טור חושן משפט כו
<< | טור · חושן משפט · סימן כו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהאסור לדון בפני דייני גויים אפילו בדין שדנין כדיני ישראל. וכל הדן בדיניהם, הרי זה רשע וכאילו חירף והרים ידו בתורת משה.
ואם בעל דינו אלם ואינו יכול להוציאו ממנו בדייני ישראל, תובעו תחילה לדייני ישראל, ואם אינו רוצה לבוא, נוטל רשות מבית דין ומציל את שלו מבעל דינו בדייני גויים.
כתב בעל התרומות: לוה שחייב עצמו בקנין בכך וכך לילך עם המלוה לדון בדייני עכו"ם, אם יש זכות למלוה בכך, שיכול לזכות בדיניהם ולא בדיני ישראל, אין הלוה יכול לחזור בו, שאין מועיל אחר קנין כלום, והרי זה כמקבל עליו עדות עכו"ם בקנין שאינו יכול לחזור בו.
ומכאן אני אומר, הואיל וכותבין בשטרי חוב שיוכל לגבות חובו בין בדיני ישראל בין בדיני עכו"ם, רשאי להביא לפני דייני עכו"ם בזמן שאינו יכול לכופו בדיני ישראל, כגון שעברה עליו שמיטה וכיוצא בזה, שהרי קנו מידו, אבל בזמן שיכול לכופו בדיני ישראל כמו בדיני עכו"ם, היה אסור להביאו בפני עכו"ם והקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברים, וכמו שהקנין אינו כלום גם הקנס שהתנה על עצמו בשביל הקנין אינו כלום, ואין מוציאים ממנו בבית דין, אלא שאם התנה על עצמו להתחייב כך וכך לעניים או לבית הכנסת, מודיעין אותו שחל הנדר עליו ואומרים לו 'עליך ליתן מדעתך מה שפסקת על עצמך', כי זה הוא כמו נדר שאם לא יחלל שבת יתן מנה לעניים, שהוא חייב לשמור את השבת וליתן מנה לעניים, בקיום מצוה חייב באותו מנה אבל אין בית דין מחייבין אותו. עד כאן[1].
אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: אף על פי שכתב בשטר לדון בדיני עכו"ם, אין בכלל זה שלא ישמט, שאין הכונה בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא שמקבל על עצמו שיכריחוהו בדיני עכו"ם, אבל לא שיעבור על דברי התורה.
וכתב עוד בתשובה: אף על פי שכתב בשטר לדון בדיני עכו"ם, אינו יכול לתובעו שם כל זמן שהוא ציית דינא, ולא דיין ישראל רשאי לדונו בדיני עכו"ם, ואפילו אם יש על המלוה שטר חוב לעכו"ם, אינו יכול למסור לו זה השטר שכתוב בו שיכול לתובעו בדיני עכו"ם, כדי שלא יתבענו עכו"ם בדיני עכו"ם, ואם עבר ומסרו לעכו"ם צריך לקבל עליו כל אונסא דמתיילד ליה, ואם יעבור עליו העכו"ם הדרך ויוציא ממנו יותר ממה שהישראל יכול להוציא ממנו בדיני ישראל באותו שטר, או אם בא לו היזק מפני שתבעו עכו"ם בדינין שלהם והוצרך ליקח מליץ שיטעון בעדו, וכל כיוצא בזה, צריך לסלק הכל מעליו.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אסור לדון בפני דייני עכו"ם אפילו בדין שדנין אותו כדיני ישראל ברייתא בסוף גיטין (פ"ח): ומ"ש וכל הדן בדיניהם הרי זה רשע וכאילו חירף והרים ידו בתורת מרע"ה כן כתב הרמב"ן [צ"ל הרמב"ם] בסוף הל' סנהדרין (והוא) ורש"י כתב בפרשת משפטים וכתב הרמב"ן פרשה הנזכר שאפילו נתרצו שני בעלי דינים לילך לפני דייני עכו"ם אסור אפילו בדין שדינם כדיננו: (ב"ה) וכ"כ הרשב"א בתשובה שאכתוב בסוף סימן זה: כתוב במישרים נ"א חלק י"ג אחד מבעלי דינים שרוצה לדון בערכאות של עכו"ם אין שומעין לו וכתב רב אלפס בתשובה שצריך לנדותו: וכתב הריב"ש בסימן ק"ב להחרים ולנדות המחזיק ביד ההולך לדון בדיני עכו"ם:
ומ"ש ואם היה בעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו תחלה בדייני ישראל ואם אינו רוצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל את שלו מבעל דינו בדייני עכו"ם בסוף פרק החובל (צב:) אמרינן אמר ליה רבא לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך רמיא גודא רבא שדי עלויה אמר ליה יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד: וכתב הרא"ש על זה פסק רב פלטוי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבא עמו לבית דין שרשאי להביאו לערכאות של עכו"ם כדי להוציא את שלו מתחת ידו. ועיין במהרי"ק סימן קנ"ד וזה לשון ספר התרומות בשער ס"ב והא דאמרינן דאין המלוה רשאי לכוף בפני עכו"ם דוקא דליתיה אלם ורוצה לקבל דינו לפי מה שידונו עליו דייני ישראל ואפי' אם היה אלם ולא רצה לבא לבית דין אסור להביאו לדייני עכו"ם אלא לאחר סירוב ובית דין של ישראל כותבין אדרכתא על נכסיו ואם הוצרך לכך יבא לפני עכו"ם והם מכריחים אותו למה שדנו לו דייני ישראל דכה"ג ליכא משום לפניהם ולא לפני עכו"ם כדאמרינן (גיטין דף פח:) בעישוי דגט אבל אם היה אנס או אלם ובית דין של ישראל מתיראים ממנו מלכתוב עליו אדרכתא זה בכלל רשעי ישראל הוא ומתרעם ממנו ואינו חושש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות סנהדרין וז"ל היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדיני ישראל יתבענו בדיני ישראל תחלה ואם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל מבעל דינו עד כאן לשונו וז"ל רבינו שרירא גאון במה שכתב בזה מי שחייבוהו בחוב או פקדון ואינם יכולים להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דואר של עכו"ם שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל על חבירו יש רשות לזקנים ותלמידים שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן דאפי' אם נגזל עכו"ם וגזלן ישראל עדים מעידים אצל השופט שאינו חומס ושופטו כדאמרינן (ב"ק קיג:) מכריז רבא האי בר ישראל דידע סהדותא וכו' וכל המורד בדין מתרים בו תחלה התראה מפורסמת ואם אינו מקבל מעידין עליו וגובין ממנו בדיני עכו"ם. ומנהג שלנו לעכב ג' פעמים בבית הכנסת ואחר כך מתירין לו עד כאן לשונו. כתב המרדכי בפרק מרובה מצאתי בספר הר"מ דאין מותר להכריח בידי עכו"ם אלא א"כ יתירו לו בית דין או ראשי הקהל וכ"כ המיימוני בסוף הלכות סנהדרין: וכתב עוד בעל התרומות בשער הנזכר אפילו דיני חבלות שאינם מסורים לנו בזמן הזה אסור למסור בידי עכו"ם ומכל מקום אע"פ שאין דנין דיני קנסות בבבל יש לדיינים לענוש ולקנוס האדם כפי צורך שעתם ולנדותם אם שנו ושלשו עד כאן לשונו:
(ד) כתב בעל התרומות לוה שחייב עצמו בקנין בכך וכך לילך עם המלוה לדון בדייני עכו"ם וכולי ז"ל בעל התרומות בשער ס"ב ויש לברר לוה שקיבל על עצמו לדון עם המלוה בפני עכו"ם אם מועיל לו תנאו וכן נמי אם חייב עצמו בממון אם לא ילך עמו לפניהם מה דינו ע"ז. השיב הרב אלפסי ז"ל כך וזהו טופסו מה ששאלתם המקבל על עצמו בקנין לילך לדון עם בע"ד לשופט של ישמעאל יכול לחזור בו או לא ועוד אם קיבל על עצמו בעדים שאם לא ילך לפניהם לדון עם בעל דינו שיהא עליו לעניים או לבהכ"נ או לישיבות או לכמות אלו וחזר בו ואמר לא אלך לדיני עכו"ם יש לו רשות להוציא ממנו מה שפסק על עצמו כך ראינו כי זה יכול לחזור ואינו חייב ואף אינו רשאי לילך עם בעל דינו אל העכו"ם. ול"מ כה"ג דקא עקר מצוה וכדאמר ר' טרפון אלא אפי' לדבר הרשות מאן דקנו מיניה במילתא דעביד קנין דברי' הוא ואית ליה למיהדר אבל אי מקבל עילויה סהדות' דעכו"ם וקנו מיני' לאו דברי' בעלמא נינהו כדאמרי' (סנהדרין כד.) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך אינו יכול לחזור בו שאין לאחר קנין כלום ולענין ששאלתם שאם לא ילך שיהיה עליו להקדש כך וכך ראינו מן הדין שיש לו לומר כן ויש על ב"ד ולזקני המקום למנוע בעל דינו מלתבעו בכך שדבר אסור הוא ואם נמנע כבר בטל הנדר שהדבר מוכיח שלא קיבל על עצמו לילך לפני העכו"ם אלא עם התובע ואם לא נמנע התובע והנתבע לא הלך עמו לעכו"ם אין ב"ד מוציאין ממנו לא לעניים ולא להקדש אלא מודיעין אותו כי חל הנדר עליו שעליך לתת מדעתך מה שפסקת על עצמך כי זה נדר הוא ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתינו (נדרים טז) חומר בנדרים מבשבועות אמר סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל בנדרים אסור ובשבועות מותר וכו' וזה ששנינו בנדרי' אסור זה ר"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה אבל ב"ד אין מוציאין ממנו עכ"ל. ונראה שרבינו מפרש מ"ש אבל אי מקבל עילויה סהדותא דעכו"ם וקנו מיניה וכו' דהיינו לומר דמקבל עליו דיני עכו"ם הוי כמקבל סהדותא דעכו"ם דבין בזה ובין בזה אם קנו מידו אין לאחר קנין כלום: ב"ה ואינו מוכרה ומ"מ מ"ש שאין ב"ד מוציאין ממנו מה שקיבל עליו לתת לצדקה אם לא ילך לדון עמו לפני עכו"ם גם מה שפירש במתניתין דחומר בגדרים לא משמע לי האי פירושא בפשטא דמתניתין:
ומ"ש ומכאן אני אומר הואיל וכותבין בש"ח שיכול לגבות חובו בין בדיני ישראל בין בדיני עכו"ם רשאי להביאו לפני דיינים עכו"ם בזמן שאינו יכול לכופו בדיני ישראל כגון שעברה עליו שמטה וכו' לא מצאתיו בספר התרומות ולכן נראה שדברי רבינו הם שלמד מדברי בעל התרומות: ומ"ש והקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברים וכו' לא יקשה על מ"ש אין הלוה יכול לחזור בו שאין מועיל אחר קנין כלום דהתם כיון שיכול לזכות בדיניהם ולא בדיני ישראל כשהוא נוטל קנין הו"ל כמשעבד נכסיו לפרוע אותו זכות שזוכה בדיניהם ולפיכך מועיל הקנין אבל היכא שיכול לכופו בדיני ישראל כמו בדיני עכו"ם נמצא שהקנין אינו מעלה ולא מוריד לענין ממון אלא לענין שמחייב עצמו לילך לפני דייני עכו"ם ואין זה אלא קנין דברים ואינו כלום:
אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב אע"פ שכתוב בשטר לדון בדיני העכו"ם וכו' שאין הכוונה בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא שיכריחוהו בדיני עכו"ם וכו' בתשובה כלל י"ח סימן ד' כתב כן וכיוצא בזה כתב בתשובה אחרת כלל ס"ח סי' י"ג וכתבו רבינו בסימן ס"א ואע"פ שלא נזכר בתשובות אלו שאין בכלל זה שלא ישמט ממילא משמע וכדברי הרא"ש כתב הר"ן בתשובה סימן פ"א:
וכתב עוד בתשובה אחרת אע"פ שכתוב בשטר לדון בדיני העכו"ם אינו יכול לתובעו שם וכו' בכלל י"ח סימן ה' כתב על שטרות שכתב בהם שמקבלים על עצמם לדון ולהתחייב בדיני העכו"ם ודין המלכות לענוש נכסין בכפל ולאסרו עד זמן הפרעון אין התובע רשאי להביאו אלא לפני דיין ישראל וגם הם לא ידונו אלא דין תורה ובכלל הנזכר סימן ה' כתוב שאלה ראובן היה לו שטר על שמעון וכתוב בו שיכול לתובעו בין בדיני ישראל בין בדיני העכו"ם והיה על ראובן ש"ח שנתחייב עכו"ם ונתן ראובן לעכו"ם שטרו שהיה לו על שמעון בפרעון שטרו יראה אע"פ שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות בין בדיני ישראל בין בדיני העכו"ם כל כה"ג לא דרשינן ל' הדיוט לומר שיכול לתובעו בערכאות משום דעבירה היא וכו' ואם הוא ימסור שטר לעכו"ם צריך לקבל עליו כל אונסא דמתיליד ללוה אם יעבור עליו העכו"ם את הדרך ויוציא ממנו יותר ממה שהיה הישראל יכול להוציא ממנו בכח אותו השטר וכו' עד סוף הסימן והאריך עוד בזה בכלל ס"ח סימן י"ג ועיין במהרי"ק שורש קפ"ח ישראל שהוליך את חבירו לפני הערכאות וחייבו לאותו שהוליך את חבירו וכשראה כן חזר ותבעו בדיני ישראל היה ראוי לומר שאין נזקקין לו אם זוכה בדיני ישראל וגדולה מזו משמע במהרי"ק שורש קפ"ח בשם ר"י בר פרץ אבל לא משמע הכי בההוא עובדא שהביא המרדכי בסוף קמא ותשובות מיימונית בספר נזיקין סימן י"ד מרבי יואל ורבי אפרים : עכו"ם שיש לו שטר חוב על ישראל ומסרו העכו"ם לישראל אחר אינו יכול לתובעו בדיניהם וכיצד דנין אותו עיין בתשובות הרא"ש כלל י"ח סי"א: כתב הרשב"א שנשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות העכו"ם שיחזיר לו כל הנדוניא בטענה אע"פ שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני העכו"ם הרי כל הנושא אשה שם כאילו התנה כן וכמו שאמרו (כתובות סז) גמלי דערביא אשה גובה פורנא מהם לפי שסומכת עליהם והשיב כל דבר שבממון תנאו קיים ובאמת אמרו שמתנין בכענין זה אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט העכו"ם באמת נ"ל דאסור לפי שהוא מחקה את העכו"ם וזהו שהזהירה התורה. לפניהם ולא לפני העכו"ם ואע"פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות העכו"ם ודיניהם ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל והמביא ראיה לזה מגמלי דערביא טועה דכתובה מן הדין היה לגבות ממטלטלי דמיניה ואפי' מגלימא דאכתפיה אלא ששמו רבנן שאין סמיכת האשה עליהם משום שגבייתם לזמן מרובה ובערביא שכל עסקיהם בגמלים סמיכתם עליהם אבל ללמוד מזה לילך בדרכי העכו"ם ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא ואפילו גזילה ישיב רשע מיקרי כדאיתא בפרק הכונס (ס:) ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה ומה לנו לספרי הקודש המוקדשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני העכו"ם ויבנו להם במות טלואות בבית מדרשי העכו"ם חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם עכ"ל ועיין בתשובת מהרי"ק שורש קפ"ח ושורש א' ושורש ט' ובהריב"ש סי' קע"ט: כתב הרשב"א בתשובה לענין דינא דמלכות' דינא דע שלא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות כי כמו שיש לנו משפטי מלוכה כמו שאמר שמואל לישראל (שמואל א ח) כך בשאר העכו"ם דינים ידועים יש למלכות ועליהם אמרו דדיניהם דין אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין לעצמם כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל עכ"ל. עיין במהרי"ק סי' ס"ו וקפ"א וקצ"ה בענין דינא דמלכותא ועיין בדברי רבינו סימן שס"ט:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אסור לדון בפני דייני עכו"ם וכו' פי' אפי' נתרצו שני הבעלי דינים לדון בפניהם. וה"א בסוף גיטין תניא ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אנגריות של עכו"ם אע"פ שדיניהם כדין ישראל אי אתה רשאי להזקק שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני עכו'"ם: ומ"ש וכל הדן בדיניהם ה"ז רשע וכו' כ"כ הרמב"ם סוף ה"ס:
ומ"ש ואם שעל דינו אלם וכו' ג"ז שם:
כתב בעל התרומות ליה שחייב עצמו בקנין וכו'. ומכאן אני אומר וכו' אבל אין ב"ד מחייבים אותו ע"כ. אבל א"א הרא"ש כתב וכו' מפורש בדברי רבינו שכל זה הוא מדברי בה"ת ולפי שתחלת דבריו לוה שחייב עצמו בקנין וכו' הוא ממה שהשיב הרי"ף כדא תא בספר התרומות שער ס"ב ומביאו ב"י. לכך כתב בה"ת עצמו דמכאן שהשיב הרי"ף אני אומר וכו'. ואף על פי שלא נמצא כך בספרי בה"ת שבידינו היום אין זה מן התימא שחסר מן הספר ודלא כמ"ש ב"י דמכאן אני אומר הם דברי רבינו שלמד כך מדברי בעל התרומות שהרי ממה שסיים רבינו עד כאן אלמא דכל זה הוא מדברי בה"ת ושהרא"ש חולק עליו. ותו דאם מכאן אני אומר הם דברי רבינו קשה מנ"ל לרבינו לפרש כך לדעת בה"ת ודילמא גבי שטר מודה בה"ת דמפרשים אותו לענין אלם דלא ציית דינא ולא לעניין שמטה וכמ"ש הרא"ש כך הוא דעת בה"ת אלא בע"כ דהא ומכאן אני אומר הן דברי בה"ת עצמן וע"כ כתב רבינו דהרא"ש חולק עליו ופשוט הוא:
ומ"ש אם יש זכות למלוה בכך וכו' וה"ז כמקבל עליו עדות עכו"ם וכו'. פי' אם יש זכות למלוה בדיניהם שלא היה זוכה באותו זכות אם היה דן בדיני ישראל וקנו מיניה הו"ל קנין גמו' כאילו היה משעבד נכסיו לפרוע אותו זכות שזוכה בדיניהם ואין הלוה יכול לחזור בו וה"ז כמקבל עליו עדות עכו"ם להאמינו דבדיני ישראל העכו"ם פסול לעדות והלוה מתחייב בקניין לשלם כל מה שיעיד העכו"ם דזה לא הוי קנין דברים וה"נ דכוותיה וכן כל כיוצא בזה ובזה וודאי אף הקנס שקיבל עליו בשביל הקניין חייב ליתן ומוציאין ממנו בב"ד אלא דכל היכא שאין לו זכות בדיניהם יותר מבדיני ישראל וקנו מיניה לילך עם המלוה בדיני עכו"ם התם הוא דהקנין אינו בא רק שיהא מחוייב לילך לפני הערכאות והו"ל קנין דברים וכמו שהקנין אינו כלום גם הקנס שהתנה על עצמו בשביל הקנין אינו כלום ואין מוציאין ממנו בב"ד דהו"ל כאילו התנה בלא קנין דאינו חייב בקנס כלל:
אלא דאם התנה להתחייב לעניי' וכו' התם וודאי אע"פ דחשבינן ליה כאילו התנה בלא קניין מ"מ לא גרם מנדר דעלמא שנדר כך וכך לעניים דא"ל לקיים נדרו שנדר לשמים אבל לא שמוציאין ממנו בב'"ד בכפייה כדי לקיים התנאי שהתנה עם המלוה כיון דליכא קנין גמור אלא קנין דברים וחשיב כאילו התנה בלא קנין ואף על גב דאפילו את"ל דחשיב ליה נדר חייב לקיים נדרו שנדר מ"מ אין שייך בזה כפיית ב"ד דמצי למימר אתן לעניים דעיר אחרת ומתי שארצה אתן. והרב ב"י לאחר שהביא לשון בה"ת כתב ונראה שרבינו מפרש מ"ש אבל אי מקבל עליו סהדותא דעכו"ם וקנו מיניה וכו'. דהיינו לומר שמקבל עליו דייני עכו"ם הוי כמקבל סהדותא דעכו"ם וכו' עכ"ל ולא ידעתי למה לא פירש כפשוטו ביש לו עדות אצל עכו"ם והלוה מקבל עליו לדון בדיני עכו"ם דהשתא המלוה זוכה בדיניהם על ידי עדות העכו"ם שיעידו בדיניהם ואם לא הו"ל עדות עכו"ם לא היה זוכה ולאו דוקא בכה"ג אלא ה"ה דאין לו עדות עכו"ם וזוכה בדיניהם בדרכי נימוסיהם מה שלא היה זוכה בדייני ישראל:
וכתב עוד בתשובה ואם עבר ומסרו לעכו"ם צריך לקבל עליו כל אונסא דמתייליד ליה וכו' נראה מבואר דדוקא ההיזק שבא לו מפני שתבעו העכו"ם בדיניהם והוצרך ליקח מליץ וכו' או שעבר עליו העכו"ם הדרך והוציא ממנו יותר וכו' והישראל לא היה פושע בכלום כנגד דייני האומות והעכו"ם שתבעו אבל אם הגיע לו היזק ע"י דברו בפניהם שלא כדת ונפל ברשתם בקנס או בתפיסה א"נ קבעו לו זמן לשלם בקנס כך וכך ועבר הזמן איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואין חבירו חייב לשלם היזק זה דגרם לעצמו וכך הוא מבואר בספר התרומות שער ס"ב ע"ש. כתב בש"ע המקבל עליו בקנין וכו' עד וחייב ליתן מה שקיבל לעניים ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין ממנו אלא מודיעים אותו שחל הנדר עליו עכ"ל. לכאורה משמע דלסברא קמא מוציאין ממנו בב"ד. ולא ידעתי מנין לו דפליגי בה ואולי לפי שהמרדכי בפרק בני העיר כתב על שם מהר"ם בתשובה באחד שאמר בתוך קהל ועדה אם אשחוק עוד בקוביא אתן ה' זקוקים לצדקה והוא אומר שיתן למקום שהוא חפץ והשיב שכופין אותו שיתנם בעירו ע"ש משמע ליה להרב ב"י דחולק הוא אבעל התרומות שפסק כאן שאין ב"ד מוציאין ממנו. ועוד אפשר לומר דבעל התרומות מודה למהר"ם דבאומר בתוך הקהל אם אשחוק עוד אתן לצדקה כך וכך דמסתמא היתה דעתו לצדקה דקהל שהוא נודר בפניהם ולא מצי אמר שיתן חוץ לעיר מקום שהוא חפץ אבל במקבל עליו סתם כנגד חבירו אם לא אעשה לך כך וכך אתן לעניים כך וכך אין מוציאין ממנו בב"ד דמצי אמר אתן לעניים שאני חפץ חוץ לעירי ומהר"ם נמי מודה בכך כיון שלא היה הנדר בתוך הקהל: ומ"ש הרב כאן ויש מי שאומר וכו' אינו בא לומר דאיכא כאן ב' סברות אלא דלפי דמ"ש תחלה המקבל עליו בקנין וכו' עד חייב ליתן מה שקיבל עליו לעניים הוא דבר פשוט לא יעלה על הדעת שיחלוק אדם על זה כתבו בסתם אבל מ"ש אח"כ שאין ב"ד מוציאין ממנו וכו' הוא חידוש בדין אפשר שיש מי שחולק על זה כתבו בלשון ויש מי שאומר להודיע שדברי יחיד הם ודרך הרב בזה בש"ע הוא ידוע בהרבה מקומות בספרו:
דרכי משה
עריכה(א) וכתב בת"ה סימן ד"ש דאף דבר דמותר למיעבד דינא לנפשיה מ"מ אסור לכופו ע"י עכו"ם וע"ש. וכתב מהרי"ק שורש קנ"ד אם עבר אחד והלך לפני דייני עכו"ם צריך לסלק יד עכו"ם מעליו וידון לפני דייני ישראל עכ"ל וע"ש שהאריך בזו גם בשורש א' האריך בזו וכתב בשם המרדכי מגוזל קמא דאפי' אין עושה שום מעשה רק כופהו בדין עכו"ם שיעמוד בדין ישראל ראוי למתחו על העמוד כו' וע"ל סימן שפ"ה מי שהלך בערכאות מחמת שהכהו אם יש לו דין מסור:
(ב) כתב מהרי"ק שורש א' דאין כח לשום דיין לתת כח ללכת בערכאות של עכו"ם כל זמן שהנתבע רצה להיות ציית דין ופשוט הוא:
(ג) והמדקדק בתשובת המרדכי יראה שאינה שייכה לכאן כלל כי התם מסרו זה את זה ולכן פסקו להם בדין ישראל אבל לענין הדין אפשר לעולם דאין נזקקין וכדברי מהרי"ק כנ"ל וז"ל מהר"ם מריזברג בנימוקיו וע"ד ההכאות אם הפסיד המכה בד"ג אז אין להענישן טפי דבתרי קטלי לא קטלינן ליה ואם לא הפסיד ע"י קבלותו אז יעשה לו דין עכ"ל:
- ^ היינו עד כאן העתקת לשונו של בעל התרומות.