ילקוט שמעוני על אסתר א

ילקוט שמעוני על אסתר · א · >>

רמז תתרמד

"ויהי בימי". רבי תנחומא בשם רבי חייא רבי ברכיה בשם רבי אלעזר מדרש זה עלה בידינו מן הגולה כל מקום שנאמר ויהי בימי צרה. אמר רבי שמואל בר נחמני חמשה הם ויהי בימי אמרפל מה צרה היתה שם עשו מלחמה, לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה ובשבילו היה המלך נזקק למדינה, כיון שבאו הברברים ונזדווגו לו התחילו הכל צווחין ווי שאין המלך נזקק עוד למדינה מעתה, כך העולם לא נברא אלא בשביל אברהם. כיון שבאו כשדים ונזדווגו לו התחילו הכל צווחין ווי הה"ד וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, אמר רבי אחא לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם, עיין שעשתה מדת הדין בעולם היו מבקשין לסמותה, היא קדש שקדש שמו של הקב"ה בכבשן האש וכיון שבאו כשדים להזדווג לו התחילו הכל צווחין ווי ויהי בימי אמרפל, ויהי בימי אחז מה צרה היתה שם ארם מקדם ופלשתים מאחור, לבן מלכים שנזדווג לו פדגוגו להמיתו, אמר אם אני הורגו עכשיו אני מחוייב מיתה למלך, הרי אני מושך יונקתו ממנו ומעצמו הוא מת, כך אמר אחז אם אין גדים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, ואם אין צאן אין רועה, ואם אין רועה אין עולם, כך היה סבור בדעתו לומר אם אין קטנים אין תלמידים אין חכמים, ואם אין חכמים אין זקנים, ואם אין זקנים אין נביאים, ואם אין נביאים אין רוח הקודש, ואין הקב"ה משרה שכינתו בעולם, הה"ד צור תעודה חתום תורה בלמודי. רבי חוניא בשם רבי אלעזר למה נקרא שמו אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, ר' יעקב בשם רבי אחא וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב אין לך שעה קשה כאותה שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני, מאותה שעה קויתי לו שאמר כי לא תשכח מפי זרעו, ומה הועיל הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים וכי ילדיו היו והלא תלמידיו היו אלא מלמד שהיו חביבים עליו והיה קורא אותם ילדיו, וכיון שאחז בתי כנסיות התחיל הכל צווחין ווי. ויהי בימי יהויקים מה צרה היתה שם ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, למלך ששלח פרוזדגמא שלו למדינה, מה עשו לו בני המדינה נטלו אותה וקרעו אותה ושרפו אותה באש, אמרו אוי לנו כשירגיש המלך הדברים הללו, הדא הוא דכתיב ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה, תלתא ארבעה פסוקי, כיון שהגיע לפסוק היו צריה לראש מיד יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש, כיון שראו כך התחילו הכל צווחין ווי. ויהי בימי שפוט השופטים, מה צרה היתה שם ויהי רעב בארץ, למדינה שהיתה חייבת ליפס למלך, שלח המלך גבאי טמיון לגבותה, ומה עשו בני המדינה נטלו אותו וה כו אותו וגרבו אותו, אמרו אוי לנו כשירגיש המלך בדברים הללו מה שבקש לעשות לנו עשינו לו, בימי שפוט השופטים היה אחד מישראל עובד אלילים היה הדיין מבקש להעביר עליו הדין היה הוא בא ומלקה את הדיין, אמר מה שבקש לעשות לי עשיתי לו, אוי לו לדור ששפטו את שופטיהם, כיון שראו כך התחילו הכל צווחין ווי. ויהי בימי אחשורוש מה צרה היתה שם להשמיד להרוג ולאבד, למלך שהיה לו כרם ונזדווגו לו שלשה שונאים, הראשון התחיל מקטף בעוללות, והשני מזנב באשכולות, והשלישי מעקב בגפנים, כך פרעה הרשע מקטף בעוללות כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, נבוכדנאצר הרשע התחיל מזנב באשבולות החרש והמסגר אלף, המן הרשע בקש לשרש את הגפנים להשמיד להרוג ולאבד, כיון שראו כך התחילו הכל צווחין ווי, ויהי בימי אחשורוש. אבא גוריון איש צדיין אמר חמשה דברים מדסגן דייני שקראי סגיאו סהדי שקרא, מדסגן דילטוריא סגיאו ממוניהון דגוברין חטופין, מדסגא אפייא חצופתא אתנטלת יקרא מן ברייתא, מדאמר זעירא לרבא אני רב מינך אתקטעו שניהון דבני נשא, מדארגיזו בני חביבא קדם אבוהון דבשמיא העמיד עליהם מלך חנף זה אחשורוש ממלוך אדם חנף", ולמה הקב"ה ממליך חנף בשביל מוקשי עם, ולמה נקרא אחשורוש חנף שהרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו יש לך חנף גדול מזה, וכיון שראו מלך חנף זה צווחו ווי ויהי בימי אחשורוש:

רמז תתרמה

הוא אחשורוש, חמשה הוא לטובה וחמשה הוא לרעה, הוא היה גבור ציד, הוא עשו אבי אדום, הוא דתן ואבירם, הוא המלך אחז, הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. לטובה אברם הוא אברהם, הוא משה ואהרן, הוא יחזקיה המלך, הוא עזרא עלה מבבל, דוד הוא הקטן, רבי ברכיה בשם רבנן אית לך אוף חד הוא טב מכלהון ה' הוא האלהים שמדת רחמיו לעולם. אמר רבי אחשורוש אחיו של ראש ובן גילו של ראש, אחיו של נבוכדנאצר הרשע שהחריב בית המקדש והוא בקש להחריב דכתיב ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה, ושמואל אמר שהושחרו פניהם של ישראל כשולי קדרה, ורבי חנינא אמר שכל הזוכרו אומר אח לראש, ורבי חנינא אמר שהכל נעשו רשין כבימיו, דכתיב וישם המלך אחשורוש מס.

דבר אחר ויהי בימי אחשורוש זה שאמר הכתוב כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ארי זה בבל שנמסרו ישראל בידם שנאמר קדמיתא כאריא. הדוב זה מדי שנאמר תנינא דמיא לדוב, ובא הבית וסמך ידו אל הקיר באו לבנות בית המקדש ועמד עליהם המן הרשע הוא [ובנו] שמשי הסופר (כלומר שמשי בנו של המן) ומשם ירד פרוזבוטי מרדכי שיבנה בית המקדש, אמרי ישראל מרדכי הוא משבטו של בנימין שנאמר ובין כתפיו שכן, לפיכך ירד פרוזבוטי כנגדן, מרדכי ירד בשביל שיבנה בית המקדש בימיו, והמן ירד בשביל שיבטל בנין הית המקדש בימיו שכך כתיב ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה לפיכך צווחו ווי ויהי בימי אחשורוש:

הוא אחשורוש שבימיו נתקיים והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה הוא שנתקיים בימיו נם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, למה היו ישראל דומין ליונה שעומדת על פי השובך ולא היתה יכולה ליכנס מפני שהיה הנחש בפנים, לצאת לא היתה יכולה מפני הנץ שהיה עומד בחוץ, כך אמרו ישראל אם נברח למדינות רחוקות כבר כתב עלינו המן לארבע רוחות השמים להשמיד להרוג ולאבד, ואם נהיה בשושן הבירה כבר אנו מסורים בידו, לקיים מה שנאמר והיו חייך תלוים לך מנגד.

דבר אחר הוא אחשורוש שעל אשה נטל עצה ועל אומה שלימה לא נטל עצה. ד"א הוא אחשורוש שהרג אשתו בשביל אוהבו והרג אוהבו בשביל אשתו:

המולך אמר רב שמלך מעצמו, אמרי לה לשבח ואמרי לה לגנאי, אמרי ליה לשבח דלא הוה אינש דחשיב למלכותא כוותיה, ואמרי ליה לגנאי דלא הוה חזי למלכותא וממונא העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר הודו וכוש בהדי הדדי הוו קיימו וכשם שמלך על הודו ועל כוש כך מלך על כל העולם כולו (ברמז קע"ו). כיוצא בדבר אתה אומר כי הוא רודה בכל עבר הנהר מת פסח ועד עזה, רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם. וחד אמר תספח ועזה בהדי הדדי הוו קיימי וכשם שמלך על תפסח ועזה כך מלך על כל העולם כלו. שבע ועשרים ומאה מדינה, אמר רב חסדא בתחלה מלך על שבע ולבסוף על עשרים ולבסוף על מאה, אלא מעתה דכתיב ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה התם מאי דרשת ביה, שאני הכא דקרא יתירא היא, מכדי כתיב מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה למה לי שמע מינה לדרשא. שנו רבותינו שלשה מלכו בכיפה אחאב בן עמרי ונבוכדנאצר ואחשורוש (כתוב במלכים ברמז רי"א):

אמר רבי יהודה בן פזי משום אביו שאמר משום רבי שמואל בר נחמני מה ראה לשלוט על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא אמר הקב"ה עתיד הוא שיטול את אסתר לאשה מבנות בניה של שרה שהיתה שבע ועשרים ומאה שנה תבוא ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה:

בימים ההם כשבת וגו' זה שאמר הכתוב והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' מתחלת ברייתו של עולם היו הבכורות מקריבים והם היו נוטלים הגדולה. וכן אתה מוצא כשהרג קין את הבל נתנה לשת שנאמר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל, ושת נתן הגדולה לאנוש, ואנוש לקינן עד נח, ונח לשם, ושם היו לו שמנה בנים ולא נתן הגדולה אלא לארפכשד שאברהם יוצא ממנו. ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב ליהודה ויהודה לפרץ עד שמגיע לצדקיהו, כיון שגלה צדקיהו נטלו נבוכדנאצר ממנו, אמר הקב"ה כל ימים שהיתה מלכות ביד בני הייתי מתגלגל עמהם זה עומד רשע וזה עומד צדיק זה לוה וזה פורע עכשיו שנטלה מלכות מבני תחזור המלכות לבית אביה לעילם. עילם היה בכורו של שם ובשביל ישראל נתנה מלכות לארפכשד שהם מבני בניו, ועתה תחזור המלכות לעילם שנאמר כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, ואין שושן אלא עילם שנאמר ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה:

רמז תתרמו

בימים ההם כשבת המלך אחשורוש, אמרו כשעלה נבוכדנאצר הרשע והחריב את בית המקדש הגלה את צדקיהו ואת ישראל לבבל והוציא את הכסא שעשה המלך שלמה בחכמתו שנאמר ויעש המלך שלמה כסא שן גדול מכובש באבנים טובות ומרגליות, ושש מעלות היו לכסא, וכל מעלה ומעלה מכובשת באבנים טובות ומרגליות והם לבנות ירקרקות ואדמדמות, ויש בהם כזכוכית טובה קריסטאלי, ואילני תמרים היו מקיפין לכסא מכוסין בבגדי שש לבן, ועל ראשיהם טווסין של שן מכוונים כנגד גפי נשרים, ושני אריות של זהב היו עומדים על מעלה ראשונה, ושני עמודים של שיש היו עומדים על ראש האריות, ושני גפנים של זהב עומדות משני צדי הכסא ומצילות על ראשי העמודים, ושני אריות של זהב חלולים היו עומדות כנגד הראשון, והיו מלאים מיני בשמים שהיו זולפים בשמים כשהיה המלך שלמה עולה, ושש קתדראות של זהב היו משני צדדי הכסא אחד לכהן גדול ואחד לסגן, ושבעים קתדראות מקיפין לכסא של שבעים זקנים סנהדרי ישראל, וכשהיה המלך שלמה עולה לכסא היה נותן רגלו על מעלה, חוזר גלגל של מנגנין ארי פושט ידו על ימין, והנשר פושט ידו על שמאל, והמלך נשען עליהם ועולה, כך היה עושה על כל מעלה ומעלה, וכשהיה עולה לראש הכסא הנשרים פורשים גפיהם ועולים במנגנין והיו מכסין למעלה על ראשו של מלך, ויונה של זהב יורדת מן העמוד במנגנין ופותחת הארון ולוקחת ספר תורה ונותנת לתוך ידו של מלך לקיים מה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, וכשהיו הכהן גדול והזקנים שואלים בשלום המלך יושבים מימינו ומשמאלו ודנין עמו הדין, וכשמעלים את העד לפני שלמה היו מנגנות פוקעים, גלגלות חוזרים, אריות נוהמין, נשרים פורחין, טווסין רצין, ולמה, לחטוף לבם של עדים בשביל שיעידו אמת, וכשהגלוהו ונבוכדנאצר רצה לישב עליו ולדון את צדקיהו ברבלתה, באותה שעה אמרו ישראל נתקיים עלינו מה שנאמר ואויבינו פלילים, ולא היה יודע מנגנין פרש רגלו פקע תנין של כסף שהיה חוזר בתוך המנגנין והכה אותו על ירכו של שמאל והיה מצטער ממנה עד יום מותו, וי"א פרעה נכה שבה אותו מירושלים והביאו למצרים ובקש לעלות וליבש עליה וכה אותו הארי על ירכו והיה צולע, לפיכך נקרא פרעה נכה, וכשהחריב נבוכדנאצר הרשע את ירושלים ובא לכבוש את מצרים מצא הכסא שם ונטלו והוליכו לבבל לישב שם והכישו הארי ונפל ממנו, וכה"א איך נפלת משמים, וכי משמים נפל אלא שבקש לישב על הכסא של מי שנתנה לו חכמה מן השמים, וכשמלך דריוש והחריב את בבל נטל את הכסא והביאו למדי ולא ישב אדם עליו, וכשמלך אחשורוש שלח והביא חכמים למצרים לעשות כדמות הכסא ולא יכלו לעשות, ועשו לשמו כסא אחר, לכך נאמר כשבת המלך אחשורוש על כסא וגו' (במ' אבא גוריון ובתרג"ש מוסיף מעט). אמר רבה מאי כשבת, כשנתישבה דעתו, אמר בלשצר חשב וטעה אנא חשיבנא ולא טעינא, מהי היא דכתיב כה אמר ה' לפי דנבוכדנאצר עשרים ותלת דאויל מדורך ותרתי דידיה הרי שבעין אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהון, ונבוכדנאצר מנא לן דארבעים וחמש מלך, דאמר מר גלו בשבע גלו בשמונה, גלו בשמונה עשרה, גלו בתשעה עשרה, גלו בשבע לכבוש יהויקים שהוא שמונה לנבוכדנאצר, דאמר מר שנה ראשונה כבש נינוה, שניה כבש יהויקים, וכתיב ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכין וגו' נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכותו וגו' ויוצא אותו מבית הכלוא. תמני ותלתין ושבע הא ארבעין וחמש, עשרים ותלת דאויל מורדך גמרא ותרתי דידי הא שבעין, כיון דחזא דמלו שבעין ולא איפריקו אמר מדלא איפריקו השתא תו ודאי לא איתפריקו, אפיק מאני דבי מקדשא ואישתי בהו, היינו דקאמר ליה דניאל ועל מרא שמיא התרוממת ולמניא די ביתיה איתיאו קדמך, וכתיב ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה, וכתיב ודריוש מדאה קביל מלכותא, אמר איהו מיטעא טעי אנא חשיבנא ולא טעינא, מי כתיב למלכות בבל לבבל כתיב לגלות בבל כמה בצירן תמניא חשיב ועייל תמני חלופייהו חדא דבלשאצר וחמש דדריוש וכורש ותרתי דידיה הא שבעין, כיון דחזי דמלו שנין ולא איפריקו אמר השתא ודאי תו לא איתפריקו, אפיק מאני דבי מקדשא ואישתמש בהון בא שטן ורקד ביניהם והרג את ושתי. הוא ודאי חשיב שפיר הוא נמי מיטעא טעי דאיבעי ליה למימני מחרבות ירושלים. סוף סוף (כי משכחת לה) כמה בצירן חד סרי, איהו כמה מלך ארביסר בארביסר דידיה איבעיא ליה לבנוייי בי מקדשא, אלמה כתיב באדין בטילת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטילא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלכא דפרס, אמר רבא שנים מקוטעות הוו, תניא נמי הכי עוד שנה אחת לבבל (שבעים) ועמד דריוש והשלים וכו':

בשנת שלש למלכו עשה משתה יש אומרים שעמדו עליו אופרכיות והלך לכבשן וכשכבשן בא ועשה משתה, וי"א גינוסיא שלו היה ושלח אגרות לכל המדינות ולכל עיר ועיר ולכל שרי המדינות לבא ולעשות לפניו שמחה, באו לפניו קכ"ז גדולים בני מלכים מן קכ"ז מדינות שהיה שליט בהם, וכלם הטופים אצטלאות של לבן ובאו והיו מסובין על מטות זהב ושל כסף, ויש מטות של כסף ושל זהב אלא כפותין היו בכפתין של כסף ושל זהב והיו לפניהם רצוף אבנים טובות ומרגליות, וסדינין לבנים למעלה מהם מקושרים בחלבים של בוץ ונמשכין בלוליות תכלת וארגמן, הפרתמים ושרי מדינות לפניו, ומישראל היו שם, ובשביל שראו בגדי בית המקדש היו בוכים ומספידים שם. בהראותו את עושר את עשרו אין כתיב כאן אלא את עושר, אמר הקב"ה אין עושר לב"ו אלא שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב:

חיל פרס ומדי וכתיב למלכי מדי ופרס, אמר רב חסדא אתנויי אתנו בהדי הדדי אי מינן איפרכי מינייכו מלכי, אי מינן מלכי מינייכו איפרכי:

בהראותו את עושר כבוד מלכותו, אמר מר זוטרא בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה וישב, כתיב הכא יקר תפארת וכתיב התם לכבוד ולתפארת.

דבר אחר בהראותו את עושר ששה תסבריות היה מראה להם בכל יום (מאה ושמונים), שכן הוא אומר עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו הרי ששה, וכשראו ישראל כלי בית המקדש לא היו רוצים להסב לפניו, אמרו לו אין היהודים רוצים להסב בשביל שהם רואים כלי בית המקדש ועשו להם מסיבה לעצמם, ובשביל שיהיו מצירין לפיכך ימים רבים ימים של צער:

בהראותו את עושר, מהיכן היו לו, א"ר תנחומא נבוכדנאצר היה צר עין בממון, וכיון שנטה למות אמר כל הממון הזה איני מניח אחרי שלא יתכבד אחר בממוני, עשה ספינה של נחשת ומלא אותו זהב והטמינה בארץ והפך עליה עופרת, וכשבקש כורש לבנות בית המקדש מצאו דכתיב ונתתי לך אוצרות חשך וגו' ומשם ירש אותו ממון:

רמז תתרמח

ובמלאת הימים האלה. רב ושמואל, חד אמר מלך פקח היה, וחד אמר מלך טפש היה, מאן דאמר פקח היה שפיר עבד דקריב רחיקי ברישא ובני אתריה מיכף כייפין ליה כל אימת דבעי מפייס להו, מאן דאמר טפש היה בני אתריה איבעי ליה לקרובי ברישא דאי הוו מרדי ביה הנך הוו קיימי הנך בהדיה. שאלו תלמידיו את רבן שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שהיו באותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם, אמו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אמר להם א"כ שבשושן הבירה יהרגו של כל העולם כלו לא יהרגו, אמרו לו אמור לנו אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים היינו דכתיב כי לא ענה מלבו ויגה בני איש. ד"א ובמלאת הימים האלה עשה וגו', א"ר חנינא בר פפא מלמד ששמעו גדולי ישראל וברחו, א"ר שמעון בן יוחאי מכאן שאכלו בשולי כותים בעל כרחן והיו אומרים לישראל יכול הוא אלקיכם לעשות לכם סעודה כזו לעתיד לבא, אמו לו עין לא ראתה אלקים וגו', ואם עושה לנו כזו אנו אומרים כבר אכלנו כזו לפני אחשורוש. ובמלאות הימים האלה וגו', בהשלימו הימים שעשה משתה לכל המדינות אמר אני עושה משתה לבני מקומי והביאם לחצר גנת ביתן והיתה נטועה אילנות ובשמים ועשויה כיפין עד חצי האילנות ומחופה באבנים טובות ומרגליות והאילנות מצלות אליהם:

בחצר גנת ביתן. רב ושמואל, חד אמר הראוי לגנה גנה לביתן ביתן, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן בגנה ולא החזיקתן עד שהושיבן לביתן. במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להם שנו פתחים אחד לגנה ואחד לביתן. חור כרפס וגו' מן החבלים שהיו מושכין הלולאות את יודע מה היו המצעות שהחבלים של בוץ וארגמן והיו מקושרים בטבעות של כסף וזהב וארגמן פרוס תחת רגלי השמשים והיו מרקדין על רצפת אבנים טובות ומרגליות לפני המסובין:

חור כרפס וגו' מטות זהב וכסף וגו'. תני רבי יהודה אומר הראוי לכסף לכסף לזהב לזהב, א"ל רבי נחמיה אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה, אלא הם של זהב ורגליהם של כסף:

בהט ושש. א"ר יוסי בר חנינא אבנים מחוטטות:

ודר וסוחרת. רב אמר דרי דרי, שומאל אמר אבן טובה יש בכרכי היום ודירה שמה הושיבה באמצע סעודה והאירה להם כצהרים, דבי רבי ישמעאל תנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה:

והשקות בכלי זהב וגו'. ולא היה משקה אותם בהם פעם שניה אלא כוסות של זהב מי שהיה שותה בכוס לא היתה שותה ושונה, אלא כיון שהיו שותים היו מכניסים אותו ומוציאים אחרים, והיו שם כוסות ודסקיות משונות אלו מאלו. וכלים מכלים שונים משונים מיבעי ליה, אלא כשהוציאו כלי בית המקדש ראו אותם הכלים שהיו משתמשין בהם בהם ונשתנו לכך נאמר וכלים מכלים שונים. רבה אמר יצאה בת קול ואמרה להם ראשונים כלים מפי כלי ואתם שונים בהם. והשקות בכלי זהב מי שהיה שותה בכוס זה לא היה שונה בו אלא מכניסו והוא שלו, מכלים שונים כליו נאים משל כל העולם, וכלי בית המקדש היו נאות מכליו. משל למטרונא שמבטת בשפחתה כל זמן שהיא מבטת בה פניה משתנות, כך כל זמן שמראים כליו עם כלי בית המקדש משתנין ונעשו כעופרת:

ויין מלכות רב כיד המלך. אמר רב מלמד שכל אחד השקהו יין שגדול ממנו בשנים, אם היה אדם אומרים לו בן כמה שנים את אומר להם בן ארבעים שנה היה משקה אותו יין בן חמשים שנה לכך נאמר רב כיד המלך:

והשתיה כדת אין אונס. מאי כדת, א"ר חנן משום ר' מאיר כדת של תורה מה דת של תורה פר ושלשה עשרונם סלת לאכילת מזבח ונסך חצי ההין אכילה מרובה משתיה. אין עונס מלמד שכל אחד ואחד השקהו יין מדינתו, א"ר לוי כך היה תכסיס של אנשי פרס היה להם כוס גדול מחזיק ארבעה שמציות והוא נקרא פוסקא והם משקים בו לכל אחד ואחד אפיו הוא מת אפילו הוא משתגע הוא שותה, ומי שהוא שר המשקים היו גדולי פרס מעשרין אותו שהגדולים של מסובים רומזים לו ונותנין לו כמה דינרין של זהב שלא להשקותו בו, אבל אחשורוש לא הכניס אותו הכוס בסעודתו אמר מי שהוא רוצה לשתות ישתה לכך נאמר והשתיה כדת אין אונס:

לעשות כרצון איש ואיש. אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן, דכתיב איש יהודי וכתיב איש צר ואויב. והשתיה כדת אין אונס כדת בכל מקום אית דבעי לאכול מיגס והדר שתי ואית דשתי ובתר כן מיגס. לעשות כרצון איש ואיש, אמר הקב"ה רשע שני אנשים מבקשים לישא אשה שמא תוכל להשיאה לשניהם, וכן שתי ספינות מפרשות בים הגדול אחת מבקשת רוח דרומית ואחת מבקשת רוח צפונית שמא יכול רוח אחת להנהיג את שתיהן, למחר שני בני אדם באים אצלך מרדכי והמן שמא תוכל לצאת ידי שניהם אלא לרומם אחד ולצלוב אחד ואין יכול לעשות כרצון איש ואיש אלא הקב"ה שנאמר בו ומשביע לכל חי רצון, ולעתיד לבא הקב"ה מביא רוח ארגסטוס בעולם ומנהיג שניהם כאחד דכתיב אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי:

רמז תתרמט

גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות. אמר ר' יצחק לפי שהיתה נשאת להדין שחוור:

בית המלכות למה עשתה בבית המלכות, כאן אתה מוצא שהנשים מבקשים להיות יודעות הכל, הכניסה אותן למקום שהמלך ישן והיתה אומרת להן זו מסבה של מלך כאן הוא ישן כאן הוא אוכל כאן הוא שותה.

דבר אחר בית המלכות כיון שראו אותן הנשים שהיתה משתמשת בכלי בית המקדש לא רצו להסב במסבה כו'. גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות, בית הנשים מיבעי ליה, א"ר אבא בר כהנא שניהם לדבר עבירה נתכוונו, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי איהו בי קרי ואתתיה בי בוציני. גם ושתי המלכה וג', אמר רבי יוחנן שהיתה מוזגת להם יין חור, ומה ראה לפרסם סעודת ושתי, אמר רבי יהושע בן קרחה לומר לאיזו שלוה נכנסה אסתר, אמר רבי מאיר למכעיסיו כן קל וחומר לעושי רצונו:

בית המלכות. מלמד שנתנה אותם בבתים מצויירין מקום שהמלך ישן, דאמר רבי אבין רוצה אשה להביט בצורות נאות מלאכול פטומות:

ביום השביעי כטוב לב המלך ביין. ישראל כשהם אוכלים ושותים עוסקים במקרא במשנה בתלמוד באגדות, אבל עובדי אלילים כשהם אוכלים ושותים הם מזכירים העריות, התחילו אלו אומרים הפרסיות נאות ואלו אומרים המדיות נאות, אחשורוש שהיה טפש אמר אין נאה בושתי המלכה ולא תאמרו מפני שהיא לובשת בגדי מלכות ומקושטת, אמר לו א"כ תבא ערומה שכן הוא אומר להביא את ושתי המלכה, ולא היה עליה כלום אלא כתר מלכות, ומי נתן לו אותה העצה אותם שהיו מסובין לפניו כרשנא שתר וגו'.

דבר אחר כטוב לב המלך ביין, עד יום השביעי לא טוב לבו ביין, א"ר אבא יום שביעי שבת היה מלמד שיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטתן ערומות ועושה בהם מלאכה ביום השבת לפיכך נגזר עליה שתפשט ערומה בשבת היינו דכתיב ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה:

ותמאן המלכה ושתי. מכדי פריצותא הואי דאמר מר שניהם נתכוונו לדבר עבירה מאי טעמא לא אתאי, אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב. ויקצוף עמלך מאד מאי כולי האי דלקה ביה חמתיה ואזלא, אמר רבה שלחה ליה בר אהורייריה דאב אבא לקבל אלפא חמרא שתי וההוא גברא אישתטי בחמריה מיד וחמתו בערה בו:

ועוד שלחה לו שוטה טפש אם ביינך יצא לבך דע כי אני ושתי המלכה בתו של בלשצאר בנו של נבוכדנאצר אותו שהיה מתקלס במלכים ורוזנים נעשו מאומה לפניו שכן הוא אומר והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו, לא היית כקסדור לרוץ לפני מרכבת אבי, ואלו היה אבי קיים לא נשאת לי, ואתה מבקש להכניסני ערומה, ובשביל כבודך איני נכנסת שלא תעשה שקרן בפני גדולים שאם אני נכנסת ואיני נאה יאמרו המלך שקרן הוא, ואם נמצאתי נאה הם אומרים טפש זה משתמש בנאה זו והורגין אותך כדי ליטול אותי. ולמה עשה הקב"ה בשביל שלא הניחה אחשורוש ליתן רשות לבנות הבית, אמרה לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות. והיאך נטלה אחשורוש לאשה. אמר רב אותו הלילה שנהרג בלשאצר והמליכו לדריוש אמר לו דריוש לכורש עמוד וטול מלכותך שאתה ראוי מלכות שהיה דניאל אומר לך שאתה נוטל המלכות שהיה כורש באפיקין של נבוכדנאצר והיה דניאל שואל בשלומו של מלך, אמר כורש לדניאל הצרת לי למה אתה שואל בשלומי כך שלא ישמע המלך והרגני, אמר לו עתיד הקב"ה ליתן לך מלכות שכבר נתנבא עליך ישעיה שתמלוך ותתן רשות לבנות הבית, שנאמר כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו, אמר לו כורש דניאל אמר פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס, למדי תחלה ואחר כך לפרס, והיה דריוש מדי וכורש פרסי שכן הוא אומר ודריוש מדאה קביל מלכותא, ויש אומרים אביו היה מדי ואמו פרסית, וכשהמליכו דריוש אותה הלילה בלשאצר שהיו אלו הורגים ואלו בוזזים, ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין, כשראתה הבית מעורבב שהיתה סבורה שאביה קיים ובאה לחלקו של דריוש וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו והקב"ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד לפיכך נגזר עליה כך:

רמז תתרנ

ויאמר המלך לחכמים, מאן חכמים רבנן. יודעי העתים שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. כדת מה לעשות במלכה ושתי, א"ל דיינוה ניהלי, אמרו היכי נעביד אי נימא ליה קטלה למחר פקע ליה חמריה ומדכר לה ובעי לה מינן, אי נימא ליה שבקא קא מזלזלינן במלכותה, מוטב ליסלק נפשן, אמרי ליה מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו נטלה ממנו עצה ואין אנו יודעים לדון דיני נפשות, אלא זיל גבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא אדורדייה וטעמא אמרי דכתיב שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי וגו':

רמז תתרנא

והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא, אמר רבי לוי פסוק זה על שם קרבנות נאמר, כרשנא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך עו"א פרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך, שתר כלום הקריבו לפניך תורים ובני יונה. אדמתא כלום בנו מזבח אדמה לפניך, תרשיש כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש שהם וישפה. מרס כלום מרסו לפניך בדם. מרסנא כלום מרסו במנחות. ממוכן כלום הכינו מנחה שלחן ולחם הפנים לפניך:

ויאמר ממוכן. תניא ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שהיה מוכן לפורענות, אמר רבי אבא בר כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש:

להיות כל איש שורר בביתו, אמר רבי אבא אלמלא אגרות ראשונות לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט, שלח להו להיות כל איש שורר בביתו, אמרו פשיטא אפילו קרחא בביתא פרדשכא ניהוי:

ומדבר כלשון עמו, אם יהיה אדם פרסי ואשתו מרית יהא מדבר עמה בלשון פרסי: