פתיחת התפריט הראשי

טור חושן משפט רנו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רנו | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

גר שנתן מתנת שכ"מ אינו קונה דמתנת שכיב מרע כירושה שוויוה רבנן וכשם שאין הגר בתורת ירושה כך אינו בתורת שכ"מ וכתב רב אלפס בשם רב האי ה"מ בנותן לבניו או למי שראוי לירשו אבל לאחר קונה וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא אין חילוק בין בנו לאחר וכן השיג עליו הראב"ד: אבל אם הודה שנכסיו לבנו הויא הודאה כדפרישית לעיל:

כתב הרמב"ם ז"ל שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובד כו"ם אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו: אבל אם הודה לו נותנין לו: אמר עשו לפלוני עבדי בן חורין כופין היורשין ומשחררים אותו שעבד חייב במצות:

אמר פלונית שפחתי יעשו לה קורת רוח עושין לה ואינה עובדת עבודה אלא עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועים לעבדים באותו מקום ע"כ ורש"י פירש שכופין אותן לשחררה וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל ואם אמר אל ישתעבדו בה אין כופין אותן לשחררה רק שלא יטריחוה במלאכות כבדות:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל גיורת שנתנה נכסיה בצוואת שכ"מ לשמעון וראובן דר בבית הגיורת בשכירות כמו חודש אחר פטירתה החזיק ראובן בבית בתורת נכסי הגר שהן הפקד ומקבל מתנה בא מכח מתנתו. תשובה יראה לי שראובן זכה בבית מן ההפקר שבמתנה אין בה ממש שאין בה כח ליתן אחר מיתה כמו שאין לה כח להוריש וגם מצוה לקיים דברי המת לא שייך בגר כיון שאינו בר ירושה אין צריך לקיים דבריו: ואפי' אם תמצא לומר מצוה לקיים דברי המת אינו תלוי בירושה ושייך נמי כגר אפ"ה לא אמרינן הכא מצוה לקיים דברי המת: דלא אמרינן ליה אלא בממון שהושלש תחילה ביד אדם לשם כך אבל אם לא הושלש בידו לשם כך לא:

וששאלת שאמרה הגיורת בצוואתה נכסי לשמעון ועוד אמרה כך וכך יתן שמעון ליתומה פלונית ועתה טוען שמעון אם החזקה שהחזיק ראובן בבית קיימת כבר זכיתי אני בנכסים [אחרים] שהחזקתי בהן ואיני רוצה לקיים צוואתה שאמרה ליתן ליתומה. אין הדין עם שמעון מאחר שהיה אפוטרופוס של היתומה לשמור ממונה והיה כוונתו לזכות [לה] במה שצותה הגיורת כדי ליתן לה הרי כבר זכה לה] אלא שעתה נתחדש אצלו דבר ונודע לו שאין בצוואתה כלום ורוצה לחזור במה שכבר זכה ליתומה אינו יכול לחזור דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואינו יכול לומר אני כיונתי לזכות לה במתנה שנתנה לה והיא אינה כלום ומן ההפקר לא כיונתי לזכות לה ונמצא שלא זכתה היתומה מעולם לאו מילתא היא שהרי מ"מ כיון לזכות לה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכה לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה תזכה מכח הפקר:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

גר שנתן מתנת שכיב מרע אינו קונה דמתנת שכיב מרע כירושה שוויוה רבנן וכו' פשוט בפרק מי שמת (קמט.) גבי עובדא דאיסור הוי ליה י"ב אלפי זוזי בי רבא וכ' הרי"ף במתנת יורש בלחוד הוא דקאמר הכי ועיקרא דמילתא משום דקיי"ל דלגבי יורש לשון ירושה ולשון מתנה חד טעמא נינהו אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפי' לגר דעלמא קני דקיי"ל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו והכי שדר רבינו האי גאון ז"ל עכ"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' זכייה והראב"ד השיגו וכתב דעתו כדעת האחרונים שהקשו על הגאונים ואמרו דאם איתא דמתנת שכיב מרע גר לגר אחר קנה בנו נמי כל שלא היה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב בנו ואינו ראוי לירש כנכרי הוא ולמה לא יקנה במתנה ועוד קושיות אחרות והרמב"ן ז"ל האריך לתרצם ובחידושי הרשב"א ז"ל והפירוש הנכון במה שאמרו גבי איסור גיורא כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה משום דמתנת שכ"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה וכירושה היא לכל אדם ומן הדין אינה כלום בכל אדם שאין מתנה לאחר מיתה אלא דמשום ירושה תקנוה והילכך גר שנתן במתנת שכיב מרע כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה עכ"ל. וזה דעת הרא"ש שכ' על דברי הרא"ה כלשון הזה גם כי נתלה באילן גדול דברים תמוהים הן דמה נפקא מינה בהא דרב מרי בנו של איסור גיורא היה מאחר שהיתה הורתו שלא בקדושה ואין ראוי לירשו מה לי איסור גיורא שנתן לרב מרי בנו מה לי לאדם אחר אי מהניא לאדם אחר אמאי לא מהני לרב מרי בנו ואין אלו אלא דברי נביאות עכ"ל ותמיהני היאך הפריז על מידותיו לדחות דברי הני רבוותא בגילא דחטיתא דהא טעמא רבה איכא במילתא דאי הוה מהני מתנתו לרב מרי בנו מאן דחזי סבר דמטעם ירושה הוא נוטלן למימר דגר יורש את אביו ומש"ה אמור רבנן דמתנת גר שכ"מ למי שהוא ראוי לירשו לא תועיל אבל במתנתו למי שאינו ראוי לירשו לא חילקו בינו לשאר כל אדם:

ומ"ש אבל אם הודה שנכסיו לבנו הויא הודאה מבואר בגמרא פרק מי שמת בעובדא דאיסור גיורא שכתבתי בסמוך:ומ"ש כדמפורש לעיל הוא בסימן ר"נ ורנ"ב:

כתב הרמב"ם ז"ל שכ"מ שצוה לתת מתנה לעובד כו"ם אין שומעין לו וכו' בפ"ט מה' זכייה:

ומ"ש אבל אם הודה לו נותנים לו דבר פשוט הוא שאם הודה לו שהוא חייב לו נותנין לו ואף על פי שאנו חושדים שאינו חייב לו אלא שהוא רוצה ליתן לו מתנה מ"מ כיון דבלשון הודאה אמרה נותנין לו ומיהו שתהיה הודאה כהלכתה שלא יפול בה טענת שלא להשביע את בניו וכיוצא בזה:

(ו) ומ"ש עשו לפלוני עבדי בן חורין כופין היורשין ומשחררין אותו מפורש בירוש' פ"ק דגיטין ובתוספתא פ"ה דגיטין ובגמרא דידן פ' השולח (מ.) גרסי' כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשין וכותבין לה גט שיחרור אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופרש"י אי אתה מודה. דאל ישתעבדו אינו לשון שיחור ולא ל' הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתם אבל ולדות היוצאים ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה אביהם כן ע"כ משמע בהדיא שלא פליגי רבי אמי ור' אסי אלא משום דאין בכל זה לשון שיחרור אבל אם היה אומר לשון שיחרור מודו דכופין את היורשין לשחררה ובההיא דאומר פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח מפורש בהדיא לפי פרש"י דבאומר לשון שיחרור כופין את היורשים לשחרר' וכמו שיתבאר בסמוך:ומ"ש שעבד חייב מצות מבואר שהוא ליתן טעם היאך מותר ליתן לו גופו במתנה כיון דאינו ישראל גמור וקאמר דכיון דחייב בקצת מצות שרי ולא אסרו ליתן מתנה אלא לעכו"ם גמור וכ' ה"ה בפ"ט מהלכות זכייה שהקשו המפרשים כיון דקיי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה היאך שומעין לו לעבור על ד"ת והרבה דברים נאמרו בזה וכתב הרשב"א ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעשה לא מחזיקינן וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו ומה שאסרה תורה לשחרר עבדים בלא גמילות אלא ברצון הלב עכ"ל:ומ"ש אמר פלונית שפחתי יעשו לה קורת רוח עושין וכו' בפרק השולח שם כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת ופירש הרי"ף מאי קורת רוח דעבדי לה דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למעבדה לא כייפי לה וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' זכייה וז"ל עושין לה קורת רוח ואינה עובדת אלא עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועות לעבדים באותו מקום ורש"י פירש אם לא נתקרר רוחה בלא שחרור משחררין אותה וכתב הרא"ש וכן מסתבר שהדבר ידוע שקורת רוח של השפחה הוא השיחרור ואדעתא דהכי צוה עכ"ל ואין סברא זאת מוכרחת משום דאם כן הוה אמר בפירוש שחררו אותה אלא ודאי לא צוה אלא שיעשו קורת רוח בעבודה שתעבוד וכדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל:ומ"ש ואם אמר אל ישתעבדו בה אין כופין אותן לשחררה כבר נתבאר לעיל בסמוך:ומ"ש רק שלא יטריחוה במלאכות כבדות כ"כ הרא"ש בפרק השולח ובטור י"ד סימן רס"ז כתבתי דעת הר"ן בזה ושם כתב רבי' דברי הרמ"ה:

שאלה לא"א ז"ל גיורת שנתנה נכסים בצוואת שכ"מ לשמעון וכולי עד סוף סימן בכלל ט"ו ולטעמיה אזיל דגר ליתיה בתורת מתנת שכיב מרע כלל אבל להרי"ף והרמב"ם אם המקבל לא היה ראוי לירשו זכה במתנתו וכמו שנתבאר בסימן זה. וכתב עוד בכלל הנזכר סימן ג' גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו כלום אינם חייבים בקבורתו יותר משאר ישראל כתבה רבינו בסימן קקע"ה:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

גר שנתן מתנת שכ"מ וכו'. בפ' מי שמת (דף קמ"ט) קאמר רבא מתנת שכ"מ כירושה שוויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה: ומ"ש רב אלפס ע"ש רב האי. שם כ"כ וז"ל במתנת יורש בלחוד הוא דקאמר רבא הכי ועיקרא דמילתא משום דקיי"ל דלגבי יורש לשון [מתנה ולשון] ירושה חד טעמא נינהו כדאמרינן אמר רב ששת וכו' ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מילתא ומכאן אמר רבא מתנת שכ"מ כירוש' שוויוה רבנן אבל מתנת שכ"מ למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני דקיי"ל דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי והכי שדר רבינו האי גאון זצ"ל עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מזכייה והסמ"ג בעשה פ"ב (דף קפ"ב ע"ד) וז"ל שלשון ירושה ומתנת שכ"מ לגבי יורש אחד הוא וא"ת יקנה נמצא זה כאילו ירש את אביו לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת עכ"ל ואע"פ דהסכמת גדולי הפוסקים לדברי הגאון אין צריכין חיזוק מכל מקום נלפע"ד להכריח כך מדברי רבא גופי' חדא דקשה מנא ליה לרבא הא ודילמא אע"ג דמתנת שכ"מ אינה חלה אלא לאחר גמר מיתה ודינה כירושה דמוציאין מהם למזון האשה והבנות כדלעיל בר"ס רנ"ב מ"מ לגבי מתנת גר שכיב מרע דבריו נמי ככתובין וכמסורין דמי כדי שלא תטרף דעתו ותו קשה הלא כל גר איתיה בירושה אם הוליד בנים בקדושה ומאי האי דקאמר דליתיה בירושה אבל לדברי הגאון דבמתנת יורש בלחוד הוא דקאמר רבא הכא ניחא דה"ק דכיון דליתיה בירושה להאי ברא דהורתו שלא בקדושה ליתיה נמי להאי ברא במתנת שכ"מ דלשון מתנה בשכ"מ הוי לשון ירושה כאילו אמר דהאי ברא יהא יורשו וכיון דליתיה בירושה ליתיה נמי במתנה דהו"ל כאילו ירש את אביו אבל לאחר דליכא למימר שיהא יורשו מתנה גרידא היא וקיימת דכל דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין נינהו וכך הוא העיקר ודלא כהראב"ד והרשב"א החולקים על הגאון: כתבו התוספות לשם (סוף דף קמ"ט) דהא דאמר רבא כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכו' נ"ל דאם היו לגר בנים איתיה במתנת שכ"מ אע"ג דהמקבל גר וליתיה בירושה דעל הנותן הוא דאיכא קפידא ולא על המקבל וכו' עכ"ל ונראה דר"ל דדוקא בגר שלא הוליד בנים בקדושה דעם מיתתו נכסיו הפקר הילכך ליתיה במתנת שכ"מ דכיון דאין המקבל זוכה במתנה אלא לאחר מיתה כבר נעשו הפקר מיד עם יציאת נשמתו אבל כשהוליד בנים בקדושה דבניו יורשים אותו שפיר איתיה נמי במתנת שכ"מ אע"ג דהמקבל גר ולא נמצא חילוק זה בפוסקים:

ומ"ש שעבד חייב במצות. כתב ב"י וז"ל מבואר שהוא וליתן טעם היאך מותר ליתן לו גופו במתנה כיון דאינו ישראל גמור קאמר דכיון דחייב בקצת מצות שרי ולא אסרו ליתן מתנה אלא לעכו"ם גמור עכ"ל ותימה מהיכא תיתי לן דאסור ליתן מתנה לעבד דבעכו"ם דוקא גלי לן קרא לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה כדכתב הרמב"ם בפ"ג מזכייה אבל עבד ודאי אין איסור ותו דלאיזה צורך אמר הרמב"ם שעבד ישנו במקצת מצות אפילו אינו במקצת מצות אלא שאינו עובד עכו"ם לא גרע מגר תושב דאוכל נבלות אלא שאינו עובד עכו"ם אתה מותר לתת לו מתנה כדכתב הרמב"ם בפ"ג מזכייה ותו איכא לתמוה טובא דהביא ב"י דברי ה' המגיד בפ"ח מזכייה שכתב ע"ש הרשב"א דהא דשומעין לו לשחררו אע"ג דעובר בעשה לפי שאומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו על גמולו והרי הוא כמוכרו לו עכ"ל והשתא לפי זה קשה חדא דא"כ לא היה צריך לטעם שעבד ישנו בקצת מצות אפילו לא היה בקצת מצות יכול ליתן לו מתנה אפילו גופו כיון שעשה לו טובה שהוא חייב לו על גמולו אידך קשה דאי איירי הכא בדעשה לו טובה וכו' א"כ אף לעכו"ם מותר ליתן לו מתנה דהרי הוא כמוכרו לו לפיכך נראה דהרמב"ם לא ס"ל הא דהרשב"א ופשיטא דלא איירי בדעשה לו טובה מדמחלק בין עובד כו"ם לעבד אלמא דבדלא עשה לו טובה מיירי הרמב"ם ומש"ה לעכו"ם אסור ולעבד שרי ליתן מתנה דלא גרע מגר תושב כדפי' ומ"ש הרמב"ם שעבד ישנו במקצת מצות לא כתב זה אלא כדי ליישב הקושיא שהקשו המפרשים כיון דקיי"ל דהמשחרר עובר בעשה היאך שומעין לו לעבור על ד"ת דמ"ש ממי שצוה ליתן מתנה לעכו"ם דאין שומעין לו כיון דאיכא עבירה ה"נ איכא עבירה ואמר הרמב"ם דלא דמי דבמתנה לעכו"ם איכא עבירה וליכא מצוה אבל בשחרור עבד אע"ג דאיכא עבירה דעובר בעשה איכא נמי מצוה דכיון דישנו בקצת מצות מצוה לשחררו לקיים כל המצות ודמיא להא דאמרינן בנזיר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה:

ופרש"י שכופין וכו' כלומר להרמב"ם אין פירוש קורת רוח הוא השחרור אלא קורת רוח בעבודה וא"כ אין כופין אותם לשחררה אבל רש"י פי' דאין לך קורת רוח גדול משחרור ומדלא פי' ודאי על הקורת רוח היותר גדול צוה ליורשים לעשות לה ולפיכך כופין לשחררה והו"ל לרבינו לכתוב ורש"י פי' ולא ופרש"י שהרי הביא פירש"י כדי להורות שהוא חולק אדברי הרמב"ם אלא דאין דרכו לדקדק בכך כיון דמובן כן מדבריו:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. כלל ט"ו סימן א' וב' ולטעמיה אזיל דהשיג על האלפסי דגר ליתיה במתנת שכ"מ כלל אפילו אין המקבל יורש שלו וכך מפורש לשם בתשובתו דהביא דעת האלפסי והשיג עליה:

ומ"ש לאו מילתא שהרי מ"מ כיון לזכות לה וכו'. ע"ש בתשובה שהביא ראיה מהא דאיתא ביבמות פ' ר"ג העודר בנכסי גר זה וסבור של גר אחר הוא קנה דמ"מ כיון לזכות בנכסי הגר וכן בנדון זה כיון לזכות ליתומי' באלו הנכסים אם לא תזכה מכח מתנה תזכה מכח הפקר. ודין עודר בנכסי גר זה וכו' כתבו רבי' לקמן בסי' ער"ה סעיף י"ח:

דרכי משהעריכה

(א) וכ"כ המרדבי דב"ב פרק מ"ש ד' רנ"ד ע"א אמנם במרדכי פ"ק דגיטין ד' תר"ז ע"א משמע דאמרינן מצוה לקיים דברי המת בגר ובהר"ן שם ד' תקנ"ט ע"א האריך בזה וע"ש. כתב בת"ה סימן שכ"ב דשתוקי יש לו דין גר לענין מתנת שכ"מ והואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא חולקים אם ב' מוחזקים כגון בית ואם אחד מוחזק המע"ה: