ילקוט שמעוני על בראשית לז י
ויגער בו אביו. כך תהיו גוערים בנביאכם, שנאמר: "למה לא גערת בירמיה הענתותי". ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת, כך היה אבינו יעקב סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך? רחל מתה, ואת אמרת אני ואמך? ולא היה אבינו יעקב יודע שהדברים מגיעים לבלהה שפחת רחל שגדלה אותו כאמו. אמר ר' ברכיה: חלום אף על פי שכולו אין מתקיים – מקצתו מתקיים, מנלן? מיוסף, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך, והאי יומא אמיה לא הואי. אמר ר' לוי: לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד עשרים ושתים שנה, מנלן? מיוסף, שנאמר: "יוסף בן שבע עשרה שנה" וגו', וכתיב: "ויוסף בן שלושים שנה" וגו', משבע עשרה עד שלושים הוו תליסר, ושבע דשבעא ותרתין דכפנא הויין עשרין ותרתין.
תנו רבנן: קידה על אפים, וכן הוא אומר: "ותקד בת שבע אפים". כריעה על ברכים, וכן הוא אומר: "מכרוע על ברכיו". השתחויה זו פישוט ידים ורגלים, וכן הוא אומר: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה: