טור חושן משפט שיח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

ראובן השכיר ריחים לשמעון שיטחנו לו בשכרן כך וכך סאין לשנה לצורך מאכל ביתו והעשיר ראובן וקנה ריחים בענין שא"צ שיטחון לו שמעון ומבקש משמעון שיתן לו דמים כדי הטחינה אם שמעון מוצא הרבה למי יטחון בענין שלא יפסיד בדבר צריך ליתן לו דמים ואם אינו מוצא לא יתן לו דמים אלא אומר אני אטחון לך ואתה תטחון לאחרים ואם גם ראובן אינו מוצא לטחון לדעת ר"י יכול לחזור בו מהשכירות אם אין שמעון רוצה ליתן לו דמים וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו שראובן אינו מוצא למי יטחון אינו יכול לחזור מהשכירות וגם אין שמעון נותן לו דמים אלא טוחן לו כמו שהתנה:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ראובן השכיר ריחים לשמעון שיטחנו לו בשכר כך וכך סאין לשנה לצורך מאכל ביתו והעשיר ראובן וקנה ריחים וכו' אם שמעון מוצא לטחון הרבה בענין שלא יפסיד בדבר צריך ליתן לו דמים וכו' בפרק הנושא (קג.) ההוא גברא דאוגר ריחיא לחבריה לטחינה לסוף איעתר זבן ריחיא וחמרא א"ל עד האידנא הוה טחיננא גבך השתא הב לי אגרא א"ל מיטחן טחיננא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אמר ליה רב עוירא מי דמי התם חד כריסא אית לה תרתי כריסתא לית לה הכא מצי אמר ליה טחון זבין טחון אותיב ולא אמרן אלא דלית ליה טחינה לריחיא אבל אית ליה טחינא לריחיא כגון זו כופין אותו על מדת סדום. ופרש"י לטחינה. לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו: לסוף איעתר. משכיר: זבן ריחיא וחמרא. לטחון בה מזונות ביתו: טחון וזבין. באותה שלקחת: טחון ואותיב. למזונותיך באותן שאצלי: ולא אמרן. דלא יהיב דמי: אלא דלית ליה טחינה לריחים. שאין שוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אמר ליה אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים אבל כל זמן שמוצא לטחון טוחן בשכר ונותן לזה דמים:ומ"ש ואם גם ראובן אינו מוצא לטחון לדעת ר"י יכול לחזור בו מהשכירות וכו' וא"א ז"ל כתב שאפי' שראובן אינו מוצא למי יטחון אינו יכול לחזור מהשכירות וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל ואם תאמר הואיל ואוקימנא בדלית ליה טחינה אמאי הוצרך רב עוירא למימר הכא טחון זבין טחון ואותיב אפי' אי לא משכח המשכיר למטחן ולמזבן דהוי השתא כחד כריסא אכתי לא דמי למתני' דבמתני' ליכא פסידא לבעל כי יהיב דמי דמ"ל מזונות מה לי דמיהן אבל שוכר אית ליה פסידא אי יהיב דמי שהרי אינו מוצא לטחון וצריך לפרוע מכיסו ונראה דודאי בלאו האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב מיפטר שוכר מלמיתב דמי הואיל ואית ליה פסידא ומיהו אי לאו האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב גם המשכיר יאמר לדידי אית לי פסידא שכר ריחים שלי ויוכל לבטל השכירות קודם הזמן ונהי דהשוכר לא יצטרך ליתן השכר מכיסו אבל לעכב הריחים עד הזמן לא יוכל הואיל והמשכיר אית ליה פסידא אבל השתא דמצי למימר ליה טחון וזבין טחון ואותיב מצי אמר ליה לית לך פסידא אם תניח הריחים אצלי אבל אם תחזור בך אית לי פסידא ורבינא הוה סבר לאתויי ראיה ממתניתין שיתן לו שכר או יחזור בו המשכיר ורב עוירא קא"ל כיון דמצי אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב לא יהיב ליה דמי וגם לא יחזור בו המשכיר כך פירשו התוספות ולא נראה לי דדבר פשוט הוא דאפילו לא משכח המשכיר למטחן ולמזבן דהשתא אית ליה פסידא אפילו הכי לא מצי משכיר למהדר ביה בגו זימניה דשכירות ליומיה ממכר הוא ומי הזקיקו לקנות ריחים ויפסיד השוכר והואיל ואיכא פסידא לתרוייהו יותר ראוי שיפסיד המשכיר ויתקיים שכירות הריחים עד זמנו והא דקאמר טחון וזבין טחון ואותיב לישנא יתירא נקט לאלומי למילתי' ל"מ דבלאו האי טעמא נמי לא דמי למתניתין דהא אית ליה פסידא לשוכר כי יהיב דמי ועוד אם גם אתה אינך מוצא לטחון בשכר אתה עשיר ויש לך מעות לקנות חטים קנה חטים ומכור קמח עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ראובן השכיר ריחים וכו' בפ' הנושא ההוא גברא דאוגר ריחיא וכו' ואסיקנא דאם שמעון מוצא הרבה למי יטחון בענין שלא יפסיד בדבר צריך ליתן לו דמים דכופין על מדת סדום זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה: ומ"ש ואם גם ראובן אינו מוצא לטחון לדעת ר"י יכול לחזור בו וכו'. כ"כ לשם התוס' והרא"ש הביא דבריהם ונחלק עליהם ומביאו ב"י ותמוה לי על דברי התוס' דמה לו לשוכר לפסידא דמשכיר כיון שגם השוכר נפסד וכיון דהשוכר משך הריחים לרשותו זכה בריחים ולא יוכל המשכיר להוציאם מידו ואפי' לדעת התוס' שכתבתי בס"ס שי"ב דשכירות לזמניה לאו ממכר הוא ד"ת מ"מ מד"ס ממכר הוא ואינו יכול לחזור בו דאפילו פועל גופיה נשתעבד כשמשך הבעה"ב כלי אומנות שלו כדכתבו התוס' בשם ר"ת ר"פ הזהב ופסק כך רבינו בריש סימן של"ג כ"ש הכא שהריחים השכיר לזה דשוב לא יחזור בו אם משך אפילו דאית ביה פסידא ואפילו את"ל דהך ריחים אינו מיטלטל אלא קבוע כגון של חמור וכדמשמע בגמ' דקאמר לסוף איעתר זבן ריחיא וחמרא וכו' דמשמע דאותה שהשכיר הויא ג"כ של חמור וליכא הכא משיכה מ"מ קשה וכי עדיף ריחים מבית וחצר וחנות דאע"ג דאית ליה פסידא למשכיר טובא כגון שהעני ואין לו מה יאכל וצריך למכור את ביתו א"נ נפל ביתו של משכיר ואפ"ה לא יוכל להוציאו מביתו כיון שהחזיק בה השוכר כדלעיל בר"ס שי"ב ומ"ש הך ריחים דיכול לחזור בו המשכיר משום דאית ליה פסידא וכדי ליישב דברי התוס' נראה דס"ל כיון דלשוכר ליכא פסידא אם חוזר בו המשכיר אלא מניעת ריוח דמיא לההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ואמר שלדעת כן הוא מוכר ולא עלה דלא נתקיים המקח במוכר מקרקעי וכן היכא דזבין קרקע למיזבן חטי ולא איצטריכו ליה זוזי דהמכר בטל כדלעיל בסימן ר"ז סעיף ד' ה' ו' ז' וה"נ איירי בריחים של בנין כריחים של חמור ושל מים ובשעת שכירות אמר שלדעת כן אינו נוטל בשכרה דמים לפי שצריך הוא לטחון לצורך מאכל ביתו לפיכך אם העשיר ואיננו צריך לטחון אצלו כי יש לו ריחים צריך ליתן לו דמים ואם לאו יוכל לחזור בו דהשכירות מעיקרא בטל דאדעתא דהכי ודאי לא השכיר לו ריחים שלו ולא דמי לשוכר בית וחצר וחנות דהשוכר נפסד הרבה אם יוציאנו מן הבית תוך הזמן דלא אשכח לאגורי תוך הזמן דלא הי' השכירות להרויח כדהכא גבי ריחים:

דרכי משהעריכה

(א) במרדכי פ' הנושא מי שפסק לזון חבירו ב' או ג' שנים והלך למקום אחר צריך ליתן לו כפי מה שהיה נותן לו בביתו וע"ש: