ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשמט
והנפש אשר תעשה ביד רמה. תינוק שנתגדל בין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועבר על אבות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם א' ועל החלב א' ועל ע"א א'. ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפי רבי עקיבא הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה, אמר ליה רבי עקיבא הריני מוסיף על דבריך אי מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אף שוגג [שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה], א"ל הן וכ"ש שהוספת, אמר ליה לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד. מאי טעמא דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה. מקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה, ורבנן [האי תורה אחת מאי עבדי ליה], מיבעי ליה למדמקרי ליה רבי יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם וגו' הוקשה כל התורה כולה לעבודת אלילים מה עבודת אלילים דבר שחייבין על זדונה כרת וחייבין על שגגתה חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת. אמר רבי יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום, בשוגג לא מיחייב חטאת דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה. הוקשה כל התורה כולה לע"א מה עבודת אלילים עד שעביד מעשה בגופיה לא מיחייב, ה"נ, במזיד נמי לא מיחייב דתנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה, בלאו נמי לא מיחייב דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו, ואפילו למאן דאמר לוקין ליכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך, אתה למה לי, הוא ניהו דמחייב בבהמתו לא מחייב. רבי אומר העושה מצוה אחת [לשמה] אל ישמח לאותה מצוה לסוף שגוררת מצות הרבה, והעובר עבירה אחת אל ידאג לאותה עבירה לסוף שגוררת עבירות הרבה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה:
את ה' הוא מגדף. תנו רבנן מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן דברי רבי עקיבא, קסבר מיגו דבעי ליה למיכתב כרת בעלמא וכתיב כרת במקום קרבן שמע מינה מייתי קרבן, וקאמר להו רבי עקיבא לרבנן אמריתו מגדף לית ביה מעשה מהו מגדף אמרו ליה מברך את השם. אלא כרת דכתיב במגדף למה לי, אמרי ליה ליתן כרת במקלל, דכתיב במקלל ונשא חטאו וכתיב בפסח שני חטאו ישא מה להלן כרת אף כאן כרת. תנו רבנן את ה' הוא מגדף איסי בן יהודה אומר כאדם שאומר לחברו גדפת את הקערה וחסרת קסבר מגדף היינו מברך את השם. רבי אלעזר בן עזריה אומר כאדם שאומר לחברו גדפת את הקערה ולא חסרת. קבר מגדף היינו עובד ע"א, תניא אידך את ה' הוא מגדוף רבי אלעזר אומר באדם העובד ע"א הכתוב מדבר. וחכ"א לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך [השם]. תניא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי בדבר הזה זייפתי ספרי כותים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה [אמרתי להם] הרי הוא אומר הכרת תכרת וגו' בעולם הזה, עונה בה לעולם הבא. ולימא להו תרווייהו מהכרת תכרת, דברה תורה כלשון בני אדם. כתנאי הכרת בעוה"ז תכרת לעולם הבא דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי (אלעזר בן עזריה) [ישמעאל] והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי שלשה עולמות יש, אלא (הכרת) [ונכרתה] בעולם הזה, הכרת לעולם הבא, הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. בין לרבי (אלעזר בן עזריה) [ישמעאל] בין לרבי עקריבא עונה בה מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לכדתניא יכול אפילו עשה תשובה, ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא, מעמיה ועמה בשלום. ונכרתה הנפש ולא הצבור. ההיא כשהיא יחידה, ההיא ולא אנוסה ולא מוכרחת. הכרת תכרת ע"א קודם לכל הכריתות שבתורה, עונה בה לרבות בעל אוב או ידעוני, עונה בה אף לאחר מיתה:
כי דבר ה' בזה. זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר זה אפיקורוס [ד"א זה המגלה פנים בתורה]. ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו אמרו זהו דבר ה' בזה, ואפי' אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו זהו כי דבר ה' בזה. תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה. רבי נתן אומר כל מי שאינו משגיח על המשנה. רבי (נחמיה) [נהוראי] אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, רבי ישמעאל אומר זה העובד ע"א, כי דבר ה' בזה זה המבזה דבור שנאמר לו למשה בסיני אנכי ולא יהיה לך:
דבר אחר כי דבר ה' בזה. זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר, מכאן אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו אף על פי שיש בידו מצות הרבה כדאי הם העבירות לדחותו מן העולם. עונה בה כל המתים במיתה מתכפרין להם אבל זו עונה בה כענין שנאמר ותהי עונותם על עצמותם, או אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר עונה בה, וכן הוא אומר שחת לו לא בניו מומם, כשמומם בם אינם בניו וכשאין מומם בם בניו הם, רבי ישמעאל אומר עונה בה למה נאמר. לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים יכול אף ע"א תהא נפקדת על בנים ועל שלשים ועל רבעים, תלמוד לומר עונה בה, בה עון תלוי ואינה נפקדת לא על בנים לא על שלשים ולא על רבעים. רבי נתן אומר סימן טוב לאדם שנפרעין ממנו לאחר מיתתו [מת ולא נספד ולא נקבר אכלתו חיה או שירדו עליו גשמים הרי זה סימן טוב שנפרעים ממנו לאחר מיתתו], ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר בעת ההיא נאם יוציאו את עצמות וגו':
ויהיו בני ישראל במדבר. בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חללו. וימצאו איש מקושש עצים תולש מן הקרקע. או אינו אלא איש ושמו מקושש, תלמוד לומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש ומה תלמוד לומר וימצאו איש מקושש תולש מן הקרקע. אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא תולש הוה, רב אחא בר יעקב אמר מעמר הוה, למאי נפקא מינה כדרב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ל"ט ואינו חייב אלא על אחת מהם, מר סבר הא (מהנך) [מיהת] לא מספקן [ומר סבר הא מיהת לא מספקן]. תנו רבנן מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דביר רבי עקיבא. אמר ליה רבי יהודה בן בתירה עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ורבי יהודה בן בתירה גזרה שוה לא גמיר, אלא מהיכא הוה, מן המעפילים הוה. כיוצא בדבר אתה אומר ויחר אף ה' בם וילך מלמד שאף אהרן נצטרע דברי רבי עקיבא אמר ליה רבי יהודה וכו' (כדלעיל), אלא הא כתיב בם ההוא בנזיפא בעלמא. יודע היה משה רבינו שמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה רבינו אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב (כתוב ברמז רע"א):