ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקכד
אשר לא עובד בה. נפטרו זקני ירושלים והלכו להם וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר. אשר לא (עבד בה) [משכה בעול] אין מום פוסל בה. ויהא מום פוסל בעגלה מק"ו ומה פרה שאין השנים פוסלות בה מום פוסל בה, עגלה שהשנים פוסלות בה אינו דין שיהא מום פוסל בה, שאני התם דכתיב אשר אין בה מום, בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה. ולא יהו שער עבודות פוסלות בה אלמה אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ובעגלה עד שתמשוך, שאני פרה דילפי עול עול מעגלה, עגלה נמי תיתי עול עול מפרה, הא מיעט רחמנא בה, בעגלה נמי כתיב בה, ההוא מיבעי ליה למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה, סלקא דעתך אמינא ליתי בקל וחומר מעגלה ומה עגלה שאין המום פוסל בה עבודה פוסלת בה קדשים שמום פוסלת בהן אינו דין שעבודה פוסלת בהן, איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה, אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים, כי איצטריך קרא להנך דפסלי בהו שנים, וקדשים דלא פסלי בהו עבודה מהכא נפקא מהתם נפקא עורת או שבור או חרוץ וגו' לא תקריבו וגו', מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה, איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דעבד בהו עבודת היתר אבל עבד בהו עבודת איסור אימא ליתסרו [צריכא], הא נמי מהכא נפקא ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' מכל אלה, אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב מקדשים שנעבדה בהן עבודה. איצטריך סלקא אמינא הני מילי היכי דעבד בהן כשהן חולין, אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו צריכא. שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה, מאי טעמא אמר רב פפא אי כתיב עבד וקרינן עבד [עד דעביד ביה איהו, אי כתיב עובד וקרינן עובד] אפילו ממילא נמי, השתא דכתיב עבד וקרינן עובד, עובד דומיא דעבד, מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה, והוא הדין הכניסה לרבקה ודשה כשרה, בשביל שתינק ותדוש פסולה. אל נחל איתן. אמר רבי (יונתן) [יוחנן] בן שאול מפי מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל, אמר הקב"ה יבוא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות, מאי פירות אילימא פריה ורביה אלא מעתה אזקן ואסרים הכי נמי דלא ערפינן, אלא מצות:
תנו רבנן מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך, ואומר שמעו הרים את ריב ה' והאתנים וגו'. אחרים אומרים [מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר] גוי איתן הוא וגו', ואף על פי שאינו איתן כשר. ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה, מ"ט גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. ומקומה אסור מלזרוע ומלהעבד, תנו רבנן אשר לא יעבד בו שלא יזרע לשעבר דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר להבא, אמר רבא להבא כולי עלמא לא פליגי דכתיב ולא יזרע, כי פליגי לשעבר, רבי יאשיה סבר מי כתיב ולא יעובד אשר לא יעבד כתיב, ורבי יונתן סבר מי כתיב אשר לא נעבד אשר לא יעבד כתיב, ורבי יונתן סבר מי כתיב אשר לא נעבד אשר יעבד כתיב. (ורבי יונתן סבר אשר לא נעבד) ורבי יאשיה אשר לשעבר משמע. ורבי יונתן אשר ריבויא הוא:
תנו רבנן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין, תלמוד לומר אשר לא יעבד בו מ"מ, אם כן מה תלמוד לומר ולא יזרע, לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע [אף כל שהיא בגופה של קרקע] יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים שאינה בגופה של קרקע. ואימא אשר לא יעבד כלל ולא יזרע פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא, אשר ריבויא הוא. מת מנלן דאסור [בהנאה] אתיא שם שם מעגלה ערופה, כתיב הכא ותמת שם מרים וכתיב התם וערפו שם את העגלה [מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה]. והתם מנלן, אמר רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. וערפו שם נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה מה עריפה האמורה להלן עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה אף עריפה האמורה כאן עורפה בקופיץ מאחוריה וקוברה ואסורה בהנאה:
ונגשו הכהנים בני לוי, מכלל שנאמר ושרת בשם ה' אלקיו אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין, תלמוד לומר בני לוי. כי בם בחר ה' אלקיך וגו' מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומין. לשרתו ולברך וגו' מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה. כל הכשר לדון כשר להעיד, לאתויי [מאי, לאתויי] סומא באחת מעיניו דתניא היה רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים, מקיש (דינים) [ריבים] לנגעים, מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום, ומה נגעים שלא בסומא דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומא, ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ודין הוא ממונו בג' גופו לא כל שכן, תלמוד לומר והובא אל אהרן הכהן הא למדת [שאפילו] כהן אחד רואה את הנגעים, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דריבים אפי' בסומין (כתוב ברמז תקנ"א). אמר ליה רב פפא לאביי לרבי מאיר דאמר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו ואמר רבי מאיר החשוד על דבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהנים ה"נ דלא דייני דינא, וכי תימא ה"נ והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, אימור דאמר רבי מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר. וכל זקני העיר ההיא ואפילו הן מאה, לפי שאמרנו להלן ג' וה' יכול אף כאן כן, תלמוד לומר וכל זקני העיר ההיא אפילו הן ק'. ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל על מקום עריפתה של עגלה, יכול יעלו מן הנחל ויאמרו תלמוד לומר בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל. הערופה (כתוב ברמז תפ"ד). מנא הא מלתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא, אמר רב ששת בריה דרב אידי אתיא מעגלה ערופה דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלמה תיהוי, וליחוש דילמא טרפה היא, אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא, וכי תימא מאי נפקא מינה האמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. אמר ריב"ל אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין, שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטרנוהו [ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו] בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר וענו ואמרו ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן על מקום עריפתה של עגלה ואומרים ידינו לא שפכו, וכי עלתה על דעתך שזקני ב"ד וכו' (כדלעיל). אמר ר' מאיר כופין ללויה. הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית, לא היה צריך לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה מתכפר לכם הדם:
עגלה ערופה אסורה בהנאה כפרה כתיב בה כקדשים. אין עורפין אלא ביום כפרה כתיב בה כקדשים. כפר לעמך אשר פדית ראויה כפרה זו שתכפר עד יוצא מצרים. כפר לעמך אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מלמד שהמתים צריכין כפרה, נמצינו למדין ששופך דמים חוטא [עד יוצא ממצרים]. אשר פדית ה' על מנת כן פדיתנו שאם נחטא אתה מכפר עלינו, ורוח הקדש אומר כל זמן שתעשו כך הדם מיכפר לכם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה' למה לי, לכדתניא הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצואר אף שופכי דמים מן הצואר, אי מה להלן בקופיץ [וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף], אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. ואתה תבער, בער עושי הרעות מישראל:
פרשת תצא:
כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר. על אויביך כנגד אויביך. ונתנו ה' אלקיך בידך אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלקיך נותנו בידך. ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה. וראית בשביה בשעת שביה. אשת אפילו אשת איש. יפת תואר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות. וחשקת בה אף על פי שאינה נאה. בה ולא בה ובחברתה. ולקחת לקוחין יש לך בה. לך לאשה שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו. והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. יפת תואר אין לי אלא בזמן שיא יפת תואר, מנין אף על פי שהיא כעורה, תלמוד לומר וחשקת בה אף על פי שאינה יפת תואר, ולקחת לך לאשה שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. והבאתה אל תוך ביתך ולא לבית אחר. כהן ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור. בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי דשרי שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי פליגי בביאה שניה, רב אמר מותר הואיל ואישתרי אישתרי ושמואל אמר אסור דהא הוי לה גיורת וגיורת לכהן לא חזיא. ואיכא דאמרי בביאה שניה כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי בביאה ראשונה, רב אמר מותר דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינן ביה וראית בשביה וכל היכא דלא קרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך לא קרינן ביה וראית בשביה: