ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תלו
אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מייתי לה מבעל מום מה לבעל מום שעשה בו מקריבין כקרבין. א"ל רב אחא בריה דרבא יוצא דופן יוכיח שלא עשה מקריבין כקרבין ומותר להדיוט ואסור לגבוה מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה בעל מום יוכיח. מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקרבין יוצא דופן יוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה כל שכן טרפה שאסורה להדיוט תהא אסורה לגבוה. מה להצד השוה שבהן שכן מומן ניכר תאמר בטרפה שאין מומה ניכר משום הכי אצטריך קרא. וטרפה מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל. צריכא דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא מתכשר אמר רחמנא כל אר יעבור. ואי כתב רחמנא כל אר יעבור ה"א למעוטי היכא דנטרפה ולבסוף הקדישה אבל הקדישה ואחר כך נטרפה דבעידנא דקא קדשה הוה חזייה אימא תתכשר צריכא:
רבי יהודה אומר זאת היא העולה הרי אלו מעוטין פרט לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד. רבי שמעון אומר עולה אין לי אלא עולה כשרה מנין לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים והלן והיוצא והטמא והנותר ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו והניתנים למעלה שנתן למטה והנתנין למטה שנתן למעלה והנתנין בפנים שנתן בחוץ והנתנין בחוץ שנתנן בפנים והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מנין תלמוד לומר תורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. יכול שאני מרבה את הרובע והנרבע המוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן תלמוד לומר זאת, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקודש ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקודש. והא מהכא נפקא מהתם נפקא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא הנעבד וכו' ותו כלאים מהכא נפקא מהתם נפקא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה, תרי קראי צריכי חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים:
מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. אמר ר' שמעון מפני שיש ברובע שאין בנוגח ובנוגח שאין ברובע, רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה בו אונס כרצון, נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אין משלם את הכופר לאחר מיתה. יש ברובע שאין בנעבד ובנעבד שאין ברובע. רובע בין שלו ובין של אחר אסור. נעבד שלו אסור של אחרים מותר. רובע צפוייו מותרין נעבד צפוייו אסורין לפיכך הוצרך הכתוב לומר את כולן ואיפוך אנא מן הבהמה להוציא את הנעבד בן הבקר להוציא רובע ונרבע. התם מענינא דקרא גבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגבי בקר כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור. והדין תנא מייתי לה מהכא, דתנו רבנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטרפה הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן שנאמר כי משחתם בהם מום בם. מאי תלמודא חסורי מחסרא והכי קתני ומנין שאסורין שנאמר כי משחתם בהם מום בהם ואמר מר כל שהמום פוסל בו השחתה פוסלת בו ושאין המום פוסל בו אין השחתה פוסלת בו שנאמר כי משחתם בהם מום בם. ותנא דברי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת פסל, דבר ערוה דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. פסל פן תשחיתון ועשיתם לבם פסל. ומאן דאמר דנפקא ליה ממן הבהמה תיפוק ליה מכי משחתם בהם לא משמע ליה ומאן דנפקא ליה מכי משחתם בהם תיפוק ליה ממן הבהמה קסבר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט לזקן ולחולה ומזוהם. וההוא דנפקא ליה לרובע ונרבע ממן הבהמה זקן וחולה ומזוהם מנא ליה נפקא ליה מדתניא מן הכבשים ומן העזים תקחו הרי אלו מעוטין פרט לזקן ולחולה ולמזוהם. וההוא תנא דבי רבי ישמעאל סבר מן הכבשים ומן העזים תקחו אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי:
תקריבו מלמד שהיא באה נדבת שנים והלא דין הוא עולת העוף באה בנדר ונדבה ועולת בהמה באה בנדר ונדבה מה עולת העוף שהיא באה בנדר ובנדבה הרי היא באה בנדבת שנים אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה תבוא בנדבת שנים. או כלך לדרך זו מנחה באה בנדר ובנדבה ועולת בהמה באה בנדר ובנדבה מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה נדבת שנים. נראה למי דומה דנין דבר שכולו עולה לאישים מדבר שכולו עולה לאישים ואל תוכיח מנחה שאין כולה עולה לאישים. או כלך לדרך זו דבר שבא בחובת צבור מדבר שהוא בא חובת צבור ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת צבור תלמוד לומר תקריבו מלמד שהיא באה נדבת שנים. קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור, והלא דין הוא מנחה באה בנדר ובנדבה ועולת בהמה בנדר ובנדבה מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה בנדבת צבור אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה לא תבוא בנדבת צבור. לא אם אמרת במנחה שאינה באה נדבת שנים תאמר בעולת בהמה שהיא בעה נדבת שנים. עולת העוף תוכיח שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור. לא אם אמרת בעולת העוף שאינה באה חובת צבור תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת צבור. שלמים יוכיחו שהן באין חובת צבור ואין באין נדבת צבור, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהיא באה חובת צבור לא תבוא נדבת צבור תלמוד לומר קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור. דין אחר ומה אם היחיד שאינו מביא עולת חובה בכל יום מביא אולת בהמה נדבה. צבור שמביא עולת חובה בכל יום אינו דין שיביא אולת בהמה נדבה. לא אם אמרת ביחיד שמביא מנחה נדבה תאמר בצבור שאין מביא מנחה נדבה, השותפין יוכיחו שאין מביאין מנחה ומביאין עולת בהמה נדבה. מה לשותפין אם מביאין עולת בהמה נדבה שכן מביאין עולת העוף נדבה, תאמר שיביא צבור עולת בהמה נדבה שכן אינו מביא עולת העוף נדבה. מה לצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה שכן אינה מביאה חובה תאמר שלא יביא צבור עולת בהמה נדבה שכן מביאה חובה הואיל ומביאה חובה יביאנה נדבה. מנחה תוכיח שהצבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהצבור מביאה חובה לא יביאנה נדבה תלמוד לומר קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור. דבר אחר את קרבנכם ממקום שהיחיד מביא משם צבור מביא עולה מה תלמוד לומר שיכול לא יהו כל הפוסלין האלו נוהגין אלא בעולת נדבה עולת חובה מנין. ודין הוא נאמר הכא עולת נדבה ונאמר הכא עולת חובה מה עולת נדבה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף עולת חובה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולת נדבה שאין לה חליפין תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין הואיל ויש להחליפין לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה תלמוד לומר עולה אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה כל הפסולין האלו נוהגין בה. מנין שינהגו בתמורה. ודין הוא נאמר הכא עולה ונאמר הכא תמורה מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף תמורה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולה שאין הקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע תאמר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה תלמוד לומר אם עולה לרבות את התמורה. מנין שינהגו בשלמים. ודין הוא נאמר הכא עולה ונאמר הכא שלמים מה עולה כל הפסולין האלו נוהגים בה אף שלמים יהו כל הפסולין האלו נהוגין בה. וק"ו הוא ומה עולה שכשרה להביא מן העוף כל הפסולין האלו נוהגין בה שלמים שלא כשרו להביא מן העוף אינו דין שיהו כל הפסולין האלו נוהגין בהן. לא אם אמרת בעולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים תאמר בשלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים לא יהו כל הפסולין האלו נהוגין בהן תלמוד לומר קרבנו לרבות השלמים. מן הבקר זהו שאמרנו להוציא את הטרפה. זכר ולא נקבה. כשהוא אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. והאל דין הוא ומה אם שלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים לא כשרו להביא טומטום ואנדרוגינוס. עולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת בשלמים שלא כשרו להביא מן העוף תאמר בעולה שכשרה להביא מן העוף ולא כשרה להביא טומטום ואנדרוגינוס. חטאת תוכיח שכשרה להביא מן העוף ולא כשרה להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת בחטאת שלא כשר להביא כל מיני זכרים תאמר בעולה שכשרה להביא כל מין זכרים. בכור יוכיח שכשר להביא כל מיני זכרים ולא כר להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת בבכור שקדושתו מרחם תאמר בעולה שאין קדושתה מרחם. מעשר יוכיח שאין קדושתו מרחם ולא כשר להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה תאמר בעולה שהוא אחד מאחד הואיל והוא אחד מאחד תכשר להביא טומטום ואנדרוגינוס תלמוד לומר זכר ולא נקבה. כשהאו אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס, תמים כשם שאם אינו תמים אינו לרצון כך אם אינו כענין הזה אינו לרצון. תמים יקריבנו תמים יקדישנו. רבי יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו. אמר ר' יוסי שמעתי שהמביא ושוחט תמיד של שבת שאינו מבוקר שהוא חייב חטאת ויביא תמיד אחר. אל לפתח אהל מועד מטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד. מהו אומר יקריב יקריב מנין אתה אומר נתערב עולה בעולה עולה בחולין עולה בתמורה יקריבו. תלמוד לומר יקריב יקריב. יכול אפילו נתערב בפסולין שאין כשרין ליקרב תלמוד לומר יקריבו אותו. אוציא את שנתערב בפסולין שאין כשר ליקרב מנין אפילו נתערב בחטאות הפנימיות שאלו בפנים ואלו בחוץ מנין אפילו נתערב בחטאות החיצוניות אוציא את שנתערב בחטאות החיצוניות שאלו למעלה ואלו למטה. מנין אפילו נתערב בשלמים ותודה אוציא את שנתערב בשלמים ותודה שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים ומנין שאפילו נתערב בבכור ומעשר ובפסח. אוציא את שנתערב בבכור מעשר ופסח שאלו במתן ארבע ואלו במתן אחת. יכול אפילו נתערב באשם תלמוד לומר יקריבנו לבדו הוא קרב ולא שנתערב באחרים, ומה ראית לומר עולה בעולה שהוא שם אחד, עולה בתמורה שהתמורה קרבה בעולה, עולה בחולין שיכול להקדיש את החולין ולעשותן עולה. יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול על כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. חייבי ערכין ממשכנין אותן. חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. חייבי עולה ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו'. ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך. למה לי מאותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכו' ותרתי זימני ל"ל חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב. דאי אשמעינן אמר ולא אפריש משום דלא קיימיה לדבוריה אבל אפריש ולא אקריב כל היכא דאתיתי' בי גזא דרחמנא איתיה. ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב משום דקא משהה ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דבור בעלמא הוא ולאו כלום הוא צריכא. ומי מצית אמרת דאמר ולא אפרשי הא נדבה כתיבוא ותניא אי זהו נדר ואי זהו נדבה נדר הרי עלי עולה נדבה הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו. אמר רבא משכחת לה באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותו:
האומר לא תכפר חטאתו עליו אביי אמר אינה מכפרת ורבא אמר מכפרת. היכא דאמר לא תקרב דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרא מאי טעמא יקריב אותו לרצונו כתיב. אלא כי פליגי דאמר תקריב ולא תכפר. אביי אמר אין מכפרת דהא אמר לא תכפר. רבא אמר מכפרת כיון דאמר תקרב כפרה ממילא קא אתי והדר ביה רבא:
אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנה כלל אף גזול דלית ליה תקנה כלל. רבא אמר מהכא קרבנו ואל הגזול. אימת אילימא לפני יאוש למה לי קרא אלא לאו לאחר יאוש ש"מ:
לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה. צפונה לפני ה' אין מצפון בבמה. וכי אי זו מדה מרובה מדת צפון או מדת סמיכה, מדת סמיכה מועטת ממדת צפון שצפון נוהג בקרבנות יחיד ובקרבנות צבור וסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד אם מעטתים מצפון מרובה לא אמעטם מסמיכה מועטת. אתה אומר בצד זה נתרבה צפון ונתמעט סמיכה. או בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון. סמיכה נוהג בקדשי קדשים ובקדשים קלים וצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים אם מעטתים מצפון מועט אמעטם מסמיכה מרובה. לפי שיש בסמיכה מה שאין בצפון ובצפון מה שאין בסמיכה צריך לומר לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה צפון לפני ה' אין צפון בבמה, לפני ה' וסמך אף על פי שסמך בחוץ יחזור ויסמוך בפנים:
תנו רבנן כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב הסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו של זבח ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם עון אשם ועל עולה עון (עולה) לקט שכחה ופאה ומעשר עני דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה. במאי קמיפלגי אמר ר' ירמיה בלאו דנבלה קמיפלגי מר סבר לאו מעליא הוא ומר סבר לא לאו מעליא הוא. אביי אמר דכולי עלמא לאו דנבלה מעליא הוא והכא בתעזוב קמיפלגי. מר סבר תעזוב מעיקרא משמע ומר סבר השתא משמע. מה בין במת יחיד לבמת צבור סמיכה ושחיטת צפון ומתנות סביב ותנופה והגשה. רבי יהודה אומראין מנחה בבמה וכהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים אבל הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה. סמיכה דכתיב לפני ה' וסמך. שחיטה בצפון דכתיב על ירך המזבח צפונה. מתנות סביב דכתיב וזרקו בני אהרן הכהנים וגו'. תנופה דכתיב והניף. הגשה דכתיב והגישה אל המזבח. אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה אין מנחה בבמה אין עופות בבמה. מאי טעמא וזבחו זבחי שלמים זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות. כהון דכתיב וזרק הכהן. בגדישרת דכתיב שבעת ימים ילבשם הכהן. כלי שרת דכתיב ולקחו את כל כלי השרת. ריח הניחוח דכתיב ריח ניחוח ריח ניחוח לה'. מחיצה לדמים. דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח. ושלא רחוץ ידים דכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. וסמך ידו ידו ולא יד עבדו, ידו ולא יד שלוחו, ידו ולא יד אשתו. כל הני למה לי צריכי. דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי עבד דלאו בר מצות הוא אבל שליח דבר מצות הוא ואשתו של אדם כמותו אימא לסמוך. ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמו אבל אשתו דכגופיה דמיא אימא תסמוך צריכא:
ידו ולא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. ידו על ראש ולא ידו על הצואר, על ראש ולא על הגבים. אוציא את כולן ולא אוציא את החזה ודין הוא ומה אם הראש שאין טעון תנופה טעון סמיכה חזה שטעון תנופה אינו דין שטעון סמיכה תלמוד לומר על ראש ולא על החזה. יכול אין טעון סמיכה אלא אולת נדבה עולת חובה מנין. ודין הוא נאמר הכא עולת חובה ונאמר הכא עולת נדבה מה עולת נדבה טעונה סמיכה אף עולת חובה טעונה סמיכה. לא אם אמרת בעולת נדבה שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה והואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה לא תטעון סמיכה תלמוד לומר עולה אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה זו וזו טעונה סמיכה. יכול אין טעונה סמיכה אלא עולת הבקר עולת הצאן מנין. ודין הוא נאמר הכא עולה מן הבקר ונאמר הכא עולה מן הצאן מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה אף עולת הצאן טעונה סמיכה. לא אם אמרת בבן בקר שנתרבה בנסכים תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים הואיל ונתמעט בנסכים לא יטעון סמיכה תלמוד לומר עולה אחדאולת הבקר ואחד עולת הצאן טעונה סמיכה. יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה תלמוד לומר העולה פרט לעולת העוף:
ונתרצה לו מלמד שהמקום רוצה לו, על מה המקום רוצה לו אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין מיתה בידי שמים כרת בידי שמים מלקות ארבעים חטאות ואשמות הרי עונשן אמור. אלא על מה המקום רוצה לו, על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. ר' שמעון אומר ונרצה לו ולזבחו אף על פי שלא סמך נרצה הזבח. נרצה לו לכפר עליו במכפר אי זהו מכפרו זה הדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר. אין לי אלא דם הטהור דם הטמא מנין כשהוא אומר ונשא אהרן את עון הקדשים אי זה עון הוא נושא אם עון פגול הירכבר נאמר פגול הוא לא ירצה, אם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה, הא אי זה עון הוא נושא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. אין לי אלא עון הדם הקומץ והלבונה והקטורת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מנין תלמוד לומר לכל מתנות קדשיהם. אין לי אלא של אנשים של נשים מנין אין לי אלא של ישראל של גרים ושל עבדים מנין תלמוד לומר עון הקדשים ריבה. הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם מה תלמוד לומר וסמך ונרצה. לומר שאם עשה את הסמיכה שירי מצוה כאילו לא כפר עליו. רבי שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאין עליו אינו חייב באחריותו. מאי משמע אמר ר' יצחק בר (אבוה) [אבדימי] כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה. אמר רמי בר חמא סמיכה בכל כחו בעינן דאי סלקא דעתך לא בעינן בלכ כחו מאי קא עביד לסמוך. מיתיבי דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכו' עד נחת רוח לנשים ואס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. לא לעולם בכחו בעינן דאמר להו אקפו ידייכו. אי הכי הא דקתני התם לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי' דליתה לסמיכה כלל. הכי קאמר לא מפני שסמיכה חשובה בנשים דליתה לסמיכה כלל אלא כולה לעשות נחת רוח לנשים: