ילקוט שמעוני/זכריה/רמז תקעג
שנו רבותינו שבועת הדיינין אם היא בלשונה נאמרה, אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכל העבירות שבתורה נארמ בהם ונקה וכאן לא ינקה, וכל עבירות נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרובו שנאמר ומבשרך לא תתעלם (ישעיהו נ"ח, ז') וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכןא נפרעין ממנו ומכל העולם כולו שנאמר אלה וכחש וגו', וכתיב על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה, וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולים לו שנים ושלשה דורות וכאן נפרעים ממנו לאלתר שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות לאלתר, ובאה אל בית הנגב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חברו וטוענו ומשביעו, ואל בית הנשבבע בשמי לשקר כמשמעו, ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותם שבועת שקר מכלה אותם, ואם אמר איני נשבע פוטרים אותו, ואם אמר הרי נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וכו' (כתוב ברמז י"ח). א"ר שמואל בר נחמני מלאכי חבלה אין להם קפיצה שנאמר משוט בארץ ומהתהלך בה ברם הכא ולנה בתוך ביתו. ויאמר זאת הרשעה כו' (בכתוב בעזרא ברמז תתרס"ח):
ואשא עיני וארא והנה שתים נשים. עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם כלו, וגסות הרוח לבבל לא נחית והא כתיב ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה וגו' ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער, וא"ר יוחנן בשם רשב"י זו היא חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל, (לעילם) [לבבל] נחית ברישא ואישתרבב להתם, דיקא נמי דקתני לבנות לה בית, והא אמר מר סימן לגסות הרוח עניות ועניות בבבל הוא דאיכא, מאי עניות עניות דתורה דכתיב אחות לנו קטנה, א"ר יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד: