ילקוט שמעוני תורה תשפא

במדבר - פרק כח - רמז תשפא

רבי יהודה בן בתירא אומר בשני בחג הוא מזכיר, מאי טעמא? נאמר בשני וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כט, יח). בששי וּנְסָכֶיהָ (במדבר כט, לא). בשביעי כְּמִשְׁפָּטָם (במדבר כט, לג). מ"ם יו"ד מ"ם - מים, מכאן רמז לנסוך המים מן התורה. אימת קא רמיז ליה קרא בשני, הלכך בשני בחג הוא מזכיר. ר"ע אומר בששי בחג הוא מזכיר אמר קרא בששי ונסכיה, בשני נסוכין הכתוב מדבר אחד נסוך המים ואחד נסוך היין. ואימא תרוייהו דחמרא, סבר לה כרבי יהודה בן בתירא דאמר מיא רמיזא הכא. אי סבר לה כר' יהודה נדבר [כוותיה], בשני נסוך יתירא כי כתב בששי הוא דכתב, רבי נתן אומר הסך נסך שכר בשני נסוכין הכתוב מדבר אחד נסוך המים ואחד נסוך היין. ואימא תרוייהו דחמרא, אם כן ליכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך, מאי הסך נסך, שמע מינה תרי חד דמיא וחד דחמרא. תניא אמר רבי צדוק לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעגולי דבלה ובאין ושורפין אותו בקודש שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה' כשם שנסוכו בקדושה כך שרפתו בקדושה. מאי משמע, אמר רבינא אתיא קדש קדש, כתיב הכא בקדש הסך וכתיב התם ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. אמר ריש לקיש בשעה שמנסכין יין על גבי המזבח פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר, מאי משמע, אמר רב פפא [שכר] לשון שמחה לשון שביעה לשון שכרות, אמר רבא האי צורבא מרבנן דלא נפיש חמריה ליגמע גמועי [רבא] אכסא דברכתא [אגמע גמועי]. ואת הכבש השני למה נאמר, לפי שהוא אומר את הכבש האחד תעשה בבקר הרי שלא הקריב של שחר שומע אני לא יקריב בין הערבים וכו' (כדלעיל) עד אכל אם היו מזידין. וכן בחנוכה לא יביא שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטרת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבע נרותיה בין הערבים. אמר רבי שמעון אף על פי שנגמרו כלים שלא בזמנן אין (מחבבין) [מחנכין] אותן אלא בזמנן ובמלאכתן, מהו אומר וירא משה את כל המלאכה וגו', ומה ברכה ברכן, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה על מעשה ידיכם. והן אומרים ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו', ואף על פי שאינו כתוב בתורה מפורש בכתובים שנאמר יראה אל עבדיך פעליך וגו'. ואת הכבש השני למה נאמר, לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים איני יודע איזה יקדים אם תמיד אם (הסמים) [פסחים] תלמוד לומר שני, שני לתמיד ואין שני לפסח, מכאן אמרו אין מוקדם לתמיד של שחר אלא קטרת ואין מאוחר אחר תמיד של בין הער בים אלא קטרת ופסח בערבי פסחים ומחוסרי כפרה בשביל להביא כפרתן. כמנחת הבקר וכנסכו תעשה למה נאמר, לפי שהוא אומר ואת הכבש השני שומע אני יקריב תמידין ואחר כך יקריב נסכיהן, ת"ל כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מגיד כשהזבח קרב נסכים קרבין עמו:

כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ (במדבר כח, ח). מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים אף מנחת הערב קטרת קודמת לנסכים, אי מה להלן קטרת קודמת לאברים אף כאן קטרת קודמת לאברים, מי כתיב כאברי הבקר, כמנחת הבקר כתיב, כמנחת הבקר ולא כאברי הבקר. אשה אע"פ שאתה נותן לאשים לא ירצה עד שיהו כאשים. ריח ניחוח לה' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שמעון בן עזאי אומר צא וראה בכל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלקים ולא אלקיך ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד שלא ליתן [פתחון פה] לאפיקורוס לרדות. (ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט לפני הקב"ה). וכשם שנאמר ריח ניחוח בשור כך נאמר בבן הצאן וכך נאמר בבן העוף, ללמדך שאין לפניו אכילה ושתיה אלא שאמר ונעשה רצונו, וכן הוא אומר אם ארעב לא אומר לך וגו' ידעתי כל עוף הרים וגו', שומע אני שיש לפניו אכילה ושתיה, ת"ל האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה, אלא מפני מה אמרתי לך זבח לי בשביל לעשות רצוני, וכן הוא אומר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. וביום השבת (כתוב ברמז רצ"ה). שני כבשים למה נאמר, לפי שהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר שבת היתה בכלל שנאמר את הכבש האחד והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה ולידון בקבוע: