טור מנוקד אבן העזר ס

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן ס (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה


דרך הבחורים כשאחד נושא אשה, חביריו שולחין לו דורונות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שהוציא על החופה, ובאים ואוכלים עמו שבעת ימי המשתה או מקצתם, וכשישאו גם הם, הוא פורע להם מה שעשו לו ושולח לכל אחד ואחד מהם כפי מה ששלחו לו ואוכל ושותה ושמח עמהן, וזה נקרא שושבינות, פירוש מריעות.
ודין מלוה יש לו, שאם אחד שלח לחבירו ונשא הוא אחר כך ולא חזר חבירו ושלח לו, יכול לתובעו בבית דין.
מיהו אינו יכול לתובעו קודם שישא.
ואפילו כשנושא אינו יכול לתובעו אלא אם כן נושא כדרך שנשא הראשון, אבל אם משנה בין בתוספת שמחה בין בגירעון אין חייב לשלוח לו.
כגון אם הראשון נושא אלמנה וזה נושא בתולה, יכול לומר 'כשתשא אלמנה אפרע לך' או איפכא.
או אם הראשון עשה משתה בצינעא וזה עשה בגלוי או שהראשון עשה בגלוי וזה בצינעא, אינו יכול לתובעו שזה יאמר לו 'איני עושה לך אלא כדרך שעשית עמדי' - כך פירש רשב"ם.
והרמ"ה כתב: דוקא אם בא המשלח לשנות ולפחות השמחה אין המשתלח שומע לו, אבל אם בא לשנות ולהרבות בשמחה אין המשתלח יכול לומר איני רוצה לשמוח עמך אלא כדרך ששמחת עמי.
ואין בו משום רבית אם יוסיף השני לשלוח על מה ששלחו לו.
ואין שביעית משמטתו אם עברה עליו, דלא קרינן ביה 'לא יגוש', שאינו יכול לתובעו עד שיבא זמנו.
ואין הבכור נוטל פי שנים בה כשחוזרת ליורשיו.
ואין היבם נוטל בה, כגון שאחר שנעשה שושבין לחבירו וחוזר חבירו לעשות לו שושבין ואכל ושמח עמו ולא הספיק זה לפורעו עד שמת החתן ויבם אחיו את אשתו, אין היבם זוכה בו, דהוה ליה ראוי ואינו נוטל בראוי.

ראובן ששלח לשמעון שושבינות, אין שמעון חייב להחזיר לו, אלא אם כן יקראנו שיאכל וישתה וישמח עמו.
ומיהו אם הוא בעיר או סמוך לה כל כך שאפשר לו לידע משם שזה נושא אשה, יש לו לבא מעצמו לאכול ולשמוח עמו ולפורעו. לא בא, צריך לשלם לו משלם אף על פי שלא אכל עמו.
וכתב הרמב"ם: ודוקא במקום שאין דרך לקרות לכל אחד ואחד אלא כל השומע יבא, אבל אם דרך לקרות לכל אחד צריך לקרותו.
קראו לו לאכול ולא בא צריך לפורעו משלם.
לא היה בעיר ולא במקום שיכול לידע משם שזה נושא צריך החתן להודיעו שיבא, לא הודיעו משלם לו מה שהוא חייב, אלא שמנכה ממנו מה שהיה אוכל אילו היה מודיע ופורע המותר.
כיצד? - היה חייב לו זוז אינו משלם לו כלום שלא היה מאכילו פחות מזוז, היה חייב לו סלע מנכה לו חצי סלע, מסלע ומעלה כל אחד מנכה לו כפי מה שראוי להאכיל למי ששלח דורון כזה, שלפי ריבוי הדורון מכינין לכל אחד לאכול.

מת המשלח קודם שישא, או שנשא ומת בתוך ימי המשתה, אין מי ששלחו לו חייב להחזירו ליורשיו, שיאמר 'תנו לי שושביני ואשמח עמו'.
שמח עמו ואחר כך מת החתן, או שקרא לזה ולא בא, או שלא הודיעו ושלמו ימי המשתה ואחר כך מת החתן, חייב האחד להחזיר השושבינות ליורשין או כולה או בניכוי אם לא הודיעו.

כתב הרמב"ם: מת מי ששלחו לו אחר שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה ולא שלח, כופין את היורשים ומשלמין השושבינות בכל מקום שהרי נתחייב אביהם לשלם, אם היה חייב לשלם כולה משלמין כולה, ואם היה חייב בנכוי משלמין בנכוי, ואם מת מי ששלחו לו ואחר כך נשא המשלח ושלמו ימי המשתה, במקום שנהגו לגבות השושבינות מן היורשים כופין יורשין מי ששלחו לו להחזיר בנכוי, ובמקום שלא נהגו אינן משלמין כלום.
והראב"ד כתב: לא ראיתי בגמרא מנהג לשושבינות.

כתב הרמ"ה: נשתלח לאביהם ומת חייבין להחזיר, לא מיבעיא אם נשתלח לו בנשואי עצמו שחוזרת מן האמצע, אלא אפילו נשתלח לו באחד מנישואי בניו חוזרת מן האמצע, וכגון שהאב השיא את בנו ועשה לו צרכי חופה ומשתה, אף על פי שחוזרת מן האמצע אין להם דין שושבינות לשמוח עמו, אלא אותו שהיה שושבינו צריך לשמוח ולא האחרים.

כתב הרמב"ם: השולח לחבירו כדי יין ושמן ופירות בעת הנשואין אין נגבית בבית דין, שלא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד.
והשיג עליו הראב"ד, וכן פירש הרשב"ם במשנה: אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין, או ששלח לו שלא בשעת החופה, או בעת החופה ולא אכל עמו כדרך השושבינות, אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירות למעות.

אחד מן האחין שעשה שושבינות לרעהו בחיי אביו, ואביו נתן לו מה ששלח ומת האב, ובא אותו שנעשה לו שושבינות לפרוע, אם ייחד האב לזה כששלחו, שאמר לו 'לך ותעשה שושבינות לפלוני', עתה כשחוזרת היא לו לבדו, ואם לא ייחד לשום אחד אלא אמר 'אחד מכם יעשה שושבינות לפלוני', ועמד זה מעצמו ועשאו, חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהן.
ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא, אלא ראשון ראשון שנושא משלם חלקו המגיע לו.

ולענין שמחת המשתלח עם האחים, כתב הרמ"ה - אם שמחו כולם עמו, כשמחזיר לכל אחד ואחד צריך לשמוח עמו, ואם אי אפשר לו לשמוח צריך לנכות לו, ואם לא שמחו עמו אלא אחד מן האחים, גם הוא אין לו לשמוח אלא עם אותו ששמח עמו, ואם אי אפשר לו לשמוח מנכה לו מחלקו, אבל לכל האחרים כשישאו נותן לכל אחד חלקו ואינו מנכה לו כלום.