פתיחת התפריט הראשי

מנוקד ומעוצב (בארי)עריכה

[מוֹעֵד קָטָן ג,א]
[הֲלָכָה א]

וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד:
הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה,
וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים,
וּמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים;
וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר,
וְהַנָּזִיר, וְהַמְצֹרָע,
מִטֻּמְאָתוֹ לְטַהֲרָתוֹ.

[תַּלְמוּד]

הָא שְׁאָר כָּל בְּנֵי אָדָם אֲסוּרִין.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן:
גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָרֶגֶל מְנֻוָּלִין.
תַּמָּן תְּנֵינַן:
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד
אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס,
וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.
הָא שְׁאָר כָּל הַיָּמִים, אֲסוּרִין.
רַבִּי יוֹסֵה, רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן,
רַבִּי אַבּוּן בְּשֵׁם חִזְקִיָּה:
גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְשַׁבָּתָן מְנֻוָּלִין. <לשבוע משמרתם>

תְּנֵי בְשֵׁם רַבִּי יוּדָה:
הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם,
אָסוּר לוֹ לְגַלֵּחַ.
רַבִּי יוּדָה כְּדַעְתֵּיהּ, דְּרַבִּי יוּדָה אָמַר:
אָסוּר לְפָרֵשׁ לַיָּם הַגָּדוֹל. <להפליג>
מֵעַתָּה, כֹּהֵן שֶׁיֵּצֵא חוּץ לָאָרֶץ,
הוֹאִיל וְיָצָא שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים,
יְהֵא אָסוּר לוֹ לְגַלֵּחַ.

חַד כֹּהֵן אֲתָא לְגַבֵּי רַבִּי חֲנִינָה, אֲמַר לֵיהּ:
מַהוּ לָצֵאת לְצוֹר לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה,
לַחֲלֹץ אוֹ לְיַבֵּם?
אָמַר לֵיהּ:
אָחִיו שֶׁלְּאוֹתוֹ הָאִישׁ יָצָא.
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנְּגָפוֹ.
וְאַתְּ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ?
אִית דְּבָעֵי מֵימַר, הָכֵן אֲמַר לֵיהּ:
אָחִיו שֶׁלְּאוֹתוֹ הָאִישׁ הִנִּיחַ חֵק אִמּוֹ וְחִבֵּק חֵק נָכְרִיָּה,
וּבָרוּךְ שֶׁנְּגָפוֹ,
וְאַתְּ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ?
שִׁמְעוֹן בַּר בָּא אֲתָא לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָה,
אֲמַר לֵיהּ:
כְּתֹב לִי חֲדָא אִגְּרָא דְּאִיקָר, <המלצה>
נִפּוּק לְפַרְנָסָתִי לְאַרְעָא בַּרָיְתָא. <לחוץ לארץ>
אָמַר לוֹ:
לְמָחָר אֲנִי הוֹלֵךְ אֵצֶל אֲבוֹתֶיךָ,
יְהוּ אוֹמְרִים לִי:
נְטִיעָה אַחַת שֶׁל חֶמְדָּה
שֶׁהָיְתָה לָנוּ בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
הִתַּרְתָּ לָהּ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ!

"וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין".
הֲוֵינַן סָבְרִין מֵימַר,
בְּשֶׁהָיָה חָבוּשׁ אֵצֶל הַגּוֹיִם,
אֲבָל אִם הָיָה חָבוּשׁ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, לֹא.
אֲתָא מֵימַר לָךְ,
וַאֲפִלּוּ חָבוּשׁ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל,
אֵינוֹ עָרֵב לָאָדָם לְגַלֵּחַ בְּבֵית הָאֲסוּרִין.

"וְהַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים".
מָה אֲנַן קָיְמִין? <במה אנו עוסקים>
אִם בְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל, יְגַלַּח!
אִם בְּשֶׁלֹּא הִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל, אַל יְגַלַּח!
אֶלָּא כִּי נַן קָיְמִין,
כְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל,
וְחָל יוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בָּרֶגֶל,
שֶׁאֵין נִדּוּי פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים,
וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מְשִּׁבְעַת יָמִים.
אֵין נִדּוּי פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, [810]
(בְּמִדְבָּר יא, כ) "עַד חֹדֶשׁ יָמִים,
עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם",
וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מְשִּׁבְעַת יָמִים,
(בְּמִדְבָּר יב, יד) "הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים".

רַבִּי הֲוָה מוֹקַר לְבַר אֶלְעָשָׂא.
אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא:
כָּל עַמָּא שָׁאֲלִין לְרַבִּי,
וְאַתְּ לֵית אַתְּ שָׁאֵל לֵיהּ!
אֲמַר לֵיהּ:
מָה נִשְׁאֹל לֵיהּ?
אֲמַר לֵיהּ:
שְׁאוֹל מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָפָה,
הֹמִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ,
מַפְחֶדֶת כָּל בַּעֲלִי כְנָפַיִם.
רָאוּהָ נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ,
וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ.
הַנָּס יֹאמַר "הוֹ הוֹ",
וְהַנִּלְכָּד נִלְכַּד בַּעֲוֹנוֹ.
הֲפַךְ רַבִּי וַחֲמָתֵיהּ גָּחֵיךְ.
אֲמַר רַבִּי:
אֵינִי מַכִּירָךְ זָקֵן.
וִידַע דְּלֵית הוּא מִתְמַנֵּי בְיוֹמוֹי.


בִּקְּשׁוּ לְנַדּוֹת אֶת רַבִּי מֵאִיר.
אָמַר לָהֶן:
אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם,
עַד שֶׁתֹּאמְרוּ לִי אֶת מִי מְנַדִּין,
וְעַל מַה מְנַדִּין וְעַל כַּמָּה דְּבָרִים מְנַדִּין.

בִּקְּשׁוּ לְנַדּוֹת אֶת רַבִּי לִיעֶזֶר.
אָמְרִין:
מַן אָזֵל מוֹדַע לֵיהּ.
אֲמַר רַבִּי עֲקִיבָה:
אֲנָה אֲזַל מוֹדַע לֵיהּ.
אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ:
רַבִּי, רַבִּי! חֲבֵרֶיךָ מְנֻדִּין לָךְ.
נְסָתֵיהּ, נְפַק לֵיהּ לְבָרָא, אֲמַר: <לקח אותו>
חֲרוּבִיתָא, חֲרוּבִיתָא!
אִן הֲלָכָה כְּדִבְרֵיהֶם, אִתְעַקְרִין!
וְלָא אִתְעַקְרַת.
אִן הֲלָכָה כִּדְבָרַי, אִתְעַקְרִין!
וְאִתְעַקְרַת.
אִן הֲלָכָה כְּדִבְרֵיהֶם, חֻזְרִין!
וְלָא חַזְרַת.
אִן הֲלָכָה כִּדְבָרַי, חֻזְרִין!
וְחַזְרַת.
כָּל הָדֵן שְׁבָחָא,
וְלֵית הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר?
אָמַר רַבִּי חֲנִינָה:
מִשֶּׁנִּתְּנָה, לֹא נִתְּנָה אֶלָּא
(שְׁמוֹת כג, ב) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת".
וְלֵית רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָדַע שֶׁ"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת"?
לֹא הִקְפִּיד אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁשָּׂרְפוּ טַהֲרוֹתָיו בְּפָנָיו.
תַּמָּן תְּנֵינַן:
חִתְּכוֹ חֲלָיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חָלְיָא לְחָלְיָא,
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר,
וַחֲכָמִים מְטַמִּין.
זֶה תַנּוּרוֹ שֶׁלַּחֲכִינַי.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה:
חֲכָךְ גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם: <פגע>
כָּל מָקוֹם שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ שֶׁלְּרַבִּי לִיעֶזֶר מַבֶּטֶת,
הָיָה נִשְׁדַּף
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ חִטָּה אַחַת,
חֶצְיָהּ נִשְׁדַּף וְחֶצְיָהּ לֹא נִשְׁדַּף,
וְהָיוּ עַמּוּדֵי בֵּית הַוַּעַד מְרוֹפְפִין.
אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻעַ:
אִם חֲבֵרִין מִתְלַחֲמִים,
אַתֶּם, מָה אִכְפַּת לָכֶם?
וְיָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה:
הֲלָכָה כֵּאלִיעֶזֶר בְּנִי.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ:
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא".
רַבִּי קְרִיסְפִּי, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי:
אִם יֹאמַר לִי אָדָם:
"כָּךְ שָׁנָה רַבִּי לִיעֶזֶר",
שׁוֹנֶה אֲנִי כִּדְבָרָיו.
אֶלָּא דְּתַנַּיָא מְחַלְּפִין.

חַד זְמַן הֲוָה עָבַר בְּשׁוֹקָא
וַחֲמָת הָדָא אֶתָּא סְחוֹתָא דְּבַיְתַהּ, <ראתה אשה אחת אשפה של ביתה>
וְטַלְקַת, וְנַפְלַת גּוֹ רֵישֵׁיהּ. <וזרקה>
אֲמַר,
דוֹמֶה שֶׁהַיּוֹם חֲבֵרַי מְקָרְבִין אוֹתִי,
דִּכְתִיב:
(תְּהִלִּים קיג, ז) "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן,
לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ."

רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי
שְׁלַח בָּתַר חַד בַּר נָשׁ תְּלָתָה זִמְנִין,
וְלָא אֲתָא.
שְׁלַח אָמַר לֵיהּ:
אִלּוּלֵא דְּלָא חָרְמֵית בַּר נָשׁ מִן יוֹמַי,
הָוֵינָא מְחָרַם לְהָהוּא גֻּבְרָה,
שֶׁעַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים מְנַדִּין,
וְזֶה אֶחָד מֵהֶן:
(עֶזְרָא י, ח) "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים,
כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים,
יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ, וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה."
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֵּירַבִּי לְעָזָר:
אִית סַגִּין מִנְּהוֹן מְבַדְּרָן בְּמַתְנֵיתָא. <יותר מהן מפוזרות>

תַּמָּן תְּנֵינַן: (משנה תענית ג, ח)
"שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, אָמַר לוֹ:
צָרִיךְ אַתָּה לִנַּדּוֹת."
(ברייתא) "שֶׁאִלּוּ נִגְזְרָה גְּזֵרָה כַּשֵּׁם שֶׁנִּגְזְרָה בִּימֵי אֵלִיָּהוּ,
לֹא נִמְצֵאתָ מֵבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם?
שֶׁכָּל הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם,
צָרִיךְ נִדּוּי."

תַּמָּן תְּנֵינַן: (משנה ראש השנה א, ו)
"שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים,
נִמְצֵאתָ מְכַשְּׁלָן לֶעָתִיד לָבֹא."
לֹא נִמְצֵאתָ מְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה?
שֶׁכָּל הַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִּים לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה,
צָרִיךְ נִדּוּי.

תְּנֵי:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה:
תֵיוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת אַנְשֵׁי רוֹמִי
שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין גְּדָיִים מְקֻלָּסִין בְּלֵילֵי פְסָחִים.
שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לוֹ:
אִלּוּלֵי שֶׁאַתְּ תֵיוֹדוֹס,
לֹא הָיִינוּ מְנַדִּין אוֹתָךְ?
וּמָהוּ תֵיוֹדוֹס?
אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה:
דַּהֲוָה מְשַׁלַּח פַּרְנָסַתְהוֹן דְּרַבָּנִין.
לֹא נִמְצֵאתָ מֵבִיא אֶת הָרַבִּים
לִידֵי אֲכִילַת קֳדָשִׁים בַּחוּץ?
שֶׁכָּל הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים
לִידֵי אֲכִילַת קֳדָשִׁים בַּחוּץ,
צָרִיךְ נִדּוּי.

תַּמָּן תְּנֵינַן: (עדויות ה, ו)
"אֶת מִי נִדּוּ?
אֶת אֶלְעָזָר בֶּן חַנָּךְ,
שֶׁפִּקְפֵּק בְּטַהֲרַת הַיָּדַיִם."
הָדָא אָמְרָה,
הַמְּפַקְפֵּק בְּדָבָר, אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים,
צָרִיךְ נִדּוּי.

תַּמָּן תְּנֵינַן: (עדויות ה, ו)
"דִּכְמָה הִשְׁקוּהָ."
מַהוּ דִּכְמָה?
דִּכְוָתַהּ.
"נִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ.
וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֲרוֹנוֹ."
לְלַמְּדָךְ,
שֶׁכָּל הַמְּנֻדֶּה וּמֵת, סוֹקְלִין אֲרוֹנוֹ. [811]
הָדָא אָמְרָה,
הַמְּבַזֶּה זָקֵן, אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה,
צָרִיךְ נִדּוּי.

בְּיוֹמוֹי דְּרַבִּי זְעוֹרָה,
הֲווֹן מְרַחֲקִין וּמְקָרְבִין. <מנדים ומתירים מיד>
אֲמַר לוֹן רַבִּי לָא:
הָשָׁתָא מְרַחֲקִין וְהָשָׁתָא מְקָרְבִין!
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה:
חָזְרוּ וְנִמְנוּ:
לִכְשֶׁיַּחְזֹר בּוֹ, יְהוּ מְקָרְבִין אוֹתוֹ.

הַמְּנֻדֶּה לָרַב, מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד;
הַמְּנֻדֶּה לַתַּלְמִיד, אֵינוֹ מְנֻדֶּה לָרַב.
הַמְּנֻדֶּה לְאַב בֵּית דִּין, מְנֻדֶּה לֶחָכָם;
הַמְּנֻדֶּה לֶחָכָם, אֵינוֹ מְנֻדֶּה לְאַב בֵּית דִּין.
הַמְּנֻדֶּה לַנָּשִׂיא, מְנֻדֶּה לְכָל אָדָם.
עַד כַּדּוּן חָכָם שֶׁנִּדָּה, וַאֲפִלּוּ חָבֵר שֶׁנִּדָּה?
נִשְׁמְעֶנַּהּ מִן הָדָא:
חֲדָא אַמְהָה מִן דְּבַר פַּטָּא
הֲוָת עָבְרָה קֻמֵּי חֲדָא כְּנִישָׁא.
חֲמָת חַד סָפַר מָחֵי לְחַד מַיְנוֹק <ראתה מורה אחד מכה ילד>
יַתִּיר מִן צָרְכֵיהּ.
אָמְרָה לֵיהּ:
יֶהְוֵי הָהוּא גֻּבְרָה מְחָרַם!
אֲתָא שְׁאַל לְרַבִּי אַחָא.
אָמַר לֵיהּ:
צָרִיךְ אַתְּ חָשֵׁשׁ עַל נַפְשָׁךְ.
הָדָא אָמְרָה,
הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַשּׁוּרָה, צָרִיךְ נִדּוּי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה מְעַיְּנֵי תֵּינִין בְּבַרְבָּרִית. <שומר תאנים>
אֲתוֹן לִסְטַיָּא וְגַנְבוּן מִנְּהוֹן בְּלֵילְיָא,
וּבְסוֹפָא אַרְגַּשׁ בְּהוֹן.
אֲמַר לוֹן:
לֶהֱווֹן אִלַּיִן עַמָּא מְחָרְמִין! <יהיו האנשים האלה מנודים>
אַמְרוּן לֵיהּ:
יְיֵא הַהוּא גֻּבְרָה מְחָרַם! <תהיה אתה מנודה>
חָשׁ עַל נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר: <חשש לעצמו, חשב>
מָמוֹן אִנּוּן חַיָּבִין לִי, דִּלְמָא נַפְשָׁן.
נְפַק פָּרֵי בָּתְרֵיהוֹן, אֲמַר לוֹן: <יצא רץ>
שְׁרוֹן לִי! <התירו נידויי>
אַמְרוּן לֵיהּ:
שְׁרֵי לָן, וַנַן שָׁרַיִי לָךְ!
הָדָא אָמְרָה,
הַמְּנַדֶּה אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ,
וְנִדָּה אוֹתוֹ, נִדּוּיוֹ נִדּוּי.
מִי מַתִּיר?
לָא כֵן תְּנֵי:
מֵת אֶחָד מִמְּנַדָּיו, אֵין מַתִּירִין לוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
הָדָא דַתְּ אָמַר, בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא;
אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא, הַנָּשִׂיא מַתִּיר.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי בָּא בַּר מַמָּל:
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁמֵּת אֶחָד מִמְּנַדָּיו,
וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ.
וְלֹא כֵן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
"הָדָא דַתְּ אָמַר, בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא,
אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא, הַנָּשִׂיא מַתִּיר"!
וְקַמַת מָה דְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי בָּא בַּר מַמָּל
בְּשֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיֵּי בְּשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת:
נִמְנוּ בְאוּשָׁא שֶׁלֹּא לְנַדּוֹת זָקֵן.
וְאָתְיָא כַּיִי דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ:
זָקֵן שֶׁאֵרַע בּוֹ דָּבָר,
אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ,
אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ:
(מלכים ב יד, י) "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיֵּי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא:
זָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹ,
נוֹהֲגִין בּוֹ כִּקְדֻשַּׁת אָרוֹן.
רַבִּי אַחָא, רַבִּי תַנְחוּם,
רַבִּי חִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
זָקֵן שֶׁנִּדָּה לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ כַּהֲלָכָה,
אֵין נִדּוּיוֹ נִדּוּי.

בְּיוֹמוֹי דְּרַבִּי יִרְמְיָה אֲתָת עָקָה עַל טִבֶּרְיָאֵי. <שהטילה המלכות קנס>
שְׁלַח בְּעִי מְנָרְתָא דְּכַסְפָּא גַּבֵּי רַבִּי יַעֲקֹב בֵּירַבִּי בּוּן.
שְׁלַח אֲמַר לֵיהּ:
אֲדַיִן לֹא שָׁב יִרְמְיָה מֵרָעָתוֹ? <שהרי לא גובים כרגא מהחכמים>
וּבִקֵּשׁ לְנַדּוֹתוֹ. <על שביזהו>
וַהֲוָה רַבִּי חִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק עֲטוֹשָׁיָא יָתִיב תַּמָּן.
אָמַר לֵיהּ:
שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מְנַדִּין זָקֵן,
אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו.
אָמַר לֵיהּ: (עדויות ה, ו)
"דִּכְמָה הִשְׁקוּהָ." <שנידו לעקביא בן מהללאל על שביזה כבודם של שמעיה ואבטליון>
וּכְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו עָשָׂה?
וְנַדּוֹן אִלַּיִן לְאִלַּיִן, <ונידו זה את זה>
וְחַשּׁוּן אִלַּיִן עַל אִלַּיִן, <וחששו לנידוי זה של זה>
וְצַרְכוּן מִשְׁתְּרָיָא אִלַּיִן מִן אִלַּיִן. <והתירו זה לזה>

"וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר".
מָה אֲנַן קָיְמִין? <במה אנו עוסקים>
אִם בְּשֶׁנִּשְׁאַל קֹדֶם לָרֶגֶל, יְגַלַּח;
אִם בְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַל קֹדֶם לָרֶגֶל, אַל יְגַלַּח.
אֶלָּא כִּי נַן קָיְמִין,
בְּשֶׁנִּשְׁאַל קֹדֶם לָרֶגֶל,
וְלֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרוֹ אֶלָּא בָּרֶגֶל.
כְּהָדָא:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי,
לֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרוֹ,
עַד שֶׁבָּא אֶחָד מִזִּקְנֵי הַגָּלִיל.
וְאִית דְּאָמְרִין:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הֲוָה.
וַהֲוָה נָסֵיב לֵיהּ מִן הָכָא וּמְקִים לֵיהּ הָכָא,
נָסֵיב לֵיהּ מִן הָכָא, וּמְקִים לֵיהּ הָכָא,
עַד דַּאֲקֵמֵיהּ גּוֹ שִׁמְשָׁא מְפַלֵּי מָנוֹי. <בודק בגדיו מכינים>
אַמְרוּן לֵיהּ:
אִלּוּ הֲוֵיתָה יָדַע דְּהָדֵן סָבָא עָבֵד לָךְ הָכֵן,
נָדֵר הֲוֵיתָה?
אֲמַר לוֹן:
לָא.
וּשְׁרוֹן לֵיהּ.
וְלֵיהּ אַמְרוּן:
הָדָא, מִנָּן לָךְ?
אֲמַר לוֹן:
מְשָׁרֵת רַבִּי מֵאִיר הָיִיתִי, בְּבָרְחוֹ שֵׁנִית.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
מַקְלוֹ שֶׁלְּרַבִּי מֵאִיר הָיְתָה בְיָדוֹ,
וְהִיא הָיְתָה מְלַמַּדְתּוֹ דַּעַת.

תְּנֵי: (תוספתא מועד קטן ב, א)
כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד,
מֻתָּרִין לְגַלֵּחַ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁלָּאֵבֶל.
אִית תַּנַּי תָּנֵי: <יש תנא ששונה>
אָסוּר.
וְאִית תַּנַּי תָּנֵי:
מֻתָּר.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
מַן דְּאָמַר "מֻתָּר", בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם רֶגֶל;
מַן דְּאָמַר "אָסוּר", בְּשֶׁאֵין שָׁם רֶגֶל. [812]
מַתְנֵיתָא פְלִיגָה עַל רַב חִסְדָּא:
"הֲרֵי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה,
הֲרֵי זֶה מֵקֵל בְּסַכִּין וּבְמִסְפֶּרֶת,
אֲבָל לֹא בְמִסְפָּרַיִם."
וְיַעֲשֶׂה אֵבֶל הַשֵּׁנִי אֵצֶל הָרִאשׁוֹן כְּמִי שֶׁהוּא אָנוּס וִיגַלַּח.
הֱוֵי,
לָא אִתְאַמְרַת אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹד הָרֶגֶל.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בָּעֵי:
נִיחָא בְּתוֹךְ שִׁבְעָה; בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים!
הֲתֵיב רַבִּי חֲנַנְיָה חַבְרוֹן דְּרַבָּנִין:
וְהָא תְנֵי: (שמחות ו, א)
"אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָבֵל אָסוּר בָּהֶן כָּל שִׁבְעָה."
אִם בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים הוּא אָסוּר,
בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, לֹא כָל שֶׁכֵּן?
לָא אִתְאַמְרַת אֶלָּא כְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלִים.
הָדָא אָמְרָה, שֶׁהוּא מֻתָּר.

אָמַר רַבִּי מַתַּנְיָה:
מַן דְּאָמַר "אָסוּר", כְּדַרְכּוֹ בְּמִסְפָּרַיִם.
שָׂפָם וּנְטִילַת צִפָּרְנַיִם.
אִית תַּנַּי תָּנֵי:
בָּרֶגֶל מֻתָּר וּבָאֵבֶל אָסוּר
אִית תַּנַּי תָּנֵי:
בָּרֶגֶל אָסוּר וּבָאֵבֶל מֻתָּר.
מַן דְּאָמַר בָּרֶגֶל מֻתָּר, שֶׁיֵּשׁ שָׁם רֶגֶל,
וּבָאֵבֶל אָסוּר, בְּשֶׁאֵין שָׁם רֶגֶל.
מַן דְּאָמַר בָּרֶגֶל אָסוּר, בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם הָעֲרָמָה,
בָּאֵבֶל מֻתָּר, שֶׁאֵין שָׁם הָעֲרָמָה.
רַב חִיָּה בַר אָשֵׁי בְשֵׁם רַב:
הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא מֵקֵל כָּאן וְכָאן.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא,
רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא מֵקֵל בְּהִלְכוֹת אֵבֶל.
רַב אָמַר:
שָׂפָם, כִּנְטִילַת צִפָּרְנַיִם בְּכָל דָּבָר.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה:
וּבִלְבַד בַּנּוֹטוֹת. <מכסות את הפה>
רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא:
זוֹג בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּשָׂפָם וּבִנְטִילַת צִפָּרְנַיִם, <בעניין שפם>
וְהִתִּיר לָהֶם רַבִּי.
רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָה:
שְׁנֵי זוֹגוֹת הָיוּ,
אֶחָד מֵעַמְּתָן וְאֶחָד מִדַּרְעָלַָה.
אֶחָד בְּשָׂפָם, וְאֶחָד בִּנְטִילַת צִפָּרְנַיִם,
וְהִתִּיר לָהֶן רַבִּי.
כְּהָדָא:
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, דַּמְכַת אַחָתֵיהּ,
וַהֲוָה יָתִיב מְצַמֵּי טֻפְרוֹי. <קוצץ צפורניו>
סְלַק רַבִּי לְעָזָר לְגַבֵּיהּ, וְלָא כַסֵּיתוֹן.
סְלַק רַבִּי נָתַן בַּר אַבָּא לְגַבֵּיהּ, וְכַסֵּיתוֹן.
אָמַר לֵיהּ:
מִן קֻמֵּי רַבִּי לְעָזָר לָא כַסֵּיתִנּוּן,
וּמִן קֻמּוֹי אַתְּ מְכַסֵּי לוֹן!
אָמַר לֵיהּ:
וּמָה אַתְּ סָבַר?
דְּאַתְּ חָבִיב עָלַי כְּרַבִּי לְעָזָר?

דפוס וילנאעריכה

מתני' ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השבים והיוצא מבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו:

גמ' הא שאר כל בני אדם אסורין א"ר סימון גזרו עליהן שלא יכנסו לרגל מנוולין תמן תנינן אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת הא שאר כל הימים אסורין רבי יוסה ר' אבהו בשם רבי יוחנן רבי אבון בשם חזקיה גזרו עליהן שלא יכנסו לשבתן מנוולין תני בשם רבי יודה הבא ממדינת הים אסור לו לגלח רבי יודה כדעתיה דרבי יודה אמר אסור לפרש לים הגדול מעתה כהן שיצא חוץ לארץ הואיל ויצא שלא ברצון חכמים יהא אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר' חנינה א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם א"ל אחיו של אותו האיש יצא ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו אית דבעי מימר הכין א"ל אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכרי' וברוך שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו שמעון בר בא אתא לגביה רבי חנינה א"ל כתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא אמר לו למחר אני הולך אצל אבותיך יהו אומרים לי נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל התרתה לה לצאת לחוץ לארץ:

והיוצא מבית האסורין: הוינן סברין מימר כשהיה חבוש אצל העכו"ם אבל אם היה חבוש אצל ישראל לא אתא מימר לך ואפילו חבוש אצל ישראל אינו ערב לאדם לגלח בבית האסורין:

והמנודה שהתירו לו חכמים: מה אנן קיימין אם בשהתירו לו קודם לרגל יגלח אם בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח אלא כי נן קיימין כשהתירו לו קודם לרגל וחל יום שלשים שלו להיות ברגל שאין נידוי פחות משלשים ואין נזיפה פחותה משבעת ימים אין נידוי פחות משלשים יום (במדבר יא כ) עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם ואין נזיפה פחותה משבעת ימים (שם יב יד) הלא תכלם שבעת ימים ר' הוה מוקר לבר אלעשא א"ל בר קפרא כל עמא שאלין לרבי ואת לית את שאל ליה א"ל מה נישאול א"ל שאול משמים נשקפה הומיה בירכתי ביתה מפחדת כל בעלי כנפים (איוב כט ח) ראונו נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו הנס יאמרו הו הו והנלכד נלכד בעונו הפך ר' וחמתיה גחיך אמר רבי איני מכיריך זקן וידע דלית הוא מתמנייא ביומוי ביקשו לנדות את רבי מאיר אמר להן איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין ביקשו לנדות את רבי ליעזר אמר אמרין מאן אזל מודע ליה אמר רבי עקיבה אנא אזל מודע ליה אתא לגביה א"ל רבי ר' חביריך מנדין לך נסתיה נפק ליה לברא אמר חרוביתא חרוביתא אין הלכה כדבריהם איתעוקרין ולא איתעקר' אין הלכה כדבריי איתעוקרין ואיתעקרת אין הלכה כדבריהם חוזרין ולא חזרת אין הלכה כדבריי חוזרין וחזרת כל הדין שבחא ולית הלכה כר' אליעזר א"ר חנינה משניתנה לא ניתנה אלא אחרי רבים להטות ולית ר' אליעזר ידע שאחרי רבים להטות לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו תמן תנינן חיתכו חוליות ונתן חול בין חולייא לחולייא רבי ליעזר מטהר וחכמים מטמאין זה תנורו של חכיניי אמר רבי ירמיה חכך גדול נעשה באותו היום כל מקום שהיתה עינו של רבי ליעזר מבטת היה נשדף ולא עוד אלא אפילו חיטה אחת חצייה נשדף וחצייה לא נשדף והיו עמודי בית הוועד מרופפין אמר להן ר' יהושע אם חברים מתלחמים אתם מה איכפת לכם ויצאה בת קול ואמרה הלכה כאליעזר בני א"ר יהושע לא בשמים היא ר' קריספי ר' יוחנן בשם ר' אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתניא מחלפין חד זמן הוה עבר בשוקא וחמת הדא איתא סחותא דביתא וטלקת ונפלת גו רישיה אמר דומה שהיום חביריי מקרבין אותי דכתיב (תהילים קיג ז) מאשפות ירים אביון רבי יהושע בן לוי שלח בתר חד בר נש תלתה זימני ולא אתא שלח א"ל אילולא דלא חרמית בר נש מן יומי הוינא מחרם לההוא גוברא שעל עשרים וארבעה דברים מנדין וזה אחד מהן (עזרא י ח) וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה א"ר יצחק בי רבי לעזר אית סגין מינהון מבדרן במתניתא תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה לנדות שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי תמן תנינן שלח לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים לעשות דבר מצוה צריך נידוי תני א"ר יוסי תודוס איש רומי הנהיג את אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים שלחו חכמים ואמרו לו אילולי שאת תודוס לא היינו מנדין אותך ומהו תודוס א"ר חנניה דהוה משלח פרנסתהון דרבנן לא נמצאתה מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי תמן תנינן את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפיקפק בטהרת הידים הדא אמרה המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נידוי תמן תנינן דכמה השקוהו מהו דכמה דכוותה נידוהו ומת בנידויו וסקלו בית דין ארונו ללמדך שכל המנודה ומת סוקלים ארונו הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי ביומוי דר' זעירה הוון מרחקין ומקרבין אמר לון רבי לא השתא מרחקין והשתא מקרבין אמר רבי יוסה חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו המנודה לרב מנודה לתלמיד המנודה לתלמיד אינו מנודה לרב המנודה לאב בית דין מנודה לחכם המנודה לחכם אינו מנודה לאב בית דין המנודה לנשיא מנודה לכל אדם עד כדון חכם שנידה ואפילו חבר שנידה נישמעינה מן הדא חדא אמהא מן דבר פטא הוות עברה קומי חדא כנושא חמת חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צורכיה אמרה ליה יהוי ההוא גוברא מחרם אתא שאל לרבי אחא א"ל צריך את חשש על נפשך הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי רבן שמעון בן לקיש הוה מעייני תינין בברברית אתון ליסטיא וגנבון מינהון בליליא ובסופא ארגש בהון אמר לון ליהוון אילין עמא מחרמין אמרון ליה ייא דהוא גוברא מחרם חש על נפשיה אמר ממון אינון חייבין לי דילמא נפשן נפק פרי בתריהון אמר לון שרון לי אמרין ליה שרי לן ונן שריי לך הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך ונידה אותו נידויו נידוי מי מתיר לא כן תני מת אחד ממנדיו אין מתירין לו אמר רבי יהושע בן לוי הדא דאת אמר בשאין שם נשיא אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר ר' יעקב בר אחא בשם ר' בא בר ממל מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו ולא כן אמר רבי יהושע בן לוי הדא דאת אמר בשאין שם נשיא אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר וקמת מה דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל בשלא חזר בו רבי יעקב בר אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתייא כיי דאמר ר' שמואל בשם רבי אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו (מלכים ב יד י) הכבד ושב בביתך רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת ארון רבי אחא ר' תנחום רבי חייה בשם רבי יוחנן זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נידויו נידוי ביומוי דר' ירמיה אתת עקא על טיברייאי שלח בעי מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בי רבי בון שלח א"ל אדיין לא שב ירמיה מרעתו וביקש לנדותו והוה רבי חייה בריה דרבי יצחק עטושיא יתיב תמן א"ל שמעתי שאין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו א"ל דכמה השקוה וכירבעם בן נבט וחביריו עשה ונדון אילין לאילין וחשון אילין על אילין וצרכון משתרייא אילין מן אילין:

וכן מי שנשאל לחכם והותר: מה אנן קיימין אם כשנשאל קודם לרגל לא יגלח אם בשלא נשאל קודם לרגל אל יגלח אלא כי נן קיימין כשנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו אלא ברגל כהדא רבי שמעון ברבי לא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני הגליל ואית דאמרין רבי שמעון בן אלעזר הוה והוה נסיב ליה מן הכא ומקים ליה הכא נסב ליה מן הכא ומקים ליה הכא עד דאקימיה גו שימשא מפלי מאנוי אמרון ליה אילו הויתה ידע דהדין סבא עבד לך הכין נדר הויתה אמר לון לא ושרון ליה וליה אמרין הדא מנא לך אמר לון משרת ר"מ הייתי בברחו שנים ויש אומרים מקלו של ר"מ היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת תני כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל אית תניי תני אסור ואית תניי תני מותר אמר רב חסדא מ"ד מותר בשיש שם רגל מ"ד אסור בשאין שם רגל מתניתא פליג על רב חסדא הרי שתכפוהו אבליו זה אחר זה ה"ז מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספריים ויעשה אבל השני אצל הראשון כמי שהוא אנוס ויגלח הוי לא אתאמרת אלא מפני כבוד הרגל ר' שמואל בר רב יצחק בעי ניחא בתוך ז' בתוך ל' התיב ר' חנניה חברון דרבנן והא תני אלו דברים שאבל אסור בהן כל ז' אם בתוך ל' הוא אסור בתוך ז' לא כל שכן לא איתאמרת אלא כשתכפוהו אבלים הדא אמרה שהוא מותר א"ר מתניה מ"ד אסור כדרכו במספריים שפם ונטילת צפורנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור אית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר מ"ד ברגל מותר בשיש שם רגל ובאבל אסור בשאין שם רגל מ"ד ברגל אסור בשיש שם הערמה באבל מותר בשאין שם הערמה רב חייה בר אשי בשם רב הל' כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן ר"ש בר אבא בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהלכות אבל רב אמר שפם כנטילת צפרנים בכל דבר א"ר ירמיה ובלבד בנוטות ר' יצחק בר נחמן בשם רבי חנינא זוג בא לפני רבי בשפם ובנטילת צפרנים והתיר להם רבי ר' סימון בשם ר' חנינה שני זוגות היו אחד מעמתן ואחד מידד עלה אחד בשפם ואחד בנטילת צפרנים והתיר להן ר' כהדא ר' שמואל בר אבא דמכת אחתיה והוה יתיב מצמי טפרויי סלק ר' לעזר לגביה ולא כסיתון סלק ר' נתן בר אבא לגביה וכסיתון אמר ליה מן קומי רבי לעזר לא כסיתינון ומן קומי את מכסי לון א"ל ומה את סבר דאת חביב עלי כרבי לעזר:


הלכה ב משנהעריכה

ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין והמנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג וכל העולין מטומאה לטהרה הרי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין

הלכה ב גמראעריכה

תני בלנרי נשים מותר לכבסן במועד היא בלנרי נשים היא בלנרי אנשים מהו בלנרי נשים רבנן דקיסרין אמרי אנטינייא ר' אבהו בשם ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק א' מותר לכבסו במועד א"ר יוסה בי ר' בון ובלחוד תריי דיהא שלח חד ולבש חד בעון קומי רבי יוסה בגדי קטנים מה הן אמר לון כמי שאין לו אלא חלוק א' בעון קומוי תנינן אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת הוות מטלתיה זעירא וקריבויי בען מיעול לגביה מהו דיתבון פלגון מן לגיו ופלגון מן לבר אמר לון ייעלון פלגון יומא דין ופלגון למחר אמר רבי מנא הן דהוינן סברין דו מקללה חמר תני מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים אבל מכבסין אותן בנתר ובורית מפני הכבוד


הלכה ג משנהעריכה

ואלו כותבין במועד קידושי נשים גיטין ושוברין דייתיקי ומתנה ופרוזבולין איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזירות ב"ד ואיגרות של רשות

הלכה ג גמראעריכה

ואינו מיצר א"ר זעירא מכיון שנתן עתו לגרש אינו מיצר ושוברים אימולוגים איגרות שום שום היתומים איגרות מזון מזונות אלמנה שטרי חליצה אלו הן שטרי חליצה תמן אמר דקרבת קודמינא ושרת סיניה מעילוי ריגליה דימינא ורקת קודמינא רוקא דמיתחזי על ארעא ואמירת (דברים כה) ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ושטרי מיאונין אלו הן שטרי מיאונין לא רעיינא ליה לא שוינא ליה לא צבינא לאיתנסבא ליה ושטרי בירורין ר"י אמר קומפרומיסין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וגזרת ב"ד אלו גיזרי דינין ואיגרות של רשות זו שאילת שלום


הלכה ד משנהעריכה

אין כותבין שטרי חוב במועד אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב אין כותבין ספרים ותפילין ומזוזות במועד ואין מגיהין אות אחת אפי' בספר העזרה רבי יהודה אומר כותב הוא אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה לעצמו תכלת לציצתו

הלכה ד גמראעריכה

אין כותבין שטרי ארסיות וקבלנות במועד השם שם כדרכו ובלבד שלא ימוד ושלא ישקול ולא ימנה ומקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד ואין מקבלין קיבולת במועד לעשותה בתוך המועד השם שם כדרכו ובלבד שלא ימוד ושלא ישקול ולא ימנה אמר ר' ירמיה אם אינו מאמינו ללוה או שאין לו מה יאכל ללבלר אמר לו ר' יוסי אם אומר את כן נמצאתה מתיר את האומנות במועד אלא אם אינו מאמינו למלוה שעברה או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה חד בר נש אובד תפילוי במועדא אתא לגבי ר' חננאל ושלחיה לגבי ר' אבא בר נתן א"ל הב לי תפילך וזיל כתוב לך א"ל רב איזיל כתוב ליה מתניתא פליגא על רב כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו הא לאחר לא פתר לה בכותב להניח וטווה על יריכו תכלת לציצתו רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם ר"י טווה ואפילו בפלך רב אמר טווה בפלך בין לו בין לאחר מתניתא פליגא על רב וטווה על יריכו תכלת לציצתו הא לאחר לא פתר לה בטווה להניח


הלכה ה משנהעריכה

הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת שבעה שמונת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים עולין ואין מפסקין

הלכה ה גמראעריכה

גזירת שבעה סנדל וספן גזירת ל' איחוי וגיהוץ ותגלחת אי זהו גיהוץ כלי צמר מגוהצין חדשים וכלי פשתן מגוהצין לבנים ר' חלבו רב חונה בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת היך איפשר תיפתר שגררתו חיה ונתייאשו מלבקש ותני כן הרי מי שגררתו חיה מאימתי מונים לו משנתייאשו מלבקש מצאוהו איברים איברים מונין לו משימצא ראשו ורובו ר' יהודה אומר השזרה והגולגולת רובו אמר ר' אבון תיפתר שנסתם הגולל ערב שבת אם חשיכה היך אפשר א"ר אחא תיפתר שסתמו עכו"ם אית דבעי מימר שבאת לו שמועה קרובה בשבת ר' אמי הוה ליה עובדא וגילח יום ל"א ר' הוה ליה עובדא וגילח יום ל"א א"ר זריקן מן מתניתן יליף לה ר' אמי דתנינן תמן מי שנזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה יום ל"א ואת השנייה יום ששים ואח' א"ר יוסי תמן לשעבר והכא בתחילה ר' ירמיה הורי לר' יצחק עטושייא ואית דאמרי לר' חייה בריה דר' יצחק עטושייא לגלח יום ל' מן מתניתן שמונת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת ל' הוא שמיני הוא שלשים אמר רבי יוסה שנייא היא תמן שמפני כבוד הרגל התירו תדע לך שהיא כן דאמר רבי חלבו רב חונה בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת אין תימר שלא מפני הרגל התירו מעתה אפי' חל יום שלשים שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת ועוד מן הדא דתני על כל המתים הוא שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים אמר רבי חגי די הוה שמעתא כן ושמעתא כן תני זו דברי אבא שאול רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם ר"י הלכה כאבא שאול ותני כן הלכה כדבריו ר' בא בשם רב דברי אבא שאול בין בימים בין גזירות בטלו אבל דברי חכמים ימים בטלו גזירות לא בטלו מה ביניהון רב חונה אמר ערב הרגל ביניהון אם גילח ערב הרגל יגלח אחר הרגל אם לא גילח ערב הרגל אל יגלח אחר הרגל ר"י אמר אע"פ שלא גילח ערב הרגל יגלח לאחר הרגל ר' לעזר הורי לר"ש בר בא לגלח לאחר הרגל ולא ידעין אי כהדא דאבא שאול ואין כהדא דרבנן דברי הכל ר' לעזר הורי לשמעון בר בא הרגל עולה למניין שלשים א"ר יוסי אשכחון תלתין קודמין לשבעה הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת שבעה לא אמר אלא ג' הא שנים לא הדא דאת אמר בינו לבין עצמו אבל הרבים אין הרבים מתעסקין עמו ותני כן הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל מונה שבעה לאחר הרגל שלשה ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו ד' ימים האחרונים אין הרבים מתעסקין עמו ומלאכתו נעשית באחרים ועבדיו ובהמתו עושין בצינעה במקום אחר מהו להראות לו פנים ר' יעקב בר אידי בשם ר' חנינה והלא אמרו אין אבל בשבת מפני מה אמרו להראות לו פנים לא מפני הכבוד והכא מפני הכבוד ודכוותה יום אחד לפני הרגל בטלו ממנו גזירת שנים אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין ביום השני הוא נותן תפילין אם באו פנים חדשות חולצן כל שבעה דברי ר' ליעזר ר' יהושע אומר ביום הראשון וביום השני אינו נותן תפילין בשלישי הוא נותן תפילין אם באו פנים חדשות אינו חולצן אם ביום השני אינו נותן תפילין צורכה מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתנא דא תנא דא רבי זעירה מר עוקבן בשם שמואל רבי זעירא רב ירמיה בשם רב הלכה כרבי ליעזר בנתינה וכרבי יהושע בחליצה רבי זעירה בעי אם נתן ביום השני כרבי ליעזר מהו שיעשה ר' ליעזר כר' יהושע שלא לחלוץ אמר ר' יוסי בי ר' בון וכיני אם נתן ביום השני כר' ליעזר נעשה ר' ליעזר כר' יהושע שלא לחלוץ אין כיני נאמר הלכה כר' ליעזר הרי שאין לו מה לוכל ביום הראשון ובשני אינו עושה מלאכה בשלישי הוא עושה בצינעה אבל אמרו תבוא מאירה לשכיניו שהצריכוהו לכך בר קפרא אמר אפילו בשלישי לא יעשה כל עיקר בר קפרא כדעתיה דבר קפרא אמר אין תוקפו של אבל אלא עד שלשה ימים ר' אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא סבירה דהיא חזרה לגביה כיון דהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי היא שבקא ליה ואזלה לה לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו הא לך מה שגזלתה וחמסתה ונתת בי ר' חגיי בשם ר' יאשיה מייתי לה מן הכא (מלאכי ב) וזריתי פרש על פניכם ואפילו פרש חגיכם באותה השעה (איוב יד) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אריסיו וחכיריו וקבליו הרי אלו עושין איכריו וספניו וגמליו אינן עושין ר' יהושע בן לוי אמר היתה לו פרה מגמלת בעיר הרי זה עושה א"ל ר' יוסה הדא דאת אמר בהוא דחייב ליה הא בתחילה אסור שני אחין שני שותפין שני טבחים שני חנוונים שאירע לאחד מהן דבר הרי אלו נועלין את חנותן וחכיריו ופועליו עושין בצינעה במקום אחר אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו אין לו חבר אוכל בבית אחר אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל אם אינו יכול לעשות מחיצה הופך את פניו כנגד הכותל ואוכל ואינו לא מיסב ואוכל ולא אוכל כל צורכו ולא שותה כל צורכו ולא אוכל בשר ולא שותה יין ואין מזמנין עליו ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שבירכו אינו עונה אחריהן אמן בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צורכו ושותה כל צורכו ואוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם בירך עונין אחריו אמן ואחרים שבירכו עונה אחריהן אמן אמר רשב"ג הואיל והיתרתה לו את כל אלו חייבוהו בשאר מצותיה של תורה חיי שעה התירתה לו חיי עולם לא כל שכן ר' יודה בר פזי בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כרשב"ג נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים אבל בשבת הראשונה אינו הולך לבית הכנסת בשנייה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו בשלישית יושב במקומו ואינו מדבר ברביעית שוה לכל אדם רבי יהודה אומר אפשר לומר בשבת הראשונה שהרבים מתעסקין עמו אלא השנייה היא הראשונה השלישית היא השנייה הרביעית היא השלישית ר"ש אומר אבל בשבת הראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו בשנייה יושב במקומו ואינו מדבר בשלישית שוה לכל אדם ר"י בן לוי אמר הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים הרי שבא ומצא אבל בתוך ביתו בשני ובשלישי משלים עמהן וברביעי מונה לעצמו ר' שמעון אומר אפילו ברביעי משלים עמהן ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר"ש בשאינו גדול משפחה אבל אם היה גדול משפחה מונה לעצמו כהדא ר' מנא הורי לרבי ארמנייא מכיון שאת גדול משפחה מנה לעצמך בשלא הוראו לו רוב פנים אבל אם הוראו לו רוב פנים נוטלו למרחץ כהדא רב הונא הורי לאחיו דר' יהודה בר זבדי מכיון שהיראו לו רוב פנים נוטלו למרחץ הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אילין דקברין בבית שריי אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל אית תניי תני אלו ואלו משיסתם הגולל ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול המשפחה ר' יעקב בר אחא בשם רבי אסי לחומרין מהו חומרין אם היה גדול המשפחה כאן אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל אם היה גדול המשפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל כהדא גמליאל זוגא דמכת אחתיה סלק הילל אחוה עימיה א"ל רבי מנא מכיון שאת גדול המשפחה כד תהא סלק גב אחוך הוי שלף סנדלך הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתום הגולל הראשון אית תניי תני משיסתם הגולל השני ר' יונה הוה ליה עובדא שאל לר' חנניה חברון דרבנן א"ל משיסתם הגולל הראשון ר' ירמיה הוה ליה עובדא שאל לר' זעירה לר' אמי א"ל משיסתם הגולל השני אתא לגביה אמר ליה לחומרא הורי לך ר' יונה ור' יוסה תריהון אמרין הדא דאת אמר בתוך שבעה אבל לאחר שבעה כבר עבר האבל בשנתנו דעתן לפנותו אבל אם לא נתן דעתו לפנותו משיסתם הגולל הראשון כהדא גמליאל דיקוונתיה קברוניה כורסאיי גבון בתר תלתא יומין אימלוכין מחזרא יתיה אתון ושאלון לר' סימון אמר לון רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי מכיון שלא נתתם דעתכם לפנותו משיסתם הגולל הראשון יישוע אחוי דדוריי הוה ליה עובדא אתא שאל לר' אבהו א"ל משיסתם הגולל השני אמר ליה ר' יעקב בר אחא עמך הייתי ושאלתינה לר' אבודמא דמן חיפה אמר משיסתם הגולל הראשון א"ל אנא לא שמעית אין שמעת פוק והורי מניין לאבל מן התורה שבעה (בראשית נ) ויש לאביו אבל שבעת ימים ד ולמידין דבר קודם למתן תורה ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירה שמע לה מן הדא (ויקרא ח) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן ה' כשם ששימר הקדוש ברוך הוא על עולמו שבעה כך אתם שמרו על אחיכם שבעה ומניין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה (בראשית ז) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ ומתאבלין קודם שימות המת אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחילה אית דבעי מימר אלא שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק אמר רבי הושעיה (ויקרא י) כי שמן משחת ה' עליכם כשם שנתרויתם בשמן המשחה כל שבעה כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה ר' אבהו בשם ר' יוחנן (במדבר יב) אל נא תהי כמת תסגר מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה חד ברבי אמר הדא דר"י קומי דרבי שמעון בן לקיש ולא קביל עלוי אמר הכא עבד לה להסגר והכא הוא עבד להחלט דאמר ר"י בשם ר' ינאי אל נא תהי כמת מה ימי המת אינן עולין אף ימי החלט אינן עולין ר' ירמיה ור' חייה בשם רשב"ל ר' אבהו ר' יוסה בן חנינה בשם רשב"ל (דברים לד) ויתמו ימי בכי אבל משה ימי שבעה בכי שנים אבל שלשים ואית דמחלפין ימי שנים בכי שבעה אבל שלשים ר' יוסה ר' חייה בשם רבן שמעון בן לקיש רבי יונה ורבי חייה ורבן שמעון בן לקיש בשם ר' יודן נשייא (עמוס ט) והפכתי חגיכם לאבל מה ימי החג שבעה אף ימי האבל שבעה אמר רבי אמי לרבי חייה בר בא אי מה ימי החג שמונה אף ימי האבל שמונה אמר ליה שמיני רגל בפני עצמו הוא או מה העצרת יום אחד אף האבל יום אחד אמר ליה מיכן לשמועה רחוקה ותני כן שמועה קרובה יש לה שבעה ושלשים ורחוקה אין לה שבעה ושלשים אית תניי תני שמועה קרובה בתוך שלשים ורחוקה לאחר שלשים אית תניי תני שמועה קרובה בתוך שנים עשר חודש ורחוקה לאחר שנים עשר חדש ר' אבהו בשם ר"י הלכה כדברי מי שהוא אומר שמועה קרובה בתוך שלשים ורחוקה לאחר שלשים הרי ששמע שמת לו מת ברגל לא הפסיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים חברייא אמרי מכיון ששמע בתוך שלשים מונה שבעה לאחר שלשים אמר לון רבי יוסה מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל כמי ששמע לאחר שלשים ואין לו אלא יום אחד בלבד רבי אידי דקיסרין בשם ר"י באת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל אמר רבי חנניה אינו מתאבל אמר ליה רבי מנא ויש קריעה בלא איבול שכן על אביו ועל אמו אפילו למחר כמה חייב לקרוע רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו טפילה לטפילה אסור בתגלחת כהדא רבי מנא הוה בקיסרין שמע דדמך בר בריה ואזל וספר אמרון ליה לא כן אלפן רבי אפילו טפילה בטפילה אסור בתגלחת אמר לון באינון דהוון גביה אנן לא הוינן גביה רבי אבודמי בר טובי בשם רבי אבהו ואפילו טפילה לטפילה חייב לקרוע דאמר רבי אבהו (יחזקאל כד) האנק דום מיכן שהוא צריך לצווח מתים אבל לא תעשה מיכן שהוא צריך להתאבל פארך חבוש עליך אית דבעי מימר אלו התפילין אית דבעי מימר זה הגיהוץ מאן דאמר אלו התפילין אי מה התפילין לשני ימים אף האבל לשני ימים מאן דאמר זה הגיהוץ אי מה הגיהוץ שלשים יום אף האבל שלשים ונעליך תשים ברגליך מיכן שהוא אסור בנעילת הסנדל ולא תעטה על שפם מיכן שהוא צריך לכסות את פיו ויכסינה מלרע אמר רב חסדא דלא יהוון אמרין פומיה הוא חשש ולחם אנשים לא תאכל מיכן שהקטנים הולכין אצל הגדולים ומניין שהגדולים הולכין אצל הקטנים א"ר שמואל בר רב יצחק כתיב (ירמיהו יז) כי כה אמר ה' אל תבוא בית מרזח וגו' תני אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדיל ובתשמיש המטה מלספר ומלכבס מלקרות בתורה ומלשנות מדרש הלכות והגדות משאילת שלום ומלעשות מלאכה מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה רבי נתן רבי אמי הוה ליה עובדא שאל לר' חייה בא והורי ליה כל שבעה כר' נתן רבי יוסה הוה ליה עובדא שלח לר' בא בר כהן א"ל ולא כן אלפן רבי רבי אמי הוה ליה עובדא ושאל לרשב"ל והורי ליה כל שבעה כרבי נתן א"ל ודלמא תרין עובדין אינון אנן אמרין לה על דר' חייה בר אבא ואתון אמרין לה על דר' שמעון בן לקיש ועוד מן הדא ר' חמא אבוי דרב הושעיה הוה ליה עובדא שאל לרבנן ואסרין ר' יוסה בעי היידן רבנן רבנן דהכא או רבנן מדרומה אין תימר רבנן דהכא ניחא אין תימר רבנן דדרומא רברבייה קומוי והוא שאיל לזעירייא אין תימר רבנן דהכא ניחא אין תימר רבנן דדרומא אתון שריין ואינון אסורין דתני מקום שנהגו לרחוץ אחר המיטה מרחיצין ובדרום מרחיצין א"ר יוסה בי רבי בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתייה הדא דאת מר ברחיצה שהיא של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר שמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון ושאלון לר' יסא מהו דיסחי אמר לון ואין לא סחי מיית הוא אין כיני אפילו בט' באב אין כיני אפילו ביה"כ ר' יוסי בן חנינה ראו אותו טובל אין לקירוייו לא ידעין ואין להקר גופו שאין רחיצת צונין רחיצה לא ידעין הורי ר' בא בר כהן תנייא הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו שמותר להרחיצם במים תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל לכשיבואו לעיר יחלוצו וכן בתשעה באב וכן בתענית ציבור תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין ובדרום שואלין ר' הושעיה רבא אזל לחד אתר חמא אבילייא בשובתא ושאל בון אמר אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו רבי יוסי בי רבי חלפתא הוה משבח בי ר"מ קומי ציפוראיי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע חד זמן אבילייא בשובתא ושאל בון אמרין ליה ר' אהגו דאת מתני שבחיה אמר לון מה עבד אמרו ליה חמא אבילייא בשובתא ושאל בון אמר לון בעיי אתון מידע מהו חייליה בא להודיענו שאין אבל בשבת דכתיב (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות כמה דאת אמר (שמואלב יט) נעצב המלך על בנו שמואל אמר פח"ז חובה נת"ר רשות פריעת ראש חזירת קרע זקיפת המיטה חובה נעילת סנדל תשמיש המיטה רחיצה רשות חד תלמיד מן דשמואל שימש מטתו שמע שמואל ואיקפד עלוי ומית אמר להלכה איתאמרת דילמא למעשה רב אמר ח"ז חובה פ"ן רשות חזירת קרע זקיפת המטה חובה פריעת ראש נעילת סנדל רשות תרין בנוי דק נפקון חד רישיה מגלי ושלח סנדלוי וחד רישיה מכסי ולביש סנדלוי ר' יונה סלק לגבי רבי גוריין נפק לגביה לביש סנדלוי א"ל מה את סבר דילפינן עובדא מינך לא ילפון עובדא מן בר נש זעיר ומלקרות בתורה אמר רבי יוחנן (איוב ב) ואין דובר אליו דבר ואפילו דבר של תורה א"ל ר' שמעון בן לקיש כל גרמיה אלו תנא לא הוה מיית מאי כדון כיי דא"ר יודה בר פזי בשם רבי יוחנן בשלא היו יודעין במה לפתוח לו אם בגופו אם בממונו אם בנפש בניו ובנותיו חד תלמיד מן דרב חסדא איבאש שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה איתעביד קומיהון כמין חיוי ואפסקון ודמך חד תלמיד מן דבר פדיה איבאש שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה איתעביד קומיהון כמין כוכבא ואפסקון ודמך תני אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל כהדא ר' יסא הוה ליה עובדא שלח ליה רבי יוחנן תרין תלמידין דיתנון עימיה אין משום דשרי לא ידעין ואין משום דלא רגיל לא ידעין ור' יסא לא רגיל אלא כגון אילין מיליהון דרבנן דבר נש מישתאיל בהון וקיים ליה כמאן דלא רגיל רבי יוסי בר פיטרס חמוי דרבי יהושע בן לוי קדמייא הוה ליה עובדא שלח ליה בר קפרא תרין תלמידין דיתנון עימיה אין דשרי לא ידעין ואין משום שהיה להוט אחר התורה לא ידעין ותנין כן אם היה להוט אחר התורה מותר על כל דבר האמור בתורה כהן מיטמא ישראל מתאבל הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו ואחותו הנשואה מתאבל ואונן אבל לא מיטמא ארוסתו לא מתאבל ולא אונן ולא מיטמא תני כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו רב דמכת אחתיה ופקד לחייה בריה א"ל כד תיסליק לגביי הוי שלח סנדלך רבי מנא הוון בנויי דרבי חנינה אחוי מייתין אתון ושאלון לרבי יוסי מהו לכפות את המיטה אמר לון לא צריך מהו לישן על גבי מיטה כפוייה אמר לון לא צריך מהו לקרות את שמע ולהתפלל אמר לון נישמעינה מן הדא הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיעה עונות קריאת שמע פורש למקום טהרה ולובש את תפיליו וקורא קריאת שמע ומתפלל מאימתי כופין את המיטות משיצא המת מפתח החצר דברי רבי ליעזר ורבי יהושע אומר משיסתם הגולל וכשמת רבן גמליאל כיון שיצא מפתח החצר אמר ר' ליעזר לתלמידיו כפו את המיטות וכשנסתם הגולל א"ר יהושע לתלמידים כפות את המיטות אמרו לו כבר כפינום על פי זקן בערב שבת הוא זוקף את מיטותיו במוציא שבת הוא כופן תני דרגש נזקפת ואינה נכפית ר' שמעון בן אלעזר אומר שומט קלמנטרין שלה ודיו רבי יוסה בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כר"ש בן אלעזר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא מיטה שנקליטיה עולין ויורדין עמה שומטן ודייו איזו היא מיטה ואי זו היא דרגש אמר ר' ירמיה כל שמסרגין על גופה זו היא מיטה וכל שאין מסרגין על גופה זו היא דרגש והא תנינן המיטה והעריסה משישופם בעור הדג אם מסרג הוא על גופה לאי זה דבר הוא שפה א"ר לעזר תיפתר באילין ערסתא קיסרייתה דאית לה ניקבן ומנין לכפיית המיטות ר' קריספי בשם ר' יוחנן (איוב ב) וישבו אתו לארץ על הארץ אין כתיב כאן אלא וישבו אתו לארץ אלא דבר שהוא סמוך לארץ מיכן שהיו ישנין על מיטות כפיות בר קפרא אמר איקונין אחת טובה היתה לך בתוך ביתך וגרמתני לכפותה אף את כפה מיטתך ואית דמפקין לישנא יכפה הסרסיר רבי יונה ורבי יוסה תריהון בשם ר' שמעון בן לקיש חד אמר מפני מה הוא ישן על מטה כפויה כדי שיהא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל וחורנה אמר מתוך שהוא ישן על גבי מטה כפויה הוא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל אמר איני כופה את המטה הרי אני ישן על גבי הספסל אין שומעין לו מפני שאמר איני כופה את המטה אבל אם אמר הרי אני כופה את המטה שומעין לו מתני' לא אמרה כן אלא וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל בכ"ג הא בכהן הדיוט לא וברבים הא ביחיד לא ולא עבדין כן כפיית המיטות פעמים עושה ו' ה' ד' ג' בע"ש ששה בע"ש עם דימדומי חמה חמשה י"ט לאחר שבת ד' שני ימים טובים של ראש השנה ג' חד תלמיד מן דר' מנא הורה לחד מן קריביי דנשיי משהוא זוקפה שוב אינו כופה כמה ימים היה לו ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא שני ימים היה לו לו רבי בא ר' אמי ר' יעקב בר זבדי בשם ר' יצחק ג' ר' חיננא בר פפא הורי לכפותה אפילו יום אחד ואית חמי ליה (מלכים א יג) יען כי מריתה תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא הרי שמת חמיו או חמותו או אחד מקרובי אשתו אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת וכן היא שמת חמיה או חמותה או אחד מקרובי בעלה אינה לא כוחלת ולא פוקסת אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג שמואל אמר לא שנו אלא חמיו או חמותו הא אחד מכל הקרובים לא ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' יודה בר פזי בשם ר' יוחנן בדר עמו קם ר' יוסה עם ר' יודה בר פזי א"ל אתה שמעת מן אבוך הדא מילתא א"ל אבא לא הוה אמר כן אלא דאיתתיה דבר נחמיה מית אתון שאלון ליה מהו לכפות את המטה אמר לון לא צריך מהו לקרות את שמע ולהתפלל א"ל נישמעינה מן הדא הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיעה עונת קריאת שמע הרי זה פורש למקום טהרה ולובש את תפיליו וקורא את שמע ומתפלל מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת והרגלים מפסיקין ואינן עולין ר' סימון בשם רבי יוחנן שהוא מותר בתשמיש המיטה קם ר' ירמיה עם ר' יודה בי ר' סימון א"ל הכין אמרין כל תלמידיו דר' יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אבוך א"ל רבי יעקב אין דאיתאמרת לא איתאמרת אלא מן אילין מילייא דהכין הכין מילתיה דריב"ל אמר שהוא אסור בתשמיש המיטה דאמר ר' סימון בשם ריב"ל והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהגין בו בצינעה מהו בצנעה שהוא אסור בתשמיש המיטה התיבון הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המיטה ואינו עולה אף השבת הואיל והיא אסורה בתשמיש המיטה לא תעלה אמר ר' בא איפשר לשבעה בלא רגל אבל אי אפשר לשבעה בלא שבת


הלכה ו משנהעריכה

ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים וראש השנה ויום הכיפורים כשבת

הלכה ו גמראעריכה

דבית ר' יניי אמרי עצרת עולה שבעה כרגלים בעון קומי ר' יוסה שלשה לפני העצרת ועצרת שבעה הרי עשרה אלא שלשה לפני עצרת שבעה ועצרת שבעה הרי ארבעה עשר א"ר יוסי בי ר' וכיני יום אחד לפני עצרת מונה חמשה לאחר העצרת שנים מונה ארבעה שלשה בטלו ממנו גזירת שבעה תני אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים א"ר שמואל בר רב יצחק יום הכיפורים שחל להיות בשבת מראין בו פנים כהדא ר' חזקיה הוה ליה עובדא סלקין רבנן לגבי' מיחמיי' ליה אפין בצומא רבא אמר לון כלום אמרו אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים לא מפני התפילה שנייא היא יה"כ שחל להיות בשבת שנייא היא יום הכיפורים שחל להיות בחול


הלכה ז משנהעריכה

אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת ואין מברין אלא על מיטות זקופות ואין מוליכין בבית האבל לא בטבלא ולא באקוטלא ולא בקנין אלא בסלים ואין אומרים ברכת אבילים במועד אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים

הלכה ז גמראעריכה

אמר רבי ירמיה ובלבד קרובין שהן ראויין להתאבל כהדא דתני חכם שמת קרוביו ואפי' קרובים שאינן ראוין להתאבל כהדא רבי אבון דמך במועדא ולא גמל ליה רבי מנא חסד והוון ציפוראיי אמרין עד מית שנא בתר מועדא עבד ליה איקריה עאל ואמר קומיהון כהדא דתני חכם שמת הכל קרוביו באינון דהוון גביה אנן לא הוינן גביה הקורע מן המלל מן השלל מן הרדיד אינו קרע מן האיחוי ה"ז קרע אי זהו איחוי א"ר אחא כל שאין מקומו ניכר עשרה קרעים אסורין באיחוי הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות ועל קללת השם ועל שריפת תורה ועל ירושלם ועל בית המקדש על אביו ועל אמו ועל רבי שלימדו חכמה מנין (מלכים ב ב) ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ר' מתון בעא קומי ר' יוחנן ומאלישע אנו למידין תורה א"ל מתון מתון מה המת משהוא מסתלק עוד אינו רואהו כך זה משנתסלק עוד לא ראהו כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהן אי זהו תלמיד חכם חזקיה אמר כל ששנה הלכות ועוד תורה א"ל ר' יוסי הדא דאת אמר בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות ר' אבהו בשם ר"י כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין אותו והוא משיב א"ר הושעיא כגון אנן דרבבינן משגחין עלינן ואנן מתיבין לו אמר רבי בא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו ואנן אפילו רבבינן לא חכמין מבארה מתניתן איזהו רבו כל שפתח לו תחילה דברי רבי אליעזר רבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו רבי יודי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד ר' אבהו בשם ר"י הלכה כדברי מי שהוא אומר כל שרוב תלמודו ממנו ולמה לא אמר כרבי יהודה אית תניי תני ומחליף רבי לעזר קרע על שפתח לו תחילה שמואל חלץ על שהאיר עיניו במשנתו ומה האיר עיניו במשנתו אמר רבי יוסי בי רבי בון בשני מפתיחות אחד יורד לאמת השיחי ואחד פותח כיון מהו יורד לאמת השיחי שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות מניין (שמואל ב א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגו' ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול זה הנשיא ועל יהונתן בנו זה אב בית דין ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב אלו שמועות הרעות על קללת השם מניין (מלכים ב יט) ויהי כשמוע המלך חזקיה את דברי רבשקה ויקרע את בגדיו מהו לקרוע על קללת העכו"ם מאן דאמר רבשקה עכו"ם היה קורעין ומאן דאמר יהודי היה אין קורעין תני ר' הושעיה אחד ששמע קללת השם מישראל ואחד ששמע קללת השם מן העכו"ם חייב לקרוע מה טעמא (ירמיהו לב) הנה אני ה' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר מהו לקרוע בזמן הזה רבי יוסי רבי ירמיה בשם רבי יוחנן משרבו הגדפנין פסקו מלקרוע מהו לקרוע על הכינויים נישמעינה מן הדא רבי שמעון בן לקיש היה מהלך באיסרטא איזדמן ליה חד כותיי והוה מגדף והוה קרע מגדף והוה קרע נחת ליה מן חמרא ויהב ליה חד מרתיקא גו ליביה א"ל רשע אית לאימך מאנון מספקא לי הדא אמרה שקורעין על הכינויין וקורעין בזמן הזה על שריפת התורה מניין (ירמיהו לו) ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה מהו שלש דלתות וארבעה תלת ארבע פסוקין כיון שהגיע לפסוק החמישי (איכה א) כי ה' הוגה על רוב פשעיה מיד יקרעה בתער הסופר וגו' (ירמיהו לו) ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף אמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אתו היום רבי יונה הוה בצור כד שמע דדמך בריה דרבי אבהו אף על גב דאכל גובנא ושתא מיא אסקיה צום ההוא יומא רבי בא ורבי חונא בר חייה הוון יתיבין אתת נעמיתה וחטפת תפילוי דר' חונא בר חייה צדה רבי בא וחנקה א"ל רבי חונא בר חייה עוד מעט והיינו באין לידי שריפת תורה א"ל ואדיין את לזו כן אמר רב ירמיה בשם רב אין קורעין אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע כגון יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה וחביריו עולא בירייא רבי לעזר בשם רבי חנינה הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע על הגויל בפני עצמו ועל הכתב בפני עצמו מה טעמא (שם) אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים את המגילה זה הגויל ואת הדברים זה הכתב רבי ברכיה רבי חלבו עולא ביריא ר' לעזר בשם ר' חנינה עתיד הקב"ה ליעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא מה טעמא (תהילים מח) שיתו לבכם לחילה לחולה כתיב והצדיקים מראין אותו באצבע ואומר (תהילים מח) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא עינהגינו עלמות עלמות בעלימות עלמות בזריזיות עלמות כאילין עולימתא תירגם עקילס אתנא סירא עולם שאין בו מות והצדיקים מראין אותו באמצבע ואומר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות הוא ינהגנו בעולם הזה הוא ינהגנו לעולם הבא ועל ירושלם ועל בית המקדש (ירמיהו מא) ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמונה אנשים מגולחי זקן וקרועי בגדים אחד ששמע שחרבה ירושלם ואחד הרואה את ירושלם בחרבנה חייב לקרוע הרואה את ירושלם מן הצופים חייב לקרוע אית תניי תני מוסיף על הקרע אית תניי תני תחילת הקרע טפח ותוספת כל שהוא ואית תניי תני תחילת הקרע טפח תוספתו שלש אצבעות רבי יוסה רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא ר' חזקיה רבי ירמיה בשם רבי יוחנן הלכה כמי שאומר תחילת הקרע טפח תוספתו כל שהוא מהו להבדיל קנה שפה רבי ירמיה רבי חייה בשם רבי שמעון בן לקיש (שמואלב א) ויחזק דוד בבגדיו אין חזקה פחות מטפח ויקרעם רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי מיכן שהוא צריך להבדיל קנה שפה מת לו מת קורע מת לו מת אחר אפילו ששמע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה קורע קרע אחד לכולן ר' יהודה בן תימא אומר קורע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ובלבד שלא יעשה של אביו ושל אמו תוספת ולא דא היא קדמיתא אלא שלא יוסיף לא על של אביו ולא על של אמו ר' חלבו ורב מתנא יוסי בר מנשיא בשם רב הלכה כרבי יהודה בן תימא מת לו מת קורע מת לו מת אחר מוסיף על הקרע וקורע עד איכן אמר רבי חנינה עד שהוא מגיע עד טיבורו תנא חד סב קומי רבי זעירא אפילו נתמנה לו בגד כל שבעה חייב לקרוע אמר ליה רבי זעירא הדא דתימר בשאר הקרובים אבל על אביו ועל אמו אפילו לאחר כמה חייב לקרוע מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק שלש אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מאחריו שלמו מלמעלן מתחיל מלמטן שלמו אלו ואלו רבי חייה בריה דרבי אדא דיפו אמר נעשה כפוחח רבי חיננא בר פפא סלק גבי רבי תנחום בר חייה נפק לגביה לביש סנטיריה מהו סנטיריה מאנין דלא חפיתין א"ל הדא מנן לך אמר ליה הכין הוה רבי סימון רבי עבד א"ל התפלל עלינו אמר ליה יסוד תורעתך שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה דאמר רבי יוחנן כל שבעה החרב שלופה עד שלשי' היא רופפת לאחר שנים עשר חדש היא חוזרת לתערה למה הדבר דומה לכיפה של אבנים כיון שנתרערעה אחת מהן נתרערעו כולן ואמר רבי לעזר אם נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאת כל אותה המשפחה מנין שאבל חייב לקרוע מעומד דכתיב (איוב א) ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ר' יודה בר פזי בשם רבי יוחנן מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד אמר רבי יוחנן הורי ר' יסא לשלול למחר כד דמך רבי יסא הורי ר' חייה בר בא לנעול בו ביום אמר רבי זעירה ולא פליגין מאן דאמר ישלול למחר ינעול למחר ומאן דאמר ינעול בו ביום ישלול בו ביום אמרו לו מת ראובן וקרע ואחר כך אמרו לו שמעון מת הרי כבר יצא ידי קרעו אמרו לו מת ראובן וקרע ואחר כך אמרו לו קיים היה ומת אית תניי תני יצא ידי קירעו אית תניי תני לא יצא ידי קירעו מאן דאמר יצא ידי קירעו כבר קרע מאן דאמר לא יצא ידי קירעו שהרי על חי קרע ועוד מן הדא דתני קרע וחזרה בו נשמה אם על אתר אינו צריך לקרוע אם לאחר זמן צריך לקרוע כמה הוא על אתר כדי דיבור כמה הוא כדי דיבור רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו שלום עליך רבי ר' יוחנן הוה מיסתמיך על רבי יעקב בר אידי והוה רבי לעזר חמי ליה ומיטמר מן קומוי אמר הא תרתין מילין הדין בבלייא עבד לי חדא דלא שאל בשלמי וחדא דלא אמר שמועתא מן שמי א"ל כן אינון נהגין גבון זעירא לא שאיל בשלמיה דרבה דאינון מקיימין (איוב כט) ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו מי מהלכין חמי ליה חד בית מדרש א"ל הכין היה ר' מאיר יתיב ודרש ואמר שמועתא מן שמיה דר' ישמעאל ולא אמר שמועתא מן שמיה דרבי עקיבה א"ל כל עמא ידעין דרבי מאיר תלמידיה דר' עקיבה א"ל וכל עמא ידעין דרבי אלעזר תלמידי דרבי יוחנן ומה מיעבור קומי אדורי צלמא א"ל ומה את פליג ליה איקר עבור קומוי ואסמי עיינוי א"ל יאות ר' לעזר אבד לך דלא עבר קומך א"ל ר' יעקב בר אידי יודע את לפייס ור' יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה אף דוד ביקש עליה רחמים אמר (תהילים סא) אגורה באהלך עולמים רבי פינחס ר' ירמיה בשם רבי יוחנן וכי עלת על לב דוד שהוא חי' לעולם אלא כך אמר אזכה שיהו דברי נאמרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומה אניס ליה בר טירא אמר האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות בקבר מ"ט (שיר השירים ז) דובב שפתי ישינים ככומר זה של ענבים שהוא זב מאליו ר' חיננא בר פפא ורבי סימון חד אמר כהן דשתי קונדיטון וחורנה אמר כהן דשתי חמר עתיק אע"ג דהוא שתי ליה טעמיה כפומיה ואין דור שאין בו ליצנים ומה היו פריצי הדור עושין היו מהלכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים אימת יבנה בית המקדש אימתי בית ה' נלך והוא אומר אף על פי שהן מתכוונין להכעיסני יבא עלי שאני שומח בלבי (תהילים קכב) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (דברי הימים א יז) והיה כי ימלאו ימיך ללכת עם אבותיך אמר רבי שמואל בר נחמן אמר הקב"ה לדוד דוד ימים מליאים אני מונה לך אין אני מונה לך ימים חסירין כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בתוכו קרבנות חביב עלי משפט וצדקה שאת עושה יותר מן הקרבנות מה טעמא (משלי כח) עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח:


הלכה ח משנהעריכה

אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד נשים במועד מענות אבל לא מטפחות רבי ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות

הלכה ח גמראעריכה

על כל המתים כולן הוא דוחה במטה ואינו מרבה בעסקיו על אביו ועל אמו מרבה בעסקיו ואינו דוחה במטה אם היה שעת דוחק או עונות גשמים אפילו על אביו ועל אמו מרבה בעסקיו ודוחה במטה שכל המרבה בעסק על אביו ועל אמו הרי זה משובח על כל המתים אינו מבדיל קנה שפה שלו אלא על אביו ועל אמו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה הרי זה קרע של תפלות ר' יוחנן פליג עם רבי יודה בתרתיי רבי יוחנן שמע דרבי חנינה תשיש סלק בעי מבקרתה גו איסרטא שמע דדמך נחת מן חמריה ואפיק מנא טביי דשובתא ובזעין כיי דתנינן תמן כהן גדול פורם מלמטן וההדיוט מלמעלן רבי לעזר בשם כהנא למעלן למעלן מקנה שפה למטן למטה מקנה שפה רבי יוחנן אמר למטה ממש ואתיא דרבי ליעזר בשם כהנא כר' יודה אין כרבי יודה לא יפרום כל עיקר מאי כדון חומר הוא בכהן גדול שאינו מבדיל קנה שפה על כל המתים הוא שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו אינו מאחה עולמית תני בשם רבי נתן האשה שוללת מיד ומאחה לאחר שלשים על אביה ועל אמה אינה מאחה עולמית אי זהו איחוי כאריג הסולם והקפש אין מעכבין על כל המתים אינו קורע אלא העליון בלבד על אביו ועל אמו אפילו עשרה זה על גבי זה אין אפיקרסים מעכבת האשה אינו קורעת אלא העליון בלבד תני רבי שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את הפנימי והופכתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את השאר על כל המתים הוא אסור בגיהוץ עד שלשים על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש אי זהו גיהוץ כלי צמר מגוהצין חדשים וכלי פשתן מגוהצין לבנים על כל המתים הוא אסור בתגלחת עד שלשים על אביו ועל אמו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו רבי שמואל בר אבודמי דמכת אימיה קומי מועדא תמניא יומין אתא שאל לר' מנא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו על כל המתים אינו מגלה את לבו אלא על אביו ועל אמו דברי רבי מאיר רבי שמואל בשם רבי אבודמי בר תנחום מפני שבטלת ממנו מצות כבוד על כל המתים אסור לילך בסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו צא עמנו על כל המתים הוא אסור לילך בסעודה עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה חייב לקרוע את כולן רבי חייה רבא ור' חמא אבוי דרבי הושעיה תריהון אמרין כולהן אסורין באיחוי בר קפרא אמר אין לך אסור באיחוי אלא יום הראשון בלבד אמר רבי חונא פלוגא אחרת ביניהון מאן דמר כולהן אסורין באיחוי עושה שאר הימים כיום הראשון אפילו יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולן מאן דמר אין לך אסור באיחוי אלא יום הראשון בלבד עושה שאר הימים תוספת אפילו יש עליו כמה בגדים אינו קורע אלא העליון בלבד


הלכה ט משנהעריכה

ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות אי זה הוא העינוי שכולן עונות כאחת וקינה שאחת מדברת וכולם עונות אחריה שנאמר (ירמיהו ט) ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לעתיד לבוא מהו אומר (ישעיהו כה) בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגומר

הלכה ט גמראעריכה

רבי תנחום ברבי עילאי דמך בחנוכתא רבי דוסא דמך בריש ירחא דניסן עבדין ליה איברייא סברין מימר מן דעתון דרבנן ובדקו ואשכחון דלא מן דעתון דרבנן רבי קרוספי דמך במועדא ועבדון ליה איברייא סברין מימר מן דעתיה דרבי אמי ובדקון ואשכחון דלא מן דעתיה דר' אמי רבי חלבו רבי בא בר זבדא בשם רב אפילו לשעה מן הדא (במדבר כ) ותמת שם מרים ותקבר שם ואנן חמי רבנן ענין בדיבור' אמר ר' ירמיה חבירים זריזין הן ואינן באין לידי הספד תני אין מוליכין חלילין לבית האבל אבל מוליכין חלילין לבית השמחה ולבית המשתה