ילקוט שמעוני על בראשית מא נ
אסור לו לאדם שישמש מטתו בשני רעבון, שנאמר: וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תנא: חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. תנו רבנן: בשעה שהציבור בצער, יחיד הפורש מדרכי צבור, שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים: פלוני שפרש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור. תניא אידך: בשעה שהציבור שרויין בצער, אם יאמר אדם: אלך אוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, עליו הכתוב אומר: "והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן"; מה כתיב בתריה? "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון". זו מדת בינונית. במדת רשעה מהו אומר? "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר"; מה כתיב בתריה? "הצדיק אבד" וגו'. אבל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן". וכי לא היה לו למשה כר או כסת אחת לישב עליהן? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל בצער אף אני אהיה עמהן בצער. שמא יאמר אדם: מי מעיד? אבני ביתו של אדם מעידין בו, שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק". ר' שילא אמר: שני מלאכי השרת המלווין את האדם מעידין בו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה" וגו'. ר' חידקא אמר: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר: "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך". וחכמים אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר: "ואתם עדי נאם ה'" וגו':