ילקוט שמעוני על בראשית לח כה
היא מוצאת. היא מתוצאת מיבעיא ליה? אמר ר' אלעזר: לאחר שנמצאו סימניה, בא סמאל וריחקן, בא גבריאל וקרבן. והיינו דכתיב: "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם"; אמר ר' יוחנן: בשעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אלמת. לדוד מכתם, שיצא ממנה דוד, שהיה מך ותם לכל; דבר אחר: שהיתה מכתו תמה, שנולד מהול.
והיא שלחה אל חמיה לאמר. ותימא ליה מימר? אמר [רב] זוטרא בר טוביה: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים; מנלן? מתמר.
הכר נא. בהכר בישר את אביו, "הכר נא הכתנת בנך היא" – בהכר בשרוהו: הכר נא למי החותמת. הכר נא, אין נא אלא לשון בקשה: בבקשה ממך, הכר נא פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני.
היא מוצאת. מלמד שנאבדו, והמציא הקב"ה אחרים תחתיהם, שנאמר: היא מוצאת, כמה דאת אמר: "או מצא אבדה". היא מוצאת, אתמר: היא והוא צריכין לצאת.
והיא שלחה אל חמיה לאמר. ביקש לכפור, אמרה לו: הכר לברייך עליהון, שלך ושל בוראך הם:
תני תנא קמיה דרב נחמן: המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמו. אמר ליה: שפיר קאמרת; תדע, דאזיל סומקא ואתי חוורא. אמר ליה אביי לרב דימי, במערבא במאי זהירי טפי? אמר ליה באחוורי אפי. אמר ר' יוחנן: כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואינן עולים: המכנה שם לחבירו והמלבין פני חבירו ברבים והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין? אף על גב דדש ביה בשמיה. נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן? מתמר, דכתיב: היא מוצאת. מר עוקבא הוה ההוא עניא בשבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא. יומא חד אמר: איזיל ואחזי מאן דעבד לי טיבותא. ההוא יומא נגה ליה למר עוקבא בבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה. כיון דחמי דקא מצלי ליה לדשא, נפק בתרייהו רהוט מקמיה. עייל לההוא אתונא דהוה גריפא נורא, קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא. אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך אותבינהו אכרעי. חלש דעתיה, אמרה ליה: אנא שכיחנא בגו ביתא ומקרבא הנייתי. ולמה ליה כולי האי? דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש וכו'. ותו, מר עוקבא הוה רגיל ההוא עניא דהוה בשבבותיה דהוה רגיל כל מעלי יומא דכפורי לשדורי ליה [ארבע] מאה זוזי. יומא חד שדרינהו ליה ביד בריה. אתא ואמר ליה: לא צריך; חזאי דהוו מזלפי קמיה יין ישן. אמר ליה: מפנק כולי האי? עייפינהו ושדר ליה. כי הוה נח נפשיה, אמר: אייתי חשבון דצדקה ואחזי כמה צדקה עבידנא. אשכח ביה שבעת אלפי דינרי קסרייתא, אמר: זוודין קלילין לאורחא רחיקא. קם ובזבז לפלגא נכסיה. והיכי עבד הכי? והא אמר ר' אילא: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות? הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לית לן בה: