ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תצט
או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים מה שלמים מיוחדין הנאכלין לשני ימים הנאכלין ליום אחד מנין ת"ל בשר. אין לי אלא ששיריה נאכלים עולה שאין שיריה נאכלין מנין. ת"ל זבח מיני זבחים יצאו העופות והמנחות שאינן מיני זבחים. עד שאתה מרבה לוג שמן של מצורע מנין ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לרבות את כולן. אחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה. אלא מה שלמים מיוחדים שישלהם מתירים בין לאדם בין למזבח כגון חטאת העוף שישילה מתירין לאדם ואין לה מתירין למזבח וכגון עולת העוף שיש לה מתירין למזבח ואין לה מתירין לאדם וכגון פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיש להן מתירין למזבח ואין להם מתירין לאדם. אתמה אני מוציא את הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שאין להם מתירין לא לאדם ולא למזבח. ר"ש אומר מה שלמים מיוחדין שהן על מזבח החיצון יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאינן על מזבח החיצון. ר' אלעזר אומר משום ר' יוסי פגל בנעשה מהן בחוץ פגול, בנעשה מהן לפנים לא פגל. שחט וקבל על מנת לזרוק מהן את הדם למחר לא פגל. שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים זרק את הדם ע"מ להקטיר אמורין למחר לא פגל שמחשבה בפנים בדבר שנעשה בחוץ אבל ע"מ לשפוך את הדם ולהקטיר אימורין למחר פגל שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. הנפש ולא הצבור. האוכלת ולא המאכלת, אוכלת אכילה בכזית עונה תשא עוני ישא לג"ש מה עונו ישא האמור להלן כרת אף עונו ישא האמור כאן בכרת. יכול יהא טמא מטמא בשר הקדש במשא. ודין הוא ומה אם אפר חטאת שיאן טבול יום מטמא במגע טמא מטמא במשא בשר הקדש שמבול יום מטמא במגע אונו דין שיהא טמא מטמא במשא. ת"ל אשר יגע במגעו מטמא ואינו מטמא במשא. אין לי אלא המטמאין את האדם מנין ת"ל בכל אשר יטמא, בכל טמא ואפילו במחוסר כפורים:
והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וגו' שאין ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לאיאכל אם אינו ענין לגופיה דאתי בק"ו ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כל שכן. וכי תימא אין מזהירין מן הדין היקישא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה. אי מהכאן בשרפה אף כל איסורין שבתורה בשרפה א"ק ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש שיאן ת"ל הנותר אלא לומר לך נותר בשרפה ואין כל איסורין שבתורה בשרפה. והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי לרבות עצים ולבונה. והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות את האמורין. אמורין מאשר לה' וטמאתועליו נפקא דתניא אשר לה' לרבות את האמורין, התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר באלו. חיבת הקודש דמכשרת מדאורייתא מנלן. אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף האי בשר דאיתכשר במאי אילימא דאיתכשר בדם והאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר אלא דאותכשר במשקי בית המטבחיא והאמר רבי יוסי בר' חמינא משקי בית המטבחיא לא דיין שהותלרו אלא שאין מכשירין אלא דאיתכשר בחיבת הקדש. ודילמא כדרב יהודה אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה. אלא מסיפא והבשר לרובת עצים ולבונה עצים ולבונה בני אכילה נינהו. אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכלא. ת"ר היו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשרו בטומאה שאין קרבן צבור חלוק. א"ר חסדא לא שנו א"א שנטמאה סכין [במת] [בטמא מת] דרחמנא אמר בחלל חרב או במת חרב הרי הוא כחלל וקא מטמא לגברא גופא דמעיקרא כי קא מייתי בטומאת הגוף קא מייתי. אבל נטמא סכין בטמא שרץ דלבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמא טהורין עבדי מטאין לא עבדי. מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת. אלמא קסבר טומאה דחויה היא בצבור. וכן אמר ר' יצחק טומאה דחויה היא בצבור רבא אמר טמאין נמי עבדי דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כל היכא דקרי ביה והבשר אשר וגו' קרי ביה כל טהור יאכל בשר וכל היכא דלא קרא ביה והבשר לא קרי ביה כל טהור יאכל בשר: