ילקוט שמעוני/שמות/רמז תב
אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בת דנקא. אמר רבא אף אנן נמי תנינא ופטר חמור תפדה בשה מן הכבשים ומן העזים זכר ונקבה קטן וגדול תמים ובעל מום ופודה בו פעמים הרבה פשיטא מהו דתימא כולי האי לא אי נמי פטרוזא לא קא משמע לן. רבי יהודה נשיאה הוה ליה ההוא פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתבא ליה לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הילכתא ברגיא וכמה תלתא זוזי רגיל להכא ורגיל להכא . קשיא הילכתא אהילכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בבא מעצמו. אמר ר' יצחק אמר ריש לקיש. מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו. למאן אילימא לרבי יהודה הא אמר הקפידה עליו תורה בשה. אלא לרבי שמעון. אפילו תימא לרבי יהודה יהא פדיונו חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו. רב נחמן בריה דרב יוסף פריק ליה בשלקי בשויו:
חד עם דארעא שאליה לרבי מאיר פטר חמור במה הוא נפדה אמר ליה בשה דכתיב ופטר חמור תפדה בשה. ואם אין לו שה במה הוא נפדה אמר ליה בגדי. אמר ליה מן הא. אמר ליה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים עמד ונשקו על ראשו:
כל בכור בניך תפדה. המפריש פדיון בנו בדמי שויו ואבד חייב באחריותו. מנלן אמר רב אמר ר' יונתן כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין. תנו רבנן כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות למולו ולפדותו ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות. לפדותו מנלן דכתיב כל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למפרק נפשיה דכתיב תפדה קרי ביה תיפדה. ואיהי מנלן דלא מיפקדה דכתיב תפדה תפדה המצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים. ואיהי מנלן דלא מיפקדה למיפרק נפשה דכתיב תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו מצווה לפדות את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה אמר קרא כל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך. תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו. אמר רבי(יהודה) [ירמיה] הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מאי טעמא מצוה דגופיה עדיף. כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין. רבי יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא בהני חמש סלעים פריק ליה לבריה ואזיל כהן וטריף חמש משועבדים ופריק ליה לדידיה. ורבנן לטעמייהו דאמרי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך מצוה דגופיה עדיף. תנו רבנן לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל. רבי יהודה אומר עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. בשלמא לרבי יהודה כדקאמר אלא רבנן מאי טעמייהו דאמר קרא כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם. תנו רבנן מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כלם שנאמר כל בכור בניך תפדה. פשיטא בפטר רחם תלה רחמנא. מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קא משמע לן. בחריש ובקציר תשבות (כתוב ברמז שצא). רבי עקיבא אומר אינו צריך לומר בחריש ובקציר של שביעית שהרי כבר נאמר לא תזרע אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. ורבי (שמעון) [ישמעאל] אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה נפקא ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם וכו'. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ממאי דחרישה רשות דילמא חרישת עומר דמצוה אפילו הכי אמר רחמנא תשבות. אמר רבא קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה מצא קציר אינו קוצר ואי סלקא דעתך דבקצירה דמצוה מצא קציר אינו קוצר הא מצוה לקצור ולהביא:
וחג האסיף תקופת השנה אמר רבי יהודה אמר רב אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חדש ששה עשר יום דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אחד ועשרים יום. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וחג האסיף תקופת השנה מר סבר כולו חג בעינן בתקופה חדשה. ומר סבר מקצת חג בעינן בתקופה [חדשה]. מאי קא סברי אי קא סברי יום תקופה גומר בלאו הכי נמי לא למאן דאמר כולי חג איכא ולא למאן דאמר מקצת חג איכא. אלא קסבר יום תקופה מתחיל. מיתיבי יום תקופה גומר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר יום תקופה מתחיל. ועוד תניא אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חדש ששה עשר יום. רבי יהודה אומר שתי ידות בחודש עשרים יום. רבי יוסי אומר מחשבין ששה עשר לפני פסח מעברין ששה עשר לפני החג אין מעברין רבי שמעון אומר אף ששה עשר לפני החג מעברין אחרים אומרים מעוטו ארבעה עשר יום קשיא. אמר מר רבי יוסי אומר ששה עשר יום לפני הפסח מעברין היינו רבי יהודה. יום תקופה גומר ויום תקופה מתחיל איכא בינייהו. אלא לרבי יוסי ששה עשר לפני החג הוא דלא הא שיבסר ותרמיסר אין והאמר ששה עשר לפני הפסח אין בציר לא. איידי דתנא רישא ששה עשר לפני הפסח תנא סיפא נמי ששה עשר לפני החג. רבי שמעון אומר אף ששה עשר לפני החג מעברין. היינו תנא קמא. איכא בינייהו יום תקופה [מתחיל ויום תקופה גומר] ולא מסיימי. אחרים אומרים ארבעה עשר יום מאי קסברי אי קא סברי יום תקופה גומר וכולי חג בעינן הא איכא אחרים בתקופת ניסן קיימי דכתיב שמור את החדש האביב ועשית פסח שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן. וליעבריה לאדר. תנא מלמעלה למטה קא חשיב והכי קאמר עד מעוטו מעברין ארבעה עשר יום. רבינא אמר לעולם אחרים בתשרי קיימי וקסברי אחרים כולי חג בעינן יום ראשון חג האסיף כתיב חג הבא בזמן אסיפה. שלש פעמים בשנה (כתוב ברמז שנ"ו). זכורך וכן את פני האדון (כתוב ברמז שנ"ז):