טור חושן משפט שמ
<< | טור · חושן משפט · סימן שמ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות שואל
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
השואל מחבירו בהמה או כלים או כל מטלטלין ונאנסו בידו כגון שמתה או נשבר או נשבה חייב ואין צ"ל שחייב בגניבה ואבידה אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה לא מיבעיא אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור מכל אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור: והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה: וכן אם נכחש הבשר מאליו וסופו לחזור פטור: אבל אם נכחשה מאליה ומתה אח"כ שהוא חייב לשלם כיון שאינה בעין משלם כמו שהיתה בשעת שאלה:
כתב הרמב"ם השואל מחבירו בהמה לילך בה למקום פ' ומתה [תחתיו] באותו הדרך או ששאל דלי למלאות ונקרא ונפל לבור בשעת מילוי וכל כיוצא בזה פטור שלא שאלה אלא לעשות מלאכה זו והרי לא שינה עד כאן לשונו ויראה מדבריו שאינו פטור אא"כ מתה בשעת מלאכה ממש אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב מתה מחמת מלאכה היינו כגון שדרך הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה או נתייגעה ונתחממה ומתה אבל אם מתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות טורח הדרך לא יוכל לישבע שמחמת מלאכה מתה דשמא אם היתה עומדת על אבוסה היתה מתה אבל היכא שנכנס בה חלשות ועייפות מטורח הדרך אפי' שלא מתה מיד אלא מתנונה והולכת זמן מרובה מתה מחמת מלאכה קרינן בה:
כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה. כי היכי דפטרינן לההוא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים טובא ומתה אף על פי שלא הרגתה המלאכה גופה כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה דלא נמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי בשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה אבל אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר הוא ואינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו הילכך חייב:
השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אף על פי שעדיין לא משכה: ואם שלח לו המשאיל על ידי עבדו או על ידי בנו או על ידי שלוחו או על ידי עבדו או בנו או שלוחו של השואל ומתה בדרך פטור והך שליח מוקמינן ליה בשכירו ולקיטו שאינו שליח ממש אבל אם עשאו השואל שליח בעדים ושלח לו בידו נתחייב בה השואל משעת הגעה ליד שלוחו ואם אמר לו השואל שלח ביד אחד מאלו או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד אחד מאלו ואמר לו הן ושלחה ומתה חייב השואל בד"א ביד עבד עברי אבל אם שלחה לו ביד עבד כנעני ומתה בדרך פטור שידו ביד רבו ועדיין לא יצאה מרשותו:
כתב הרמב"ם אמר לו השואל הכישה במקל והיא תבוא מאליה ועשה כן המשאיל אין השואל חייב עד שתכנס לרשותו אבל אם מתה בדרך פטור אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא חייב: וכן בחזרה אם החזירה השואל על ידי אחד מאלו ומתה חייב עד שיאמר לו המשאיל להחזירה על ידם או שיאמר לו השואל הריני מחזירה לך על ידם ואמר לו המשאיל הן בד"א כשמחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור בכל ענין מלהתחייב באונסין כשואל אבל חייב בגניבה ואבידה: בד"א שהוא ברשות השואל מיד כשנסתלקו הבעלים לענין להתחייב באונסין אבל לענין חזרת הבעלים ברשותם הוא לחזור עד שעת משיכה או אחד מהדברים הקונים במקח:
בית יוסף עריכה
השואל מחבירו בהמה או כלים או כל מטלטלין ונאנסו בידו כגון שמתה או נשבר או נשבה חייב ואין צ"ל שחייב בגניבה ואבידה מפורש בתורה ומתני' פרק הפועלים (צג.) ופרק ד' שומרים (מט.) תנן השואל משלם את הכל:ומ"ש אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה ל"מ אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור מכל אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור בפרק השואל (צ"ו:) איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מאי ואסיק רבא ל"מ כחש בשר מחמת מלאכה דפטור אלא אפי' מתה מחמת מלאכה נמי פטור דא"ל לאו לאוקמה בכילתא שאילתה: [%א] ראובן שאל משמעון כלי זיין להלחם עם השונאים ונפלו בני העיר ביד השונאים ולקחו הכלי זיין מראובן הוי כמתה מחמת מלאכה ופטור כך כתוב בתרומת הדשן סי' שכ"ח והביא ראיה לדבר. כתב נ"י פרק הגוזל ומאכיל השואל חמור לרכוב עליה שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה כיון דקיימא לן דאינו חייב עליה עד שעת אונסין פטור שהרי זה כאומר איני יודע אם הלויתני אבל השואל חמור לרכוב עליה ונתנה לשלוחו והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה חייב שהרי הוא פושע עליה כשנתנה לשלוחו שהרי אין השואל רשאי להשאיל והוא מתחייב משעת שאלה וה"ז כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב כתב המרדכי בפ' שבועת הדיינים השואל בית מחבירו ונשרפה פטור ועיין שם:
ומ"ש והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה בפרק השואל שם ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה איתבר אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה אייתי סהדי דלא שנית ביה ואיפטר ובתחלת הלכות שאלה כתב הרמב"ם השואל כלים או בהמה וכו' אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה וכו' אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או שרכב עליה או דש בה ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה ה"ז חייב לשלם ודבריו מבוארים שכיון ששכרה לחרוש בה כשרכב עליה או דש בה ה"ז משנה ממלאכה ששאלה בשבילה וחייב וז"ל ה"ה או שרכב עליה וכו' פירוש כגון ששינה ממה ששאלה אפי' היתה מלאכה זו שעשה בה קלה ממלאכה ששאל חייב וז"ש בגמרא דלא שנית שהכוונה שום שינוי ואפי' באותה מלאכה אפשר לו לשנות ויתחייב כגון ששאלה לחרוש וחרש בה ביום ובלילה שלא כדרך כל הארץ וכן כל כיוצא בזה וכן כתבו ז"ל עכ"ל:
ומ"ש וכן אם נכחש הבשר מאליו וסופו לחזור פטור שם כתב הרא"ש וז"ל השוכר בהמה מחבירו ועלה בה מכה ברגליה בפשיעת השוכר כגון ששינה בה ולא היה מחמת מלאכה פסקו חכמי צרפת כיון דסופה להתרפאות מאותה פציעה פטור מלשלם דמי נזקו דלא הוי אלא שבת דאביי ורבא פליגי בפרק החובל (פו.) גבי הכהו על ידו וסופה לחזור אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום דאביי חשיב ליה נזק כיון דאפחתיה מכספיה ורבא לא חשיב ליה נזק כיון דסופו לחזור וא"כ הכא דהוי אדם בשור פטור דאדם בשור לא משלם אלא נזק אבל לא שבת ולדבריהם כחש בשר מחמת מלאכה דשמעתין איירי בכחשא דלא הדר דאי בכחשא דהדר אפי' שלא מחמת מלאכה נמי פטור דהו"ל שבת ויש מחלקין דודאי גבי אדם לא חשבינן ליה אלא שבת דאינו עשוי לימכר הילכך לא חשוב אפחתיה מכספיה ועוד דאדם דמיו יקרים והקונהו פוחת מעט מדמיו כיון דסופו לחזור אבל גבי שור נקרא נזק שעשוי לימכר ונפחתו דמיו עכ"ל ודברי רבינו כאן כדעת חכמי צרפת שלדבריהם בכחשא דהדר אפי' שלא מחמת מלאכה פטור:
ומ"ש אבל אם נכחשה מאליה ומתה אחר כך שהוא חייב לשלם כיון שאינה בעין משלם כמו שהיתה בשעת שאלה:
כתב הרמב"ם השואל מחבירו בהמה לילך בה למקום פלוני ומתה באותו הדרך או ששאל דלי למלאות ונקרע ונפל לבור בשעת מילוי וכל כיוצא בזה פטור שלא שאלה אלא לעשות מלאכה זו והרי לא שינה עכ"ל בפ"א מהל' שאלה ובנוסחאות הרמב"ם שבידינו כתוב ומתה תחתיו באותו הדרך וכן צריך להיות לפי שיטתו ז"ל שסובר דמתה בשעת מלאכה בעינן:ומ"ש רבינו ויראה מדבריו שאינו פטור אלא אם כן מתה בשעת מלאכה ממש מבואר הוא עוד שם מדבריו בפרק הנזכר שכתב השואל כלים או בהמה וכו' אפילו נאנס אונס גדול חייב לשלם הכל בד"א שנאנס שלא בשעת מלאכה אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת הרי זה פטור אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או אחר שחרש בה הרי זה חייב לשלם והרמב"ן חלוק עליו בזה שכתב בפרק השואל וז"ל והא דאמרינן דמתה מחמת מלאכה לאו לאוקמה בכילתא שאילתה קשיא לי מיגרע גרע כיון דכי מתה מיתת עצמה חייב אע"ג דמלאך הוא ומ"ל הכא ומ"ל התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו גרם ליה היכי מיפטר ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסים אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה וראיתי בספרי הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכה וטעות הוא עכ"ל וז"ל ה"ה בד"א בשנאנס שלא בשעת מלאכה וכו' זה הנמצא בספרי הרב ז"ל שהחילוק הוא בין נאנסה בשעת מלאכה לנאנסה שלא בשעת מלאכה הוא דבר מתמיה שלא נזכר בגמרא שעת מלאכה אלא מחמת מלאכ' ושלא מחמת מלאכה והכוונה שכל שלא שינה בה מהמלאכה ששאלה והיא נתייגעה מחמת המלאכה שעשה בה ומתה אפי' שלא בשעת מלאכה פטור וכבר השיגוהו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל והדין עמהם דודאי כל שלא עשה בה מלאכה יותר מדאי ולא שינה בה למלאכה אחרת ומתה מחמת המלאכה אפילו שלא בשעת מלאכה פטור שאם לא כן היה להם להזכיר בגמרא מתה בשעת מלאכה ועיקר עכ"ל ועיין בהריב"ש סימן תכ"ג:ומ"ש רבינו אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב מתה מחמת מלאכה כגון שדרך הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה וכו' עד מחמת מלאכה קרינן בה הכל בפסקיו פרק השואל: (ב"ה) ועל מ"ש אם מתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות טורח הדרך לא יוכל לישבע דמחמת מלאכה מתה דשמא אם היתה עומדת על אבוסה היתה מתה יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבינן ליה אדרבא ראוי לומר דכיון דמתה בדרך מסתמא מחמת מלאכה מתה ואין צריך שישבע אלא שמתה בדרך ופטור:
(ז) כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטים באותו הדרך וכו' עובדא דההוא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים ומתה בפ' השואל (צו:):ומ"ש שלא הרגתו המלאכה גופה כלומר שלא הרגתו האכילה עצמה אלא דמחמת דאכל עכברים טובא חביל ומית:ומ"ש וא"א ז"ל אומר דאין נראה דלא דמי לשונרא וכו' לא מצאתי דברים אנו כתובים בספר ונראה שהרא"ש כשראה דברי הרמ"ה אמר כך לתלמידיו ולא כתב אותם הדברים בספר והכי דייק לשון רבינו שכתב וא"א ז"ל אומר שאל"כ הו"ל לכתוב וא"א ז"ל כתב: (ב"ה) ומה שהקשה הרא"ש להרמ"ה י"ל דאין ה"נ דאמרינן דמחמת אותה מלאכה נאנסה שהרי אין חיות רעות וליסטים מצויים בעיר והדרכים בחזקת סכנה:
השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אף ע"פ שעדיין לא משכה לענין שהוא חייב בשמירתה מאותה שעה נתבאר בסי' רצ"א ובסימן ש"ז שזה דעת הר"י והרא"ש ושהרמב"ם חלוק עליהם ומ"ש לענין מזונותיה נראה שטעמו משום דס"ל דחיוב מזונותיה תלוי בחיוב שמירתה וכיון דלהרא"ש זמן חיוב שמירתה הוא משעה שנסתלקו הבעלים משמירתה ממילא הוי זמן חיוב מזונותיה מאותה שעה והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות שאלה השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה וכך מפרש בגמ' בפ' הפועלים (צא.) ובפ' אלו נערות (לד:) אמר רב פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה: (ב"ה) זו תשובה נצחת על דברי הר"י והרא"ש וצריך עיון:
ואם שלח לו המשאיל ע"י עבדו או ע"י בנו וכו' עד ומתה בדרך פטור משנה בפרק השואל (שם): ומ"ש והך שליח מוקמינן ליה בשכירו ולקיטו וכו' בפרק הגוזל עצים (קד.) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח תנן השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' האי שלוחו ה"ד אי דלא עשה בעדים מנא ידעינן אלא דעשה בעדים וקתני דפטור קשיא לרב חסדא הב"ע בשכירו ולקיטו ופסקו הפוסקים הלכה כרב חסדא:ומ"ש ואם א"ל השואל שלח ביד א' מאלו או שא"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד אחד מאלו וא"ל הן ושלחה ומתה חייב השואל במשנה פרק השואל:ומ"ש בד"א ביד ע"ע אבל שלחה לו ביד עבד כנעני ומתה בדרך פטור וכו' בפרק השואל אהא דתנן שם השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' א"ל השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי וכו' או שא"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי וכו' וא"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב קאמר בגמ' (צט.) ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו אמר שמואל בע"ע דלא קני ליה גופיה ופרש"י ביד עבדו חייב. בתמיה קתני אמר לו השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסיה בדרך והרי לא יצא מרשות משאיל דיד עבד כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוליכה הוא:
כתב הרמב"ם ז"ל אמר לו הכישה במקל והיא תבוא מאליה ועשה כן המשאיל אין השואל חייב עד שתכנס לרשותו אבל אם מתה בדרך פטור בפ"ג מהלכות שאלה וטעמו משום דגבי מה שכתבתי בסמוך דמקשי ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו ושני שמואל בע"ע דלא קני ליה גופיה אמרי' רב אמר אפי' תימא בעבד כנעני באומר לו הכישה במקל והיא תבוא ומשמע דשמואל פליג עליה דרב והלכה כשמואל בדינא ועוד דמייתי תלמודא סייעתא לרב מברייתא ודחי לה רב אשי משמע דכשמואל ס"ל וכן כתבו התוס' בשם ר"ת וכן פסק הרי"ף ז"ל וכתוב בנ"י שכן דעת הר"ן ושכתב עוד שאפי' אמר לו בפירוש הכישה במקל ואתחייב אני לך פטור:ומ"ש אבל א"א כתב שהוא חייב שם כתב שכתבו התוס' על דברי ר"ח דאין כ"כ ראיה דשמואל פליג עליה דרב אלא מר אמר חדא שינויא ומר אמר שינויא אחרינא ונ"ל מדלא פליג שמואל בעיקר מילתיה דרב ודאי ס"ל כוותיה ומתני' ניחא ליה לאוקמי בע"ע מלאוקמי באומר הכישה במקל והיא תבוא ומה שדחק רב אשי לסייעתא דברייתא כך הוא דרך התלמוד כל מה שיכול לדחות הוא דוחה אף ע"ג דהלכתא הכי וכן האמורא בעצמו אומר אי משום הא לא תסייען עכ"ל ולענין הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים דלית הלכתא כרב דשמואל פליג עליה הכי נקטינן:
וכן בחזרה אם החזירה השואל על ידי אחד מאלו ומתה חייב וכו' בפרק השואל במשנה שהבאתי למעלה מסיים וכן בשעה שהוא מחזירה ופרש"י וכן בשעה שמחזירה. אם שלח השואל ביד עבדו או בנו או שלוחו או ביד עבדו ושלוחו של משאיל לא יצאה מרשותו של שואל עד שתבוא ליד משאיל ואם מתה בדרך חייב א"ל המשאיל שלחה לי או שא"ל השואל הריני משלחה וכו' ואמר לו המשאיל שלח ושלחה ומתה פטור וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שאלה: בד"א כשמחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור בכל ענין מלהתחייב באונסין כשואל אבל חייב בגניבה ואבידה בפרק האומנים (פא.) מייתי מתני' דוכן בשעה שהוא מחזירה וקאמר עלה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא ל"ש אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה מהנה הוי ופירש רש"י ל"ש. שהשואל חייב בה עד שתבוא ליד המשאיל אלא שהחזירה בתוך ימי שאלתה שא"ל השאילני עד זמן פלוני והחזירה בתוך הזמן דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא ליד בעלים אבל לאחר ימי שאילתה פטור ואפי' בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה:
במה דברים אמורים שהוא ברשות השואל מיד כשנסתלקו הבעלים לענין להתחייב באונסים אבל לענין חזרת הבעלים ברשותה הוא עד שעת משיכה או אחד מהדברים הקונים במקח נתבאר בסי' ש"ז: ודע שכל הדינים הללו אינם אלא כשבא להחזיר לו תוך זמן השאלה אבל אחר זמן השאלה אפי' היא עדיין בביתו של שואל פטור מדין שואל ואינו חייב אלא בדין ש"ש וכמבואר בסימן שמ"ג: כתב הרשב"א שאלה השואל כלי מחבירו והחזירו בביתו ליד אשתו ובניו הסמוכים על שלחנו ונגנב או נאבד שלא ידע המשאיל מהו תשובה משנה שלימה שנינו בפ' השואל (צח:) השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו וכו' וכן בשעה שמחזירה אלמא חזרה ליד אשתו ובניו אפילו סמוכים על שולחנו אינה מוציאים אותו מידי תשלומין דשואל חזרה לדעת המשאיל צריך וכדר' אלעזר (ב"ק נז.) דאמר הכל צריכים דעת בעלים חוץ ממשיב אבידה: כתב הר"ן בתשובה סי' כ' על ראובן שהשאיל לחבירו כוס של כסף והלה השאיל לו בגד צמר ונאנס הבגד פטור דאין תורת שואל עליו כיון דאין כל הנאה שלו: וכתב עוד בסי' י"ט על ראובן שהשאיל לשמעון ספר א' ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון או לזכרון ובאו שוללים בבית שניהם ושללו גם אותם ספרים לימים החזירו לראובן הספר שהיה בידו משכון. והשיב שחייב להחזירו לשמעון וטעם הדבר עיין שם: כתוב בהגהות מרדכי פרק הכונס על ראובן ששאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו"ם ואבדו ושואל ממנו דבר גדול כמו ששואל ממנו העכו"ם לא ישלם אלא דמי שויו דסתם סייף דעלמא . כתב הרשב"א שנשאל על השואל כלי מחבירו ונאבד הכלי המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע ועד א' מעידו שאינו שוה אלא שקל והשיב אילו לא היה כאן ע"א היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דהו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אבל עכשיו שיש אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כענין ע"א מעידה שהיא פרועה (כתובות פז.) ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח"כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפרק הכותב (שם פח.) וזה לדברי הרי"ף שכתב שבועת ע"א באה אפי' במקום שאינו תובע ברי אלא ע"פ העד שאומר לו כן וכמו שכתב בפרק כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומכל מקום אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כענין ע"א. מעידה שהיא פרועה עכ"ל:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השואל מחבירו בהמה או כלים וכו' גם כאן כתב רבינו דאין חלוק בין בהמה או כלים כאשר כתב בדין ש"ח וש"ש ושוכר וכך הוא הלשון ברמב"ם פ"א דה' שאלה אלא שרבינו כתב תחלה ונאנסו בידו וכו' כדכתיב קרא וכי ישאל גו' ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם וכדי שלא נבין דדוקא בנשר או מת דמשבורה ומתה לא ילפינן דמה לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ואתויי תאמר בגנבה וכו' לכך כתב דקרא רבותא אשמועינן דאפילו נשבר או מת ואין צריך לומר שחייב בגנבה ואבדה היינו טעמא דילפינן להו בק"ו מש"ש כדאיתא ר"פ השואל ריש (דף צ"ה) אבל הרמב"ם כתב תחלה השואל כלים וכו'. ואבד או נגנב ואפי' נאנס אונס גדול וכו': ומ"ש אבל כל קלקול וכו' מימרא דרבא פרק השואל סוף (דף צ"ו) ונראה דלפי דקס"ד דכיון דאפילו במתה שלא מחמת מלאכה חייב כל שכן במתה מחמת מלאכה דשואל גופיה קא גרים לה דמתה דפשיטא דחייב להכי קאמר רבא דליתא אלא ל"מ אם הוכחשה מחמת מלאכ' דהדרא בריא דפטור השואל שע"ד כך השאילה המשאיל שיעשה בה מלאכה ומסתמא תהא כחושה מחמת מלאכה אלא אפילו מתה נמי פטור דלא הוה ליה להשאילה למלאכה כל שאינו יודע בה שתוכל לסבול אותה מלאכה והיינו דקאמר התם לאו לאוקמא בכילתא שאילתה ומדברי הרמב"ן למדנו לפרש כך הביאו ב"י:
ומ"ש והוא שלא ישנה וכו' ה"א התם אייתי סהדי דלא שניית ביה ואיפטר. פי' ואי לא מייתי סהדי ישבע השואל שלא שינה וכדלקמן בתחלת סימן שד"מ:
ומ"ש וכן נכחש הבשר מאליו וכו' פסק כחכמי צרפת שהביא רבינו דבריהם ודברי החולקים לעיל בסימן ש"ז סעיף ו':
כתב הרמב"ם וכו' ומתה תחתיו באותו הדרך וכו' כצ"ל וה"א להדיא ברמב"ם שם. ומ"ש ויראה מדבריו וכו' כך הבינו כל הגדולים מדבריו והשיגו עליו כמו שהשיג רבינו משם הרא"ש:
כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה וכו' אע"פ שלא הרגתה המלאכה גופה נראה דר"ל דעיקר שאלת השונרא לעשות בה מלאכה היא כדי שתהא הורגת את העכברים לא שתאכל אותם ואף על פי שאוכלת אותם לאחר הריגתם לא לכך שאלה וכיון שלא מתה אלא מחמת שאכלה עכברים טובא אין זה מתה מלאכה ואפ"ה פטרינן ליה לשואל ללישנא בתרא כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה כנ"ל ודלא כפירוש ב"י. אלא דלפי זה קשה דא"כ אין מקום לקושיית הרא"ש שאמר דלא דמי לשונרא דבאותה מלאכה עצמה נאנסה וכו'. שהרי לא נאנסה במלאכת הריגת העכברים ונראה ליישב דהרא"ש תרתי קאמר חדא דאין נראה מה שמדמהו לשונרא דאכלה עכברים טובא ללישנא בתרא דהתם אין השואל פטור מטעם מתה מחמת מלאכה שהרי המלאכה הוא הריגת עכברים והיא לא מתה מחמת הריגתם אלא ה"ט דפטור השואל משום דהשונרא פשעה בעצמה שאכלה עכברים טובא ולא דמי לנשבר ומת שהגיע ע"י אונס מבחוץ והבהמה לא פשעה בעצמה משא"כ כאן דפשעה בעצמה והיינו דאמר עלה בגמרא גברא דנשי קטלוה לא דינא ולא דיינא ופי' רש"י בעל בעילות הרבה ומת אלא דאכתי איכא למימר דדמי ללישנא קמא דחבור עליה עכברי וקטלוה ועל זה אמר הרא"ש דלא דמי דהתם באותה מלאכ' עצמה נאנסה פי' דבמלאכת הריגת העכברים נאנסה שנתחברו העכברים עליה וקטלוה והוי כשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה הכי נמי מחמת שבאת להרוג העכברים מתה שנתחזקו עליה העכברים והרגוה וזה ודאי הוי מתה מחמת מלאכה אבל אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר הוא וכו' ובתרומת הדשן סימן שכ"ח לא הבין כך ע"ש:
השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים וכו' כבר נתבאר בריש סי' רצ"א וריש סי' ש"ג. וריש סי' ש"ז שזה דעת ר"י והרא"ש דחייב בשמירתה מאותה שעה וחיוב מזונותיה תלוי בחיוב שמירתה והא דאמר ר"פ בפרק הפועלים (דף צ"א) משעת משיכה איחייב לה במזונותיה היינו כשלא נסתלקו הבעלים משמירתה אי נמי לאו דוקא משיכה אלא כלומר שאינו בשעת חסימה כדפי' בסימן של"ח סעיף ה' ע"ש:
ואם שלח לו המשאיל ע"י עבדו וכו' משנה בפרק השואל: והך שליח וכו' ה"א בפ' הגוזל עצים וע"ל בסי' קכ"א מדין זה: ואם א"ל השואל שלח וכו' משנה פ' השואל:
כתב הרמב"ם וכו' דעת הרמב"ם לפסוק כשמואל דס"ל פטור והרא"ש פסק כרב דחייב כדאיתא פרק השואל ומבואר בב"י ע"ש:
ומ"ש וכן בחזרה וכו' משנה שם ודין אם החזיר ליד אשת המשאיל כתב בית יוסף ע"ש הרשב"א דלאו חזרה היא וחייב השואל וכבר הארכנו בדין זה למעלה בסימן ע"ב סכ"ה בס"ד ע"ש:
בד"א שהוא ברשות השואל וכו' נתבאר דין זה ריש סימן ש"ז ע"ש:
דרכי משה עריכה
(א) ולעיל סי' רצ"א תשובת מהר"ם דלגבי מפקיד בכה"ג פטור ואולי יש לחלק בין שואל למפקיד כתב המרדכי ריש השואל מספקא לי אם א"ל פא"פ שלח ועד שלא הספיק לשלוח מת המשאיל וזה שלח אותה ומתה בדרך אם פטור דהא נפלה קמי יתמי עכ"ל:
(ב) וע"ל סי' רצ"ה אם המשאיל אומר כך וכך היה שוה והשואל אינו יודע כמה וכתב המרדכי פרק השואל ע"ב נשאל למוהר"ם בראובן ששאל ספר א' משמעון לשעה אחת ולא יותר וא"ל מיד אחר שעה תשלח אחריה או אביאה לך ובתוך כך נפלה דליקה בבית ראובן ונשרף הספר ומיד כשהתחיל הדליקה הוצרך ראובן לברוח כי היה ירא פן ישליכוהו עכו"ם באש ופסק כיון דלא השאילו אלא לשעה אחת וכבר כלה זמן שאילתו אע"פ שנשרף בבית השואל פטור ואפילו לא אמר השואל למשאיל לשלוח ולא אמר (השולח) אשלח ומיהו בזה יש לדקדק נהי דלא היה רשאי להיות שם בעצמו מ"מ אם היה יכול לשכור אחרים (שיצאו) [שיצילו] ולא עשה חייב דאע"ג דכלה זמן שאילתו מ"מ ש"ש הוי וש"ש שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא עשה חייב וע"ש וע"ל פי' קע"ז מי שהלך בשליחותו של חבירו ושאיל לו כל גופו ואירע לו אונס אין השואל חייב באונסיו:
(ג) כתב המרדכי נשאל למוהר"ם על ראובן שהיה לו משכון בידי עכו"ם המלוים ברבית ושמעון הוצרך ללות ובקש מראובן שירשהו ללות על משכון שלו אשר ביד העכו"ם וכן עשה ואח"כ נשרף בית העכו"ם ואבד המשכון ופטר מוהר"ם את שמעון חדא דהא לא משך שמעון המשכון שיתחייב כאונסין ועוד נראה דפטור דהא בלאו הכי היה המשכון ביד העכו"ם ואין ראובן יכול לומר לשמעון הא דמשתרשת מחובך ע"י משכוני זה תתן לי דמשמיא הוא דרחימי עליה דשמעון לאפקועי שעבודיה מעל המשכון עכ"ל מוהר"ם.