כלי יקר על בראשית כג ב

"ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון". בילקוט מסיק שהיה למקום זה ארבע שמות ואלו הן. אשכול, ממרא, קרית ארבע, חברון, ואמרתי ליתן טוב טעם ודעת על ד' שמות אלו, לפי שמקום זה הוקצה לקברות על כן נקרא בד' שמות המורים על ארבע דרכים שהמיתה מצויה בהם. כי יש מיתה שהאדם מת בחטאו, כמ"ש (במדבר כז.ג) כי בחטאו מת. ויש מיתה בעון אחרים, כמו הבנים הנתפסים בעון אביהם, וצדיק הנתפס בעון הדור. ויש אשר בלי עון ירוצון מן העולם, מצד המיתה הטבעית ופירוד ד' יסודות, כי זה דבר טבעי שכל מורכב סופו להפרד. ויש מיתת נשיקה והוא מיתת הצדיקים שמתים בנשיקה, והוא לשון חיבור, וענינה כאשר תעלה מחשבתם ונשמתם ותדבק למעלה בשכל הפועל, כיון שעלה שוב לא ירד, כי תשאר נשמתו מחוברת שמה.

וכנגדם באו ד' שמות אלו, ההולכים על מיני מיתה אלו. ממרא, כנגד המת בחטאו מלשון ממרים הייתם עם ה' ומלשון זקן ממרא. אשכול, כנגד המת בעון אחרים הנעשין שכולים ממנו, כי הקובר בניו קרוי שכול, כמו שנאמר (בראשית כז.מה) למה אשכל גם שניכם יום אחד. כי זה החוטא ורב מרי נשאר שכול ויחידי מן זה אשר הומת בעונו, על כן קראו למקום ההוא אשכול, על אודות השכול אשר כרתו מן העולם בעונו של זה. קרית ארבע, על שם המיתה הטבעית, פירוד ד' יסודות, כי האדם עיר קטנה וקרית ארבע. חברון, על שם החיבור ומיתת נשיקה. ומיתת הצדקת שרה לא היתה מצד שני מינים הראשונים שיש בהם צד עון, אלא מצד שני המינים אשר בלי עון ירוצון, לכך נאמר ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון לא הזכיר כי אם שני שמות אלו, לפי שמיתתה היתה ממינם דהיינו על ידי פירוד ארבע יסודות ובנשיקה וחיבור כאמור.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. מלת לשרה הכניס בין הדבקים, כי היה לו לומר לספוד ולבכותה לשרה, גם כולו מיותר כי היה לו לומר לסופדה ולבכותה, גם בכל מקום הבכי קודם להספד וכאן מוחלפת השיטה, כי בכל מקום ג' לבכי ז' להספד. (מו"ק כז:) ונראה לפי שבכל מת, האבל הולך ומתמעט כי ברבות הימים הכל נשכח, אמנם צדקת זו בכל יום ויום הרגישו ביותר בהעדר שלה, מצד העדר תורתה ומעשיה הטובים שנאבדו לדורה, על כן הקדים ההספד לבכי. ועוד אמרו רז"ל (סנהדרין כב.) כל מי שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו כו'. על כן מתחילה בא לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה כי ידע שעלתה לה למרום למקום יקר ונכבד מאשר היתה בו בארץ מאפליה זו (ע"פ ירמיה ב.לא) ואח"כ בכה על בהמ"ק שנחרב בימיו כי גם מלאכי שלום מר יבכיון על חורבנו, וכן דרשו עליו פסוק ודמוע תדמע עיני וגו'. (שם יג.יז) וע"כ הפסיק במלת לשרה לפי שהבכי היה על שנדמה לו כאילו נחרב המקדש בימיו אשר היה גבהו מאה מה, על כן בא הרמז בכ"ף קטנה כי כ"ף עולה מאה, ור"ל כאילו נתמעטו אותן מאה אמה ונעשו קטנים. וזה רמז יקר.

ובגמרא דסנהדרין (מו:) איבעי להו הספדא יקרא דחיי או דמותא ומסקנא שהספדא יקרא דמותא, לכך נאמר לספוד לשרה, להורות שההספד יקרא דידה הוא. ד"א הזכיר לשרה לומר לך שעל עצמותה לא הספיד כי ידע שרק הערב שמשה היה בעוה"ז אבל אוכלת היא בתרומת פרי מעשיה לעולם הבא, רק על שמה הספיד כי היתה שרה על כל העולם בחכמתה, ואוי לדורה שאבדו שררה זו מצד חכמתה ומעשיה אבל לבכותה בכה בכי קטן, מצד שצדקת היתה והיתה מסתפקת במלא כף נחת קטנה, על כן הם אוכלים בעוה"ז ונוחלין העולם הבא, ולפיכך אינן בכלל עונש כף הקלע כמ"ש (ש"א כה.כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים וגו'. ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע דהיינו בגיהנם.

ד"א שרמז בכ"ף קטנה שמתה בעטיו של נחש אשר גרם מיתה לאדם שנברא מקצה השמים עד קצהו, ובחטא הנחש נתמעט והעמידו על מאה אמה, שנאמר (תהלים קלט.ה) ותשת עלי כפכה, כ"ף היינו מאה, ולפי שנתמעט והועמד על מספר כ"ף, מאז נחלש כחו ונעשה מוכן למיתה.


דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.