ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתצט
ולקחת את המרצע. שומע אני בינו לבין עצמו תלמוד לומר והגישו אדוניו אל האלקים אצל הדיין שימסרנו למוכריו. המרצע בכל דבר שהוא רושם. ולקחת את המרצע מנין לרבות את הקוץ ואת הזכוכית ואת הקרומים של קנה, תלמוד לומר ולקחת דברי רבי יוסי בר יהודה. רבי אומר מרצע, מה מרצע מיוחד של מתכת אף אין לי אלא כל מן המתכת. המרצע זה מרצע גדול. אמר רבי אלעזר יודן בריבי היה דורש שאין רוצעין אלא במלת, (וחכמים אומרים אין כהן נרצע שמא נעשה בעל מום), ר"מ אומר (אף) [מן] הסחוס שהרי חכמים אומרים אין כהן נרצע כו' ואם במלת הוא נרצע היאך נעשה בעל מום, אלא מלמד שאין רוצעין אלא בגובה שבאזנו. אזנו נאמר כאן אזנו ונאמר להלן אזנו, מה אזנו האמורה להלן ימנית אף אזנו האמורה כאן ימנית ובגובה שבאוזן, באזנו (ובדלת) יכול בצד אדנו, תלמוד לומר באזנו ובדלת מגיד שנותן באזנו עד שמגיע לדלת (כתוב ברמז שט"ז):
והיה לך עבד עולם. כל ימי עולמו של (יובל) [אדון], אף הוא נמכר שלשים וארבעים שנה לפני היובל, מכאן אתה אומר עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת, נרצע לא את הבן ולא את הבת, מנין ליתן את האמור כאן להלן ואת להלן כאן, תלמוד לומר עולם עולם לג"ש. ואף לאמתך תעשה כן להעניק, יכול אף לרציעה תלמוד לומר ואם אמור יאמר העבד, ולא האמה:
לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר וגו'. מכאן אמרו שכיר עובד ביום וזה ביום ובלילה. (למען יברכך) [וברכך] יכול כשעומד ובטל תלמוד לומר אשר תעשה. ואף לאמתך תעשה כן (כתוב ברמז שי"ח):
תנו רבנן אלו נאמר אזנו בדלת הייתי אומר ירצענה לאזן מאבראי ויקדור כנגד אזנו בדל, תלמוד לומר לומר באזנו ובדלת קודר והולך עד שמגיע לדלת. דלת שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה, תלמוד לומר אל המזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בה. ורבי שמעון ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים שנאמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם:
כל הבכור אשר יולד בבקרך. מגיד שהבכור נאכל כל שנתו. אין לי אלא בכור תם, בעל מום מנין, תלמוד לומר כל הבכור. מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז מלמד שהבכור אסור בגיזה ובעבודה. אין לי אלא בכור תם, בכור בעל מום מנין, תלמוד לומר כל הבכור, אשר יולד פרט ליוצא דופן, בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך (מלמד שהבכור נאכל כל שנתו. אין לי אלא בכור, מנין לרבות כל אר הקדשים, תלמוד לומר כל הבכור), מכלל נאמר לא תעבוד ולא תגוז, מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה שאר כל הקדשים מנין, ודין הוא ומה הבכור שאין נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אסור בגיזה ובעבודה, שאר קדשים שנוהגין בכל הולדות ואינן יוצאין לחולין אלא בפדיון אינו דין שיהו אסורין בגיזה ובעבודה, לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו בבעל מום קבוע, תאמר בקדשים וכו', תלמוד לומר בבקרך ובצאנך. תקדיש ולא תעבוד ולא תגוז. הזכר (כתוב ברמז רי"ד):
רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר אל תקדיש, אי אפשר לומר תקדיש שכר נאמר אל תקדיש, ואי אפשר לומר אל תקדיש שכבר נאמר תקידש, הא כיצד מקדישו אתה [הקדש עלוי ואי אתה מקדיש] אותו הקדש מזבח. ורבנן לא תקדיש מיבעי ליה ללאו, תקדיש מיבעי ליה לכדתניא מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש. ור"י, אי לא מקדיש ליה לא קדוש קדושתו מרחם הוה וכיון דכי לא מקדיש ליה קדוש לא צריך לאקדושיה (כתוב ברמז תרע"ח). יכול אף הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח, תלמוד לומר אל תקדיש. או דבר שאתה למדו לדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו, מה בכור מיוחד שהוא קדשים קלים ונאכל לשני ימים ונוהג בבקר ובצאן אף איני מרבה אלא כיוצא בו ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור, תלמוד לומר בקרך וצאנך תקדיש. לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, לא יצא בכור אלא ללמד מה בכור מיוחד שהוא הקדש מזבח יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח. תניא לא תעבור בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים. ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז שלך ושל אחרים דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם. ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז פטר חמור. בשלמא לרבי שמעון היינו דכתיב תרי קראי, אלא לר' יהודה תרי קראי ל"ל, ותו לר' יהודה בכור אדם הכי נמי דאסור, אלא דכ"ע שורך למעוטי בכור אדם הוא דאתא, כי פליגי בצאנך, רבי יהודה לטעמיה דאמר שותפות נכרי חייבת בבכורה, וכי יאצט ריך קרא למישרי בגיזה ועבודה, ורבי שמעון סבר שותפות נכרי פטורה מן הבכורה, ולענין גיזה ועבודה לא איצטריך קרא, כי איצטריך קרא לפטר חמור. בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב שורך אטו צאנך אלא לר' שמעון שורך וצאנך למה לי קשיא: