ילקוט שמעוני/שמואל ב/רמז קמב
ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע כל מי שיש לו זכות זוכה לחמשה דברים, כך אמרו רז"ל האב זוכה לבן בחמשה דברים בנוי ובכח בעושר בחכמה ובשנים, וכן אברהם ביצחק, בנוי מי האיש הלזה וכתיב ביוסף הנה בעל החלומות הלזה. בכח וישב יצחק ויחפור את בארות המים. בעושר ויגדל האיש. בחכמה הנה האש והעצים וגו'. בשנים שהיה בן ק"פ שנים. וכל מי שאין לו זכות נוטל כנגדן חמשה פורעניות שנאמר ואל יכרת מבית יואב, זב כנגד הכח שאין חלש ממנו, מצורע כנגד הנוי, מחזיק בפלך כנגד העושר שדומה לאשה שאינה טוה שאין לה מה לאכול, חסר לחם כנגד החכמה שנאמר לכו לחמו בלחמי, ונופל בחרב כנגד השנים. על שבעה דברים נגעים באים על שפיכות דמים דכתיב אל יכרת מבית יואב וכו' (כתוב ברמז ר"ל):
והמלך דוד הולך אחרי המטה. שנו רבותינו המלך מת לו מת אינו יוצא מתוך פלטין שלו. ר' יהודה אומר אם רצה לצאת אחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחרי המטה, אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם ונתפייסו שהיה דוד יוצא מבין האשים ונכנס לבין הנשים ובין הנשים ונכנס לבין האנשים שנאמר וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר:
דרש רבא מאי דכתיב ויקם כל העם להכרות את דוד כתיב להכרות וקרינן להבאות, בתחלה להכרותו ולבסוף להברות. אמר ר' יהודה אמר רב מפני מה נענש אבנר מפני שהיה בידו למחות בשאול ולא מיחה. ר' יצחק אמר מיחה ולא נענה, ושניהם מקרא אחד דרשו ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו, מ"ד לא מיחה ה"ק ידיך לא אסורות מאי טעמא לא מחית לפיכך כנפול לפני בני עולה נפלת. מאן דאמר מיחה אתמוהי קא מתמה הכמות נבל ימות אבנר מכדי מחיי מחית היאך כנפול לפני בני עולה נפלת. מאן דאמר מיחה אתמוהי קא מתמה הכמות נבל ימות אבנר מכדי מחויי מחית היאך כנפול לפני עולה נפלת. ולמאן דאמר מיחה מאי טעמא איענש א"ר נחמן בר יצחק ששיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה:
ואננכי היום רך ומשוח מלך והאשנים האלה בני צרויה קשים ממני. א"ר ששת חוצפא מלכוותא בלא תנא, רבי נחמן אמר חוצפא [אפילו] כלפי שמיא מהני, מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב לך עם האנשים:
ושמו מביפושת תאנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה, לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה:
ויאמר (אנשי יבוס) [להד לאמר] לא תבא הנה (כתוב ברמז כ"ח):
ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו. רב הונא רמי כתיב ויאמר דוד וישרפו באש, וכתיב וישאם דוד ואנשיו, לא קשיא כאן קודם שבא אתי הגתי כאן לאחר שבא אתי הגתי, דכתיב ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד, ומי שרי איסורי הנאה נינהו א"ר נחמן אתי הגתי בא ובטלה. משקל הככר זהב היכי מצי מנח לה, אר"י אמר רב ראויה לנוח בראש דוד, רבי יוסי בר חנינא אומר אבן שואבת היה בה דהוה דליא לה. ר' אליעזר אומר אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב וכו':
ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אמר לו הקב"ה אל תעלה אלא מאחוריהם ואין לך רשות לפשוט יד בהם אפילו קרובים לך עד שתראה את ראשי הבכאים מתנענעים, ולמה נתן לו סימן להראות מראשיהן ולא מאחריהם, א"ר ברכיה שכלם מלאים קוצים מראשיהן כלומר הואיל ואתם בצרה אף אני עמכם בצרה שנאמר עמו אנכי בצרה. מהו אז תחרץ דבר חתוך כמו שנאמר אם חרוצים ימיו, כיון שיצא היו הפלשתים קרבים ובאים וישראל רואין אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות, אמרו לו ישראל דוד מה אנו עומדים אמר להם מצווה אני מן האלהים שלא לפשוט יד בהן עד שאראה ראשי האלילנות מנענעים, (אמרו לו) ואם פושטים אנו יד בהם אנו מתים (אמר להם) מוטב נמות זכאים וצדיקים ולא נמות רשעים אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקב"ה. כיון שתלו עיניההם נענעו האלנותומיד פשטו יד כמו שכתוב ויעש דוד וגו'. אמר הקב"ה למלאכים ראו מה בין דוד לשאול שאול עומד ונשאל באורים ותומים, והפלשתים באים עליו והניח את האורים ואת התומים וברח ואמר לכהן אסוף ידך:
ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף, ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא תשעים אלף זקנים מינה דוד באותו היום הה"ר בחור כל בחור את בחור. וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וגו' ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה. אמר ליה אחיתופל לדוד היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשאו הלוים את ארון אלא בכתף שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. חזר דוד והעלו בכתף שנאמר ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל עשיה ויאול שמעיה ואליאל ועמינדב וגו' כמשפט וגו' כאשר צוה משה כדבר ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן:
רבי ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום אחד ולא מינה אחיתופל עמהם והוה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף להון לארעא שלח דוד ואייתי לאחיתופל, אמר ליה לית את אומר לי מה נעביד לדין ארונא דהוה טעין כהניא לרומא וטריף להוא לארעא, אמר ליה שאל לאילין חכימיא דמניתא, אמר ליה דידע למוקמיתיה ולא מוקים ליה יהא סופיה למחנקא אמר מיליא דמינקייא אמרין בכל יומא בכנישתא לא הוית ידעית ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, וכן אתה מוצא בשעהה שבא דוד לחפור תמליא של בית המקדש חפר חמש עשרה מאות אמין ולא אשכח תהומא ובסופא אשכח חד עציץ ובעא מרמיתיה אמר ליה לית את יכיל לי, אמר ליה למה אמר ליה דאנא הכא כביש על תהומא, אמר ליה ומן אימת את הכא אמר ליה מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני ואמר אנכי ה' אלהיך וזעת ארעא ושקעת ואנא יהבית הכא כביש על תהומא, אעפ"כ לא שמע ליה וכיון דרמייה סליק תהומא בעי משטפי עלמא, והוה אחיתופל קאי תמן אמר כדון דוד מת ואני מלך, אמר דוד מאן דחכים למוקמתיה ולא מוקמיתיה יהיא סופיא מתחנק אמר מה דאמר ואוקימתיה התחיל דוד עולה ואמר שיר המעלות אעפ"כ הוה סופיה מתחנקא, הדא הוא דמתלא אמר צריך בר נש חשש על (נ) לווטתא דרבא אפילו על מגן. ר' שמואל בר רב יצחק אמר מגלה שמסר שמואל לדוד אמרה אחיתופל לדוד ברוח הקדש, מה הוה אחיתופל עבד הוה עבד הוה בר נש מימליך מילא ביה והוה אמר ליה זיל ועביד הכין והכין ואין לית את מאמין לי זיל ושאל באורים ותומים והוה אזיל ושאיל ומשכח הכין, הדא הוא דכתיב ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש קרי ולא כתיב שלא יכלו הכתובים לקרותו איש:
ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמוטו הבקר. אמר הקב"ה ארון נושא את נושאיו עצמו לא כל שכן:
ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם האלהים על השל, ר' יוחנן ור"א, חד אמר על עסקי של וחד אמר על שעשה צרכיו בפניו. וימת שם עם ארון. מה ארון קיים לעולם אף עוזה בא לעולם הבא. ויחר לדוד א"ר אלעזר שנשתנו פניו כחררה, אלא מעתה כל היכא דכתיב ויחר הכי נמי, התם כתיב אף הכא לא כתיב אף. דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות דכתיב זמירות היו לי חקיך, אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישארו ויהו אתיה בעגלה:
ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא, וכתיב שבעה פרים ושבעה אילים, א"ר פפא בר שמואל על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא. ועל כל שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים, כתיב גורן כידון וכתיב נכון, בתחלה כידו ולבסוף נכון:
ויביאו את ארון האלהים ויציגו אותו וגו' ויתן לפני (האלהים) ארון ה' וגו' ולהזכיר ולהודות בשחר היו אומרים הו'דו לה' קראו בשמו עד אל תגעו במשיחי. בין הערבים היו אומרים שירו לה' כל הארץ עד ויאמרו כל כל העם אמן והלל לה', וכלך היו עושים ארבים ושלש שנים. עד שהביאו שלמה לבית עולמים, ובברחו מפני אבשלום בנו יצא עמו עד שעלה במעלה הזיתים ונשאל באורים ותומים ונסתלק אביתר מן הכהונה הגדולה ונכנס צדוק הכההן תחתיו והחזירו את הארון למקומו, אבל אהל מועד שעשה משה במדבר ומזבח הנחשת שעשה בצלאל בן חור ואש שירדה מן השמים בימי משה שם בבמה אשר בגבעון שנאמר ואלת צדוק הכהן ואחחיו הכהנים לפני משכן ה' בבמה אשר בגבעון:
ברך ה' את בית עובד אדום. מפני התרעומת, וזה אחד מן הדברים שהיו ישראל מתרעמים עליהם והיו אומרים מיני פורעניות הם. ואלו הם הקטורת והארון והמטה. אמרו הקטורת הזה של פורענות הוא, היא הרגה נדב ואביהוא, היא הרגה מאתים וחמשים איש, לכך ידעו שהיא של כפרה שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר. אמרו הארון הזה של פורענות הוא הכה את עוזה ואנשי בית שמש לפיכך ידעו שהוא של ברכה שנאמר ברך ה' את בית עובד אדום. אמרו המטה הזה של פורענות הוא הביא עשר מכות על המצרים במצרים ועשר על הים לפיכך ידעו שהוא של נסים שנאמר ומטך אשר הכית בו וג':