ילקוט שמעוני תורה קמח
<< · ילקוט שמעוני · תורה · קמח · >>
רמז קמח
ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה וגו'. "אחת היא יונתי תמתי", זה אברהם, "אחד היה אברהם". "אחת היא לאמה" זה יצחק, שהיה יחיד לאמו. "ברה היא ליולדתה" זה יעקב, שהיה ברור לאמו, שהיה צדיק. "ראוה בנות ויאשרוה", אלו השבטים, "והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף". "מלכות ופילגשים ויהללוה", זה יוסף, ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש. אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו אין מוצאין כזה.
ועל פיך ישק כל עמי. שלא יהא אדם נושקני חוץ ממך, שלא יהא אדם נוטל פורקופי חוץ ממך.
רק הכסא אגדל ממך. אמר רבי שמעון בן לקיש, שני דברים כתב לנו משה בתורה, ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע: "והיית רק למעלה", יכול כמוני? תלמוד לומר "רק", גדולתי למעלה מגדולתך. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע, אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי. יכול כמוני? תלמוד לומר: רק הכסא אגדל ממך, גדולתי למעלה. "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו", יכול כמוני? תלמוד לומר: "כי קדוש אני", קדושתי למעלה מקדושתכם. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע, ויאמר פרעה אל יסוף אני פרעה, יכול כמוני? תלמוד לומר אני פרעה, גדולתי למעלה מגדולתך. אמר רבי אחא: מ"אני" של בשר ודם אנו למדין "אני" של הקב"ה; ומה אם פרעה, מפני שאמר ליוסף אני פרעה זכה לכל הגדולה הזאת, כשיבוא "אני" של הקב"ה, "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול", על אחת כמה וכמה.
ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו. יוסף משלו נתנו לו. הפה שלא נשק בעבירה, על פיך ישק כל עמי. צואר שלא דבק בעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו. ידים שלא משמשו בעבירה, ויתן אותה על יד יוסף. גוף שלא נדבק בעבירה, וילבש אותו בגדי שש. רגלים שלא פסעו בעבירה יפסעו וירכבו על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה. מחשבה שלא הרהר בעבירה תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך, אב בחכמה ורך בשנים. אבל נבוכדנאצר נקרא 'טפסר', טפש בחכמה ושר בשנים.
מנלן דהאי 'רך' לישנא דמלכותא הוא? דכתיב: "אנכי היום רך ומשוח מלך"; ואיתימא מהכא, ויקראו לפניו אברך. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, בשעה שאמר לו פרעה ליוסף: ובלעדיך לא ירים איש את ידו, אמרו אצטגנינין לפרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו? אמר להם: (גווני) [גינוני] מלכות אני רואה בו. אם כן ידע בשבעים לשון? בא גבריאל ולימדו שבעים לשון. לא הוה גמיר, הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, שנאמר: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע". למחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה. אשתעי איהו בלשון הקודש, לא היה ידע מאי אמר. אמר ליה: אגמרן. אגמריה ולא גמר. אמר ליה: אשתבע לי דלא מגלית. אשתבע ליה. כי אמר ליה: "אבי השביעני", אמר ליה: זיל ואיתשל אשבועה. [אמר ליה: איתשל גם כן אשבועתי?] אמר ליה: זיל, "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך":
ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. אמר ר' יוחנן: צפונות מופיע ונוחות לו ללמד. ר' חזקיה אמר: צפונות מופיע בדעת, מניח רוחות של בריות בהן. ורבנן אמרי: צופה פודה נביא תומך, פותר ערום נבון הוזה. אמר ר' אחא: צפונה אחת שיש כאן בת, לגלות שאת בנה. בכולן כתיב: "ותגשן השפחות", "ותגש גם"; לאהוב יוסף כתיב: "ואחר נגש יוסף" וכו' (ככתוב לעיל).
ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים. מקמצא לריחיא. רבנן אמרין: דקמצתא ודלא קמצתא.
ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים. ר' יהודה אומר: נתן מה שבתחום טבריא בטבריא ומה שבתחום ציפורי בציפורי, שכל ארץ מעמדת פירותיה. ר' נחמיה אומר: עירב בהן עפר וקטמיות, דבר שהן מעמידין פירות. רבנן אמרין: אם מתכנסין לאכול מה שבטבריא ושבציפורי, כל מה שבתחומין אינן מספיקין מקומץ קומץ; הדא אמרה שהברכה מצויה באוצרות.
אסור לו לאדם שישמש מטתו בשני רעבון, שנאמר: וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תנא: חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. תנו רבנן: בשעה שהציבור בצער, יחיד הפורש מדרכי צבור, שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים: פלוני שפרש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור. תניא אידך: בשעה שהציבור שרויין בצער, אם יאמר אדם: אלך אוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, עליו הכתוב אומר: "והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן"; מה כתיב בתריה? "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון". זו מדת בינונית. במדת רשעה מהו אומר? "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר"; מה כתיב בתריה? "הצדיק אבד" וגו'. אבל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן". וכי לא היה לו למשה כר או כסת אחת לישב עליהן? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל בצער אף אני אהיה עמהן בצער. שמא יאמר אדם: מי מעיד? אבני ביתו של אדם מעידין בו, שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק". ר' שילא אמר: שני מלאכי השרת המלווין את האדם מעידין בו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה" וגו'. ר' חידקא אמר: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר: "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך". וחכמים אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר: "ואתם עדי נאם ה'" וגו':
ותכלינה שבע שני השבע, יצאו מכוללות. ותחלינה שבע שני הרעב, נכנסו חולניות, עד שהיו יושבים על השולחן בקשו אפילו פת קיבר ולא היו מוצאין. אמרו: לא כך אמר יוסף [והיה האוכל לפקדון]?
ויהי רעב בכל [הארצות]. בשלש ארצות: בקפוטקיא בערביא ובפלסטיא.
לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. ר' אבא אמר: כפאן למול; "ויאמרו חייתנו" אין כתיב אלא "החייתנו", נתת לנו חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא.
ויפתח יוסף את כל אשר בהם. המאושרים שבהם:
פרק מב
וירא יעקב כי יש שבר במצרים. "אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו". וירא יעקב כי יש שבר, "כי יש סבר", זה השבע; כי יש שבר, זה הרעב. כי יש שבר, "ויוסף הורד מצרימה"; כי יש סבר, "ויוסף הוא השליט". כי יש שבר, "ועבדום וענו אותם"; כי יש סבר, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר להם: אל תצאו ובידכם פרנסה, ואל תכנסו כולכם בפתח אחד. אל תצאו ובידכם פרנסה, מפני התרעומות; ואל תכנסו כולכם בפתח אחד, מפני העין.
תנו רבנן: ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין, הרי זה מתענה עמהן. שכח ואכל ושתה, אל יתראה בפניהן ואל ינהיג בעצמו עידונין, שנאמר: ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אל תראו עצמכם בפני בני עשו ובפני בני ישמעאל כאילו אתם שבעים. אמר להם יעקב לבניו: בבקשה מכם, היו מצניעים את עצמכם, שאין קשה מעין הרע. לוחות הראשונות על ידי שניתנו בקולות, נשתברו; אבל לוחות אחרונות, שנאמר: "ואיש לא יעלה עמך", נתקיימו. ואף ירושלים חרבה מפני העין, "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי":
ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה. בשרן שהן עתידין לעשות שם מאתים ועשר שנים, מניין רד"ו.
וירדו אחי יוסף עשרה. אמר ר' בנימין בן לוי: ממשמע שנאמר אחי יוסף, איני יודע שהן עשרה? אלא תשעה חלקים [לאחוה] ואחד לשבור בר.
דבר אחר, וירא יעקב כי יש שבר וכי במצרים. היה אבינו יעקב שראה תבואה במצרים? אלא משנגנב יוסף נסתלקה רוח הקודש ממנו, ורואה ואינו רואה ושומע ואינו שומע. מפני מה לא נאמר "יש בר במצרים", "יש אוכל במצרים", שאמר הכתוב: "יש שבר"? והלא כבר נאמר: "ותרעב כל ארץ מצרים", ומה תלמוד לומר יש שבר? אל תקרי "יש שבר" אלא "יש סבר", שראה באספקלריא סברו במצרים, ואיזה? זה יוסף.
ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר להן: בני, גבורים אתם כולכם, נאים אתם כולכם, אל תהיו כולכם נכנסים בפתח אחד, ולא תעמדו כולכם במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע:
רדו שמה. כל הלוקח תבואה מן השוק ירוד.
מנין שאין היחיד אומר קדוש? שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם: "הבדלו מתוך העדה הזאת"; מה להלן י', אף כאן י'. אמר ר' יוסי בר בון: אם מ'תוך' את יליף, סגיאין אינון, אלא נאמר "בני ישראל" ונאמר להלן: ויבואו בני ישראל לשבור בר; מה להלן עשרה, אף כאן עשרה:
מנין לעדה [שהיא] עשרה? נאמר כאן 'עדה' ונאמר להלן: "עד מתי לעדה הרעה"; מה עדה שנאמר להלן י', אף כאן י'. אמר ר' סימון, נאמר כאן 'תוך' ונאמר להלן 'תוך', מה תוך שנאמר להלן י', אף כאן י'. אמר ר' יוסי בר אבין: אם "בתוך הבאים", אפילו עד כמה. אלא נאמר כאן "בני ישראל" ונאמר להלן "בני ישראל", מה להלן י', אף כאן י'. אמר ר' סימון [בשם רבי] יהושע בן לוי ור' יוסי בן שאול בשם ר' אמי: תינוק עושין אותו סניף לעשרה. והתניא: אין מדקדקין בקטן? אמר ר' אסי ואי תימא ר' סימון, לשני קטנים נצרכה; אחד ספק ואחד קטן, עושין את הספק עיקר ואת הקטן סניף. תני: קטן וספר תורה, עושין אותו סניף. ר' יהודה בן פזי בשם רבי אסי: היו תשעה נראין כעשרה, עושין אותו סניף. מה עביד מסויימת, אלא אפילו קטן ביניהן. רבי ברכיה ורבי יעקב בר זבדי בעא קומי ר' סימון: כשם שעושין אותו סניף לעשרה כך עושין אותו סניף לשלשה? מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף, הכא לא כל שכן? אמר ליה, הדא היא, ולא כל שכן להלן שהוא מזכיר את השם עושין אותו סניף, כאן שאין מזכיר את השם אין עושין אותו סניף? הדא אמרה לברכת המזון עושין אותו סניף. לתפילה ולקריאת שמע אין עושין אותו סניף, עד שיביא שתי שערות. אמר ר' יוסי: כמה זימנין אכלית עם אבא תחליפא ועם ר' חנינא בר סיסי חביבי, ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות.
עד מתי יהא קורא? אמר ר' [אבינא], איתפלגון חבריא, ר' הונא ור' יהודה, תרויהון בשם שמואל. חד אמר עד שיהא יודע לברך, וחד אמר עד שיהא יודע טיב ברכה. בעון קומי שמואל בר שילת, תשעה אכלו פת וחד ירק [מהו]? אמר להו: מזמנין עליו. ח' פת וז' ירק מזמנין עליו, ז' פת וג' ירק מזמנין. ו' פת וד' ירק מזמנין. ר' אבינה בעא: מחצה פת ומחצה ירק (מהו)? אמר ר' זעירא, עד דאנא תמן בעי נשאלינה, וצרו לי מינך דלאו שאלתינה. ר' ירמיה בעא: דין דאכל ירק מהו מזמנא עלוהי?
תניא: שלש מאות נזירין עלו בימי שמעון בן שטח, ובקשו להקריב ט' מאה קרבנות, מאה וחמשים מצא להן פתח, מאה וחמשים לא מצא להן פתח. סליק לגבי ינאי מלכא, אמר ליה: תלת מאה נזירין אינון, ואינון בעיין ט' מאה קרבנין ולית להון, הב להון מן דידך פלגא ואנא יהיב להון מן דידי פלגא, ויזלון ויקריבון. יהיב להון ינאי ועבד להון. אזלו ואמרו לישנא בישא לינאי מלכא על שמעון בן שטח, תהוי ידיע דכל מה דקרבון מדידיך קרבון, ברם איהו לא יהב מן דידיה כלום. שמע וערק. בתר יומין אתין הלין פרסאי נגסין על פתוראי דינאי מלכא. אמרין ליה אנן נהירין דהוה הכא חד סב והוה אמר לן מילא דחכמה. אמר לה לאחתיה, שלח אייתי יתיה. אמר ליה: הב לי מילא ושלח ליה עזקתך והוא אתא. יהב ליה מילא, אתא יתיב ליה בין מלכא למלכתא. אמר ליה: מהו כדין? אמר ליה, דכן כתוב בספר בן סירא: סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. אמר ליה: ולמה אפליתא בי? אמר ליה: חס ושלום לא אפלית בך, אלא את יהבת מן מה דהוה לך, ואנא יהבית מן מה דהוה לי, דכתיב "כי בצל החכמה בצל הכסף". אמר ליה: ולמה לא אמרת לי? אמר ליה: אילו אמרתי לך לא הוית עבד. אמר ליה: ולמה ערקת? אמר ליה: דכתיב "חבי כמעט רגע עד יבר זעם". מזג ליה כסא, אמר ליה ליברך. אמר ליה: ניבריך על המזון שאכל ינאי ומסיביו. אמר ליה: מן יומי לא שמעית מינך הדא מלתא. אמר ליה: מה את בעי מימר? נברך על המזון שלא אכלתי? מזג ליה כסא תניינא, אמר: "נברך על המזון שאכלנו משלו". אמר ר' יוחנן: חלוקים עליו חבריו על שמעון בן שטח. ר' ירמיה אמר על הראשונה. ר' אבא אמר על השניה. מחלפא שיטתיה דר' ירמיה, תמן צריכא ליה והכא פשיטא ליה? מה צריכא ליה כדרבנן, ומה פשיטא ליה כדרשב"ג, דתני: רשב"ג עלה והסב וטבל עמהן, אף על פי שלא אכל מן הדגן כזית מזמנין עליו. וכדברי חכמים ר' יעקב בר אחא אמר לעולם אין מזמנין, עד שיאכל כזית דגן. תנא: שנים פת ואחד ירק מזמנין עליו, ומאן תניתה? רשב"ג.
וירדו אחי יוסף עשרה. היה ראוי למקרא לומר 'וירדו בני יעקב', מהו אחי יוסף? אלא בתחילה לא נהגו בו אחוה אלא מכרוהו לערבים, ולבסוף נתחרטו. בכל יום אומרים: אימתי נבקר עליו, נביאהו אצל אביו. וכשאמר להם: רדו למצרים, נתנו כולם עיניהם לנהוג בו מנהג אחוה.
כתיב: "מונע בר יקבוהו לאום", זה פרעה הרשע, שגנז התבואה בשני רעבון ולא ביקש למכור. "וברכה לראש משביר" זה יוסף הצדיק, שזן את כל העולם כולו בשני רעבון, ונהג את כל העולם כולו כרועה שמנהיג צאנו במרעה טוב ובמישור; ועליו אמר דוד: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף". כשבא רעב בימי דוד היה מבקש רחמים לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, נהוג את צאנך כיוסף שנהג את העולם וזן אותן בשני רעבון, שכיון שחזק הרעב באו המצרים אצלו. אמרו לו: תן לנו לחם. אמר להם: אלוה שלי אינו זן את המצרים; אלא לכו ומולו את עצמכם. הלכו אצל פרעה והיו צועקים לפניו, שנאמר: ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם, אמר להם: לכו אל יוסף. אמרו לו: כבר הלכנו אצלו והוא מדבר עמנו דברים יתרים. ומה מדבר עמכם? דברים שאין לספרן. אמר להו: אף על פי כן מהו מדבר עמכם? אמר, לכו מולו את עצמכם, ולא כך אמרנו לך מתחילה: עבד הוא, ואין דרכו של עבד לנהוג מלכות עלינו? אמר להם: שוטים! לא כרוז יוצא מלפניו כל אותן שנים של שובע, רעב בא, ולמה לא הנחתם תבואה של שנה ושל שתים ושל שלש? באותה שעה היו בוכים ואומרים לו: אף התבואה הרקיבה. אמר להם: ולא נשתייר קמח מאתמול? אמרו לו: אף לחם שהיה לנו בסל הרקיב. אמר להם: שוטים! אם על התבואה הוא גוזר ומרקבת, שמא יגזור עלינו ויהרגנו? אמר להם: אפילו אומר לכם חתכו מבשרכם והאכילו לנעמיות תשמעו לו, כל אשר יאמר לכם תעשו.
והרעב היה על כל הארץ אין כתיב כאן אלא על כל פני הארץ. לא התחיל הרעב תחלה אלא בעשירים, שאין פנים האמור כאן אלא עשירים. כשאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו, וכיון שהוא עני אין לו פנים, שהוא מתבייש מחבירו.
אמר ר' יהודה ברבי [סימון], אף יוסף היה יודע שאחיו יורדין למצרים. מה עשה? הושיב שומרין על עשרה פתחים, אמר להם: כל מי שנכנס בפתח, כתבו שמו והביאו לפני. זה קורא ראובן בן יעקב, וזה קורא שמעון בן יעקב, וכן כל אחד ואחד. אמר להם יוסף: חתמו כל האוצרות ופתחו אחד, ונתן שמותן לאותו שהיה ממונה על אותו אוצר. אמר לו: לכשיבואו בני אדם הללו ליקח אוכל, תפסום ושגרום לפני. הלכו כמה ימים ולא באו. שיגר עליהם לשוק ונתן סימנים עליהם ואמר להם: אם תראום, תפסום. הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות. וכי מה מלאכתן בשוק של זונות? אלא אמרו: מפני שיוסף יפה תואר, הושיבוהו בקובה של זונות. מיד תפסום והביאום לפני יוסף, שנאמר: ויוסף הוא השליט על הארץ.
דבר אחר: ויוסף הוא השליט, שלש גזרות גזר יוסף. שלא יכנס בה עבד ויקח בר. ושלא יכנס אדם בשני חמורים. שלא יכנס אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו. והוה תמן מנשה קמיה ומקבל פתקין. אמרין, ניעול וניחמיה, אי אשכחון יתיה טעין לן במדוי במכסא, הא טב; ואי לאו, בצפרא ניחמי מה אנן עבדין.
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם. שנעשה להם כנכרי. נטל את הגביע והיה מקיש עליו ואומר להם: מרגלים אתם. אמרו: כנים אנחנו. אמר להם: ואם כנים אתם, למה לא נכנסתם כולם בפתח אחד? אמרו לו: כבר ציוונו אבא. אמר להם: מה טיבכם בשוק של זונות? אמרו לו: אבידה אבדה לנו ואנו מבקרין עליה, ואמרנו שמא מוצאין אותה בתוכה. אמר להם: רואה אני בגביע שבידי ששנים מכם החריבו כרך גדול שבשכם, ואחד מכרתם לערביים. מיד נזדעזעו, אמרו לו: שנים עשר אחים אנחנו. אמר להם: והיכן הן שנים מכם? אמרו לו: אחד מת, ואחד אצל אבינו. אמר להם: לכו והביאו אותו אלי. הלכו אצל אביהם, אמרו לו: כך סיפר לנו האיש, כך ציער אותנו, אמר לנו מרגלים אתם, ואמר לנו: הביאו את אחיכם הקטן. אמר להם יעקב: ושמעון היכן הוא? אמרו לו: תפסו עלינו. אמר להם: הוספתם לי יגון על יגון, שנאמר: "ויאמר אליהם יעקב אביהם אותי שכלתם" וגו'.
ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית. אמר לו: מה נשתנו בניך מבני? אמר להם יהודה: המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית. וכיון שכלתה, אמר לו יהודה: אבא, אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק אינו נתפס, ואם אינו הולך עמנו כולנו מתים ברעב; מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי. אמר: מי ערב בו? אמר לו: "אנכי אערבנו". מיד שלחו עמהם. וכיון שנשא יוסף את עיניו וראה את בנימין, שמח, מפני שהיה דומה לאמו.
מרי בר איסק אתא ליה אח מבי חוזאי. אמר ליה: לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: שפיר קאמר לך, דכתיב: ויכר יוסף את אחיו וגו', מלמד שיצא בלא חתימת זקן. אמר ליה: זיל אייתי סהדי דאחוה את. אמר ליה: אית לי סהדי ומסתפי מניה, דגברא אלמא הוא. אמר ליה לדידיה: זיל אייתי את סהדי דלאו אחוך הוא. אמר ליה: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה! אמר ליה: הכי דנינא לך ולכל אלמי חברך. סוף סוף אייתי סהדי ואסהידו ביה דאחוה הוא. אמר ליה זיל פלוג ליה. אמר ליה: ליפלוג לי נמי מפרדס ובוסתני דשתל. אמר ליה: שפיר קאמר לך, דתנן: הניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים הנכסים, השבח לאמצע. מי דמי? התם גדולים גבי קטנים ידעי וקא מחלי, הכא מי ידע דמחיל? איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אמי. אמר להו: גדולה מזו אמרו, שמין להם כאריס, השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה? אהדרוה לקמיה דרב חסדא, אמר להו: מי דמי? התם ברשות נחית, הכא לאו ברשות נחית; ועוד, קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה לקמיה דר' אמי, אמר: לא סיימוה קמאי דקטן היה.
רבי לוי אמר: ויכר יוסף את אחיו, בשעה שנפלו הם בידו. והם לא הכירוהו, בשעה שנפל הוא בידן.
כולנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהן רוח הקודש ואמרו: את ואנו בנוי דחד גבר.
ויאמר לא כי ערות הארץ באתם לראות. כשם שאברים לאדם כך אברים לארץ. ראש עפרות תבל. וכסה את עין הארץ. ותפתח הארץ את פיה. ארץ אוכלת יושביה. ומתחת זרועות עולם. הנה רחבת ידים. ויניקהו דבש מסלע. ישבי על טבור הארץ. כי ערות הארץ באתם לראות. והארץ לעולם עומדת:
ויאמרו שנים עשר עבדיך. אמר להו: אן אינך? אמרו ליה: זבנן יתיה. אמר להו: בכמה זבנתון יתיה? אמרו ליה: בחמש סלעים. ואי אתי בר נש ואמר לכון: יהבו לי ה' סלעים ואנא יהיב יתיה לכון, אתון עבדין? אמרו ליה: אין. ואי אמר לכון ברנש: יהבון לי בכפלא ואנא יהיב יתיה לכון, אתון עבדין? אמרו ליה: אין. אי אמר לכון בר נש אפילו אתון יהבון לי כמה לית אנא יהיב לכון, מה אתון עבדין? אמרו לו: על מנת כן נחתינן, או למיקטיל או למקטלא. אמר להם, הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם.
בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה. בשעה שהיה נשבע לשקר היה אומר חי פרעה. משל לגדי שברח מן המרעה, ונכנס לו אצל אשה אלמנה, וכסתה עליו סדין. אתון בעיין גבה, אמרין: כן תהוי ההיא איתתא כלה מן הדין בשרא דלא ידענא ביה. כך חי פרעה אם תצאו מזה.
ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי. אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים.
ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו. לשון דרומאי הוא, 'אבל', 'ברם'. אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו. אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה רואה את אחיו מוכרין אותו ושותק? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים, ולא נתמלאו.
ויען ראובן אותם לאמר גם דמו הנה נדרש. דמו ודם זקן.
והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם. זה מנשה.
ויסב מעליהם ויבך... ויקח את שמעון. אמר יוסף בדעתו: אם אני מכניס שמעון ולוי, שמא יקפידו שבטים על לוי שהוא חכם וכהן גדול ויעשו למצרים כמו שעשה לשכם. אלא הריני מכניס לשמעון, שאין מחבבין לו [כל] כך וילכו אצל אביהם. כיון שבקש אותו לתפסו, רצו השבטים לסייעו, אמר להם שמעון: איני רוצה שתסייעוני. שלח יוסף לפרעה ואמר: שגר שבעים גבורים, שמצאתי אנשים ואני רוצה להכניסם בבית האסורים. וכיון שבאו אמר להם: טלו השלשלאות הללו ותנו בצוארו, והשבטים מרחוק. כיון שקרבו אצל שמעון, נתן עליהם בקולו ונפלו כולן לפניו ונשברו שניהן. היה עומד מנשה אצל אביו, אמר ליה: קח אותה השלשלת ושים בצוארו. והכהו מכה אחת ונתנה עליו. אמר שמעון: מכה זו של בית אבא היא. ויאסור אותו לעיניהם. לעיניהם אסור. כיון שיצאו להם, הוציאו והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו וסכו.
ויצא לבם ויחרדו. כד דמך ר' סימון בר זבדי, אמרו ליה לרבי לוי, עול ואפטר עלוי. על ואפטר עלוי, "כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה". ארבעה דברים הללו הן הן תשמישן של עולם, ואם אבדו יש להן חליפין. תלמיד חכם שאבד, מי מחליפו? אמר ר' לוי: שבטים מצאו מציאה, כתיב: ויצא לבם ויחרדו; אנו שאבדנו את ר' סימון בר זבדי, על אחת כמה וכמה: