ילקוט שמעוני/יחזקאל/רמז שנח
הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו א"ל חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו, א"ל הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מהו ענשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו הה"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. חבול ישוב גזלה ישלם אע"פ שגולה ישלם רשע (ברמז קס"ה). והוליד בן פריץ, בעא מיניה חמא אבוה דר' יוסף מרבא בר נתן מנא הא מילתא דאמור רבנן מי שנתחייב שתי מיתות בית דין נדון בחמורה דכתיב והוליד בן פריץ שופך דם ועשה אח מאחד מאלה והוא את כל אלה לא עשה כי גם אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא וגו' ואל הגלולים נשא עיניו זו עבודת אלילים בסקילה, וכתיב מות יומת דמיו בו והוא בסקלילה. דרש ר' אחא מאי דכתיב על ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבותיו, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל שלא הלך בקומה זקופה, את אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות של חברו, ואל אשה נדה לא יקרב שלא נהנה מקופה של צדקה, וכתיב צדיק הוא חיה יחיה, כשהיה ר"ג מגיע לפסוק זה היה בוכה אמר מאן דעבד לכלהו הוא דחיי הא חד מנייהו לא, א"ל ר"ע אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה בכלהו אין בחד מינייהו לא, אלא באחת מכל אלה הכי נמי באחת מכל אלה. כי לא אחפוץ במות המת (כתוב ברמז צ'):
מה אמך לביא בין אריות רבצה אומה זו נמשלה כחיות והיינו דכתיב כי חיות הנה, מאי חיות אילימא חיות ממש אטו חיה לא צריכא חיה אחריתי להולידה, אלא כך אמרו לו אומה זו נמשלה לחיה, יהודה גור אריה, דן (גור אריה) [יהי דן נחש], נפתלי אילה שלוחה, יששכר חמור גרם, יוסף בכור שורו הדר לו, בנימין זאב יטרף, דכתיב ביה כתיב ביה ודלא כתיב ביה כתיב ביה מה אמך לביא וגו':
חי אני אם אדרש לכם, נשבע הקב"ה בימי יחזקאל דברים שלא להדרש לישראל, אימתי בשעה שבאו הזקנים לשאול ליחזקאל דברים וסלקן באו אנשים מזקני ישראל, כה אמר אדני ה' הלדרוש אותי אתם באים, א"ל יחזקאל רבש"ע ומה אתה מניחן, אין אתה נדרש להם אפילו בזכות התורה, א"ל ובזכות התורה אני נדרש להם שנאמר עוד זאת אדרש לבית ישראל, וכתיב וזאת התורה וגו'. ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו' וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל, היינו דכתיב משכו וקחו משכו ידיכם מע"א והדבקו במצות, ר' יהודה אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וכי יש לך אדם שמתבשר בשורות טובות ואינו שמח נולד לך בן זכר רבך מוציאך לחירות ואינו שמח, אלא מה תלמוד לומר ולא שמעו אל משה שהיה קשהה להם לפרוש מע"א, הדא הוא דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום, צום לפרוש מע"א:
וישא ידו להם. וכה"א כי אשא אל שמים ידי כשברא הקב"ה את עולמו לא לא ברא אלא במאמר ולא בשבועה, ומי גרם לו לישבע מחוסרי אמנה הם גרמו לישבע שנאמר וישא ידו להם:
וגם אני נתתי להם חקים לא טובים. תנא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש, ולא עוד אלא אפילו היה קורא ובא פוסק, לא פסק מאי, א"ר מיאשיה בריה דריב"ל כתיב וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, ר' אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' בזה. רב אסי אמר מהכא הוי מושכי העון בחבלי השוא, פסק מאי, א"ר אבהו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. א"ר שפטאי א"ר יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים. מתקיף לה רב משרשיא משום לדלא ידע לבסומי קליה משפטים לא יחיו בהם, אלא אמר רב משרשיא שני תלמידי חכמים שיושבים בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם וגו'. מי גרם לי שאני משמרת שני ימים טובים בסוריא על שלא שמרתי יום טוב אחד בארץ ישראל כתקנה, סבורה הייתי שאני מקבל שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחד, מי גרם לי שאני מפרשת שתי חלות בסוריא על שלא הפרשתי אחת כתקננה בארץ ישראל, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתיהן ואיני מקבלת שרא אלא על אחת, הוה קרי להון וגם אני נתתי להם חקים לא טובים: