יוסף תהלות/כ

<< · יוסף תהלות · כ · >>

מזמור ך

פסוק ד

יזכור כל מנחותיך. אפשר, אפילו מה שתעשה לכפר על ההרהור יזכור לטובה. ועולתך ידשנה סלה, אפר העולות יהיו לפניו תמיד לרחם עליך, מעין דוגמא שאמרו: אפרו של יצחק צבור וכו׳. יתן לך כלבבך, אפילו שחשבת מצוה ישלם על המחשבה. ולא זו היכא שנאנסת ולא עשית, אלא וכל עצתך ימלא ויספיק בידיך לקיים בפועל, ועכ״ז ועם כל זה ישלם על המחשבה, כלומר שנחשבת לך למצוה, כמ״ש כמו שאמרו: מחשבה טובה הקב״ה מצרפ׳ מצרפה למעשה.

פסוק ה

אי נמי לפי שאמרו: מחשבה מועלת לד״ת לדברי תורה, לז״א לזה אמר: יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא.

אי נמי במשז״ל במה שאמרו ז"ל: "חשבתי דרכי" (תהלים קיט נט), שהיה או׳ אומר דוד הע״ה המלך עליו השלום: למחר אלך לטייל וכו׳ והיה הולך לבה״מ לבית המדרש, והיה ס״ד סלקא דעתך דברי׳ דברית כרותה לשפתים. ויש לחלק, דברית כרותה היינו דפיו ולבו שוין באמירה ההיא, וכמ״ש וכמו שכתבתי במ״א במקום אחר, א״נ אי נמי דכשכוונתו לטובה בזו האמירה לא שייך ברית כרותה וכו׳. ומאי דקשיא מיהוא, נרא' נראה דהוי פלוגתא דאמוראי כמ״ש כמו שכתבתי במ״א במקום אחר. ולמ״ד ולמאן דאמר יש לומר דשאני ע״ז עבודה זרה.

וז״ש וזהו שאמר: יתן לך כלבבך ולא כְּפִיךָ, שאמרת לטייל, ולא שייך ברית כרות׳ כרותה, דכונתך לטובה, וזהו וכל עצתך ימלא, שיעצת כי בזה תלך לבה״מ לבית המדרש בלי מונע. נרננה בישועתך, נרננה ברנה של תורה. ובשם אלהינו נדגול, במלחמה, כמ״ש כמו שאמרו פ״ב פרק ב דמכות (דף י.): "עומדות היו רגלינו" (תהלים קכב, ב) במלחמה, "בשעריך ירושלם" שהיו עוסקים בתורה.

פסוק ז

עתה ידעתי כי הושיע ה׳ משיחו, הושיע לשעבר, כלומר דהקב״ה לישראל טרם מכה נץ רפואה פרח וא״כ ואם כן כבר הושיע. ואח״ך ואחר כך בבא הצרה יענהו משמי קדשו.

פסוק ח

אלה ברכב, המקטרגים למעלה, ומשם בא כח למטה לאומה להתגרות בהם, ואלה בסוסים. ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר נפלאותיך אשר גמל עלינו לשעבר, ובזה תצילנו, כמו שאמרו בשוחר טוב מז״ע מזמור ע. וז״ל וזה לשונם: לא גאל את ישראל ולא עשה עמהם אלא בשביל שהיו מזכירים נפלאותיו וכו׳, ע״ש עיין שם. וז״ש וזהו שאמר ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר אשר עשית עמנו לשעבר. ועי״ז ועל ידי זה המה כרעו השרים למעלה, ונפלו האומה שלוחמת בישראל. ואנחנו קמנו מהצרה ונתעודד, נתחזק.

פסוק י

ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. פירוש, כי לה׳ הישועה, והכל ע״י על ידי השכינה מלכות, וזהו המל״ך יעננו ביום קראנו. ואמר יעננו, לאפוקי תנו לו ואל אראה פניו כעובדא דשמואל בתעניות (דף כה:). ביום קראנו, לאפוקי הניחו לו עד שיתמקמק כדאמר שמואל שם פ״ג פרק ג דתעניות. ולזה אמר ביום קראנו, בו ביום, כלומר דאין אנו כדאים שיענה בעת תפילתנו ממש, כדאמר התם: שבחא דציבורא היכי הוי? אמר "משיב הרוח" ונשיב זיקה, אמר "מוריד הגשם" ואתא מטרא. אלא אנו שואלים שיהיה ביום ההוא, למעט ביום שאחריו, ואז הוא בסוג "הניחו לו עד שיתמקמק" כדאמרן:

פסוק ח-ט

ואנחנו בשם ה״א ה' אלהינו נזכיר, המה כרעו ונפלו וכו׳. אפשר, דאנו מכונים ליחד קב״ה קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזהו בש״ם ה״א נזכיר, נקשר, כמ״ש כמו שכתוב בזהר הקדוש על "אזכרתה". וע״י ועל ידי יחוד יתבררו ניצוצות הקדושה, שהוא חיות הסט״א הסטרא אחרא, וע״י הבירור המה כרעו ונפלו. ואנחנו קמנו ונתעודד: