ילקוט שמעוני/עמוס/רמז תקמז
וישראל גלה יגלה. כתיב בעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם והיא אז (י) שנת (שלש) [ארבע] לאחז אפשר לומר כן, אלא מלמד שהיה גזרה גזורה כן בימי עמוס (יא) שנתים לפני הרעש, ואומר וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, כיוצא בו שבועים שבעים נחתך על עמך, רבי יוסי אומר שבועים שבעים משחרב בית ראשון עד שחרב בית שני שבעים לחרבנו וארבע מאות ועשרים לבנינו, ומה תלמוד לומר שבועים שבעים שהיתה גזרה גזורה קודם שבעים שנה, כיוצא בו (יב) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ואומר בשנת שש מאות שנה לחיי נח, אפשר לומר כן אלא שהיתה גזרה גזורה כן קודם עשרים שנה:
נשבע אדני ה' בגאון יעקב וגו'. שנו רבותינו אוצרי פירות ומלוי ברבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים עליהם הכתוב אומר נשבע אדני ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם:
והבאתי השמש בצהרים. אמר אבי יוחנן זה יומו של יאשיהו:
והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה וגו' ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר. מה חג אסור בעשית מלאכה אף אבל כן, ומה חג שבעה אף אבל שבעה, אשכחן רגל וכו' עצרת דחד יומא, לשמועה רחוקה:
והשלחתי רעב בארץ. שנו רבותינו כשנכנסו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם אדני ה' והשלחתי רעב בארץ וגו', וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. דבר ה' זה הלכה. דבר ה' זה הקץ. דבר ה' זה נבואה. מאי ישוטטו אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור על בתי כנסיות ובתי מדרשות לידע אם טמאה אם טהורה ואין מבחינין לה. אם טמאה אם טהורה בהדיא כתיב בה מכל האוכל אשר יאכל, אלא לידע אם ראשונה אם שניה, הא נמי מתניתא היא דתנן השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחלה. משום שהתנור תחלה, מספקא להו מאי דאמר רב אדא בר אהבה לרבא, ולחזייה לתנורא כמאן דמליא טומאה ותהוי פת ראשונה, אמר ליה לא סלקא דעתך דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס. ר' שמעון בן יוחאי אומר ח"ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה תלמוד לומר ישוטטו לבקש את דבר ה' שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד:
לא רעב ללים (כתוב ברמז קנ"ד):