יוסף תהלות/ו
מזמור ו
עריכהפסוק ה
עריכהשובה ה׳ חלצה נפשי. אפשר במ״ש במה שכתב רבינו האר״י זצ״ל בשער הגלגולים, דנפש דהע״ה דוד המלך עליו השלום היתה בעמקי הקלים[1] ולזה היה טעם להקל החטא.
וזה רמז בחכמה, כי ע״י על ידי החטא היה אחיזה בנפש לסט״א לסטרא אחרא, והתפלל שובה ה׳ חלצה נפשי, הוציאה ותצר״ף כצרף כסף, כשם שהוצאת׳ שהוצאתה מהקלי׳ מהקליפות כשבאתי לעולם, גם עתה שובה ה׳ מדת רחמים פעם אחרת חלצה נפשי. ובכלל רמז שאין להאשימו על החטא, מאחר שהיה בעמקי הקלים ומשם בא לעולם:
אי נמי שובה ה׳ חלצה נפשי, על כוללות ישראל ידבר, שובה ה׳ חלצה נפשי מגלות זה פעם שניה, הושיעני למען חסדך, מתור׳ חסד, דנשבית פעם שני אינו חייב לפדותה, ולזה אני שואל ממדת חסד. ואמר חלצה נפשי ואח״ך ואחר כך הושיעני וכו׳, כי קודם גאולה הנראית לעינים, הקב״ה בחסדו מוציא לאור חלקי נפש ישראל מיד הסט״א הסטרא אחרא ואח״כ ואחר כך גואל ישראל מא״ה מאומות העולם.
וז״ש וזהו שאמר חלצה נפשי, להוציא מהקלי׳ מהקליפות חלקי הנפש. ואחר שצבר כל נפש ישראל ואמר עלו זה אל הקדושה, הושיעני למען חסדך.
אי נמי הושיעני למען חסדך, פי׳ פירוש למען אברה׳ אברהם אע״ה אבינו עליו השלום איש החסד, שהבטחתו "וגם את הגוי" (בראשית טו יד) ודרשו רז״ל רבותינו זכרונם לברכה אלו ד׳ מלכיות, א״כ אם כן שמור הבטחתך לאברהם אע״ה.
ואפשר לרמוז שובה חלצה נפשי ר״ת ראשי תיבות נחש, והוא גימט׳ גימטריא משיח, ובתוכם ה׳ מדת רחמי׳ רחמים לבטל הנחש ולהביא משיח. וס״ת וסופי תיבות שובה ה׳ חלצה נפשי גימ׳ גימטריא כה שרומז לשכינה, שיעשה בעבור השכינה כביכול שהיא בגלות:
פסוק ז
עריכהבדמעתי ערשי אמס״ה. ראיתי בס׳ בספר קדמון כ״י כתב יד שכתב, כי אדם הראשון פגם בשם הויה, ולכן יצאו ממנו ד׳ דורות רשעים: אנוש, מבול, סדום, הפלגה, ועליהם אמר דוד: בדמעתי ערשי אמס״ה ר״ת ראשי תיבות אנוש מבול סדום הפלגה. ושם האריך, שהאבות תקנו, וגלות מצרים בעבור זה, וארבע גליות להשלים תקון ד׳ דורות האלו, והאריך הרבה. ואפשר, דדוד היה בחי׳ בחינת אדם הראשון, ומשו״ה ומשום הכי גם הוא טרח לברר ניצוצות מד׳ דורות האלו. וידוע דכל הברורים הם על ידי השכינה, גם במחשבה אתבריר כלא. ואפשר זה רמז ערשי אמס״ה. ערשי הוא (אותיות) שער י׳, שער היא השכינ׳ השכינה כידוע, יו״ד היא רומזת לחכמ׳ לחכמה שהיא מחשבה. ובחון לשון הזהב של רש״י פ' בשלח, יו״ד על שם המחשבה, ובסתום חכמ״ה תודיענו. וזה רמז ערשי אמסה, שבכח השכינה במחשבה היה מעלה ומברר ניצוצות מד׳ דורות אמס״ה, שנמשכו מפגם אדה״ר אדם הראשון:
פסוק ט
עריכהסורו ממני כל פועלי און. ס״ת סופי תיבות גימט' גימטריא[2] אמס״ה. הן הן המזיקין שנבראו בעוונות ד׳ דורות האמורים שנמשכו מפגם אדה״ר אדם הראשון.
אי נמי יש לרמוז ר״ת ראשי תיבות סורו ממני פועלי און הם ר״ת סדום מבול פלגה אנוש, ד׳ דורות האמורים, ואתיא מביניא תיבת כל על כללותם. כי שמע ה׳ קול בכיי. בכיי גימטריא מ״ב כי כל מ״ב להעלות:
ולפי פשוטו אפשר דבפ״ג דבפרק ג דקידושין אמרינן, האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע״מ על מנת שאני צדיק והוא רשע היא מקודשת, שמא הרהר תשובה. כי גדולה תשובה, שבהרהור לבד נעשה צדיק גמור. וא״כ ואם כן כשהתחיל בקול בכי בטרם תחיל הארש כבר הרהר תשובה והוא צדיק. וז״ש וזהו שאמר סורו ממני כל פועלי און, הם המקטריגים בשמים ואשר בארץ אתו עמו. וז״ש סורו ממני כל פועלי און, בין הנאחזים למעלה בשרשי נשמתי, בין אשר ישנם פה סחור סחור, וזהו כל פועלי און. כי שמע ה׳ יודע תעלומות קול בכיי, והוא היודע הרהורי תשובה אשר מכוחם התחלתי לבכות. ועד שלא פתחתי פי שמע ה׳ קול בכיי דאני נחשב צדיק גמור, וא״כ ואם כן סורו ממני כל פועלי און. ואחר הרהורי תשובה שמע ה׳ תחינתי בדרך תחינה. ומכאן ואילך שאני צדיק ומתמיד בתשובה, ה׳ תפלתי יקח, אפילו שלא בדרך תחינה. ושינה ואמר תפלתי יקח, לרמוז מ״ש מה שכתבו רז״ל רבותינו זכרונם לברכה דהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. דאחר דשב והוא צדיק גמור אז הוא בסוג שהקב״ה מתאוה לתפלתו, וזהו תפלתי יקח, שהי׳ שהיה מתאוה לה:
פסוק יא
עריכהיבשו ויבהלו מאד כל אויבי ישובו יבושו רגע. אפשר שהכונה, דבתחיל׳ דבתחילה יבושו ויבהלו מאד. ואחר זה ישובו מהבהלה ויבושו בושה נצחית על זעמו ית׳ יתברך כרגע, כמ״ש כמו שאמרו: וכמה זעמו? רגע. וז״ש וזהו שאמר: יבושו מזעם רגע שזעם עליהם.
פסוק י
עריכהאי נמי, שמע ה׳ תחינתי ה׳ תפלתי יקח, דכשהתפילה מתוקנת נעשית כתר כ״י כביכול לו ית׳ יתברך, וז״ש וזהו שאמר: שמע ה׳ תחינתי שהיתה כהוגן, ועי״ז ועל ידי זה תפלתי יקח כ״י כביכול לעשות כת״ר.
אי נמי דע״י דעל ידי התפילה יש זיווג עליון, וכשיש יחוד, מכריזים וכו׳ ובורחת סט״א סטרא אחרא וכו׳. וז״ש וזהו שאמר שמע ה׳ וחנני, ועי״ז ועל ידי זה תפלתי היא מ׳ יקח, לשון "כי יקח איש" (דברים כד א) כ״י כביכול ואז יבושו ויבהלו מאד כל אויבי, שבורחת הסט״א הסטרא אחרא. ועמ״ש ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונט׳ בקונטרס פני דוד על פ׳ פסוק "השמש יצא על הארץ" (בראשית יט כג) בס״ד בסייעתא דשמיא: