ילקוט שמעוני/ירמיהו/רמז רעט
מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת. אמר רב תשובה נצחת השיבוהו כנסת ישראל לנביא, א"ל נביא לישראל חזרו בתשובה אבותיכם שחטאו היכן הם, א"ל ונביאים שלא חטאו היכן הם, שנאמר אבותיכם איה הם והנביאים הלעולם יחיו, ואעפ"כ חזרו והודו לו שנאמר אך דברי וחוקי אשר צויתי את עבדי הנביאים וגו' וישובו וגו', ושמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו א"ל חזרו בתשובה, א"ל עבד שמכרו רבו והאשה שגרשה בעלה יש להם זה על זה כלום. אמר לו הקב"ה לנביא לך אמור להם כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, היינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב דוד עבדי, נבוכדנאצר עבדיי, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העוולם שעתידים לומר כן לפיכך הקדים הקב"ה וקראו עבדי עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי:
מדן נשמע נחרת סוסיו. ע"א מכה לפניה ומכה לאחריה, מכה מלפניה וירדוף עד דן, ומאחריה מדן נשמע נחרת סוסיו:
כי הננני משלח בכם נחשים צפעונים. אמר הקב"ה לישראל בני אם אין אתם עושים רצוני כשם שנתגרה הנחש באדם וחוה ואבדן מן העולם כך אני מגרה בכם את העו"א שנמשלו כנחשים שנאמר קולה כנחש ילך, אם ישוך הנחש בלא לחש. אשר אין להם לחש, שלא אשמע תפלה שיתפללו עליהם, כשם שאמר לירמיה ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, אבל אם עשיתם ארצוני חייכם כשם שביישתי לנחש ואררתי אותו שנאמר ארור אתה מכל הבהמה כך אני עתיד לאררן ולביישן, שנאמר יראו גוים ויבושו מכל גבורתם ישמיו יד על פה ואזניהם תחרשנה ילחכו עפר כנחש כזוחלי ארץ. מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי, עלי הוא דוינו של ביתי:
הנה קול שועת בת עמי, א"ר יוחנן הלשון הזה משמש שלש לשונות, שועה, זעקה, נאקה. שועה הנה קול שועת בת עמי. זעקה ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. נאקה וישמע אלהים את נאקתם, ר' הונא בשם רבי יוסי לשון פרפור הוא זה ונפש חללים תשוע. ונאק נאקת חלל, מה היו אומרים הה' אין בציון אם מלכה אין בה, אילו היה בה לא היו גולין:
על שבר בת עמי השברתי. משל לבן מלך שבקש להגביה אבן, כיון שבא להגביה אותה נפלה עליו ושברתו ושמע המלך שנשבר בנו התחיל אומר נשברתי, אמרו בני פלטין שלו בנך נשבר ואתה אומר נשברתי כו', ומהו קדרתי ושמה החזיקתני, משל לחכם שלא ראה אבל מימיו והיה לו בן אחד ומלת, קרא לתלמידיו א"ל בבקשה מכם הראו לי היאך בני אדם מתאבלים, א"ל אבל קורע בגדיו וכו' (כתוב ברמז תכ"ב):
מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה וגו'. א"ר אחא כיון שחרבה ציון וירושלים ובית המקדש ונשרף ההיכל ויצאו ישראל בקולרין היו מבקשים לבכות ולא הניחום השונאים אלא היו רודפים אותם ומכין אותם על צואריהם שנארמ על צוארינו נרדפנו, וכין שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ושתיה ונפנו אלו לבכיה, ועליהן ירמיה מקונן בכה תבכה בלילה, אמרו ישראל לירמיה נעשה תנאי בינינו אנו ואתה שאתה נתון ברוחה דכתיב קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע, הוי בוכה ביום ואני בוכים בלילה, וכן עשו, ירמיה היה בוכה ביום ואומר ארור היום אשר יולדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך, אמר הקב"ה ישראל בוכים בלילה וירמיה בוכה ביום ואני אבכה ביום ובלילה שנארמ ואבכה יומם ולילה (על) [את] חללי בת עמי. ד"א אמר הקב"ה נתתי תורה לישראל שהם עוסקים בה שנאמר והגית בו יומם ולילה לכך נאמר ואבכה יומם ולילה. ד"א מי יתן ראשי מים מהו מים הנחתי עולם תהו ובהו כשם שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ואין ראשי שנאמר כאן אלא ברייתו של עולם שנאמר בראשית ברא אלהים. ד"א מי יתן ראשי מים, אמר הקב"ה הלואי לא ירדתי להר סיני ולא נתתי להם תורה שיעברו עליה ויענשו בה, ואין ראשי אלא תורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכי. בא וראה משה מקלסן מי יתן והיה לבבס זה להם, וירמיה אמר מי יתן ראשי מים. אמר דניאל והוא מהשנא עדניא וזמניא, כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ויושע ה' ביום ההוא, כשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה נתנני ה' בידי לא אוכל קום. וכשיצאו ממצרים היתה יהודה לקדשו, וכשיצאו מירושלים סורו טמא קראו למוו, כשיצאו ממצרים הים ראה וינס, וכשיצאו מירושלים על נהרות בבל וגו', כשיצאו ממצרים ההרים רקדו כאילים, וכשיצאו מירושלים ראיתי את ההרים והנם רועשים, כשיצאו ממצרים ואתם הדבקים הב' אלהיכם, וכשיצאו מירושלים דבק לשון יונק אל חכו בצמא, כשיצאו ממצרים וענן ה' עליהם יומם, וכשיצאו מירושלים סכותה בענן לך, כשיצאו ממצרים בשירה יצאו אז ישיר משה, וכשיצאו מירושלים בבכיה מנלן בכה תבכה בלילה: