טור מנוקד אבן העזר מד
<< | טור · אבן העזר · סימן מד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
חרש וחרשת - אינן בני קידושין מן התורה, לא שנא נשאו כיוצא בהן, לא שנא חרש שנשא פקחת או חרשת שנישאת לפקח, אבל חכמים תקנו להם[1] נישואין.
וכתב הרמב"ם: לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת, הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש.
ומכל מקום אינה יכולה למאן, שאם היתה יכולה למאן לעולם לא היה שום אדם נושא אותה.
וכתובה לא תקנו לה כאשר יתבאר לקמן בעזרת השם.
ושוטה ושוטה[2] אין להן קידושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, לא שנא נשאו עם כיוצא בהן, לא שנא עם פקחים.
כתב הרמב"ם: שיכור שקדש קדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה, הגיע לשכרותו של לוט - אין קדושין קידושין, ומתיישבין בדבר זה.
וכתב עוד: סריס שקדש, בין סריס חמה בין סריס אדם, וכן אילונית שנתקדשה - הוו קידושין.
והתוספות כתבו - דאילונית שנתקדשה לא הויין קידושין אפילו מדרבנן ואינה צריכה גט.
במה דברים אמורים? - באילונית שיש לה סימני אילונית, שאין לה דדים, או שהתשמיש קשה לה, או שקולה עבה כקול האיש, או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום, שבאחד מאלו חשובה אילונית, אבל ספק אילונית צריכה גט.
וטומטום ואנדרוגינוס שקדשו או שקדשם איש -
כתב הרמב"ם - שקידושיהן ספק וצריכין גט מספק, וכן כתב רב אלפס.
והתוספות כתבו דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא.
וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
כתב הרמב"ם: המקדש אחת מכל העריות - לא עשה ולא כלום, שאין קידושין תופסין בהן.
חוץ מהנדה - שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורין, ואין ראוי לעשות כן.
המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן היבם שקדש צרת יבמה, הרי זו מקודשת קידושין גמורים, אף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט.
חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת מספק. עד כאן.
המקדש עכו"ם או שפחה - אינו כלום, שאינן בני קדושין.
וכן עכו"ם ועבד שקדשו ישראלית - אינו כלום.
ישראל מומר שקידש - קדושיו קידושין וצריכה ממנו גט.
ויש אומרים - דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד כוכבים ומזלות דינו כעכו"ם גמור ואין קדושיו קדושין.
ולא נהירא.
וכותי - הוה עובדא ואצרכיה גט רב יהודאי ומר רב שמואל ריש כלה.
וכתב הרמב"ם: מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש ישראלית, הוו קידושי ספק וצריכה גט.
כתב הרמב"ם: המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין - אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר, ולאחר שתשתחרר אינה צריכה קידושין אחרים.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל אמר - דהוו קדושין גמורים וצריכה גט, ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה כמו על שאר אשת איש אלא חייב אשם.
ואם נשתחררה לגמרי וקדשה אחר - מקודשת לשניהם, וצריכה גט משניהם, או אחד מגרש ואחד נושא.
ואם מתו - אחיו של אחד חולץ ואחיו של שני חולץ או מיבם.