פתיחת התפריט הראשי

במדבר - פרק ל - רמז תשפהעריכה

אִישׁ (במדבר ל, ג). להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ואת בן שלש עשרה שנה ויום אחד, הרי אתה דן נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה נדר האמור להלן הפלאה סמוך לאיש אף נדר האמור כאן הפלאה סמוך לאיש, מכאן אמרו בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין. כי ידור נדר לה' את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אין זה נדר, אתה אומר כן או אינו אלא עד שאמר לשם, ת"ל (לאסור אסר) [לנדור נדר] מכל מקום. או כשם שבנדרים את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אין זה נדר יכול אף בשבועות כן, תלמוד לומר לאסור אסר מ"מ. מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר חי ה' וחי נפשך. כל חולין שאני אוכל כבשר חזיר כעבודת אלילים כעורות לבובין כנבלות וטרפות כשקצים ורמשים (כנחלת) [כחלת] אהרן וכתרומתו מותר. מנא הני מילי א"ק איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. א"ה אפילו בדבר האסור נמי דהא כתיב לאסור אסר, מיבעי ליה לכדתניא איזהו אסר האמור בתורה וכו' (להלן ברמז הזה):

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר (במדבר ל, ג). יכול שנדר שיש בו הקדש לשם או נדר שאין בו הקדש לשם, תלמוד לומר לה' נדר שיש בו הקדש לשם. או בנדרים הוא עוברר, מנין אף בשבועות, ת"ל או השבע שבועה. והלא דין הוא מחמיר הוא בנדרים מה שאינו מחמיר בשבועה שעושה בנדרים נדר שהוא על תנאי דבר כנדר שאינו על תנאי דבר והוא חייב ולא עשה בשבועה כן. אם עובר בנדרים בלא יחל יהוא עובר בשבועה בלא יחל. או מחמיר הוא בשבועה מה שאינו מחמיר בנדרים שעושה בשבועות שיש בו הקדש לשם כשבועה שאין בה הקדש לשם והוא חייב ולא עשה בנדרים כן, אם עובד הוא בנדרים בלא יחל אינו דין שיעבור בשבועה בלא יחל, או בנדרים ובשבועות הוא עובר מנין אף לאחרים, ת"ל לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ריבה הנשבע להרע לאחרים. נאמר כי ידור נדר ריבה הנשבע להרע לבהמתו מפני שהוא זכאי להרע לה ולהיטיב לה. או השבע שבועה ריבה הנשבע להרע לעבדו ולשפחתו מפני שהוא זכאי במכירתן בין גדולים בין קטנים. לאסור אסר ריבה הנשבע להרע לבנו מפני שהוא יורשו ומורישו. לא יחל דברו ריבה הנשבע להרע לאשתו מפני שאינה יורשתו, אלא הרי היא מורישתה ככל היוצא מפיו יעשה ריבה הנשבע להיטיב לכל אדם. חנן היה אומר יכול שאין לי עובר בנדרים בלא יחל אלא הוא, מנין א אחרים יהו עוברין עמו, תלמוד לומר ככל היוצא וגו'. הלל היה אומר הרי מי שאמר קונם לבית זה שאני נכנס ככר זה שאני טועם יכול שיתן הנייתו של בית ויכנס דמי ככר ויאכלנו, תלמוד לומר ככל היוצא. רבי חנניה אומר מנין אף האומר ליתן מתנה לחברו ליתן מתנה לעני לעשות רצון אחרים יעשה מיד, ת"ל ככל היוצא וגו':

לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ (במדבר ל, ג). על נפשו הוא אוסר ואין אוסר על אחרים. שהיה בדין ומה אם במקום שאין מיפר נדרי עצמו משנדר הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, מקום שמקיים נדרי אשתו משנדרה אינו דין שיקיים נדרי אשתו עד שלא תדור, תלמוד לומר לאסור אסר על נפשו, על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים.

דבר אחר לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ (במדבר ל, ג). למה נאמר, לפי שהוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה אין לי אלא שהוציא מפיו קבל עליו בנדר ובשבועות מנין, ת"ל לאסור אסר על נפשו. יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות ושקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר על נפשו לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו. תניא רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שני פעמים אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר. ר' יהושע אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחזרתי. ר' יצחק אומר יש להן על מה שיסמוכו שנאמר כל נדיב לבו. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר נשבעתי ואקימה. אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו שנאמר לא יחל דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין לו. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא דאי מדרבי אליעזר דילמא כדרבי יהודה דאמר משום רבי טרפון לעולם אין אחד מהם נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה. ואי מדרבי יהושע דילמא הכי קאמר באפי נשבעתי ולא הדרנא בי. אי מדרבי יצחק דילמא לאפוקי מדשמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו קמ"ל אע"ג דלא הוציא. ואי מדחנניה בן אחי רבי יהושע דילמא כדרב גידל א"ר מנין שנשבעין לקיים דבר מצוה שנאמר נשבעתי ואקימה. אלא דשמואל ודאי לית ליה פירכא, היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלא צנא דקרי. דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם כדי לבטלו משום שנאמר לא יחל דברו. קונם פירות עולם עלי הרי זה יפר, קונם שאיני עושה לפי אבא לפי אביך ושלא אתן תבן לפני בהמתך (ומאכל) [ומים] לפני בקרך אין יכול להפר. שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה, שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחוץ לך פניך ידיך ורגליך אין צריך להפר. רבן שמעון בן גמליאל אומר יפר שנאמר לא יחל דברו.

דבר אחר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל, ג). מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו. דברים המותרים ואחרים נהגו וכו' (כדלעי ל). קונם שאיני ננית לאבא ולאביך אם עושה אני לפיך. רבי נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר. רב אחא בר הונא סבר כי היכי דפליגי בהפרה הכי נמי פליגי בשאלה. רב פפי אמר מחלוקת בהפרה דרבי נתן סבר אין הבעל מיפר אלא אם כן חל הנדר דכתיב וחפרה הלבנה וגו' ורבנן סברי בעל מיפר אע"פ שלא חל נדר דכתיב מפר מחשבות ערומים, אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ חל נדר דכתיב לא יחל דברו. רב פפי אמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה ד"ה חכם מתיר אע"פ שלא חל נדר דכתיב לא יחל דברו. למימרא דלא הוה ביה מעשה וכו'. חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לבטל את המצות שנאמר לא יחל דברו, דברו לא יחל אבל מיחל הוא נדרי שמים. מ"ש נדר דכתיב איש כי ידר נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה וגו' לא יחל דברו. אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה, אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו, אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ושאין נשבעין לעבור על המצות מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטל יכול יהא חייב, ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שאין הרשות בידו, חד קרא למיפטריה מן קרבן שבועה וחד קרא למיפטריה מלאו דשבועה. אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר כי יפליא ולא יחל כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. הקדיש ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו לוקין, ובמופלא סמוך לאיש קמיפלגי מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ומר סבר דרבנן:

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל, ג). לא יעשה דבריו חולין, הרי שהיה חכם [לא] יפר לעצמו והדין נותן אם מיפר לאחר לא יפר לעצמו, ת"ל לא יחל דברו שלא יעשה דבריו חולין.

דבר אחר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל, ג). מגיד שעובר על (כל דברו) [בל יחל]. על בל תאחר מנין, ת"ל כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר. ככל היוצא מפיו יעשה ר' אליעזר אומר לעשות הבטאה בשבועה. רבי עקיבא אומר ככל היוצא מפיו יעשה. ואשה. מקיש אשה לאיש מה האיש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר. ואשה שומע אני משתבגר, ת"ל בנעוריה. שומע אני אפילו קטנה, ת"ל ואשה, הא כיצד יצאת מכלל קטנה ולכלל בגרות לא באה, מכאן אמרו בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין. כי תדור נדר לה' את שתסמוך נדרה לדבר שאפשר לו להנדר הרי זה נדר ואם לאו אין זה נדר. אתה אומר כן או אינו אלא עד שתדור לשם, ת"ל ואסרה אסר מכל מקום. ואסרה אסר אין אסר אלא שבועה, וכן הוא אומר ואסרה אסר על נפשה בשבועה. בבית אביה ברשות אביה. או בבית אביה כמשמעו, ת"ל בנעוריה בית אביה נעוריה בבית האב אמרתי ולא נעוריה בבית הבעל להביא את שנתאלמנה ונתגרשה מן האירוסין. אתה אומר מן האירוסין או אלא מן הנשואין, תלמוד לומר בנעוריה בית אביה שכל נעוריה בבית אביה יצאה את שנתארמלה ונתגרשה מן הנשואין שאין כל נעוריה בבית אביה:


כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' (במדבר ל, ד). ביודעה לשם מי היא נודרת פרט לקטנה, מכאן אמרו תינוקת בת י"א שנה ויום אחד ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד בזמן (שאין) [שהן] אומרים אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ואין הקדשן הקדש. תינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק בן י"ג שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש. מעשה בתינוק אחד שבא לפני ר"ע א"ל רבי הקדשתי קרדומי, א"ל בני לחמה וללבנה הקדשת, א"ל רבי לא הקדשתי אלא למי שברא את אלה, א"ל בני נדריך נדרים. תנו רבנן מבטא שבועה אסר שבועה איסור אסר אם אתה אומר אסר שבועה חייב ואם לאו פטור, מאי קאמר, אמר אביי ה"ק מבטא שבועה אסר מיתפיס בשבועה [איסור אסר אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב וא"ל פטור]. מבטא שבועה מהכא ואם היו תהיה לאיש וגו' ואילו שבועה לא קאמר במאי אסרה עצמה במבטא. רבא אמר מיתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, והכי קאמר מבטא שבועה אסר נמי שבועה אסריה דאסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שרועה היכן הטילו ואם בית אישה נדרה וכו'. מיתיבי איזהו אסר האמור בתורה, אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אבא כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אסור. ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום, בשלמא לאביי מדיתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה נמי שבועה, אלא לרבא קשיא, אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו אסר נדר האמור בתורה אמר הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום, מ"ט א"ק איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. בנעוריה בית אביה האב זכאי בבתו (כתוב ברמז ש"כ). נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. מת האב לא נתרוקנה לרשות הבעל, מנלן, אמר רבא דא"ק בנעוריה בית אביה ולא בית בעלה. מת הבעל נתרוקנה לרשות האב, מנלן, אמר רבא א"ק ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מקיש קודם הויה שניה לקודם הויה ראשונה, מה ראשונה אב מיפר לחודיה אף שניה אב מיפר לחודיה. ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב, אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא. ושמע אביה להוציא את החרש. ושמע אביה אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים מנין, ת"ל והחריש לה אביה. והחריש לה עד שיהא נתכוון לה, שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שהיתה אשתי הרי זה יחזור ויפר שנאמר והחריש לה עד שיהא מתכוון לה. וקמו כל נדריה וכל אסר למה נאמר, לפי שהוא אומר והפר את נדרה שומע אני שאם נדרה וקיים וחזר והפר יהא מופר, ומה אני מקיים וקמו כל נדריה עד שלא יפר, או אף משיפר ומה אני מקיים והפר את נדרה עד שלא קיים, או אף משקיים, תלמוד לומר יקום מגיד הכתוב שכל נדר שקיים שעה אחת אין (יכול) [רשאי] להפר. נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, בתו וסבור שנדרה אשתו הרי זה יחזור ויפר. למימרא דאותה דוקא והא גבי קרעין דכתיב על שאול ועל יהונתן בנו ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנויצא ידי קריעה, לא קשיא הא בסתם הא במפורש, והתניא לא יצא ידי קריעה, לא קשיא וכו':


וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ (במדבר ל, ו). תניא הפרת נדרים כל היום, רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים מעת לעת. מאי טעמא דתנא קמא, אמר קרא ביום שמעו ורבנן מ"ט, דכתיב מיום אל יום. ולתנא קמא הכתיב מיום אל יום, איצטריך דאי מביום שמעו ה"א ביממא אין בלילא לא כתיב מיום אל יום, ולמאן דאמר מיום אל יום הכתיב ביום שמעו, איצטריך דאי מיום אל יום הוה אמינא מחד בשבא לחד בשבא ליפר לה קמ"ל ביום שמעו. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג:

וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ (במדבר ל, ו). איני יודע הנאה זו מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר לימד בבעל שהנאה היא הפרה, ולימד בבעל שעשה שמיעה וחרישה כיום נדר, להקים באב מנין, הרי אתה דן הואיל ורשאי להקים ורשאי להפר אם למדתי לענין הפרה שעשה הנאה כהפרה ושמיעה וחרישה כיום נדר אף להקים נעשה הנאה כהפרה וחרישה ושמיעה כיום נדר, לא אם אמרת בהפר שחלק מכללו לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, תאמר בהקים שלא חלק מכללו לפיכך לא עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר. לא זכיתי מן הדין אדוננו מן הבעל הואיל והבעל מיפר והאב מיפר מה הבעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים אף האב נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים, ועוד קל וחומר הוא ומה הבעל שאין הרשות מתרוקנת לו עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר אב [שהרשות מתרוקנת לו אינו דין שנעשה שמיעה וחרישה כיום נדר]. לא אם אמרת בבעל שמיפר בבגר לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, תאמר באב שאין מיטפר בבגר לפיכך לא נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר. לא זכיתי מן הדין, ת"ל אלה החקים אשר צוה ה' את משה וגו' על כרחך אתה מקיש את האב לבעל מה הבעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים אף האב נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים:

כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ (במדבר ל, ו). אם הפר האב מופר ואם לאו אינו מופר. אמרה יודע אני שכל נדרים שהיה אבא שומע היה מיפר שומע אני יהא מופר, ת"ל כי הניא אביה אותה, אם הפר האב מופר ואם לאו אין מופר. אמר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא בתי נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והיפר לה שומע אני יהו מופרין, תלמוד לומר כי הניא אביה אותה, ואם הפר האב מופר ואם לאו אינו מופר דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו:

ואם היו תהיה לאיש. נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, מנלן, אמר רבא דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מכאן לערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה. ואימא הדין קרא בנשואה כתיב, בנשואה קרא אחרינא כתיב ואם בית אישה נדרה. אימא תרוייהו בנשואה ותרי קראי למה לי לומר שאין הבעל מיפר בקודמים ולאו ממילא שמעת מינה, ואי תימא הויה קידושין משמע. דבי רבי ישמעאל תנא בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה. ולתנא דבי רבי ישמעאל ואם היו תהיה מה עביד ליה, מוקים ליה לאידך דרבא. ורבא האי תנא דבי ר' ישמעאל מאי עביד ליה, מיבעי ליה לומר שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה. ואם היו תהיה לאיש זו ארוסה, או אינו אלא נשואה, כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה הרי נשואה אמורה ד"ר יאשיה, ר' יונתן אומר אחד זה ואחד זה לא בא הכתוב לחלק אלא רשותו של אב שכל זמן שהיא בבית אביה אביה ובעלה מפירין נדריה, ניסת אין אביה מיפר נדריה. ונדריה עליה נדרים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה. או אינו אלא נדרים שנדרה ברשותו, אמרת ק"ו אם נדרים שנדרה שלא ברשותו הרי הוא מיפר ק"ו לנדרים שנדרה ברשותו. ונדריה עליה נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, שנדרה ברשותו. ונדריה עליה נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, או אינו אלא נדרים שהוקמו ושהופרו, הרי אתה דן הואיל והאב מיפר והבעל מיפר מה האב אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו כך הבעל. ועוד ק"ו ומה האב שהרשות מתרוקנת לו אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, בעל שאין הרשות מתרוקנת לו אינו דין של יפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו. לא אם אמרת באב שאין מיפר בבגר לפיכך אין מיפר אלא בנדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, תאמר בבעל שמיפר בבגר לפיכך יפר כל נדר. לא זכיתי מן הדין, ת"ל אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש וגו' ע"כ אתה מקיש את הבעל לאב מה האב אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו אף הבעל לא יפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו. או מבטא שפתיה אין בטוי אלא שבועה שנאמר או נפש כי תשבע לבטא. ושמע אישה להוציא את החרש. ושמע אישה אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים מנין, ת"ל וקמו כל נדריה. והחריש לה עד שיהא מתכוון לה שאם נדרה אשתו ואמר סבור הייתי שהיא בתי הרי זה יחזור ויפר שנאמר והחריש לה עד שיהא מתכוון לה. וקמו כל נדריה למה נאמר, לפי שהוא אומר והפר את נדרה שאם נדרה וקיים וחזר והפר שומע אני יהא מופר ומה אני מקיים וקמו כל נדריה עד שלא הפר, או אף משיפר ומה אני מקיים והפר את נדרה עד שלא קיים, או אף משקיים, ת"ל יקומו מגיד הכתוב שכל נדר שקיים שעה אחת אין יכול להפר. ואם ביום שמוע אישה יניא אותה לימד בבעל שהנאה היא הפרה ולימד בבעל שעשה שמיעה וחרישה ביום נדר. והפר את נדרה אשר עליה נדרים שעליה מיפר ולא נדרים שאינן עליה שרבי אליעזר אומר יפר. והדין נותן ומה במקום שאין מיפר נדרי עצמו משנדר הרי הוא מיר נדרי עצמו עד שלא ידור [מקום שמפר נדרי אשתו משנדרה אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור], אמרו לו לא אמרה תורה אלא והפר את נדרה אשר עליה נדרים שעליה מיפר ולא נדרי שאינן עליה. ד"א אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבא לכלל הקים בא לכלל הפר לא בא לכלל הקים לא בא לכלל הפר. וה' יסלח לה וגו' הרי שנדרה ובטל ולא ידעה צריכה סליחה:

ואם ביום שמוע אישה. אמרה קונם שניסת משאצא עד שלש שנים אמר אין קיים לה, הפר יפרנו כאלו מופר. קונם שאיני טועמת מחנותו של פלוני אינו יכול להפר לה. רבי יהודה אומר אם אין לה פרנסה אלא מאותו חנות הרי זה יפר. קונם שאני ואבא אוכלין ואמי אוכלת ואחי אוכלין אינו יכול להפר. קונם שאיני טועמת ואוכלת מתאני העיר הזאת מענבי העיר הזאת יביא לה מעיר אחרת, מפירות העיר הרי זה יפר, להלן הוא אומר והחריש לה, לה ולא לשלוחה. מפני מה לא הפרת, א"ל לא הייתי יודע שקינמה הרי זה יפר, מפני מה לא חפרת, אמר ליה לא הייתי יודע שאני זכאי להפר הרי זה יפר, לא הייתי יודע שזה נדר הרי זה יפר, הפר ולא ידעה ועברה עליהן, הרי זה הוא אומר וה' יסלח לה, ובשבת יאמר לה מחול לך אכול ולא יאמר לה הרי מופר לך:

ונדר אלמנה וגרושה. תנא דבי רבי ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה מה ת"ל, והלא מוצאת מכלל אב ומכלל בעל, אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו, אלא לומר לך כיון שיצתה מרשות האב שעה אחת שוב אינו יכול להפר. תניא אלמנה וגרושה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא וניסת. ר' ישמעאל אומר יפר, רבי עקיבא אומר לא יפר. אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה. ר' ישמעאל אומר לא יר, ר' עקיבא אומר יפר. א"ר ישמעאל הרי הוא אומר ונדר אלמנה וגרושה עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגירושין. ורבי עקיבא סבר הרי הוא אומר כל אשר אסרה על נפשה עד שיהא איסור נדר בשעת אלמנות וגירושין. ונדר אלמנה וגרושה מן הנשואין. או אינו אלא מן האירוסין, הרי אתה דן הואיל ובעולה אין אביה מיפר נדריה ואלמנה וגרושה אין אביה מיפר נדריה, מה בעולה שיצתה מרשות אביה אף אלמנה וגרושה שיצתה מרשות אביה, או אפילו נתאלמנה [או נתגרשה] מזה וניסת לזה קורא אני עליו ונדר אלמנה וגרושה, לפי שמצינו באלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ת"ל ואם בית אישה נדרה מכל מקום. ונדר אלמנה וגרושה יכול כל אלמנה וגרושה, ת"ל אם בית אישה נדרה פרט לשנדרה חוץ לבית אישה, אחר שריבה נדרי אלמנה להקים נדרי אלמנה להפר כיצד. נדרה שנתארמלה או שנתגרשה משיצאה מרשותו אינו יכול להפר, יכול אם לא יצאה מרשותו יהא זכאי להפר אבל אם יצאה מרשותו לא יהא זכאי להפר, ת"ל יקום. יכול אם היה עתיד להחזירה יהא זכאי להפר ת"ל יקום. ואם בית אישה נדרה זו נשואה, או אינו אלא ארוסה, כשהוא אומר ואם היו תהיה לאיש הרי ארוסה אמורה, ומה ת"ל ואם בית אישה נדרה זו נשואה דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר זו יתומה בחיי האב. ושמע אישה להוציא את החרש. ושמע אישה אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים מנין, ת"ל וקמו כל נדריה. והחריש זו חרישה לקיים. או אינו אלא חרישה למקט, כשהוא אומר ואם החרש יחריש לה הרי חרישה למקט אמור, הא מה ת"ל והחריש לה, זו חרישה לקיים, וקמו כל נדריה שאם נדרה וקיים וחזר והפר שומע אני יהא מופר ומה אני מקיים וקמו כל נדריה עד שלא יפר, או אף משקיים, ת"ל לא יקום, מגיד הכתוב שכל נדר שקיים שעה אחת אין רשאי להפר:

ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו. מגיד שנתנה תורה רשות להפר כל היום. אישה הפרם להוציא את האפוטרטפוס. אישה הפרם אם הפר הבעל מופר ואם לאו אינו מופר. אמרה יודעת אני שכל נדרים שהיה בעלי שומע היה מיפר שומע אני יהא מופר, ת"ל אישה הפרם אם הפר הבעל מופר ואם לאו אינו מופר. אמר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והיפר לה שומע אני יהא מופר, ת"ל אישה הפרם אם הפר הבעל מופר ואם לאו אינו מופר דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו. אישה הפרם וה' יסלח לה, רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל אימת דנפל על אפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע, יומא חדא שמעתיה דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש מינאי מאי טעמא אמר הכי, יומא חד הוה קא גריס בגינתיה קשטה נפשה חלפה ותניה קמיה, אמר לה מאן את, אמרה ליה אנא חדותא דהדרי מן יומא, תבעה אמרה ליה אייתי לי להך רומנא דריש צוציתא שוור אתיא ניהלה, כי אתא לביתיה הוה קא שגרה דביתהו תנורא סליק וקא יתיב בגיוה, אמרה ליה מאי האי, אמר לה הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה אנא הואי, לא אשגח בה עד דיהבה סימנין, אמר לה אנא מיהא לאיסורא איכווני דכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה וכו' (כדכתוב ברמז תע"ט):

כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש, אלו נדרים שהוא מיפר. נדרים שיש בהן ענוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט, א"ר יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש, ואלו הן נדרי ענוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר, פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת. אם ארחץ וכו' דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום. ורבי יוסי ניוול דיומי לא שמיה ניוול. לא ארחץ דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ, ואמרי רבנן רחיצה אית בה ענוי, ורמינהו אעפ"י שאסור בכולן אין ענוש כרת אלא על האוכל ועל השותה ועל העושה מלאכה ביום הכפורים, ואי אמרת כי לא רחצה נמי איכא ענוי ביום הכפורים כי רחץ ליחייב כרת. אמר רבא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, גבי יום הכפורים כתיב תענו את נפשותיכם מילתא דידיע עינויא השתא רחיצה לא ידיע עינויא, גבי נדרים דכתיב כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש מילתא דאתיא בה לידי ענוי וכי לא רחצא מתיא לידי ענוי משום הכי מיפר לה. כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש למה נאמר, לפי שהוא אומר והפר את נדרה אשר עליה שומע אני בין נדרים שיש בהן ענוי נפש בין נדרים שאין בהן ענוי נפש, ת"ל כל נדר, נדר ים שהם בינו לבינה מנין, ת"ל אלה החוקים וגו', שומע אני בין שיש בהן ענוי נפש ובין שאין בהן ענוי נפש, ת"ל כל נדר וגו'. ומה זה נדר שאין מתחלל על ידי אחרים יפר כך [כל נדר שאינו מתחלל על ידי אחרים הוא מיפר] ד"ר יאשיה. ר' יונתן אומר מצינו נדר שאין מתחלל על ידי אחרים אלא בו הוא מיפר. כיצד אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר, פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת, פירות חנוני זה [עלי אין יכול להפר. אלא מה זה] נדר שאין מתחלל על ידי אחרים אלא בו הוא יפר, אין לי אלא בעל שאין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש, האב מנין, הרי אתה דן הואיל והבעל מיפר והאב מיפר מה הבעל אין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש אף האב לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש. או חלוף הואיל והאב מיפר והבעל מיפר מה האב מיפר כל נדר אף הבעל מיפר כל נדר, ומה אני מקיים כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש בימי הבגר, אבל בימי נעורים יפר כל נדר, תלמוד לומר בנעוריה בית אביה, נעורים בבית אביה אמרתי ולא נעורים בבית הבעל. דנתי וחלפתי בטל החלוף וזכיתי לדון כבתחלה הואיל והבעל מיפר והאב מיפר מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש אף האב לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש. ועוד ק"ו ומה הבעל שמיפר בבגר אין מיפר אלא בנדרים שבינו לבינה ובנדרים שיש בהן ענוי נפש האב שאין מיפר בבגר אינו דין שלא יפר אלא בנדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש. לא אם אמרת בבעל שאין הרשות מתרוקנת לו לפיכך אין מיפר אלא נדרים וכו' תאמר באב שהרשות מתרוקנת לו לפיכך יפר כל נדרים, לא זכיתי לדון, ת"ל אלה החוקים וגו' על כרחך אתה מקיש את האב לבעל מה הבעל אין וכו' אף האב וכו':

אישה יקימנו ואישה יפרנו. אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת קיים לתאנים כלו קיים, הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו מה יקימנו ממנו אף יפרנו ממנו, ורבי ישמעאל מי כתיב יפר ממנו. ור' עקיבא מקיש הפרה להקמה מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו, וחכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר לא הפר אף הקמה מה שקיים לא קיים. נדרה מן התאנים ומן הענבים ונשאל לחכם והתיר לה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים כלו מותר. אסר לה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים כלו אסור. הפר לה בעל לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים כלו מופר. קיים לה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים כלו קיים. אימתי בזמן שהוא נדר אחד אבל אם אמרה תאנים שאני טועמת ועוד ענבים שאני טועמת ונשאל לחכם והתיר לה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים הקיום בקיומו וההפר בהפרו. האומר לאשתו כל נדרים שתדור עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימים לא אמר כלום, הרי הן מופרין, ר' אליעזר אומר מופר, וחכמים אומרים אינו מופר. אמר ר' אליעזר אם מיפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור, אלא אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבא לכלל הקים בא לכלל הפר לא בא לכלל הקים לא בא לכלל הפר. האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי וכו'. אישה יקימנו ואישה יפרנו מה ת"ל בכל הפרשה, לרבות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת לכותי ולחלל לרבות כולן:

ואם החרש יחריש. בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר, או אינו אלא בשותק על מנת לקיים, כשהוא אומר כי החריש לה ביום שמעו הרי בשותק על מנת לקיים אמור, הא מה אני מקיים ואם החרש יחריש בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר:

ביום שמעו. אמר ר' אליעזר בן יעקב פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם ואת יהושע בן גמלא מנין שהוא עושה טובה כרעה, אמרו לי א"ר עקיבא מה אם טובל אני לטומאה שלא באתי לזיקתה אינו דין שאטבול לטומאה שבאתי לזיקתה. וכשבאתי אצל רבי יהושע אמר הרי זה תשובת צד, ממה שזה חמור יהא זה קל וממה שזה קל יהא זה חמור, אלא הרי זה תשובה לדבר ומה אם במקום שלא עשה נדרים כשבועת בטוי עשה בו טובה כרעה שנאמר להרע או להיטיב. מקום שעשה נדרים כשבועת בטוי אינו דין שעשה טובה כרעה, אלא שאמרו נדר לכל נדר שבועה לכל שבועה אסר לכל אסר לעשות טובה כרעה. אמר ר' אליעזר בן יעקב פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם ואת יהושע בן גמלא מנין שהוא עושה טובה כרעה, אמרו לי מקל וחומר בזמן שפתח להקים כלו קיים, להפר כלו מופר. כיצד אמרה פת שאני טועמת היום ואני שותה ביין למחר אמר אין קיים לה הפר יפרנו כלו מופר קיים ליך על הפת יפרנו כלו מופר קיים לך על הפת ולא קיים לך על היין הקם יקימנו כלו קיים, קיים לך על היין ולא קיים לך על הפת כלו מופר לפי שהוא עושה טובה כרעה, יכול שהוא עושה טובה בפני עצמה ורעה בפני עצמה מנין שהוא עושה טובה ורעה כאחת, אמרו קונם פת שאני טועמת היום ואני שותה יין ישן מחר אמר אין קיים לה הפר יפרנו כלו מופר:

ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו. אחרי קיום הנדר. או אינו אלא שמעו כמשמעו, כשהוא אומר כי החריש לה ביום שמעו הרי שמעו אמור, ומה תלמוד לומר אחרי שמעו אחרי קיום הנדר. ונשא את עונה מגיד שהוא מוכנס תחתיה [לעון], והרי דברים קל וחומר אם מדת פורענות מועטת הגורם תקלה לחברו הרי הוא נכנס תחתיו קל וחומר למדת טובה מרובה:

אלה החקים וגו' על כרחך אתה מקיש את האב לבעל ואת הבעל לאב בכל מדות שאמרנו. בנעוריה בית אביה נעוריה בבית האב אמרתי ולא נעוריה בבית הבעל. ורבי ישמעאל אומר בנערה המאורסה הכתוב מדבר שיהו אביה ובעלה מפירין נדריה:

אלה החקים והמשפטים וגו'. מה הן החקים שבין איש לאשתו שעשה נדרים קלים כחמורים, שבועות קלות כחמורות, שהוא מקים אחר שמיפר מיפר אחר שהוא מקים, והרי הוא בנשיאות עון. בין אב לבתו החקים שבין איש לאשתו, שעשה נדרים קלים כחמורים, איסורים קלים כחמורים, שבועות קלות כחמורות, לילה ויום כשבת, הן הם בין אב לבתו. החקים שבין איש לאשתו הן בין אב לבתו, ומה הן החקים שבין איש לאשתו, שהוא אומר לה בשבת אכול ואינו אומר לה הרי הוא מופר לך. בין אב לבתו יכול יהא זכאי בירושתה משל אבי אמה, תלמוד לומר אלה באלה הוא זכאי ואינו זכאי בירושתה, משל אבי אמה מה הוא עושה, מוכר פירות ולוקח קרקעות בהן. שאמר חוקים יש לך מתנה אחרת, כדרך שהוא זכאי במציאתה ובהפרת נדריה כך הוא זכאי בקנסיה ומעשה ידיה שלו, ומכרה מכר:

במדבר - פרק לא - המשך רמז תשפהעריכה

וידבר ה' אל משה לאמר נקם נקמת. אין וידבר אלא לשון עז שנאמר וידבר העם באלקים עז, ולמה דבר עמו בלשון עז, לפי שלא מיחה בשבטו של שמעון, א"ל הקב"ה ומה אם בזמן שעמדו כל ישראל בצד אחד בשעת העגל ולא היה עמך אלא שבט לוי בלבד עמדת ומחית בכל ישראל, עכשיו שכל ישראל עמך ולא עמד בצד אחד אלא שבטו של שמעון לא היה לך למחות, עליך אמר הכתוב התרפית ביום צרה צר כחך. מדה שניה למה דבר עמו בלשון עז, שהיה הקב"ה מבקש עלבונן של ישראל מיד מדין לפיכך אמר למשה נקם נקמת אחר תאסף אל עמיך, התחיל מפייס להקב"ה על מיתתו ואינו מתפייס, אמר לפניו רבש"ע לי ראוי מיתה שראיתי דרכיך ומעשיך ואורחותיך שנאמר לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, משיבו הקב"ה ואומר לו משה אלו חיים ארוכים יפים לבני אדם כבר לאבותיך הראשונים לא הטעמתי אותן טעם מות אלא גניזה יפה לך מן הכל שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ועדיין לא נתפייס עד שפייסו הקב"ה בשני דברים אמר לו משה אם אתה רוצה שתחיה שנים הרבה או אלף שנים לא יראו ישראל בשונאיהם ולא תכבש מדין לפניהם, מיד נתפש משה אמר בין היום בין מחר סוף הכל בא לידי מיתה שנאמר מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה מוטב שיראו ישראל בשונאיהם ותכבש מדין לפניהם, וכיון שנתפש משה היה קשה לפני הקב"ה שקנס לו מיתה, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן ומכעיסו בכל שעה ונוטל החרב ואמו של בן ההוא אוהבתו ביותר וכשהמלך כועס על בנו עומדת ופורסת כנפיה על בנה וממלאת רחמים את המלך שלא יהא הורג את בנה, לשנים מתה אשתו של מלך והיה יושב ובוכה עליה לילה ויום, אמרו לו שריו ועבדיו וכי אשתך יפה מכל הנשים שאין אתה מקבל עליה תנחומין, אמר להם המלך וכי על אשתי אני בוכה איני בוכה אלא על בני שכל זמן שאמו קיימת בשעה שאני מבקש להרגו עומדת ופורשת כנפיה על בנה וממלאת אותי רחמים ואיני הורגו, עכשיו שמתה אמו עשוי לפני כמו שהוא חפור וקבור. אף כך הקב"ה קשה לפניו שקנס מיתה על משה אמר כל זמן שמשה קיים אע"פ שמכעיסין אותי ישראל ואני מבקש לאבדן עומד משה ומשתטח לפני ומבקש עליהם רחמים שנאמר סלח נא לעון העם הזה וגו' ואומר ויאמר ה' סלחתי כדברך. וכן ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, עכשיו שמת מי יעמוד ויבקש עליהם רחמים.

דבר אחר נקום נקמת משה הצדיק מתנקם על המדינים שתי נקמות ואף הקב"ה מתנקם שתי נקמות שנאמר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. כתיב ואיש איש וגו' אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפ ר, בוא וראה כמה צדיקים וחסידים שפך עשו דמן ואף קבורה לא נתן להם שנאמר שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר, מה עשה הקב"ה היה נוטל מדם כל נפש ונפש וטבל על פורפירון שלו עד שצבעה דם וכשיגיע ליום הדין לובש אותה פורפירא ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה שנאמר ידין בגוים מלא גויות, אמר לו הקב"ה אם לא דם שנאת ודם ירדפך. כתיב בו והוא עיף שהרג את נפש וכתיב על חרבך תחיה וכן פן בחרב אצא לקראתך. א"ל הקב"ה אין לי חרב כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט.

דבר אחר נקם נקמת אחד כנגד מדין ואחד כנגד מואב, והלא מואב היה תחלה לעצה רעה על ישראל שנאמר ויאמר מואב אל זקני מדין ומה נשתנו מדין ממואב שנאמר נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים ובמואב כתיב אל תצר את מואב, אלא שהיה דוד עתיד לצאת מהן אמר להם הקב"ה המתינו להם מציאה יש לי ביניהם אקחנה מהם ואחר כך עשו נקמה בהם. וכן מצינו שכיון שבא דוד מסרו הקב"ה בידו שנאמר ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, אבל מדין נמסרו ביד ישראל שנאמר ויצבאו על מדין. ועצת מואב לא היתה על ישראל אלא להריגה שנאמר אולי אוכל נכה בו, אבל עצת מדין לא היתה אלא להחטיא את ישראל, ועל ידן נפלו כ"ד אלף מישראל, ועל ידן נתחייבו כליה שהמחטיאו לאדם קשה מן ההורגו. ולא עוד אלא שהכתיב הקב"ה עליהם לא יבא עמוני ומואבי. מפני מה זכרים אסורים ונקבות מותרות מפני שעתידה רות לצאת מהם. ועוד שא"ל הקב"ה לאברהם אחרים אתה מכניס תחת כנפי ולוט בן אחיך פירש ממני אף אני אכתוב עליו לדורות לא יבא עמוני ומואבי:

נקם נקמת. זה שאמר הכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם זה משה, פעמיו ירחץ בדם הרשע בדמו של בלעם הרשע, אתה מוצא שהשליט הקב"ה למשה בעליונים שנאמר עלית למרום שבית שבי, והיו מלאכים נותנין לו מקום והוא נכנס לתוך מחיצות של אש והיו רואין אותו והיו עומדים מפניו. שלט בים כשבקש קרעו וכשבקש החזירו למה שהיה נטה ידך על הים וישובו המים, וכן בעשר מכות שלט באוצרות שלג, ואחר כל השבח הזה היה יושב ובוכה והמה בוכים פתח אהל מועד, היתה נפשו של משה עגומה עליו, ידע הקב"ה מה בלבו של משה, א"ל חייך אין אתה מסתלק מן העולם עד שתתנקם מהם שנאמר נקם נקמת בני ישראל אחר תאסף אל עמיך.

דבר אחר נקם נקמת בני ישראל אמר ליה עד שבלעם שם לך עליהן, למה בא בלעם שם אלא שעשה תנאים עם בלק א"ל אף על פי שאני הולך לי אלא הריני נותן לך עצה היאך תשלוט בהן אם נעשית עצתי אתה נותן לי שכרי, אמר לו הקב"ה שונא זמה הוא וכו', כיון ששמע הרשע שנפלו בא ליטול שכרו אמר הקב"ה הרי השעה הרי נכנס הזאב לגדי נקם נקמת בני ישראל. ד"א נקם נקמת א"ל משה אתמול אמרת לי אל תצר את מואב ועכשיו נקום, אמר ליה הקבה כשאמרתי לך אל תצר את מואב לשם האב נקראו ותקרא שמו מואב, אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל לכך קראן מדינים. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אמר משה אם איני יוצא עכשיו אני נותן פתחון פה לבני אדם להשיח אילולי בקש משה שלא למות לא מת שאמר לו הקב"ה אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל אין אתה מת והיה יושב לו עשרים שנה או שלשים שנה, אלא אמר משה אין רשות בידינו לעכב את המצוה, מיד וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם, מכאן אמרו חכמים כל המקיים מצות רבו הכתוב מונה שבחו. וכן מצינו ביהושע שנאמר ויעש יהושע כאשר אמר לו משה. וכן מצינו בבני לוי ויעשו בני לוי כדבר משה. לתת נקמת ה' מכאן אמרו כל העושה מצוה עם ישראל כאלו עשאה לאביהן שבשמים שנאמר בכל צרתם לו צר. אלף למטה יכול אתה אומר עד שיבואו כל ישראל כולם ויעשו בהם נקמה. והרי למדנו שבדבר אחד שהוציא משה מתוך פיו יכול לשרוף את העולם שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא שיהיו כולם שותפין בנקמתו של מדין, תלמוד לומר וימסרו, הא למדת שלא באו אלא פורין שהטילו עליהן. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן כשהלך פינחס למדין הוא וכל חיילותיו שהלכו עמו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה מפני שהוא משתמש בשם המפורש. אף פינחס כיון שראהו פורח ועולה אף הוא עושה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד, מיד נתן עליו פינחס ציץ של הקב"ה ותפשו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו שנאמר ואת בלעם הרגו. וכשם שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין כך עתיד הקב"ה לעשות נקמה בעובדי אלילים שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה:

נקם נקמת וגו'. להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרין מן העולם עד שהם נוקמין נקמתן של ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם. מאת המדינים והרי מואבים (הם אלא לפי שהם) היו תחלה לדבר שנאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין, מימיהם לא עשו שלום זה עם זה וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל. משל למה הדבר דומה לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובים זה בזה בא זאב ליטול טלה מן העדר והיה אחד מהם מתגרה כנגדו אמר חברו אם איני הולך ומסייעו עכשיו הורגו ואח"כ עוקף עלי והורגני עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם הזאב. כך מדין ומואב מימיהם לא עשו שלום זה עם זה שנאמר המכה את מדין בשדה מואב, כשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל, [א"כ למה נאמר] מאת המדינים שהיו מדיינין על ישראל. מאת המדינים שהיו מיעצין על ישראל. מאת המדינים שהיו נוטרין על ישראל. אחר תאסף אל עמיך מגיד שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדין ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר וידבר משה אל העם החלצו ואין החלצו אלא הזדרזו שנאמר חלוצים תעברו:

החלצו מאתכם אנשים, צדיקים. ולהלן הוא אומר בחר לנו אנשים. לתת נקמת ה' במדין. הקב"ה אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה', אמר ליה הקב"ה דין שלכם מתבקש שגרמו לי להזיק אתכם, אמר משה רבון העולמים אם היינו עובדי אלילים או כופרים במצות לא היו רודפין אחרינו ולא שונאין אותנו ועכשיו אינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הנקמה שלך הוי לתת נקמת ה'. אלף למטה יש אומרים שני אלפים מכל שבט ושבט שלח, ויש אומרים שלשת אלפים שנים עשר אלף חלוצי צבא ושנים עשר אלף שהיו משמרים כליהם ושנים עשר לתפלה שנאמר אלף למטה אלף למטה, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה. ומהו וימסרו שהיו נמסרין זוגות זוגות. [ד"א וימסרו] בעל כרחם, [לפי] שתלה הכתוב מיתת משה אחר נקמת מדין אמרו נלך למדין וימות משה נמנעו מלילך, אמר הקב"ה למשה הטל עליהם גורלות על השבטים והם נמסרין מאליהם:

אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, כ"ד אלף דברי רבי ישמעאל, ר"ע אומר אלף למטה שנים עשר אלף, ומה תלמוד לומר לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (להביא) [להוציא] את שבטו של לוי. וימסרו מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרין וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר, ר' נתן אומר אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה, רבי אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל על ישראל עד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדין מה נאמר בהם מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני, אבל כששמעו שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדין התחילו מתחבאין, אעפ"כ נמסרו על כרחן שנאמר וימסרו:

וישלח אותם משה. הקב"ה אמר למשה נקום בעצמך והוא שולח לאחרים, אלא ע"י שנתגדל במדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשו לי טובה, המשל אומר באר ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן, ולמה שלח לפינחס אמר מי שהתחיל במצוה חייב לגמרה, הוא השיב את חמתי הוא יגמור מצותי. וכלי הקדש זה הארון שנאמר כי עבודת הקדש עליהם. רבי יוחנן אמר אלו אורים ותומים שנאמר ובגדי הקדש אשר לאהרן:

וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס. אותם זו סנהדרין, פינחס זה משוח מלחמה, וכלי הקדש זה ארון ולוחות שבו, וחצוצרות התרועה אלו השופרות. תנא לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים. למימרא דפינחס מיוסף אתי והכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל וגו' מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לאלילים, לא דאתי מיוסף שפטפט ביצרו. והלא השבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לאלילים יהרוג נשיא שבט מישראל, אלא אי אבוה דאימיה מיוסף אימה דאמיה מיתרו. ואם אימה דאימיה מיוסף אבוה דאימיה מיתרו, דיקא נמי מדכתיב מבנות פוטיאל תרי משמע ש"מ:

אותם ואת פינחס. מגיד שהיו שקולין כפינחס ופינחס היה שקול כנגד כולן. וחצוצרות התרועה בידו אין ידו אלא רשותו שנאמר ויקח את כל ארצו מידו, ואומר ויקח העבד עשרה גמלים וגו' בידו. ויצבאו על מדין הקיפוה (משלש) [מארבע] רוחותיה, רבי נתן אומר נתנו להם רוח רביעית כדי שיברחו. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע ומה ת"ל חמשת מלכי מדין, מגיד הכתוב שכשם ששוו כולן בעצה אחת כך שוו כולם בפורענות. ואת בלעם בן בעור וגו' נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קפחוהו, לפי שבא ליתן להם עצה אמר להם אם לכשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם ועכשיו אתם יכולים להם לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. רבי נתן אומר בבית דין הרגוהו שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל. מאי בעי בלעם התם אמר רבי יוחנן שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל, היינו דאמרי אינשי גמלא אזל לאיבעי קרני אודני דהוו בהדיה גוזינהו מיניה. ואת בלעם בן בעור הקוסם והלא נביא היה, אמר רבי יוחנן בתחלה נביא ולבסוף קוסם, היינו דאמרי אינשי מסגני ושליטי הות איזון לגברי נגרי. הרגו בני ישראל בחרב שקיימו בו ארבע מיתות בית דין סקילה שרפה הרג וחנק. א"ל ההוא אפיקורוס לרבי חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה, א"ל מיכתב לא כתיב אלא מדכתיב ארנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם או בר תלתין ותלת או בר תלתין וארבע, אמר ליה שפיר קאמרת לדידי חזי לי פינקס דבלעם והוה כתיב בה בר תלתין ותלת הוה בלעם חגירא כדקטל יתיה פינחס ליסטאה, א"ל מר בריה דרבינא לבריה בכולהו לא תפיס ותדרוש בר מבלעם הרשע דכל מה דמשכחת דרוש ביה:

וישבו בני ישראל וגו' ואת כל עריהם במושבותם, זה בית אלילים שלהן. ואת כל טירותם שהיו נוטרין בית אלילים שלהן.

דבר אחר ואת כל טירותם מקום שהיו בטיריון. ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן וגו' [מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לא כענין שנאמר וימעלו בני ישראל מעל בחרם, אבל כאן ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה. ויצאו משה ואלעזר הכהן] אבא חנן אומר משום רבי אליעזר לפי שיצאו נערי ישראל לחטוף מן הבזה:

ויקצוף משה על פקודי החיל. מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים. ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה, אמר ליה פינחס רבינו כשם שפקדתנו כך עשינו. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם מה היה דבר בלעם, אמר להם אפילו אתם מכנסין כל המונות שבעולם אין אתם יכולים להם שמא מרובין אתם מן המצריים שנאמר ויקח שש מאות רכב בחור וגו' אלא בואו ואני נותן לכם עצה מה תעשו, אלקיהם של אלו שונא זמה הוא העמידו להם נשיכם ובנותיכם לזמה והן שטופים בזמה ואלקיהן שולט בהן, שכל זמן שישראל עושין רצונו הוא נלחם להם שנאמר ה' ילחם לכם, ובזמן שאין עושין רצונו כביכול הוא נלחם בם שנאמר ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם, ולא עור אלא שעושין את הרחמן אכזרי שנאמר היה ה' כאויב בלע ישראל:

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש. זו בעולה והראויה ליבעל אע"פ שלא נבעלה. או שאינה ראויה ליבעל, כשהוא אומר וכל הטף הרי שאינה ראויה אמורה, ומה ת"ל וכל אשה יודעת איש בבעולה והראויה ליבעל ואע"פ שלא נבעלה. הרוגו למה נאמר להפסיק את הענין דברי רבי ישמעאל, שאם קורא אני ועתה הרגו כל זכר וכל טף בנשים איני יודע באיזה ענין הכתוב מדבר, לכך נאמר הרוגו להפסיק הענין.

דבר אחר הרוגו למה נאמר, שיכול הראויה ליבעל אמרת ליהרג בעולה על אחת כמה וכמה, אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר הרוגו ללמדך שאין עונשין מן הדין. תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם והרי פינחס היה עמהם. ורבנן החיו לכם לעבדים ולשפחות, אי הכי אפילו בת שלש שנים ויום אחד נמי, כדרב הונא [דר"ה] רמי כתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, הא אינה יודעת קיימו, מכלל דטף בין דידעי בין דלא ידעי קיימו, וכתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו, הא ידעו הרוגו, הוי אומר בראויה ליבעל הכתוב מדבר, תניא נמי הכי וכל אשה יודעת איש וכו' (כדלעיל), מנא ידעי העבירום לפני הציץ כל שפניה מוריקות בידוע שאויה ליבעל וכו'. אמר רב נחמן בר יצחק סימן לעבירה הדרוקן. כיוצא בדבר אתה אומר וימצאו (מאנשי) [מיושבי] יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש למשכב זכר, מנא ידעי, הושיבום על פי חביות של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף, וניעברינהו לפני ציץ, אמר קרא לרצון להם ולא לפורענות. אי הכי במדין נמי, אמר רב אשי להם כתיב להם לרצון ולא לפורענות ולעו"א אפילו לפורענות. תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו' עד לעבדים ולשפחות, אמר רבי יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל. רבי יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישראל, ורבי אליעזר בן יעקב סבר מזרע ואפילו מקצת זרע, רבי יוסי סבר מי שנזרעו בישראל, רבי שמעון בן יוחאי סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל:

הן הנה היו לבני ישראל. אין זו תחלה להם או שניה להם. ר' אלעזר בר"ש אומר מלמד שהיו מכירין את כולן ואומר זה לזה זו היא שחטא עמה פלוני. ואתם חנו, אין לי אלא אתם, מנין לרבות גרים נשים ועבדים, ת"ל אתם. אתם כל הורג נפש לרבות השדרה והגולגולת. נוגע בחלל לרבות אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי. וכל נוגע ריבה עצם כשעורה שהוא מטמא במגע ובמשא. אתם ושביכם מה אתם בני ברית מקבלין הזאה אף שבויה כשתבוא לברית ותטמא מקבלת הזאה. ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים למה נאמר, לפי שהוא אומר וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים שומע אני אף הקש והחריות וכו' (כתוב בפסוק זאת התורה אדם כי ימות). עכשיו כל שלא בא לכלל חטוי לא בא לכלל טומאה. אתם ושביכם מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית. ת"ר שק אין לי אלא שק, מנין לרבות את הקילקלי ואת החבק, ת"ל או שק. יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות, ת"ל שק מה שק מיוחד טווי ואריג אף כל טווי ואריג. וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו לרבות את הקילקלי ואת החבק, יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות, ת"ל בגד ועור לגזירה שוה, מה בגד ועור האמור בשרץ לא טמא אלא טווי ואריג אף כשטמא במת נמי טווי ואריג. ומה בגד ועור האמור במת טמא כל מעשה עזים אף בשרץ טמא כל מעשה עזים, מנין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב וכו' (כתוב ברמז תקל"ט). אמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכות דמי. מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה, אין דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מה ת"ל וכל מעשה עזים תתחטאו להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים. שאר בהמה וחיה מנין, ת"ל וכל מעשה עזים, א"כ מה ת"ל עזים פרט לעופות:

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. א"ר אליעזר כל המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן ואע"ג דאמר (לאחר) [לאחי] אבא צוה ואותי לא צוה אשכחן דאיענש דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמד ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע. אמר ר' שמעון בן לקיש כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת מנלן, ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל ולבסוף כתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא מכלל דמשה איעלם מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, מאלישע דכתיב כי לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלקים) [יד ה'] מלמד שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו'. לפי שנאמר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר ואהרן מדבר הא ידעת שלא היתה זו אלא מדת כבוד אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברין לפניו אינו בדין שיהא משה יושב ואנו משיבין אותו שאין שבחו של אדם שתלמידו משיבו, יכול שלא היה כח באלעזר להשיב, אמרת ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הא כשרצה דבר לפני משה ולפני הנשיאים וקבלו לו. אך את הזהב אמר אך להבעיר חלודה שלהן. תעבירו במים כלים שאינן לקבלה אלו סכינין והסייפים והרמחים, תלוין בשמותיהן ומשמשין בשמות אחרים. כן שלפני המטה וקנה ומנורה, דבר וכל דבר ריבה כלים תלוין בשמות אחרים ומשמשין בשמותיהן פיה של מנורה ופוט של מנורה פיה של קוץ, יכול שאני מרבה קנה של מנורה וקנה של קרן, ת"ל אך. יכול יבואו במי שטיפה, ת"ל במי נדה יתחטא. יכול יצאו במי הדזאה, ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם מלמד שהן טעונין הזאה אחר טבילה. וכבסתם בגדיכם וגו' ואחר תבואו אל המחנה אחר טבילה וכבוס בגדים: