ילקוט שמעוני/שמות/רמז שפג
והיה על מצחו תמיד תנא דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשכה מאי טעמא כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה קל וחומר מציץ. ומה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד תפילין שיש בהן הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה הלכך מדבר דכיר להו. תניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר עודנו על מצחו מרצה אינו על מצחו אינו מרצה, אמר ליה רבי שמעון כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. אמר ליה רבי יהודה הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה בצבור. מכלל דרבי שמעון סבר טומאה דחויה היא בצבור אמר אביי בנשבר הציץ כולי עלמא לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלא בסיכתא רבי יהודה סבר על מצחו ונשא. רבי שמעון סבר תמיד לרצון להם. מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מינם. מי לא בעי למיעל לבית הכסא. אלא תמיד מרצה הוא. ולרבי יהודה נמי הא כתיב תמיד ההוא שלא יסיח דעתו ממנו. דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין וכו'. ולרבי שמעון דאמר תמיד מרצה והא כתיב על מצחו ונשא ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא. ורבי יהודה לקבוע לו מקום מנא ליה מעל מצחו. ורבי שמעון נמי תיפוק ליה מעל מצחו אין הכי נמי. אלא על מצחו ונשא מאי עביד ליה אמר לך ראוי למצח מרצה לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה. ורבי יהודה נשבר הציץ מנא ליה נפקא ליה ממצח מצחו. ורבי שמעון מצח מצחו לא משמע ליה: