ילקוט שמעוני תורה תשפז

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשפז · >>

במדבר - פרק לג - רמז תשפז

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם (במדבר לג, י). אותו היום שבת היה שבו ביום נתרעמו שנאמר וילונו העם על משה, והבטיחן להוריד להם מן למחרת דכתיב ובקר וראיתם את כבוד ה'. באחד בשבת ירד להם מן תחלה דכתיב ששת ימים תלקטוהו:

עלו משה ואהרן ואלעזר להר ההר, והיה משה מתבייש לומר לאהרן הגיע זמנך ליפטר מן העולם. א"ל אהרן אחי רצונך לידע מה שכתוב בו באברהם, א"ל הן, א"ל ואתה תבוא אל אבותיך בשלום ולא הרגיש, אמר ליה אהרן אחי אם יאמר הקב"ה לאחר ק' שנה שתמות מה תאמר, א"ל צדיק הדיין. ואם יאמר לך היום מה תאמר לו א"ל צדיק הדיין נאמן הוא עלי, א"ל הואיל וקבלת עליך נעלה לראש ההר שכן אמר לי הקב"ה. היה אהרן הולך אחריו כשה לטבח יובל, אמר הקב"ה למלאכי השרת הייתם תמהים על יצחק כשעלה על המזבח ולא סרב בואו וראו את הגדול הולך אחר אחיו הקטן לקבל מיתה, ולא היה משה יודע כיצד יפשיט, להפשיט את החיצון ולהלביש פנימי לאלעזר לא היה אפשר, לחלף בגדי הקדש מן סדרן לא היה אפשר, ליטול את כולן להניחו ערום א"א, אמר הקב"ה אתה עושה את שלך ואני עושה את שלי, והיה משה מפשיטו ואהרן מתבלע בהר, וחכמים אומרים משה מפשיטו ומלאכי השרת מלבישין אותו, בגדי כהונה שהפשיט משה לאהרן הלבישו לאלעזר בנו בפניו ועשה לו הקב"ה נחת רוח והודיעו שאין אחרים נוטלין גדולתו, אחר כך ירד הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקה שנאמר על פי ה'. והיו משה ואלעזר מנשקין את אהרן, משה על לחיו אחד ואלעזר על לחיו אחד, ויש אומרים משה מפשיטו מן קרסוליו ועלה ענן הכבוד וכסה אותו, א"ל משה מה אתה רואה, א"ל איני רואה כלום אלא שענן הכבוד מלביש את אברי שאתה מפשיט, והפשיטו עד ירכו ועלה ענן הכבוד וכסה אותו, והפשיטו עד צוארו, א"ל אהרן אחי מה אתה רואה מה היא המיתה, אמר ליה עד עכשיו ולא כלום אלא שעלה ענן כבוד וכסה אותי עד צוארי, כיון שהפשיט את כלו כסה הענן את כלו, והיה משה קורא אהרן אחי מה היא מיתתן של צדיקים היכן אתה, א"ל איני כדאי לומר לך אלא הלואי מקודם זמן באתי לכאן, כשראה משה היאך מת אהרן נתאוה משה למיתתו. וכשא"ל הקב"ה כאשר נאסף אהרן אחיך אמר יפקוד ה' אלקי הרוחות. וכיון שמת אהרן ונתעלם מהם ירדו משה ואלעזר והיו כל ישראל עומדין וחרדין ומצפין לראותו מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום וחזר השטן ביניהם והרגיש את כל ישראל על משה ואלעזר, תפשום כל ישראל אמרו היכן הוא, א"ל גנזו הקב"ה לחיי העוה"ב, אמרו אין אנו מאמינים לך שמא דבר שלא כהוגן אמר לך וקנסת עליו מיתה, בקשו כל ישראל לסקול את משה ואת אלעזר, מיד א"ל הקב"ה למלאכי השרת הגביהו מטתו של אהרן אוהבי ברומו של עולם כדי שידעו ישראל ולא יזיקו את משה ואת אלעזר, הגביהו מלאכי השרת את מטתו ברומו של עולם והקב"ה הולך לפני המטה ומספיד עליו ומלאכי השרת עונין אחריו תורת אמת היתה בפיהו וגו', וכיון שראו ישראל מטתו ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מספידין אותו, מיד עמדו כל ישראל מגדולם ועד קטנם וספדו עליו מספד גדול ובכו עליו בכיה גדולה שנאמר ויבכו את אהרן וגו'. בוא וראה כבודו ושבחו של אהרן הצדיק שכל באי עולם בוכין אותו. אבל כשמתה מרים לא ספדוה ולא קברוה, אלא משה בראש ואהרן ברגל והלכו וקברוה. ואף למשה רבינו לא בכו עליו כל ישראל כדרך שבכו על אהרן מפני שהיה מוכיחן על כל דבר ודבר, כתיב בו ויבכו בני ישראל את משה ובאהרן כתיב כל בית ישראל שלא הכריען לכף חובה מעולם שלא אמר לאיש סרחת ולאשה סרחת. וכיון שראה משה כבודו ושבחו של אהרן שמטתו נתונה ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מקיפין אותו וקשרו עליו מספד גדול, מיד היה יושב ובוכה, אמר אוי לי שנותרתי לבדי. כשמתה מרים לא בא אחד מישראל אצלנו אלא אני ואהרן ובניו ועמדנו לפני מטתה ובכינו עליה וספדנוה וקברנוה. כשמת אהרן נתעסקתי אני ובנו ועמדנו לפני מטתו, אני מה תהא עלי מי יעמוד עלי בשעת מיתה לא אב ולא בן ולא אח ולא אחות מי יבכה עלי, באותה שעה השיבו הקב"ה א"ל אל תירא הריני עומד בעצמי וקוברך בכבוד גדול שנאמר ויקבר אותו בגי, וכשם שנתעלמה מערה של אהרן ולא נודעה כך לא תודע מערה שלך שנאמר ולא ידע איש את קבורתו, וכשם שלא שלט מלאך המות באהרן אלא בנשיקה, כך אתה לא ישלוט בך מלאך המות ותפטר בנשיקה שנאמר על פי ה', מיד נתישבה דעתו של משה. אשריהם הצדיקים שהקב"ה בעצמו מאספם שנאמר וכבוד ה' יאספך, ולא עוד אלא שמלאכי השרת יוצאין לקראתם ושמחים בהם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות ואומרים להם בואו לשלום שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם:

על פי ה' (כתוב ברמז ק"ו):

ויחנו על הירדן. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי:

כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען, [ארצה] ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען דברי ר' יהודה בן בתירא. רבי שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר מעבר לירדן ירחו מה ירחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן אין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה. למאי הילכתא אילימא לנודר הלך אחר לשון בני אדם וכל היכא דקרו ליה ירדן [איתסר ליה], אלא למעשר בהמה. תניא נמי הכי ירדן יוצא ממערת פמיאס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום ונופל לים הגדול ואין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה. א"ר חייא בר אחא למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן, א"ל ר' אבא לרב אשי אנן מהא מתנינן לה ויקראו ללשם דן וגו', ור' יצחק אומר לשם זה פמיאס ותניא ירדן יוצא ממערת פמיאס:

ואם לא תורישו את יושבי הארץ. אמר הקב"ה לישראל אני אמרתי כי החרם תחרימם ואתם לא עשיתם כן אלא ואת רחב הזונה וגו' החיה וגו' הרי ירמיה בא מבניה ועושה לכם דברים שלשכים בעיניכם ושלצנינים בצדיכם, לפיכך צריך הכתוב לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו:

במדבר - פרק לד - המשך רמז תשפז

וּגְבוּל יָם (במדבר לד, ו). תניא איזהו ארץ ישראל ואיזהו חוצה לארץ? כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים ארץ [ישראל], מטורי אמנון ולחוץ חוץ לארץ. והנסים שבים רואין אותן כאלו חוט מתוח עליהן מקפלוריא ועד ים אוקינוס ומנחל מצרים ועד ים אוקינוס, מן החוט ולפנים ארץ ישראל, מן החוט ולחוץ חוץ לארץ. ורבנן האי וגבול ים מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לנסים. ורבי יהודה לנסים לא צריך:

ונשיא אחד. אמר רב גידל אמר רב מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב על מנת לזכות, ת"ל נשיא אחד ממטה:

במדבר - פרק לה - המשך רמז תשפז

וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם (במדבר לה, ג). מעין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים. בהמתם ובהמת אחרים בהמתן קודמת. כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת. חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין. רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. קרא מנ"ל דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם. מאי חיתם אילימא חיה והלא חיה בכלל בהמה אלא מאי חיתם, חיותם ממש [פשיטא, אלא לאו] דאיכא צער דחיפופיתא דמתגרי בחסרון הכביסה. א"ר אבהו ערי מקלט לא נתנו לקבורה, שנאמר ולכל חיתם לחיים נתנו ולא לקבורה. מיתיבי שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו, רוצח שאני דגלי ביה קרא. מקיר העיר וחוצה, נותנין קרפף לעיר. מנא הני מילי אמר רבא דאמר קרא מקיר העיר וחוצה אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד. תניא רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר תהום ערי לוים אלפים אמה צא מהן אלף אמה מגרש נמצא מגרש רביע ושאר לשדות וכרמים. מנא ה"מ אמר (רב) [רבא] דאמר קרא מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב אמרה תורה סבב העיר באלף נמצא מגרש רביע, [רביע] פלגא הוי. אמר רבא בר אדא משוחאה אסברה לי משכחת לה במתא דהויא תרי אלפי אתרי אלפי, תחומין כמה הוו שיתסר, קרנות כמה הוין שיתסר, דל תמניא דתחומין וארבע דקרנות [כמה הוי תריסר], נמצא מגרש רביע רביע טפי מתילתא הוו, איתי ארבע דמתא שדי עלייהו. אכתי תילתא הוי, [מי סברת בריבועא קאמר בעיגולא קאמר] כמה מרובע יתר על העגול רביע דל ריבעא מינייהו פשו להו תשעה ותשעה מתלתין ושית אביע הוי. אמר אביי משכחת לה נמי במתא דהויא אלפא אאלפא, תחומין כמה הוו תמניא, קרנות כמה הוו שיתסר [דל] ארבעה דתחומין וארבע דקרנות כמה הוו תמניא, תילתא הוי, [מי סברת בריבועא קאמר בעיגולא קאמר], כמה מרובע יתר על העגול רביע, דל רבעא מנהון פשו להו שיתא ושיתא מעשרין וארבעה רבעא הוי. רבינא אמר מאי רביע רביע [דתחומין, רב אשי אמר מאי רביע רביע דקרנות. אמר ליה (רבנן) [רבינא] לרב אשי והא סביב כתיב, מאי סביב סביב דקרנות, דאי לא תימא הכי גבי עולה דכתיב וזרקו את הדם על המזבח סביב הכי נמי סביב ממש, אלא מאי סביב [סביב] דקרנות המזבח הכא נמי סביב דקרנות העיר. א"ל רב אבא מחוזנאה לרב אשי והאיכא מורשא דקרנתא, במתא עגולתא. והא ריבעא בעינא, אמר ליה אימור דאמרינן חזייה כמאן דמרבעא ריבועי מי קא מרבעא, א"ל רב אבא מחוזנאה לרב אשי מכדי כמה מרובע יתר על העגול רביע הני תמני מאה שית מאה ושיתין ושבע נכי תילתא הוו, א"ל ה"מ בעיגול [מגו ריבוע, אבל] באלכסונא בעינן טפי דא"מ כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא. בו ביום דרש רבי עקיבא מקרא אחד אומר ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה, ומקרא אחד אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, א"א לומר אלף שכבר נאמר אלפים וא"א לומר אלפים שכבר נאמר אלף, הא כיצד, אלף אמה תחום מגרש ואלפים אמה תחום שבת. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, מעלים היו שכר ללוים דברי ר' (מאיר) [יהודה]. רבי (יהודה) [מאיר] אומר לא היו מעלים להן שכר, אמר רב כהנא מחלוקת בארבעים ושתים דמר סבר ועליהם תתנו לקליטה ומר סבר ועליהם תתנו כהנך מה הנך כתיב לכם לכל שבצרכיכם אף הני לכל צרכיכם, אבל בשש דברי הכל לא היו מעלין להן שכר:

זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. מהו לכם, לכם היא ראויה, משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו [שפחות] מאוסיא אחרת, עמד המלך וחשב בדעתו אמר העבדים שלי והשפחות שלי מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי, כך אמר הקב"ה הארץ שלי היא שנאמר כי לי הארץ, וישראל שלי הם שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי לעם שלי לכך נאמר לכם:

דבר אל בני ישראל וגו' כי אתם עוברים וגו' והקריתם לכם ערים זה שאמר הכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית כן אלא הוצאתו מגן עדן [וחיה תתק"ל שנה ואח"כ מת, מה עשית לו גרשת אותו מגן עדן] שנאמר ויגרש את האדם, ולמה נגרש על שהביא מיתה לדורות והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשת אותו כדרך הרוצח בשגגה שגולה לערי מקלט, אמר משה רבש"ע זה שהרג בשגגה בדרום או בצפון מנין יהיה יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם, אמר לו תכין לך הדרך, תכוין לך הדרך שלא יהו טועים וימצא אותו גואל הדם, אמר לו היאך, [א"ל] העמד להם איטלסיות מכוונות לערי מקלט, לכך נאמר טוב וישר ה' וגו', אם לרוצחים עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו, לצדיקים על אחת כמה וכמה הה"ד ידרך ענוים במשפט:

כי אתם עוברים את הירדן. למה נאמר פרשה זו. לפי שהוא אומר אז יבדיגל משה שלש ערים אין לי אלא שהפריש משה בעבר הירדן, מנין שצוה משה את יהושע להפריש ערי מקלט, ת"ל והקריתם לכם ערים. אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד, תלמוד לומר כי יכרית ה' אלקיך את הגוים וגו', אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר. והקריתם אין הקריה אלא הזמנה. ערים שומע אני [אף] כרכים, ת"ל ערי. אי ערי שומע אני אפילו כפרים, ת"ל ערים, הא כיצד מגיד שלא היו שם אלא שוקים ובית המחיה. שש ערי מקלט מגיד (שהם) [שאין] קולטות ערי מקלט שבעבר הירדן [עד שיבדלו אותן] שבארץ כנען. ערי מקלט אל יעשו גנות ופרדסים. ערי מקלט אל יעשו חניות ופונדקין. ערי מקלט אל יעשו בתי צורה. תהיינה לחוס עליהן. תהיינה תן ממונך עליהן. תהיינה שלא יעשו עיר הנדחת. תהיינה שש שאם נטלה אחת מהן ימנו אחרת תחתיה. אם חרבו יבנו אותן. אינן צריכין אלא אחת או שתים, אמרת לאמר. ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ שמשתבוא למנות ערי מקלט, ובזכות שתקבל עליך תבא אל הארץ, יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין למנות ערי מקלט שבחוצה לארץ, אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר ניתן לכם אתם חייבים למנות ערי מקלט ולא בחוצה לארץ:

והקריתם לכם יכול ערים גדולות או קטנות מן הערים שבנו הכנענים או מן הערים שיבנו ישראל, תלמוד לומר ערים גדולות ולא קטנות מן הערים שבנו הכנענים או מן הערים שיבנו ישראל משבאו לארץ, לפי שנאמר לנוס שמה יכול מפי עצמו, תלמוד שמה, נאמר כאן שמה ונאמר להלן שמה מה שמה הנאמר להלן על פי הדבור אף שמה הנאמר כאן על פי הדבורץ או לעולם יהו ממונות על פי הדבור, תלמוד לומר שמה הראשונות מפי הדבור והשניות מפי עצמו:

ונס שמה. ולא יוצא לא לעדות מצוה ולא גלעדות ממון ולא לעדודת נפשות ואפילו כל ישראל צריכין לו, ואפילו שר צבא כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם שנאמר שמה שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו:

מכה נפש בשגגה פרט למכה אביו. ורמינהו הבן גולה על ידי האב. אמר רב כהנא לא קשיא הא לר' שמעון דאמר חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתן לכפרה שגגת חנק לא ניתן לכפרה. לרבנן דאמרי סייף חמור הורג אביו שגגת סייף הוא ושגגת סייף לא ניתן לכפרה. רבא אמר פרט לעושה חבורה באביו בשוגג סד"א כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי, קמ"ל. ונס שמה רוצח שומע אני כל רוצח במשמע, תלמוד לומר מכה נפש בשגגה. אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע, ת"ל רוצח מכה נפש, לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש יצא מכה אביו ואמו שאינו גולה. רוצח ולא זומם. מכה נפש בשגגה פרט למכה מזיד דברי ר' חנינא. ר' אלעזר בן מתיא אומר בשגגה פרט למכה בשבת. בשגגה פרט למכה אביו בחול:

מגואל הדם למה נאמר. לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו, ת"ל עד עמדו לפני העדה. הרי שהיה רודף אחר חברו להרגו ואמרו לו בן ברית הוא הוי יודע שכתוב בתורה שופך דם האדם וגו' אמר אע"פ כן, הורג הוא אמרת רשע למות קדם והרגהו והצל נפשו של זה. וכן מי שהיה רודף אחר האשה לאנסה ואמרו לו בת ברית היא אשת איש היא הוי יודע שכתוב בתורה מות יומת הנואף א"ל אעפ"כ. נואף הוא אמרת רשע למות קדם והרגהו והצל אשתו של זה בדמיו של זה. יכול יהרוג אותו משהרג ומשנאף, ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו. ת"ר ורצח גואל הדם וגו' מצוה ביד גואל הדם, אין לו גואל הדם רשות ביד כל אדם דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו, מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי מי כתיב אם רצח. ורבי עקיבא, מי כתיב ירצח, אמר (רב) [מר] זוטרא בר טוביא אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו [כמאן לא כר' יוסי הגלילי ולא כר"ע]. הוא דאמר כי האי תנא, ר"א אומר עד עמדו לפני העדה מה ת"ל, לפי שנאמר ורצח גואל הדם יכול מיד, ת"ל עד עמדו לפני העדה. ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא עד עמדו מאי דרשי ביה. מיבעי ליה לכדתניא מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין, ת"ל עד עמדו לפני העדה:

והערים אשר תתנו. עם הראשונות, או חוץ מן הראשונות, ת"ל (ואת הערים תתנו) [את שלש הערים תתנו וגו'] הא מה תלמוד לומר והערים עם הראשונים וכו'. להיכן גולין לערי מקלט שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען שנאמר תתנו מעבר לירדן וגו'. עד שלא נבחרו שלשה שבארץ כנען לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות שנאמר שש ערי מקלט תהיינה עד שיהו ששתן קולטות כאחת. ת"ר שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדו הבדיל יהושע בארץ כנען ומכוונות היו כמין שתי שורות. חברון ביהודה כנגד בצר במדבר. שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד. קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. ושלשת שיהיו משולשות שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון. בעבר הירדן תלת ובארץ ישראל תלת, אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחין דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם שהיו עוקבין להרוג נפשות. ומ"ש מהאי גיסא [ומהאי גיסא] דמרחקי ומ"ש (מהאי גיסא) מציעאי דמקרבי [אמר אביי] בשכם נמי שכיחי רוצחים שנאמר חבר כהנים דרך ירצחו שכמה, שהיו מתחברין להרוג נפשות ככהנים הללו שמתחברים לחלק תרומה בבית הגרנות, ותו ליכא והכתיב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, אמר אביי הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, והללו אין קולטות אלא לדעת. וחברון עיר מקלט הואי והכתיב ויתנו לכלב את חברון, אמר אביי פרוודהא דכתיב ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב, וקדש עיר מקלט הואי והכתיב רקת וכנרת וקדש ותניא ערים הללו אין עושין אותן לא כרכים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות, אמר רב יוסף תרתי קדש הויין, אמר רב אשי כגון סליקום ואקרא דסליקום:

ערי מקלט תהיינה. אין לי אלא שקולטות בארץ בחוצה לארץ מנין, ת"ל תהיינה. באו אנשי עבר הירדן לארץ כנען יכול ימנו שם שש, אמרת את שלש הערים תתנו מעבר לירדן. באו אנשי ארץ כנען לעבר הירדן יכול ימנו שש, תלמוד לומר את שלש הערים תתנו בארץ כנען, לפי שאמרתי אם חרבו יבנו אחרות תחתיהן חזרו הראשונים ונתישבו לא יחזרו אלו למקומן מעתה, ת"ל שש ערי מקלט תהיינה והשניות חוזרות למקומן. כתיב ולגר ולתושב בתוכם תהיינה וכתיב לכם למקלט לכם ולא לגרים, לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג את ישראל, ורמינהו לפיכך גר ועו"א שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דעו"א מה עו"א לא שנא קטל בר מיניה ולא שנא קטל לאו בר מיניה נהרג אף גר לא שנא קטל בר מיניה ולא שנא קטל לאו בר מיניה נהרג, אמר רב חסדא לא קשיא כאן שהרגו דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי גלי, דרך עליה דישראל פטור הוא נהרג. אמר ליה רבא ולאו כל דכן הוא השתא ומה דרך ירידה דישראל גלי הוא נמי סגי ליה בגלות, דרך עליה דישראל פטור הוא נהרג, אלא אמר רבא באומר מותר, אמר ליה אביי אומר מותר אנוס הוא, א"ל שאני אומר אומר מותר קרוב למזיד הוא:

ולגר ולתושב. או כשם שגולה ע"י ישראל כך ישראל גולה על ידו, אמרת אם כשהרגו ישראל פטור ק"ו שלא יגלה, אלא אם הרגו ישראל הרוג, ואם הוא הרג את ישראל נהרג. תהיינה שש הערים האלה למקלט למה נאמר. לפי שהוא אומר את שלש הערים תתנו מעבר לירדן שומעני את הראשונה שמפרישין תהא קולטת, ת"ל תהיינה שש הערים האלה מגיד שלא קלטה אחת מהן עד שהופרשו כולן:

ואם בכלי ברזל הכהו. אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל, מפני שהברזל ממית בכל שהוא לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור. וה"מ דברזי מיברז. כפפו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. מנא לן אמר שמואל א"ק או באיבה לרבות המצמצם. ההוא גברא דצמצמיה לחיותא דחבריה בשמשא ומתה. רבינא מחייב רב אחא בר יעקב פוטר. רבינא מחייב ק"ו מה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם, נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שנחייב בו את המצמצם. רב אחא בר יעקב פוטר א"ק מות יומת המכה רוצח הוא, ברוצח הוא דחייבתי לך מצמצם, בנזקין לא חייב מצמצם. ואם בכלי ברזל הכהו וימת למה נאמר. לפי שהוא אומר ואם באבן יד וגו' אין לי אלא שהרגו באלו שיהא חייב, בברזל מנין, ת"ל ואם בכלי ברזל. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם כשהרגו באבן ובעץ חייב ק"ו בברזל. אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר ואם בכלי ברזל. [או מה אבן מלא יד אף ברזל] מלא יד, אמרת גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית במשהו לפיכך לא נאמר בו יד, אלא אפי' במחט ואפי' בצינורא, אין לי אלא שהרגו בכלי ברזל שיהא חייב השליך עשתות וגולמין עליו מנין, ת"ל מות יומת הרוצח מ"מ:

מות יומת (כתוב ברמז שכ"ב). מות יומת הרוצח על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו (כתוב ברמז ש"מ). אתיא רוצח רוצח (כתוב ברמז שנ"ב). רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין (כתוב בשופטים):

ואם באבן יד' למה נאמר. לפי שהוא אומר וכי יריבן אנשים שומע אני שאם יכנו בין בדבר שהוא כדי להמיתו ובין בדבר שאינו כדי להמיתו, ת"ל ואם באבן יד מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו. ומנין שעל מקום שהוא כדי להמיתו, תלמוד לומר וארב לו וקם עליו מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו ועל מקום שהוא כדי להמיתו. אין לי אלא שהרגו באבן שהוא חייב, גלגל עליו סלעים ועמודים מנין, ת"ל רוצח הוא מות יומת מ"מ:

או בכלי עץ למה נאמר. לפי שהוא אומר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט שומע אני בין בדבר שיש בו כדי להמיתו ובין בדבר שאין בו כדי להמיתו, ת"ל או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית. על מקום שהוא כדי להמית מנין, ת"ל וכי יהיה איש שונא וגו' מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ועל מקום שהוא כדי להמית. אין לי אלא שהרגו בעץ שהוא חייב, השליך עליו קורות וכלונסאות מנין, ת"ל רוצח הוא מות יומת הרוצח מ"מ. אין לי אלא שהכהו באבן מנין אתה אומר שהכהו בגוש מלח או בפלח של דבלה או הפיל עליו סל מלא עפר או סל מלא צרורות, תלמוד לומר ואם באבן יד וגו' או בכלי עץ. מנין אתה מרבה שהכהו בראש הקורה או בראש התורן של ספינה, תלמוד לומר או בכלי עץ יד. מנין אתה מרבה הדוחף חברו לתוך המים או לתוך האור או שהסית בו את הנחש [ת"ל בידו מ"מ]. לפי שנאמר יד העדים הרי מי שברח לבבל יכול ילכו לשם, אמרת גואל הדם הוא ימית וגו'. מנין אפילו אמר אינו יכול להקבילו, ת"ל בפגעו בו וגו'. גואל הדם הוא ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם, ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין גואל הדם, תלמוד לומר בפגעו בו מ"מ. גואל הדם למה נאמר, לפי שהוא אומר ואם בכלי ברזל הכהו ואם באבן יד [או בכלי עץ יד] אין לי אלא שהרגו באלו שהוא חייב, ב

דבר אחר מנין, אתה דן בנין אב משלשתן, לא ראי אבן כראי העץ ולא ראי עץ כראי האבן, ולא ראי זה וזה כראי ברזל ולא ראי ברזל כראי שניהן, הצד השוה שבשלשתן שהן כדי להמית והמית מצוה ביד גואל הדם להמיתו אף כל שהוא כדי להמית והמית מצוה ביד גואל הדם להמיתו. ואם בשנאה יהדפנו מ"מ. או אפילו דחפו לתוך המים או לתוך האור או שיסה בו את הכלב והכיש בו את הנחש, הרי אתה דן בנין אב משלשתן, לא ראי אבן כראי העץ ולא ראי עץ כראי האבן, ולא ראי זה וזה כראי ברזל ולא ראי ברזל כראי שניהן, הצד השוה שבשלשתן שהן מחמת הממיתים והמית הרי זה חייב יצא את שדחפו לתוך האור או לתוך המים ושסה בו את הכלב ושסה בו את הנחש שדינו מסור לשמים. או השליך עליו בצדיה שצודה לו ומתכוון לו. מנין אפילו אמר איני יכול להקבילו, תש"ל בפגעו בו הוא ימיתנו. ואם בשנאה יהדפנו והלא שנאה הוא איבה ואיבה הוא שנאה ומה ת"ל איבה ושנאה, אלא מה שנאה שערו את המכה וכו' אף איבה שערו וכו'. בצדיה וימת נאמר כאן צדיה ונאמר למטה צדיה מה צדיה הנאמר למטה מגיד ששערו את ההשלכה ואת המכה וכו'. לפי שנאמר מות יומת המכה יכול כל המכים מתים, קטן שהכה שוטה שהכה מלמד סופרים שהכה ומלמד תינוקות והמכה מכת מרדות והמכה מאהבה, אמרי כי יזיד פרט לשוגג. איש פרט לקטן. על רעהו פרט לתושב. להרגו שנתכוון לו. בערמה פרט לשוטה. אך אם יום או יומים יעמד. [פרט לרב שהכה לעבדו]. לפי שאמר בבלי דעת פרט למכה שלא בדעת והמלמד סופרים והמכה מכת מרדות והמכה מאהבה. לפי שנאמר ועשית לו כאשר זמם יכול אף השולח, אמרת מות יומת המכה ולא השולח. ממעט אני בשולח להכות מכה שאינה כדי למכה והכה ולא אמר בשולח להכות מכה שהיא כדי למכה והכה, אמרת מות יומת ולא השולח. מיקל אני באלו ולא אקיל בעבד אחרים, ת"ל מות יומת המכה. מיקל אני בעבד אחרים ולא אקיל בעבד עצמו, תלמוד לומר מות יומת המכה. ארבה אני אביו נשיא ולא ארבה אביו דיין, ת"ל מות יומת המכה (מות יומת). ארבה אביו דיין בבית דין הגדול [שלא בב"ד הגדול מנין], ת"ל מות יומת המכה, אפשר לומר כל אלו באביו בזמן שעשה בהן חבורה מגיד שהוא חייב. לפי שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו התקינו שיהו הורגין ברגל. יכול אם היתה אשה עוברה יאריכו לה עד שתלד, ת"ל מות יומת המכה. יכול אם היתה בת שלשה חדשים לא יאריכו לה עד שתלד אבל אם היתה בת תשעה חדשים יאריכו לה עד שתלד, ת"ל מות יומת, או מות יומת מיתה שגזרו עליו ב"ד, מנין שיכו אותו באבנים ובחצים ובפלחות, ת"ל מות יומת מכל צד. אין במשמע אלא בזמן שהסנהדרין במקומה, בזמן שאין סנהדרין במקומה נתחייב אדם סקילעה ביתו נופל עליו או חיה גוררתו וכו'. לפי שנאמר כבד את אביך הרי מי שהרג את בנו מנין שבנו מותר בו, תלמוד לומר גואל הדם הוא ימית וגו':

או באיבה הכהו בידו למה נאמר. לפי שהוא אומר ואם בכלי ברזל וגו' ואם באבן וגו' או בכלי עץ וגו' אין לי אלא שהרגו באלו חייב, דעכו חנקו ובעטו מנין, ת"ל (וכו') [בידו] מכל מקום: