ילקוט שמעוני/ישעיהו/רמז שצד
תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם, אלפים תהו, אלפים תורה, אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו:
כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם. שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שנופל ושב הואמפילו, אבל הקב"ה אינו כן כי אם רואה אדם שהוא מתגאה הוא מפילו שנאמר כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ואומר גאות אדם תשפילנו. ואם רואה אדם שנפל עד שאול הוא מעמידו שנאמר מקים מעפר דל. וכה"א כי שחה לעפר נפשנו מה כתיב אחריו קומה עזרתה לנו, ואומר אם אמרתי מטהה רגלי וגו', ואף לאה שנואת הבית היתה ונתפקדה בבנים שנאמר וירא ה' כי שנואה לאה וגו':
חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. אמר רב הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל כאלו אעשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה, ושמואל אמר במה חשבתו לזה לא אלוה, מתי ב רב נחמן בפרקים שואל מפני הכבוד, תרגמה ר' אבא להא דרב במשכים לפתחו. אמר רבי אושיעא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. משל למלך ואיפרכוס שהיו נתונים בקרונין והיו בני המדינה מבקשים לומר למלך הימנון ולא היו יודעים אי זה המלך, מה עשה המלך דחפו והוציאו חוץ לקרונין וידעו הכל שהוא איפרכוס, כך בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש מה עשה הקב"ה הפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם, הה"ד חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא:
כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים וג'. כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קלל ישעיהו את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם מקרא זה ונגש [העם איש (באחיו [באיש] ואיש ברעהו ירהבו וגו'. י"ח קללות מאן אינון דכתיב כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה וגו'. משען אלו בעלי מקרא. משענה אלו בעלי משנה כגון רב יהודה בן תימא וחבריו, ופליגי בה רב פפא ורבינא חד אמר שש מאות סדרי משנה וחד אמר שבע מאות סדרי משנה. כל משען לחם אלו בעלי גמרא. משען מים אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים, גבור זה בעל שמועות. ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. שופטזה דיין שדן דין אמת לאמתו. ונביא כמשמעו. וקוסם זה מלך שנאמר קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו. זקן זה שראוי לישב בישיבה. שר חמשים זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשה תורה אל תקרי חמשים אלא חומשים. דבר אחר שר חמשים כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו מנין שאין ממנין פרנס על הצבור בפחות מחמשים שנאמר שר חמשים. ונשוא פנים זה שנושאין פנים לדור בעובור, למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא. למטה כגון רבי אבהו בקסרין, ויועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים דכתיב בחזקיה ויועץ המלך וגו' (ועבר ניסן בניסן), חכם זה המחכים את רבו. חרשים זה שבשעה שהוא פותח בתורה נעשין הכל כחרשין. ונבון זה המבין דבר מתוך דבר. לחש זה שראוי למסור לו דברי תורה שנתנו בלחש:
ונתתי נערים שריהם, אלו בני אדם שמונוערין מן המצות. ותעלולים ימשלו בם אמר רבי אחא בר יעקב אלו תעלי בני תעלי. ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן. מאי ירהבו וגו' יבואו בני אדם שמנוערין מן המצות וירהבו באותם שמלאים מצות כרמון, מאי והנקלה בנכבד ליבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות (כתיב ברמז ער"ה):
כי יתפש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו, אמר רב קטינא אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמונה. שמלה לכה דברים שבני אדם מתכסין בהם כשמלה. והמכשלה הזאת דברים שאין בני אדם יכולין לעמוד עליהם אלא אם כן נכשלים בהם:
ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש אין ישא אלא לשון שבועה כדכתיב לא תשא. לא אהיה חובש בית המדרש, (ובידי) [ובביתי] אין לחם ואין שמלה אין בידי לא טעם משנה ולא גמרא, ודילמא שאני התם דאי הוה אמר להו גמירנא ולא גמיר הוו אמרי ליה אימא לן מילתא. הוה מצי אמר להו גמר ושכח מאי לא אהיה חובש כלל כלל. איני והא אמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש מבקש משפט עושה אמונה ואסלח לה, לא קשיא הא בדברי תורה הא במשא ובמתן. הכרת פניהם ענתה בם. הדא הוא דכתיב ולא עצר כח ירבעם, א"ר שמואל בר נחמני אתה סבור שירבעם ניגף ולא ניגף אלא אביה, ולמה ניגף אמר רבי אבא בר כהנא על (ידי) שהעביר הכרת פניהם של ישראל שנאמר הכרת פניהם ענתה בם: