טור מנוקד אבן העזר קיד
<< | טור · אבן העזר · סימן קיד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
כל אלו הדברים אינו חייב אלא בבת אשתו שילדה לו, אבל אם יש לה בת מאיש אחר, אינו חייב לה כלום אלא מה שהתנתה עמו, דתנן - 'הנושא את האשה ופסק עמה שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים", אבל אם לא פסקה לא.
וכתב הרמב"ם: דדוקא שהתנתה עמו בשעת קידושין אז מהני בדיבור בעלמא, אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר. עד כאן.
וצריך לזונה חמש שנים הראשונים שאחר הנישואין, בין אם המזונות ביוקר או בזול.
לא זנה בהם והוזלו המזונות - אם הוא עכב לזונה, צריך לפרוע לה בדמים ביוקר של עכשיו. ואם היא עכבה - אין נותנין לה אלא כדמי הזול.
היו בזול והוקרו - בין שעכבה היא או הוא, אין נותן לה אלא כדמי הזול.
ומעשה ידיה שלה אף על פי שזנה.
ואם האם פוטרת אותו מלזונה אחר שפסקה עמו לזונה, אין שומעין לה דלאו כל כמינה להפסיד בתה.
מת הבעל - הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים, כשאר בעלי חוב. ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו במזונותיה בשטר, אבל אם פסקו בשעת קידושין ולא היה שם קנין, הן הן הדברים שלא ניתנו ליכתב ואינה ניזונת ממשועבדים.
מתה הבת - אין יורשיה יורשים מזונותיה.
נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת - לא יוכל לומר 'כשתבא הבת אצלי אתן לה מזונות', אלא נותן לה מזונות משלם במקום שתהיה אמה, ולא לפי ברכת הבית.
נשאת לאחר ופסקה גם עמו שיזון את בתה - אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות משלם.
ואם גירשה גם השני ושניהם חייבים במזונותיה וכל אחד ואחד אומר 'אני אזון אותה ולא אתן דמים' - כתב הרמ"ה: שהדבר תלוי בה שתבחר איזה מהם שתרצה שיזון אותה, ואם היא חרשת שאין בה דעת לבחור, זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת. וכן מסתבר לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.
נישאת הבת תוך הזמן - הבעל חייב במזונותיה והשנים כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות.
כתב לה 'אני אזון את בתך כל זמן שאת עמי' - מתה, אינו חייב עוד לזונה, וכן אם נתגרשה אפילו חזר ונשאה, ד"כל זמן שאת עמי" מאלו הנישואין משמע.
כתב הרמ"ה - שאלו המזונות שנותן לה, אינו נותן לה אלא כזן את אשתו על ידי שליש, ואפילו עשיר שבישראל אינו חייב ליתן לה לפי כבודה ואפילו היא עשירה הרבה אינו חייב לזונה אלא בפחות, שלא אמרו שנותן לפי כבודו אלא באשתו שאוכלת בתנאי בית דין, אבל בבת אשתו שהוא חייב את עצמו יד בעל השטר על התחתונה. כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ולא נהירא לי, דמי שנותן מעות לבעל הבית כדי לפרנסו או עשה לו טובה כדי לפרנסו בסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו, ולא שישנהו לרע מכל בני הבית שיאכלו הם בשר וישתו יין והוא יאכל זרעונין וישתה מים, ולא נתנו חכמים קצבה במזונות אלא במשרה אשתו על ידי שליש, אבל כשהיא אצלו מתגלגלת עמו במה שהוא סועד הן רב הן מעט. לפיכך כל המתחייב בפרנסת אדם מתחייב לפרנסו כשאר בני אדם. ואם חלה אינו חייב לרפאותו, אף על גב דתנן במזון האשה דרפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות, הני מילי כשאוכלת בתנאי בית דין שהוא חייב להספיק כל צרכה, אבל המקבל עליו לפרנס חבירו אין הרפואה בכלל. עד כאן.