יושר דברי אמת קונטרס השני ה

יושר דברי אמת לז

כי זה כלל גדול בכל ספרי קבלה שאין דמיון בין הרוחני והגשמי כלל וכלל. אפילו כמלא נימא כמ"ש בס' שערי אורה כמו שכותבין ראובן על איש ראובן ואין דמיון כלל בין האותיות המורים על ראובן ובינו כי האותיות הם בציורם על גבי נייר או קלף והוא אדם בגוף ובנפש רק לסימן, ויותר מזה הוא רחוק, אבל השי"ת רוצה לזכו' עמו ישראל לשיתדבקו ויתקרבו אליו מן המרחק הגדול שנתרחקו ונאצלו ממנו ונשתלשלו דרך כמה עולמות אין מספר עד בואם אל עולם העשי' בגוף ויש להשי"ת נחת גדול מזה שיתקרבו מהמרחק כאדם המתענג בבוא אליו בנו ממרחק גדול אחר זמן רב שלא ראהו זמן רב ויש לשניהם תענוג לאב ולבן, אבל איך אפשר זה ההתקרבות והוא ע"י אותיות התורה והתפלה כי השי"ת ברא עולמו בכ"ב אותיות התורה כמבואר בס"י וענין אותיות (השי"ת) הוא דרך משל בהבדלות אלפי אלפים עד אין חקר הדיבור היוצא מפי האדם שנקבע לו בה' מוצאות הפה ומהם כ"ב אותיות וכשאדם מדבר נאצל כל דיבור מנפשו אצילות רוחני וכל הנפש יוצא בהדיבור כמש"ה [שה"ש ה'] נפשי יצאה בדברו וכמ"ש בר"ח והוא כמדליק נר מנר ואפי' רבבות נרות יוכל להדליק מנר א' והנר במקומו עומד, כן ענין הבל היוצא מן האדם ע"י הדיבור נמצא הדיבור הוא אצילות נאצל מהנפש, אבל הוא מדרגה אחרונה כי בתחלה היא במחשבה י' בהרהור ה' ואח"כ בקול פשוט ו' ואח"כ בה' מוצאות הדבור ה' שני' והכל רוחני חיות הנפש המדברת וענין צורות האותיות המחשבה ואותיות הרהור ואותיות הדיבור א"א לכתוב לך כי לא אתי יודע עד מה מהם כלל וגם א"א להעלות לך על הכתב דברים כאלו, אבל ענין הכולל הוא כי כמו שאנו רואים בפה האדם כביכול מדבור הנקרא פי ה' נאצל חיות בעשרה מאמרות שנברא בהם העולמות ובמאמרים אלו נכללו כל הברואים וכל התורה כי התורה כלולה בעשרה דברות המכוונים לעשרה מאמרות כנודע וציור החיות הזה אין אנו יודעים כלל כמו שאין אנו יודעים ציור האותיות של האדם היוצאים מהבל פיו וא"א לראותם בתמונה כ"ש במחשבה רק השי"ת נתן לנו ציור במעשה הכתיבה כ"ב אותיות, והציור הזה אינו למעלה כלל רק בדרך משל כמו שאין בין ציור הגוף להנפש דמיון כלל רק הגוף הוא בציור והנפש מחיה אותו הציור ונראה אז כאלו הוא ג"כ בציור אבל הנפש בלעדי הגוף אינה וציור כלל רק עצם רוחני והשי"ת רצה דווקא בחכמתו בציור זה של הגוף שברא כדי שעי"ז ישרה עליו הרוחני שברא להחיותו כן ענין האותיות נתן לנו השי"ת ציורם בגופנים אלו דווקא באופן שרצה בחכמתו הסתומה והקדומה, ובציור הזה מתלבש בכל אות רוחני' וחיות א' פרטי המצטרף וע"י צירוף האותיות לתיבה הוא ענין שלם, ובזה יש טעם לכתיבת ס"ת ותפלין ומזוזות בקדושה ע"פ דת תורתנו הקדושה בכוונה נכונה כדי שישרה הרוחניות על גופי האותיות הנכתבים, ובהזכיר האדם האותיות מנענע החיות העליונה וכשמתדבק במחשבתו בתמימות להשי"ת מחזיר החיות שנשתלשל ממחשבה העליונה עד שבאה לדיבור והושם בפה האדם והוא משתוקק בדברי התפלה להשי"ת בזה מפריח האותיות לשרשם אם יזכה שיהיה במחשבה זכה באהבה ויראה וזה נקרא מ"נ, וזה אם יזכה שיוכל להמשיך רוחניות מלמעלה לדיבוריו להפריח האותיות למעלה כמ"ש בפרדס והביא זה בסי' שערי שמים בהקדמה ואם לאו אם הוא עכ"פ במחשבה זכה זה נקרא ג"כ מיחד שמיחד הדיבור למחשבה ועיקר בתמימות הלב להשי"ת כפי כחו והכל לעשות רצונו ולעשות נחת לפניו בהתאמצות העבודה כמש"ל שיש להשי"ת נחת מזה אף שאין יכולים [להשיג] (להשיב) רק שלא ישתוק וידום רק להתעורר ולהתאמץ בהתגברות רב על המחשבות הרעות כי באמת א"א להתגבר על היצה"ר כלל אם לא בעזר אלהים והשי"ת אינו עוזר אלא למענו כמש"ה [ישעי' מ"ח] למעני למעני אעשה, ממילא אם האדם רוצה להתקרב באמת אליו למען עשות נחת לפניו אזי באמת השי"ת בעוזרו אבל לא יעזור השי"ת לאדם כדי שיהיה לאדם נחת מזה כי כל ימי חייו הבל לפניו ר"ל אפילו התענוגים שנקראו חיים הבל לפני השי"ת אם לא יהיה למען השי"ת באהבה: וענין בירור הקדושה מהרע הוא נראה הכל באדם כפי מה שהוא מתברר א"ע מיצה"ר והמדות רעות כן לפ"ז הוא בירור חלקו בעולמות העליונים והקדוש' מהקליפה ועיקר הברור הוא בתפלה שאז אם זוכה יוכל לברר את מחשבתו שהוא עיקר הנפש וממילא יהי' הדיבור ברור וזך ונקי מכל סיג מחשבה רעה ואם אינו זוכה בכל התפלה יזכה במקצתה הכל לפי השעה והזמן והאדם, ודי לך בזה המעט המחזיק המרובה ועוד יוזכר לקמן מזה: