יסוד ושורש העבודה/יב/א
פרק ראשון עריכה
מצות נר חנוכה עריכה
על כן קראו שמו חנוכה, שחנו בכ״ה לחדש כסליו, כמובא בטור וזה לשונו: וקראום חנו״כה, חנו בכ״ה, עכ״ל.
הנה חכמי הגמרא הקדושה הפליגו מאוד בזהירות מצוה נר חנוכת ומתן שכרה בצדה. אמרו: הרגיל בנר חנוכה הוויין לו בנים ת״ח. וזה לשון הרמב״ם סוף פרק ד מהלכות מגילה וחנוכה: מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, עכ״ל הרמב״ם.
וראוי לכל מהדר במצות בוראינו יתברך שמו שידליק דוקא שמן זית במנורה, ולא נרות של שעוה.
ויזהר האדם מאוד לקבוע המנורה למטה מעשרה טפחים מהקרקע ולמעלה משלושה טפחים, ולא יסמוך בזה על אומדן דעתו בשיעור הזה, רק על קנה המדה בידו, למדוד שיהא למטה מעשרה טפחים, כי הוא דינא דגמרא. והאריז״ל כתב כוונה נוראה על פי סוד, וצריך להזהר בזה מאוד. וראיתי אם רבים הם בני הבית, ומוכרחים להדליק בשאר מקומות שבבית, אצל החלון או בשאר מקומות, אז אינם נזהרים כלל בדין זה שיהיה למטה מי' טפחים. אף שבדיעבד יצאו, על כל פנים לכתחילה עוברים אדינא דגמרא. לכן יזהר האדם בזה מאוד.
בסדר ההדלקה, כדעת הבית יוסף בסימן תרע״ו סעיף ה, כן הוא דעת האר״י ז״ל. בערב שבת קדש ידליק תחילה נר חנוכה ואחר כך נר שבת, כדעת הב״י, וכן הוא דעת האר״י ז״ל על פי סוד. ויזהר האדם מאוד ומאוד להדליק מבעוד יום, היינו להקדים תפילת המנחה בכדי שיוכל להדליק נרות של חנוכה ושל שבת מבעוד יום בלי ספק כלל. ורבים אינם נזהרים בזה ומדליקין כמעט בין השמשות בשביל איחור תפילת המנחה, ומסכנין עצמם באיסור סקילה של חילול שבת רחמנא לצלן. ובמוצאי שבת יבדיל תחילה על הכוס, ואחר כך ידליק נר חנוכה. וקודם שיתחיל לברך הברכות יאמר בפה מלא "לשם יחוד" כו' עד "כוננה עלינו".
הנה זה בלי ספק, האמת יורה דרכו, דרך ישר לפני איש אשר נתן לו ה׳ חכמה וחננו בינה ודעה להשיג עמקי סוד כוונת האר״י ז״ל, כי נטל עליו לכוין הכוונות שכתב בברכות נר חנוכה. אך אני לא על הכלל כולו יצאתי בזה החיבור, רק להורות לאנוש כערכי הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, לבלתי עשות את מצות ה׳ אלהינו יתברך שמו כמצות אנשים מלומדה חס ושלום. לכן גם במצוה זו החביבה בשעתה, באתי להזהיר את האדם, שלא יעשה אותה בלא לב ולב כמצות אנשים מלומדה חס ושלום, אך יעשה אותה בשמחה עצומה ובכוונה פשטיות הראויה לה לכל ברכה וברכה. והנה כוונת אומרו בברכה הראשונה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" הלא נודע בשערים הקודמים בפרט הצריך לכלל, כל ברכת תמצות, אך בחתימת ברכה זו באמרו "להדליק נר חנוכה" יכניס בליבו ובמחשבתו שמחה עצומת באלהותו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד, על עוצם הנס שנעשה בימים האלו בבית המקדש בפך של שמן, כדאיתא בגמרא הקדושה, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים כו׳, ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א׳, ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח׳ ימים.
על פי כתבי האר״י ז״ל הנוסח "להדליק נר חנוכה" ולא "של חנוכה".
ובברכת "שעשה נסים לאבותינו" כו׳ יתן הודאה עצומה במחשבתו ושבח גדול ליוצרינו ובוראינו יתברך שמו ויתעלה, על כלליות כל הנסים והישועות הגדולות שעשה עם אבותינו בימים האלו. ויצייר במחשבתו בהודאה זו כאילו עשה יתברך שמו ויתעלה עמו ממש הישועות והנסים בימים ההם.
וברכת "שהחיינו" הלא מלתו כבר אמורה למעלה כוונתה בשערים הקודמים. ולא יברך אותה כמצות אנשים מלומדה חס ושלום, ודי בזה.
ותיכף אחר הדלקת נר ראשון, אף בשאר ימים, יתחיל לומר נוסח ההודאה של "הנרות הללו אנו מדליקין" כו׳, והובא נוסח הודאה זו בטור ובשולחן ערוך על פי מסכת סופרים. ויאמר הודאה זו בשמחה עצומה ובהודאה עצומה במחשבתו. ואחר נוסח הודאה זו ראוי לומר תיכף מזמור ל׳ שבתהלים (מזמור שיר חנוכת הבית לדוד) במתון גדול, ויכוין בהודאה של מזמור זה על הישועה שעשה עמנו יתברך שמו בימים האלו. גם מזמור "למנצח בנגינות" כו׳ "אלהים יחננו" כו׳, מצאתי.
וראוי להאריך בשירים ופיוטים עד משך חצי שעה על כל פנים. ואחר זה ראוי לספר לבניו ולבני ביתו הנסים והנפלאות מפי סופרים וספרים, שעשה לנו עם קדוש יוצרנו ובוראינו יתברך שמו ויתעלה בימים ההם בזמן הזה, בכדי שיתנו שבח והודאה ליתברך שמו על זה.
ויזהר האדם מאוד לחנך בניו הקטנים בהדלקת נר חנוכה במנורה בפני עצמה, כמבואר בשולחן ערוך סימן תרע״ז סעיף ב. והואיל ודשו ביה רבים להקל מלהזהר בזה, לכן באתי לזרז אותם.
ובערבית של שמונת ימי חנוכה, בברכת "אמת ואמונה", כשיאמר: "מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים" כו׳ עד "העושה לנו נסים ונקמה בפרעה", יתן במחשבתו הודאה פרטית לית״ש על מלחמות הגדולות ונפלאות שעשה בימים אלו ביוונים, ועל התשועה הגדולה הזאת בישראל שהרים קרן ישראל על כל שונאינו. וראוי לאדם מאוד לכוין כוונות אלו, לתת נחת רוח בזה ליוצרו ובוראו ית״ש ויתעלה זכרו לעד, ודי בהערה זו.
כתוב בספרים, שבנוסח "על הנסים" יאמר "ועל הנסים" בוי״ו, כי הוא נמשך למעלה, הן בתפילה הן בברכת המזון. לכן כשיתחיל "ועל הנסים", יכוין במחשבתו בזה הלשון: גם על הנסים כו׳ אנחנו נותנים לך ית״ש ויתרומם הודאה. ובתיבות "ועל הגבורות", יחשוב במחשבתו כמה פעמים: "גבורות ה׳" בשמחה עצומה מאוד, כפי שידוע לנו מספרים תהלות ה׳ ונפלאותיו אשר עשה בימים ההם, הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואח גדלו, שחמשה בני חשמונאי הרגו לאלפים ולרבבות מבני היוונים, ובוודאי אין זה מגדר הטבע, אך אל עמים ירים נסו ית״ש ויתעלה והראה אז שמץ מגבורותיו ברחמיו הגדולים עלינו עם קדוש, כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול. ובתיבות ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, יכניס בלבו שמחה עצומה על זה שנתקדש אז שמו הגדול בכל האומות ובכל העולם. ובתיבות ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה כו׳, יתן במחשבתו הודאה עצומה לית״ש ויתעלה על זה.
מעלת נתינת הצדקה עריכה
גודל מעלת נתינת הצדקה בשמונת ימי חנוכה אלו יותר מבכל השנה, הובא בספרים כי ימים אלו מסוגלים מאוד לתקון פגמי נפשו בנתינת הצדקה, וביחוד ללומדי תורה להחזיקם. ובוודאי מי שיעיין בזה״ק ובתקונים ובכתבי האר״י ז״ל, ויתבונן שורש הדברים בימים אלו במדות וספירות העליונים הקדושים, גם גודל קדושתן שנקראים מועדים, ונכללים בפסוק "אלה הם מועדי", ואז יתבונן גם כן גודל מעלת של התקון נתינת הצדקה בימים אלו, וגדול המעשה יותר מן העושה. וזה לשונם בתקונים של הזוהר חדש דף ע״ב ע״ג: "מי ברא אלה". מאי "אלה"? אלא "אלה הם מועדי ה׳", ומאי אינון מועדי ה׳? אלין אינון חג המצות חג השבועות וחג הסוכות, הרי תלתי. תלת אחרנין, ראש השנה חנוכה ופורים. תלתא מנהון אקרא "מועדי ה׳", ואנון מקראי קודש. תלתא אחרנין אקרון "אלה הם מועדי", עכ״ל. וזה לשונם בתקונים תקון י״ג דף כ״ט ע״א: תמניא יומי דחנוכה לארבעה ועשרין יומין (רוצה לומר בחדש כסליו), דאנון בשכמל״ו (רוצה לומר, שבהם כ״ד אותיות) כו׳. שרייא כ״ה (רוצה לומר שכינתא הקדושה) על ישראל בכ״ה בכסליו, ואלין אנון כ״ה אתוון דיחודא דאנון שמע ישראל וגו׳, ודא איהו חנוכ״ה, חנ״ו כ״ה כו׳, עכ״ל ודי בזה.
וכל איש הירא וחרד לדבר ה׳ ירחיק בניו מנעוריהם שלא יכירו כלל צורתם של הקליפות האלו, והם הקרטי״ן[1], וחנוך לנער על פי דרכו כו׳. וירחיקם מן הכיעור ומן הדומה, דהיינו לשחוק בדומע״ן[2] ובצעכצאכי״ם[3] ושאר מיני שחוק, כי לשחוק אמרתי מהולל ומעורבב כוונת התפלה ובביטול תורה רחמנא ליצלן, ודי בהערה זו.