ילקוט שמעוני/תהלים/רמז תרסב
למנצח לדוד אמר נבל בלבו, אמר הקב"ה לרשעים אתם בלבכם ואני בלבי, אתם אומרים אמרו בלבם נינם יחד ואני בלבי יום נקם בלבי, ורבנן אמרי אמר הקב"ה לרשעים אתם בלב אף אני בלב, אני פורע מכם חרבם תבא בלבם (כתוב ברמז ע"ח ובפסוק וחנה היא מדברת על לבה ברמז קצ"ח). ד"א אמר נבל בלבו זה עשו שנאמר ויאמר עשו בלבו, מה חשב אמר אין דרך שאהרוג את אבא אלא אני אומר לישמעאל אחיו והוא הורגו ואני אהרוג את ישמעאל ואחר כך אהרוג את אחי שנאמר יקרבו ימי אבל אבי ואירש את העולם לבדי. הוא אמר בלבו והקב"ה פרסמו שנאמר כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו, א"ל הקב"ה חייך שאני יודע את מחשבותיך שנאמר יען אמרך שני הגוים האלה לי תהיינה, ומי הודיע וה' שם היה, ולמה נקרא שמו נבל ר' יהודה אמר על שם שמלא כל העולם נבלות העמיד בתי קוצים ובתי קיקולים ובתי קרקסיאות וטרטיאות, רב הונא אמר על שם שמלא מגבלתן של ישראל כל ארץ ישראל שנאמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים. ר' יעקב אמר שעתיד הקב"ה להשירו כנובלת הנושרת מן האילן שנאמר בני נכר יבולו. א"ר סימון נבל זה לבן אתוי דדין אינון אתוי דדין מה לבן רמאי אף עשו רמאי, ועליהם אמר שלמה מרמה בלב חורשי און, אבל הצדיקים וליועצי שלום שמחה, ולמי נתן השלום לישרא שנאמר ה' יברך את עמו בשלום:
אוכלי עמי אכלו לחם, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל האוכל מלחמן של ישראל טועם טעם לחם, ומי שאינו אוכל מלחמן של ישראל אנו טעם לחם. ה' לא קראו, רב אמר אלו הדיינין, ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות. ר' יוחנן פותרה בשלחן אוכלי עמי פת לישה פת עריכה (פת קלא באטין). ר' שמואל פתר קריא בעו"א שהחריבו את בית המקדש, את מוצא שבשעה שנכנסו אויבים למקדש. (לג) מצאו טלאים בלשכת תמידין ושחטום ואכלום ומצאו לחם הפנים מסודר על השלחן ואכלו אותו. ה' לא קראו א"ר יצחק שלא קראו קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, א"ר סימון מי גרם לאוכליהם של עמי שאכלו לחם על ידי שישראל ה' לא קראו: