יוסף תהלות/לו
מזמור ל״ו עריכה
פסוק א עריכה
למנצח לעבד ה׳ לדוד נאם פשע לרשע. אפ׳ אפשר לפרש בחילוקי דינא דגרמי וגרמא בנזיקין, אך אכתוב העניין בקיצור מאד, וכבר ההקדמות כתובות באורך בקונטרוס[1] אהבת דוד דרוש טו״ב, ע״ש עיין שם באוךן. ויש לחקור במ״ש במה שאמרו פ״ק פרק קמא דע״ז דעבודה זרה (דף ד:): "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא שאם חטא יחיד". דאמאי אצטריך דוד הע״ה המלך עליו השלום לזה? והלא תשובה נברא קודם שנברא העולם. ותו, היה יכול להתקיים ברשע אחד יעשה תשובה, ואמאי הוצרך לזה דוד הע״ה, חסיד שבחסידים?
ואפשר, דהוה ס״ד סלקא דעתך דתשובה לא מועיל כי אם לרשע או לבינוני, אבל מי שהוא צדיק וחסיד וכל העם עונים אחריו מקודש, אם חטא לא תועיל לו תשובה. וטעמא, דהיצה״ר דהיצר הרע חייב במה שמפתה ומחטיא לאדם מדינא דגרמי, דבריא הזקא שיחטא. וכשהאדם מתודה ומתחרט, כל עונותיו ניתנים לשר עשו, ולזה תשובתו מועלת. אבל צדיק וחסיד, דאינו חייב שר עשו, דלא בריא היזקא שיחטא, אפי׳ אפילו שחטא, הו״ל הוה ליה גרמא בנזיקין ופטור. ולזה הוצרך דוד הע״ה, כי היה קדוש מאד ולאו בריא הזקא, ונתקבלה תשובתו. והטעם, דהיכא דרגיל ושכיח, אפי׳ בגרמא חייב, והעוונות ניתנים לשר שלו ויש תשובה.
ובזה נבוא אל הביאור: למנצח לעבד ה׳ לדוד, כלומר ששב בתשובה, כמו שדרשו רז״ל בשוחר טוב מז׳ מזמור ח״י. והיינו שאם חטא יחיד, יוכל לחזור בתשובה. וצריך לדעת, אמאי הוצרך דהע״ב דוד המלך עליו השלום[2] לזה? על זה אמר: הכרח גדול היה, ללמד ששר עשו חייב אפי׳ אם חטא איש חסיד וקדוש, דלא בריא היזקא ואינו חייב מדינא דגרמי, מ״מ מכל מקום אפי׳ הוא גרמא חייב, מט׳ מטעם דרגיל ומצוי. וז״ש וזהו שאמר: נאם פשע לרשע, הוא חייב בדין ונשא השעיר את כל עונותם. ונ״ט ונותן טעם: בקרב לבי, שכיח ורגיל, ואפילו גרמא חייב, וא״כ ואם כן בוידוי – השר שלו לוקח העוונות, והתשובה רצויה ומקובלת. ואם תאמר: מה עניין דינים אלו, גרמא או גרמי? הלא הוא עושה מצותו. לז״א לזה אמר: אין פחד אלהים, ולא עשה לקיים מצותו. והוא סבר דלכל הדברות – איש קדוש שחטא, דלאו בריא היזקא, לא תקובל תשובתו, וא״כ ואם כן אינו דינא דגרמי. וז״ש כי החליק אליו בעיניו, ר״ל רוצה לומר שהוא מחלק בין גרמי לגרמא היכא דברי היזקא, וז״ש למצוא עונו, דהעון כמו מציאה, פירוש דאינו בריא הזקא; ובחילוק זה כי החליק – נתחזק לשנוא. אבל דברי פיו און ומרמה, דאף גרמא ברגיל ושכיח חייב. ועוד מתחייב, לפי שהוא מיעץ למצוה ומזמין לו עבירה. וזה שאמר: חדל להשכיל להיטיב, כלומר, שמראה כי חדל מהרע, ואדרבא הוא רוצה להשכיל להיטיב, ותהי להפך. און יחשוב על משכבו, שהוא ממעט העון שאינו איסור גמור, רק שהוא דרך לא טוב, וכמו שפירשו הראשונים, וכל יצר מחשבות לבו רק למעט הרע. גם בא במחתרת, שיאמר: אפשי ואפשי בעבירה, ומתוך זה מראה לו שיש הנאה גדולה, וזה שאמר: רע לא ימאס, דמצַוֶה לו אפשי ואפשי, ובתחבולות אלו מכשילו:
פסוק ו עריכה
ויש להכריע דבכל אופן בריא הזקא וחייב מדינא דגרמי, שהרי אלמלא הקב״ה עוזרו לא יכול לו, א״כ בריא הזקא. וז״ש: ה׳ בהשמים חסדך להציל לאדם. צדקתך כהררי אל להציל לאדם. משפטיך תהום רבה לחייב לשר עשו. אדם צדיק ובהמה רשע תושיע, דכשמהרהר בתשובה, הבא ליטהר מסייעין אותו:
פסוק ח עריכה
מה יקר חסדך וכו׳. שמעתי במשז״ל במה שאמרו ז"ל (תנחומא ויחי ג): "חסד ואמת", חסד שעושים עם המתים – חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. וז״ש וזהו שאמר: מה יקר חסדך אלהים, וכי תימא: גס האדם עושה חסד של אמת עם המתים? לז״א לזה אמר: ובני אדם שעושים למתים, גם שהוא אמת, אבל "מאן דלוה ילווניה" וכו׳ (כתובות עב, א), ונמצא דה׳ משלם לו. וז״ש: ובני אדם אינו יקר, כי בצל כנפיך יחסיון, "מאן דלוה" וכו׳, ירויון מדשן וכו׳. לזה אמרתי: מה יקר חסדך אלהים, והוא יקר ודאי:
פסוק יא עריכה
משוך חסדך ליודעיך. אפשר במ״ש במה שכתוב בזהר הקדוש דהקמים בחצות הם שושביני דמטרוניתא, שהם מייחדים קבה״ו קודשא בריך הוא ושכינתיה ונשפעים, כמש״ה כמו שאמר הכתוב: "יומם יצוה ה׳ חסדו" (תהלים מב, ט). וז״ש וזהו שאמר: משוך חסדך ליודעיך, שהם מכוונים ליחוד, מלשון "וידע אדם" (בראשית ד, כה). וצדקתך היא השכינה, כנודע, לישרי לב שהם ענוים, כמ״ש כמו שכתוב סוף פ׳ פרק כיסוי הדם. ותהיה ענוה בלב, אל תבואני רגל גאוה ויד {{קיצור|ר״ת אתרוג שהוא עניו וגדול במ״ן, ושאר אילנות אינם גדלים כי אם במ״ר. ועי׳ ועיין פני דוד פ׳ פרשת עקב: