ינון שמו/מט
סימן מט
פסוקים בעל פה
1. שאלה: בתלמוד תורה, אצלינו, הילדים לומדים חומש בטעמים ומשננים כל כך הרבה פעמים עד שיש להם אפשרות לומר את הפסוקים בעל פה [אף בגילאים שאינם יודעים עדיין לקרוא]. האם הדבר מותר? אותה שאלה מתעוררת בילד שמכין את עצמו לבר המצווה, ופעמים שאומר את הפרשה בעל פה. האם ראוי למנעו מכך?
תשובה: כפי שביררתי, יש לכם קבוצות של ילדים שאינם יודעים עדיין לקרוא וכל לימודם הוא על פה, ויש לכם קבוצות שיודעות קריאה, אלא שמרוב חזרות בספר, הם כבר יודעים בעל פה.
צריך לדעת שיש מחלוקת בפוסקים בגדר האיסור: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בעל פה" (גמרא גיטין ס: ותמורה י"ד:). ואלו דעות הראשונים בגדרי איסור הזה; 1. דעת הטור בשם הרא"ש (וכך סובר הכלבו שהביאו הב"י בשם הרי"ף) דווקא להוציא אחרים ידי חובה אסור; 2. דעת התוספות (תמורה י"ד:) שפסוקים ששגורים בפי הכל מותר; 3. בירושלמי: דווקא כאשר קורא בתורה אסור לקרוא בעל פה, כי אז יחשדו שספר התורה חסר (הבית יוסף ציטט את הכלבו שמביאו, ולא מצאו את דברי הירושלמי במקורם); 4. דעת הכלבו באחד ההסברים שלו, שמשום 'עת לעשות לה התירו איסור זה, שאי אפשר שכל אחד יביאו לו ספר לקרות בו בכל בוקר (אני מבין שכוונתו היא, שלא יכול כל תלמיד לבוא כל יום ללימודים עם ספר תורה).
לפי דעה 1, שהיא דעת רבי חיים בטור, אסור לחזן לקרוא פסוקים להוציא ידי חובה, על כן התייסד המנהג שכאשר היה הש"ץ מגיע (בברכות ק"ש) לפסוקים 'מי כמוכה' או 'ה' ימלוך' היה החזן שותק והציבור אומרם בעצמו. אבל לפי דעה 2, מצב זה מותר כיוון שאלו פסוקים השגורים בפי הכל, ומותר בהם גם להוציא ידי חובה.
לפי לשון השו"ע בהלכה המביא רק את ההגדרה הראשונה, כל פסוק שלא שגור בפי הכל אסור לאמרו בעל פה, אבל לפי דעת הגר"א שהכריע כדעה השניה (שם בבאור הגר"א) רק באופן שבא להוציא הציבור ידי חובה אסור לומר פסוקים בעל פה, אבל בכל מצב אחר הדבר מותר.
אם נוקטים כמו פסיקת השו"ע, האם יש דרך להתיר לימוד פסוקים בעל פה?
א. לגבי הילדים שאינם יודעים לקרוא, לכאורה זה כעין "עת לעשות לה'"; ב. אבל כלפי הגדולים יותר צריך לברר. אם הם לפני גיל בר מצווה, אולי ניתן לחנך אותם ולסמוך על שיטת הגר"א; ג. ואם עברו בר מצווה, הדבר תלוי בשאלה האם ילמדו משהו אחר באותו זמן.
שמעתי מהרב אביגדור נבנצל שאם אדם נמצא ללא ספרים, ודאי שעדיף שישנן פסוקים בעל פה מאשר יתבטל מתורה.
במציאות שהילד רוצה להראות שיודע ושמח בידיעותיו, ומצד עצמו אין לו חשק ללמוד, קרוב לוודאי שאם נשתיק אותו הוא לא ירוץ לפתוח ספר אחר, ואם כן זה דומה למה שהתייחס הרב אביגדר נבנצל כנ"ל, ומותר.
במ"ב מהדורת דרשו (הערה 5) כתב בשם הרב י"ש אלישיב שבמוסדות חינוך בהם מלמדים דברים שבכתב בעל פה, סמכו על הטעם שאין בדעתם להוציא אחרים ידי חובה.
ראיתי שגם בשו"ת חקרי לב (או"ח י"ג וכן בסימן נ"ו) הוא מכריע כשיטה שהובאה לעיל בשם הרא"ש, שרק כאשר מוציא את הרבים ידי חובה, אסור לקרוא בעל פה.
בשיחה עם הרב אליהו זילברמן, התבאר שחובה ללמד את הבנים תורה באופן שידעו לגרוס בעצמם, כפי שהגמרא אומרת (ברכות י"ג: ) 'הכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו', בבחינת 'למדה את בני ישראל, שימה בפיהם' ולכן ודאי שמומלץ לכל השיטות ללמד את הילדים עד שידעו לשנן על פה, וזה חלק ממצוות הוראת התורה.
הערה: לפי הסוברים שכל האיסור קיים רק כאשר מוציא את הרבים ידי חובה, איך נסביר את אמירת הש"ץ אץ תפילות ראש השנה שיש בהם כשלושים פסוקים? הריטב"א (יומא ס"ח) והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בצבור אבל פסוקי' שאדם קורא לשנון בעלמא או דרך שבח ותפלה והודאה אינו בכלל זה, וכן תוספות ישנים (שם ע.) דנים בשאלה זו.
התוספות הרא"ש (ומא דף ס"ח:) סבור כמו הדעה הראשונה, והוא מתייחס לרוב השאלות שעלו לעיל: 'ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. תימה והא אמרינן בגיטין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, וי"ל דמצוה מן המובחר הוא לקרות שבכתב בכתב ושבעל פה בעל פה ומשום כבוד ציבור שלא להטריח עליהם התירו לקרות על פה, וריב"א תירץ הואיל ואינו קורא אלא עבודת היום יכול לקרות בעל פה כעין קרבנות המוספין שאנו קורין על פה, והביא ראיה מן הירושלמי דקאמר התם אהא דאין גוללין ס"ת ברבים והא דקתני קורא אחרי מות ואך בעשור שנייה שהיא סדרו של יום תדע דאמר ר"ל בכל אתר את אמר אסור לקרות על פה וכאן קורא על פה, ומיהו קשה על פרשת קרבנות ופסוקי דזמרה ופרשת ויושע וק"ש ופסוקים דבתר השכיבנו שאנו אומרים בעל פה, וי"ל כיון שאינו מוציא רבים ידי חובתן בקריאתו אלא כל אחד קורא לעצמו יכול לאומרם על פה, וה"ר אליעזר ממיץ הביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפרק בתרא דתעניות גבי מעמדות בשחרית ובמוסף נכנסים לבית הכנסת וקורין אותה בתורה כדרך שקורין אותה בכל השנה ובמנחה יחיד קורא אותה על פה א"ר יוסי וכי היאך היחיד יכול לקרות אותה בעל פה בצבור פירוש כיון שהוא להוציא את הציבור אלא כולם קוראין אותה על פיהם כקוראין את שמע אלמא דיחיד להוציא את הרבים אסור לקרות בעל פה אבל כל אחד יכול לקרות לעצמו בע"פ. ומתוך כך נהגו שיהא שליח ציבור קורא ק"ש בלחש כדי שיקרא כל אחד לעצמו ולא יסמוך על זה שיוציאו ש"צ וכן פסוקים שאחר השכיבנו וכן מי כמוך באלים ה' וה' ימלוך לעולם ועד בתפלת יוצר ובתפלת ערבית נהגו הקהל לאומרו בקול רם, ותימה על מה שנהגו שהחזן אומר הלל בעל פה כיון שהוא מוציא את הרבים ידי חובתן כדאיתא בפרק לולב הגזול, וי"ל לפי שאינו אלא שבח והודאה למקום יכול לאומרו על פה, וכן מלכיות זכרונות ושופרות בר"ה אינן אלא שבח למקום מעניינו של יום'.
סיכום: לא כדאי למחות בילדים שאומרים פסוקים בעל פה, ואף ראוי לעודד זאת אצל הקטנים. ביחס לגדולים, אם הם פוסקים כדעת השו"ע, יהיה הדבר אסור כאשר מדובר בפסוקים שאינם שגורים בפי הכל, ואם פוסקים כגר"א, מותר.