחיהם ויתודו עונם, וכאשר ישלחו מהם אחד חשב שודאי ילך ראובן גדול שבאחים כי אליו משפט הבכורה לצאת לחירות ממקום המשמר, ואולי יתלו האחים שלפי שלא היה לראובן חלק במכירה ע"כ ניצול, כי אפילו יהודה היה לו חלק בזה שהרי בעבור זה הורידוהו האחים מגדולתו, כמו שפירש רש"י על פסוק וירד יהודה (בראשית לח.א) ואחר שהיו במאסר ג' ימים חשב יוסף שכבר נתמרק עון זה, על כן שלח את כולם חוץ מן שמעון, כי הוא היה לו חלק גדול במכירתו יותר מן כולם, כי מה שנאמר ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו, שמעון אמר כן ללוי, כמו שפירש רש"י על פסוק שמעון ולוי אחים, (שם מט.ה) ובודאי ששמעון התחיל לדבר כן כי לוי לא היה מדבר בפני הגדול ממנו, וכן פירש"י כאן וכל זה עשה כדי שיכירו בחטאם ויתודו.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וגם דמו הנה נדרש". לשון גם נראה לפרש לפי שהאחים חשבו שיוסף היה חייב מיתה בדין, כי לשון הרע תלתא קטיל ויוסף הביא דבתם רעה דומה כאילו הרגם, ועוד בא לרגל אותם בבואו דותינה, על כן בקשו נכלי דתות ע"פ התורה להמיתו בטרם יקרב הוא אליהם וימיתם, כי הבא להרגך השכם להרגו, וא"כ מצד שבקשו להרגו אין להם אשמה לפי סברתם, אך עיקר האשמה היא מדת האכזריות שהיתה בהם שלא שמעו בהתחננו אליהם, כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת, ולא הזכירו שבקשו להרגו, לפי שחשבו שמצד בקשת ההריגה או המכירה והשלכה לבור אין עליהם אשמה. ויען אותם ראובן הלא אמרתי אל תחטאו בילד, מאחר שהוא כילד ואינו בר עונשין עדיין בבית דין של מעלה, א"כ אין לו משפט מות וא"כ יש בידכם שני עבירות, כי הקדוש ב"ה דורש ממכם מדת האכזריות, כי ע"כ אדון ומושל זה אינו שומע תחינתינו כי כולנו מדברים תחנונים והוא יענה עזות, ונוסף על זה גם דמו הנה נדרש, שהרי המושל אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו ש"מ שאם לא יבא אחינו הרי אנחנו בני מות, ומי יודע אם לעת כזאת יגיע אחינו הקטן אליו, כי אולי יקרה מקרה שלא יוכל לבא אליו והרי אנו נדונין למות, ובאמת אנחנו נקיים מעלילתו אין זה כ"א לפי שגם דמו הנה נדרש, נוסף על דרישת מדת האכזריות מידינו.