ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשס
אשר אין בה מום. ויהא [מום] פוסל בעגלה מק"ו ומה פרה שאין השנים פוסלין בה מום פוסל בה, עגלה שהשנים פוסלות בה אין דין שיהא מום פוסל בה, ת"ל אשר אין בה מום, בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה. ולא יהו שאר עבודות פוסלות בה, אלמה אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסולה ובעגלה עד שתמשוך. שאני פרה דילפי עול עול מעגלה. עגלה נמי תיתי עול עול מפרה, הא מיעט רחמנא בה. בעגלה נמי כתיב בה, ההוא למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה. אמר רב יהודה הניח עליה עודה של שקין פסולה וכו'. מיתיבי עול אין לי אלא עול שאר עבודות מנין, אמרת ק"ו ומה עגלה שאין מום פוסל בה עבודה פוסלת בה, פרה שמום פוסל בה אינו דין ששאר עבודות פוסלות בה, ואם נפשך לומר נאמר כאן עול ונאמר להלן עול מה להלן שאר עבודות פוסלות בה אף כאן, מאי אם נפשך לומר, וכי תימא איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה, אי נמי קדשים יוכיחו שמום פוסל בהן ואין עבודה פוסלת בה, נאמר כאן עול ונאמר להלן עול וכו', וממקום שבאת מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך, תנאי היא [דאיכא דמייתי לה מעגלה] ואיכא דמייתי לה מגופה דפרה, דתניא עול אין לי אלא עול שאר עבודות מנין, ת"ל אשר לא עלה עליה עול מכל מקום, א"כ מה ת"ל עול, עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. ואימא אשר לא עלה עליה כלל, עול פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עול אין מידי אחרינא לא, אשר ריבויא הוא:
אשר אין בה מום. למה נאמר הא עד שלא נאמר יש לי בדין ומה מקודשין שאין מלאכה פוסלת בהן מומין פוסלין בהן, פרה שמלאכה פוסלת בה אינו דין שיהא מום פוסל בה. לא אם אמרת במוקדשין שעשיתן בטהרה לפיכך מום פוסל בהן, תאמר בפרה שעשיתה בטומאה לפיכך לא יהא מום פוסל בהן, הרי פסח יוכיח שעשיתו בטומאה ומום פוסל בו והוא יוכיח לפרה שאע"פ שעשיתה בטומאה יהא מום פוסל בה, לא אם אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע לפיכך מום פוסל בו, תאמר בפרה שאין לה זמן קבוע לפיכך לא יהא מום פוסל בה, ת"ל אשר אין בה מום. איסי בן (יעקב) [עקביא] אומר אשר אין בה מום למה נאמר, הא עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה מוקדשין שאין נפסלין בשחור ולבן מום פוסל בהן, פרה שנפסלה בשחור ובלבן אינו דין שיהא מום פוסל בה. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל אשר אין בה מום, שהיה בדין לעגלה שתסל במומין ומה מוקדשין שאין מלאכה פוסלת בהן מום פוסל בהן, עגלה (ערופה) שמלאכה פוסלת בה אינו דין שיהא מום פוסל בה, תלמוד לומר שאין אין בה מום, בה אין מום הא אם יש מום בעגלה הרי זו כשרה, ורבי יהודה בן בתירה אומר ומה חטאת העוף שמקריביה טהורין אין מום פוסל בה פרה שמקריביה טמאין אינו דין שלא יהא מום פוסל בה, ת"ל אשר אין בה מום, בה אין מום הא אם יש (בעבודה) [בעובדיה] הרי זו כשרה. א"ר יאשיה נמתי לפני רבי יהודה בן בתירא כיצד המום (בעבודה) [בעובדיה] הראני בין שתי אצבעותיו יוצא ולו שתי זנבות. אשר לא עלה עליה עול בעול שלא לעבודה הכתוב מדבר, ואם תאמר בעול של עבודה, אמרת קל וחומר ומה עגלה שאין המום פוסל בה עול פוסל בה. פרה שהמום פוסל בה אינו דין שיהא עול פוסל בה, הרי מוקדשין יוכיחו שהמום פוסל בהן ואין העול פוסל בהן והן יוכיחו לפרה שאע"פ שהמום פוסל בה לא יהא עול פוסל בה. לא אם אמרת במוקדשין שאין נפסלין בשחור ובלבן לפיכך אין העול פוסל בה, תאמר בפרה שנפסלת בשחור ולבן לפיכך יהא עול פוסל בה, ת"ל אשר לא עלה עליה עול בעול שאינו של עבודה הכתוב מדבר. ומנין לעשות שאר מלאכה כעול, אמרת קל וחומר ומה עגלה שאין המום פוסל בה עשה בה שאר מלאכה כעול, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שנעשה בה שאר מלאכה כעול, או חלוף ומה פרה שהמום פוסל בה לא עשה בה שאר מלאכה כעול, עגלה שאין המום פוסל בה אינו דין שלא נעשה בה שאר מלאכה כעול, ת"ל אשר לא עובד בה. דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון בתחלה ומה עגלה שאין המום פוסל בה עשה בה שאר מלאכה כעול, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שנעשה בה שאר מלאכה כעול. אשר לא עלה עליה עול, עול פוסל, נתן עליה ידו ועברה מכאן ולהלן הרי זו פסולה, היתה עוברת בנהר או עלתה במעלה או יורדת בירידה נתלה בזנבה לסעדה כשרה, סתם עינו פסולה, קשרה במוסרה כשרה, כפפה ונתנה בין קרניה הרי זו פסולה. פרש עליה מפני החמה ומפני הדבורים הרי זו כשרה, עשה לה סנדלין בשביל שלא תחלק הרי זו כשרה, שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר לדעת הבעלים פסולה, שלא לדעת הבעלים כשרה:
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. אותה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר. איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואיכא דאמרי בכהן גדול, בשלמא למ"ד בכהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר בכהן גדול מנא ליה, גמר חוקה חוקה מיום הכפורים. והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה כדתנן לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו. רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר אותה אותה לבדה. ותנא קמא נמי הא כתיב אותה, מאן תנא קמא רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא. מאי בינייהו איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה. ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה. לפניו לרב שלא יסיח דעתו ממנה, לשמואל שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. ולקח אלעזר הכהן לשמואל לאהדורי לאלעזר, לרב הוי מעוט אחר מעוט לרבות דאפילו בכהן הדיוט. ולקח הכהן עץ ארז וגו' לשמואל דאפילו בכהן הדיוט, לרב איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ולאו גופה דפרה נינהו לא ניבעי כהן כלל קא משמע לן. וכבס בגדיו הכהן בכהונו. וטמא הכהן עד הערב בכהונו לדורות. הניחא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט, אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול השתא כהן גדול בעינן בכהונו הדיוט בכהונו מיבעיא, מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ואסף איש טהור איש להכשיר את הזר. טהור להכשיר את האשה. והניח מי שיש לו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח: