ירושלמי חולין א א
|
דף זה הוא מתוך ירושלמי המזוייף, ראו
| ||
משנה
עריכההכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש, שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן.
וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם, שחיטתן כשרה.
גמרא
עריכהכיני מתניתא: הכל כשרין לשחוט - אפילו כותי, אפילו ערל ואפילו ישראל מומרא. תני: כותי - כגוי, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דברב אמר רבי בא: תפתר כמן דמר כותי כישראל לכל דברג, ברם כמן דמר כותי כגוי: וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ (דברים יב, כא) - ולא שזבח הגוי, ולא שזבח הקוףד. רבי חגיי בשם רבי זעירא: לא צוריכה אלא לרבי שמעון בן אלעזר דמר: תרומה - ויחזור ויתרםה. אתיין אילון פלוגוותא כאינון פלוגוותא: מצה של כותיים מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ורבי - אוסר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה, מדקדקים יותר מישראלו. מה נפיק מן ביניהון? כתיבא ואחזקו, לא כתיבא ואחזקוז. רבי יוסי בי רבי בון בעא: מחלפה שיטתיה דרבן שמעון בן גמליאל - תמן הוא אומר: החזיקו, ברם לא החזיקו - לא, והכא הוא אומר: איכין תמן בכותי עם הארץ, ברם הכא - בכותי חברח. ואית דבעי מימר: תמן - רובה דמילתא לא כתיבא, ברם הכי - רובה דמילתא כתיבא. אית דתני תניי: שחיטת כותי, מותרת. ואית דתני תניי: שחיטת כותי, אסורה. אמר רבי יוחנן: מן דמר שחיטת כותי מותרת - בשישראל כשר עומד על גביו, ומן דמר שחיטת כותי אסורה - בשמצאו שוחט. רבי שמעון בן לקיש אומר: מן דמר שחיטת כותי מותרת - עד שלא נחשדו, ומן דמר אסורה - כשנחשדו וגזרו עליהן. מה נפיק מן ביניהון? דחמינן מיכל לגרמיה, מן דמר כשמצאו עומד ושוחט - כיון דאכל, אכלינן. ומן דמר גזרו עליהן - אפילו אכל, לא אכלינן. רבי יוסי בעי: אנן חמינן לדידיה, והוא לא חמי לדידן, מה אמר בה רבי יוחנן? רבי יודן בשם רבי בא בר ממל: היא דא היא דא, רבי בא בר כהן בשם רבי בא בר ממל: חזינין, אי אכל - אכלינן, לא אכל - לא אכלינן. מתניתא מסייעא לדין, ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעא לרבי יוחנן: שחיטת כותי מותרת, במה דברים אמורים? כשישראל כשר עומד עליו ורואה. יצא ונכנס ומצאו שוחט, חותך כזית בשר ונותן לו: אכל - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתוט. מתניתא מסייעא לרבי שמעון בן לקיש: מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותיים, הביאו לפניהם ירק, נטל רבי עקיבא ועשרן ודאי. אמר ליה רבן גמליאל: האיך מלאך לבך לעבור על דברי חבריך, ומי נתן לך רשות לעשר? אמר ליה: וכי הלכה קבעתי בישראל? אמר ליה: הלכה קבעת בישראל כשעשרת ירק שלך*א. וכשבא רבן גמליאל ביניהם עשה תבואה וקטנית שלהם דמאי ושאר פירותיהם ודאי, וכשחזר רבן שמעון בן גמליאל ביניהם ראה שנתקלקלו ועשה כל פירותיהם ודאיי. תמן תנינין: הנכרי והכותי ששקלו, אין מקבלין מהםיא. אמר רבי בא: תפתר כמן דמר כותי כגוי, דאיתפלגון: כותי - כגוי, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי - כישראל לכל דבר. אמר רבי ליעזר: כיני מתניתא - בנכרים, אבל בכותים לא בדא1. ותני כן: אָדָם (ויקרא א, ב) - לרבות את הגרים*ב, מִכֶּם (שם) - להוציא את המומרים. אי 'אדם' - להוציא את המומרים, מכם - להוציא את הגרים, אמרת אחר שריבה הכתוב ומיעט, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - לרבות את הגרים שמקבלין ברית כישראל, יצאו המומרים שהפירו ברית ישראליב*ג, וכן הוא אומר: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה (משלי כא, כז). אמר רבי שמעון: הדא דתימר בראשונה שהיו משוקעין בכופרנייהן, ברם השתא שאין להם לא מצות ולא שיורי מצות - חשודים הם, מקולקלים הם. כותאי דקסרייא בעי מדרבי אבהו: אבותיכם היו מסתפקים משלנו, אתם מפני מה אין אתם מסתפקים מנן? אמר להון: אבותיכם לא קלקלו מעשיהם, אתם קלקלתם מעשיכם.
הגהות מהרש"ם
הערה *א: דמעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים כו' עד הלכה קבעת בישראל כשעשרת ירק שלך וכו' ופירושו: מדלא מיחו, שמע מינה דדינא הכי ויפה עשה. והנה בתשובות מהרי"ט ח"א סוס"י פ"ג הביא מכמה מקומות בש"ס כעין זה, דמדלא מיחו חכמים שמע מינה דסבירא ליה הכי. אבל הביא על-זה סתירה מש"ס דמועד-קטן: מאן לימא לן דברצון חכמים עבדו, דילמא שלא ברצון חכמים עבדו. ומוכח מכאן דאין ראיה ממה שלא מיחו בהן. ותירץ: דבדרבנן אין ראיה ממה שלא מיחו, אבל בדאורייתא יש הוכחה מלא מיחו. ועוד תירץ: דגבי מעשה נשים אין ראיה מדלא מיחו, אבל באנשים יש הוכחה מדלא מיחו. ולפי תירוץ א' תקשה מכאן, שהרי מעשה ירק הוא רק מדרבנן. ומש"ס דילן גיטין מ"ה ע"א בהא דלוי פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב, ואמר אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עביד, דילמא שלא ברצון חכמים עביד, מוכח כתירוץ א' של מהרי"ט דהא התם מיירי באנשים. ועיין תוס' ב"ב ס"ב ע"א ד"ה ומודה רב אי שתיקה בכהאי גוונא כהודאה דמיא, עיין שם מכמה מקומות בזה, ויותר נראה דהכא הכוונה דמדעשה כן רבי עקיבא שהיה הגדול בדורו, איכא הוכחה טפי לקבוע הלכה כן אם לא ימחו בו רבנן.
הערה *ב: ותני כן אדם לרבות את הגרים עיין בצ"ק למנחות ע"ג ב' מ"ש ליישב קושית הק"ע בזה.
הערה *ג: יצאו המומרים שהפירו ברית ישראל וכו' - כן הוא ביתר ביאור בתורת כהנים ריש פרשת ויקרא (פרשה ב מ"ג), ושם איתא בזה הלשון: יצאו מומרים שאינם מקבלי ברית וכו' ומזה יש ראיה דמומר לאו בר שליחות הוא. ובתשובות תשב"ץ ח"ג סי' מ"ג כתב בפשטות דהוי בר שליחות, ובתוי"ש יומא נ"ו ע"א בד"ה עשרה וכו' דכותי שאני וכו' וטעמא כיון שגר הוא בידו לתקן עצמו מיד ובני ברית קרינא ביה עכ"ל, ומבואר דאע"ג דגרי אריות הן מ"מ מהני תרומתן משום דבני ברית נינהו כיון שבידו לתקן עצמו א"כ ה"ה מומר, אבל בתוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה איכא בינייהו וכו' דמומר לכה"ת לאו בר ברית הוא, ואולי י"ל דהכא גבי קרבן לא תליא אם בני ברית הם אלא אם מקבלי ברית נינהו וכמו שסיים הירושלמי וכה"א זבח רשעים תועבה.
הגהות מהרש"ב
הערה 1: לא בדא - מלה מורגלת בירושלמי, ופירושה: לא אמר או לא סבר.
הערה א: תוספתא חולין א,א. גמ' חולין ג' ע"א. הערה ב: תוספתא תרומות ד,יב. הערה ג: ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד. הערה ד: תוספתא חולין שם. הערה ה: תוספתא תרומות ד,יד. הערה ו: תוספתא פסחים ב,א. הערה ז: גמ' חולין ד' ע"א. הערה ח: גמ' ברכות מ"ז ע"ב. הערה ט: גמ' חולין ג' ע"ב. הערה י: תוספתא דמאי ה,כו. הערה יא: משנה שקלים א,ה. הערה יב: ספרא ויקרא א,ב..