ילקוט שמעוני/ירמיהו/רמז שיט
גדול העצה ורב בעליליה וכו' עד לתת לאיש כדרכיו וגו', אתה מוצא במחשבה שחשבו המצריים לאבד את ישראל בה אני מאבדם, הם חשבו לאבד במים בני דכתיב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו בה אני מאבדם דכתיב וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, ואומר בור כרה ויחפרהו, ואומר ישוב עמלו בראשו, ואומר כורה שחת בה יפוול, ואומר חופר גומץ בו יפול, ואומר מסיע אבנים יעצב בהם, וכן שלמה אומר מפרי פי איש תשבע בטנו, וכן ישעיה הוא אומר כעל גמולות כעל ישלם, ואומר ומדותי פעולתם ראשונה, ואומר שלמו לה כפעלה, ואומר כי בדבר אשר זדו עליהם. ארשב"ל עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסבבין אותו ליום הדין, ועל דבר זה נענשה בתו של ר' יוחנן בן תרדיון, דא"ר יוחנן פעם אחת היתה מהלכת לפני גדולי רומי אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דקדקה בפסיעותיה והושיבוה בקובה וכשהוציאוה צדקה עליה את הדין ואמרה גדול העצה וגו' אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם: