ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תסב
בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר בפנים או אין מחוסר אבר בפנים לאשחוטי ולאפרוקי לא קמיבעיא לן כי קמיבעיא לן לאפסולי מאי, תמים יהיה לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא, או דילמא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו מה מומא מאבראי אף חסרון מאבראי, ת"ש ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כוליות. ותניא אידך יסירנה לרובת בעל כוליא אחת, סברוה דכ"ע אין בריה באחת דהא מיחסר אבר מאי לאו [בהא קמיפלגי דמ"ס חסרון מבפנים שמיה חסרון ומ"ס ל"ש חסרון, לא] דכ"ע יש בריה באחת וחסרון בפנים שמיה חסרון ול"ק כאן שנבראת בב' וחסרו כאן שנבראת באחת מעיקרא. והא דומיא דג' קתני מה ג' מעיקרא אף א' מעיקרא אלא בשישבריה באחת קמיפלגי מ"ס יש בריה באחת ומ"ס אין בריה באחת. ורי"א דכ"ע אין בריה בא' וחסרון בפנים שמיה חסרון אלא כאן שחסרו קודם קבלה כאן שחסרו לאחר קבלה. ולאחר קבלה קודם זריקה שרי והתניא שה תמים זכר בן שנה שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה ומנין בקבלה והולכה והזיה תלמוד לומר יהיה שיהו כל הויותיו תמים ובן שנע, תרגמא אבן שנה. הכי נמי מסתברא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתיירו מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם ש"מ. ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה ובקבלה והולכה וזריקה הוי בן ב' שנים, אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים:
ואת החלב אשר עליהן ולא בשר שעליהן. אשר על הכסלים זה חלב אשר על הפקוקלת דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר להביא חלב שעל העוקץ. ואת היותרת על הכבד הדבר שקול יטול מן היותרת על הכבד או מן הכבד על היותרת, כשהוא אומר ואת היותרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה שיטול מן היותרת על הכבד ולא מן הכבד על היותרת. יסיר יותרת אף על פי שאין כליות יסיר כליות אף על פי שאין יותרת. יסירנה אפילו כוליא אחת. והקטירו אותו והקטירו והקטירם מה תלמוד לומר והקטירו אותו כשר ולא פסול והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים, והקטירם כולם כאחת. נאמר כאן אשה ולא נאמר לחם ונאמר למטה לחם ולא נאמר ריח ניחוח ונאמר למטה ריח ניחוח ולא נאמר לה' מנין ליתן את האמור בכולן בכל אחד ואחד תלמוד לומר אשה אשה לגזרה שוה. מה תלמוד לומר שלמים בבן בקר שלמים בבן צאן מפני שיש בבן בקר מה שאין בבן צאן וכו', בן הצאן נתמעט בנסכים בן הצאן נתרבה בצבור וכן הבקר נתמעט בצבור הא מפני שיש בבן בקר מה שאין בבן הצאן ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר צריך לומר שלמים בבן הבקר וצריך לומר שלמים בן הצאן. תנו רבנן פסה בזמנו לשמו כשר שלא לשמו פסול. בשאר ימותה השנה לשמו פסול שלא לשמו כשר. מנא הני מילי אמר אבוה דשמואל א"ק ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. וממאי דבמותר פסח כתיב דילמא במותר אשם כתיב. אמר רבא א"ק ואם מן הצאן דבר השוה בכל צאן, בכל אחר את אומר מן להוציא וכאן מן לרבות, אמר ר' מני ה"נ מן להוציא דליתיה בן ב' שנים וליתיה בנקבה. ומי מצית אמרת הכי דכי כתב האי במותר פסח כתיב הא כיון דכתיב אם כשב או עז לאו במותר פסח כתיב, ההוא מיבעי ליה לכדתניא כבש לרבות את הפסח לאליה. כשהוא אומר אם כשב להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. כשהוא אומר אם עז הפסיק הענין למד על העז שאינה טעונה אליה. והא מהכא נפקא מדאבוה דשמואל נפקא ואם מן הצאן קרבנו דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. ואכתי מדרב נפקא מנין למותר פסח שיקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ועזים מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים, אלא תלתא קראי כתיבי חד להיכא דעבר זמנו ועברה שנתו וחד להיכא דעבר זמנו ולא עברה שנתו וחד להיכא דלא עבר לא זמנו ולא שנתו. וצריכי דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא היכא דעבר זמנו ושנתו דאידחי ליה מפסח לגמרי אבלעבר זמנו ולא שנתו דחזי לפסח אימא לא. ואי כתב רחמנא הני תרתי משום דאידחי להו ממילתייהו אבל לא זמנו ולא שנתו דחזי לפסח אימא לא קמ"ל:
זכר או נקבה זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, והלא דין הוא ומה אם עולה שכשרה לבוא מן העוף לא כשרה לבוא טומטום ואנדרוגינוס שלמים (מן בן הבקר) שלא כשרו לבוא מן העוף אינודין שלא יכשרו לבוא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת בעולה שלא כשרה לבוא (זכרים כנקבות) [נקבות כזכרים] תאמר בשלמים שכשרה לבוא (זכרים כנקבות) [נקבות כזכרים], חטאת תוכיח שכשרה לבוא נקבות כזכרים ולא כשרה לבוא טו"א. לא אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבוא כל מין זכרים וכל מיני נקבות תאמר בשלמים שכשרו לבו אכל מיני זכרים וכל מיני נקבות. מעשר יוכיח שכשר לבוא כל מיני זכרים וכל מיני נקבות ולא כשר לבוא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה תאמר בשלמים שהוא אחד מאחד יכשרו לבוא טומטום ואנדרוגינוס, תלמוד לומר זכר או נקבה ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. כשב למה נאמר כשב להביא פסח לאליה כשהוא אומר אם כשב לרובת פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות של שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חוה ושוק אבל אין נאכלין אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן. בן עזאי אומר אין נאכלין אלא ללילה ואין נאכלין אלא צלי (כתוב ברמז תצ"ט):
אם כשב הוא מקריב ולד ראשון קרב ולד שני לא קרב, הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרבים, ולד דמאי אי דעולה ואשם זכרים הן ולאו בני אולודי נינהו. אי דחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלה. לאתויי ולד המעושרת למה לי קרא עברה עברה ליליף מעשר מבכור מה בכור לא קריב ליה ולר דלאו בר אולודי הוא אף מעשר כא קריב ולד דיליה. אצטריך סד"א אין דנין אפשר משאי אפשר קא משמע לן. הוא היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביאין שלמי נדבה. וםא תאמר כבר מעטתים מן הבקר שיכול לא יביא צבור בן הבקר שלמי נדבה שכן אינו מביא שלמים כיוצא בהן חובה אבל יביא צבור מן הצאן שלמי נדבה שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה תלמוד לומר הוא, היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביא שלמי נדבה, והקריב מזבח אף על פי ששחטן שלא לשמן אף על פי שלא סמך עליהן. אשה לשם אישים. לה' לשם מי שאמר והיה העולם. חלבו האליה תמימה להביא החלב הסמוך לאליה זה חלב שבין הפקוקלת דברי ר' (יהודה) [עקיבא]. ר' (עקיבא) [יהודה] אומר חלבו האליה מקיש אליה לחלב מה חלב בשני לאוין אף אליה בשני לאוין. אליה יכול יקיים בה מצות אליה תלמוד לומרתמימה, יכול יטלנה מן השדרה תלמוד לומר לעמת העצה. יכול עם העצה תלמוד לומר יסירנה יכנס לפנים מן העצה. את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב מה תלמוד לומר שיכול יתרבה כחלב דפנות. ודין הוא ומה אם בן הבקר שנתרבה בנסכים נתמעט בחלב דפנות בן הצאן שנתמעט בנסכים אינו דין שנתמעט בחלב דפנות. לא אם אמרת בבן הבקר שנתמעט באליה תאמר בבן הצאן שנתרבה באליה הואיל ונתרבה באליה נתרבה בחלב דפנות, תלמוד לומר המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות אין לך אלא מה שאמור בענין. משום ר' ישמעאל אמרו מפני שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו. והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים. לחם אשה לה' לומר לך חלבים שהן קרואים לחם. חלבו האליה (כתוב ברמז תמ"ג):