טור חושן משפט/הלכות נחלות

מתוך: טור חושן משפט רעו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רעו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות נחלות

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו מפני שאין לו בן מעבירין את הנחלה לבת [אבל היה לו בן הוא קודם לבת ותנן נמי בן קודם לבת] וכל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת בת קודמת לאחין וכל יוצאי יריכה של בת קודמין לאחין אחין קודמין לאחי האב וכל יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב והאב קודם לכל יוצאי יריכו [ס"א יריכן] נמצא סדר נחלות כך הוא מי שמת בנו יורשו לא נמצא לו בן רואין אם יש לו זרע (לבן) [בין] זכר או נקבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל לא נמצא זרע לבן אם יש לו בת תירשנו לא נמצא לו בת רואין אם יש לה זרע בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות יורש הכל לא נמצא לה זרע תחזור הירושה לאביו של מת ואם אין אביו קיים תחזור לזרעו שהן אחי המת אם יש לו אח יורש הכל ואם אין לו (*אח ויש לו זרע זרעו) [*ס"א אבל הניח זרע עד סוף כל הדורות] עומד במקומו לירש לא נמצא לו אח ולא זרע ממנו תחזור הירושה לאחות המת או לזרעה עד סוף כל הדורות לא נמצא לו אחות ולא זרע ממנה תחזור הירושה לאבי אביו של מת ואם אינו קיים חוזרת לזרעו שהם אחי אבי המת אם יש לו אחים או לזרעם עד סוף כל הדורות ואם אין אחים לאבי המת ולא זרע מהם חוזרת לאחות אבי המת ולזרעה ואם אין אחות לאבי המת ולא זרע מהם חוזרת לאחות אבי המת ולזרעה ואם אין אחות לאבי המת ולא זרע ממנה חוזרת לאב אבי אביו של מת ואם אינו חי מוריו לזרעו שהן אחי אבי אביו של מת או לאחות אבי אביו של מת ולזרעה ועל זה הדרך הנחלה ממשמשת למעלה עד ראובן ולעולם כשאין האב ולא זרעו ממשמשת דור אחד למעלה והזכרים וזרעם עד עולם קודמים לנקבות כגון בנות אחי המת לאחות המת ובנות אחי אבי המת לאחות אבי המת:

ראובן שהיו לו ב' בנים ומתו בחייו ואחד הניח ג' בנים והשני לא הניח אלא בת אחת ואח"כ מת ראובן שלשה הבנים הללו נוטלים החצי ובת בן השני תטול החצי שכל אחד עומד במקום אביו לירש חלקו: ועל דרך זה חולקין לעולם שכל מי שמוריש נכסיו ואין היורש קיים אלא יורשי היורש ולאחד מבניו יורשים רבים ולשני אין לו אלא בן אחד היחיד נוטל חלק כחלק המרובין:

משפחת האם אינה קרויה משפחה שאין האם יורשת את בנה: לפיכך אחין מן האם אין יורשין זה את זה אלא כל אחד ואחד משפחת אביו יורש אותו: אבל האיש יורש את אמו וכן הבת את אמה אם אין לה בן שדינם בנכסי האם כמו בנכסי האב ששניהם יורשין אותה אלא שבן וזרעו קודמין לבת:

אין הבן יורש לאמו בקבר להנחיל לאחין מן האב שאם מת בחייה ואח"כ מתה אין אומרים אילו היה חי עודנו היה יורשה עכשיו נמי אם אין לו זרע אלא אחיו מאביו יעמדו במקומו לירש אותה אלא אם יש לו זרע עומד במקומו אבל אם אין לו זרע אין אחיו מאביו יורשין אותה אלא תחזור ירושתה למשפחת אביה: וגם עובר במעי אמו אינו יורש את אמו אם מתה כשהיא מעוברת להנחיל אחיו מאביו: אבל אם מתה האם בחייו ואח"כ מת הבן אפי' הוא קטן בן יומו הואיל וחי אחריה אפי' שעה אחת נוחל אותה ומנחיל לאחיו מאביו:

כל הקרובין אפילו בעבירה יורשין ככשרין כיצד היה לו בן או אח ממזר הרי זה יורש ככשר וכן שאר כל היורשין אבל בנו משפחה וכותית אין יורש אותו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו מפני שאין לו בן מעבירין את הנחלה להבת וכל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת וכו' עד ובנות אחי המת לאחות אבי המת הכל מבואר בר"פ י"נ במשנה (קטו.) ובגמרא (קיו.):

ראובן שהיו לו ב' בנים ומתו בחייו ואחד הניח ג' בנים והשני לא הניח אלא בת אחת ואח"כ מת ראובן ג' בנים הללו נוטלין החצי ובת בן השני תטול החצי וכו' מבואר שם במשנה גבי בנות צלפחד שלקחו עם אחיהם בנכסי חפר: [%א] מי שמת בלא בנים והניח פקדון ביד אחר אם ינתן הפקדון ליבם או לאבי המת במהרי"ק שורש צ"א: יבם שייבם אשת אחיו שמת בחיי אביו ואח"כ מת אביו ואח"כ מת היבם אם בני היבם נוטלים שני חלקים וחלק אביהם וחלק אחיו שמת עיין בתשובות מיימון דספר משפטים סי' נ"א:

(ה) משפחת האם אינה קרויה משפחה שאין האם יורשת את בנה לפיכך אחין מן האם אין יורשין זה את זה אלא כל א' משפחת אביו יורש אותו משנה (קח.) וגמ' (קי.) שם ויליף לה מקראי וכתב רשב"ם ז"ל וה"מ שיש קרובים מצד האב היורשין אותו וקרובים לו יותר מקרובי האם ואע"פ שגם אמו ממשפחת אביו אבל אם אמו קרובה לו מצד משפחת אביו ואין לו קרוב מאביו שקרוב לו כמו אמו אז האם יורשת את בנה ואם אין האם בחיים קרובי האם יורשין אותו דהוה ליה משפחת אביו דמכח קורבת אביו באים לירשו עכ"ל ופשוט הוא:

ומ"ש אבל האיש יורש את אמו וכן הבת את אמה וכו' משנה (קח.) וברייתא שם (קיא.):ומ"ש שהבן וזרעו קודמין לבת שם פלוגתא בברייתא שם איכא מ"ד שהבן והבת שוין בנכסי האם ומשמע התם דלית הלכתא כוותיה אלא כמאן דאמר מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האב בן קודם לבת:

(ח) (ט) אין הבן יורש לאמו בקבר להנחיל לאחין מן האב וכו' משנה וגמ' שם (קיד:) וכתב ה"ה בפ"א מהל' נחלות וה"ה שאינו יורש להנחיל לאביו כגון שנתגרשה אמו ודבר פשוט הוא שכשהזכירו לאחין מן האב לאו דוקא אלא שדברו בהוה וכן מתבאר בלשון רבינו וכ"כ הרשב"א בתשובה וברור הוא עד כאן לשונו:

ומ"ש וגם עובר במעי אמו אם מתה כשהיא מעוברת להנחיל אחיו מאביו אבל אם מתה האם בחייו ואח"כ מת הבן אפילו הוא קטן בן יומו הואיל וחי אחריה אפילו שעה אחת נוחל אותה ומנחיל לאחיו מאביו בפרק יוצא דופן (מג:) תנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ומפרש בגמרא דה"ק נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ואיתא להא נמי בפרק מי שמת (קמג:) והרמב"ם כתב בפ"א מהל' נחלות אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו וכתב ה"ה מ"ש רבינו ולא כלו לו חדשיו נראה שיצא לו ממה שאמרו שם גבי תינוק בן יום אחד והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם ובגמרא למאי הלכתא לענין אבילות ושאלו שם כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוה ודחו דקים לן ביה שכלו חדשיו דאפילו רשב"ג מודה וממה ששאלו כן גבי אבילות ולא בשאר הדינים למד רבינו ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו ומ"מ אין זה מוכרח ועוד יש לדחות דנהי דלא בעינן בשאר הדינין דקים לן שכלו משום דמסתמא מחזיקינן ליה שכלו אבל היכא שנודע לן שלא כלו לעולם אימא לך שאינו נוחל ומנחיל ועוד ק"ל שהרי שנינו שם וההורגו חייב וכתב רבינו בפ"ב מהלכות רוצח שאם לא כלו לו חדשיו הרי הוא כנפל עד שיהיו לו ל' יום ואין ההורגו נהרג עליו ואולי דין הירושה למד רבינו ממה שאמרו שם בן יום אחד אין עובר לא מ"ט איהו מיית ברישא משמע טעמא דאיהו מיית ברישא הא יצא חי לאויר העולם אפי' לא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל וגם זה אינו נראה לי הכרח ועוד צל"ע עכ"ל ובפ"א מה' יבום כתב אם לא נודע אם הוא בן ז' או בן ח' ולא גמרו סימניו נראה ודאי שדעת רבינו שהוא ספק כיון שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום והספק הוא בשל תורה הולכין בו לחומרא אלא שלענין מילה מלין אותו בשבת ממ"נ וכו' כללו של דבר שרבינו פוסק כרבי דאמר אשתהי בכל שגמרו סימניו ופסק כרבי שמעון בן גמליאל דכל ששהה ל' יום אינו נפל ואינו צריך לגמרו סימניו דבחדא מתרתי סגי דהיינו או גמר סימנין או שיהוי ל' יום נפק ליה מתורת נפל אע"פ שלא כלו לו חדשיו ואם נודע שכלו לו חדשיו כולי עלמא מודו שהוא של קיימא ואין צריך לד"א זהו ד"ת אבל חכמים החמירו בזה במקצת דברים ובענין ירושה שהוא דבר ממון סבור רבינו שהעמידוהו על דין תורה ולזה כתב רבינו פ"א מהלכות נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת ומת ה"ז נוחל ומנחיל ורצה לומר בשגמרו סימניו שזה קרוי ולד אבל אם לא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו נפל הוא קרוי כמו שכתב רבינו בהלכות מילה ולא רצו חכמים לשנות דבר בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה חומרו של זה ובדין הרוצח כתב בפ"ב מהלכות רוצח שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' שאינו נהרג עליו תוך ל' ללידתו דבעינן חדא מתרתי או שיהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אבל בבן ח' שלא שהה אף ע"פ שנגמרו סימניו אינו נהרג וזהו ששנו חכמים על דין תורה מפני שכיון שאין אנו מחשבין אותו כולד שלם לכל דבר אינו בדין שיהא אדם נהרג עליו וידוע כל ספק אבילות להקל וכיוצא בזה כתב פ"ה מה' אבל שאין מתאבלים אלא על מי ששהה ל' יום או שכלו לו חדשיו עכ"ל. (י) כל הקרובים אפילו בעבירה יורשים ככשרים וכו' אבל בנו משפחה וכותית אין יורשין אותו משנה וגמרא בפ"ב דיבמות (כב.): [%ב] כתב מהרי"ק בשורש קי"א אח שנתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסי' מרובים אח"כ נודע לו שהיו כפלים הוי פשרה בטעות: [%ג] שתוקי שמת מי יורש אותו אי הוו נכסיו כנכסי הגר אם לא הניח בנים עיין בתרה"ד סימן שנ"ב: כתב בתשובת הגאונים ראובן היה מוחזק לעשיר גדול והיו לו ב' בנים אחד גדול ואחד קטן והגדול היה נושא ונותן בממון האב ומת האב וטען הגדול שכל הממון היה שלו ולא היה לאב כי אם דבר מועט כי אבי אביו נתן לו חמשה דינרים ומהם הרויח כל הממון ההוא והשיבו שכיון שידוע שנתן לו אבי אביו ה' דינרים נאמן בשבועה וכדאמרינן גבי א' מהאחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו וכו' ואמרינן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ עכ"ל ועיין בסימן ס"ב ועל מ"ש כיון שידוע שנתן לו אבי אביו ה' דינרים נאמן בשבועה יש לתמוה דמאי איריא ידוע אפילו אין ידוע נמי נאמן בשבועה שהיה לו מעות מיוחדים חוץ משל אביו ומהם הרויח כל המעות ההם: כתוב במישרים נכ"ו ח"ג בשם רמ"ה מי שיש לו שררה על הצבור הוא וזרעו אין הבנים יכולים למכור אותה השררה לשום אדם. אחד מהאחים שרוצה ליקח תחילה מה שהרויח בחיי אביו בהיותו סמוך על שולחנו בהגהות מרדכי ריש מציעא: כתב הר"ש בר צמח אם טוען הבן הגדול שיש לו ארגז בבית אביו בנכסים שהם בחזקתו על פי עדים לא יועיל לו דאין לבן הסמוך על שולחן אביו חזקה בנכסי אביו אלא אם כן הביא ראיה שאביו מכרם או נתנם לו ואין דבריו נראים :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מפני שאין לו בן מעבירין את הנחלה לבת. נראה דרבינו בא לתת טעם למה שהאב קודם לכל יוצאי ירכו ובקרא לא כתיב אב אלא אח ומשמע לכאורה דהאח קודם לאב ומיישב דנפקא לן מדכתיב והעברתם ולא כתיב ונתתם גבי בת כדכתיב בכולהו דמעביר משמע לשון העברה שמעבירין נחלה ממקום הראוי לירש מן הדין למקום שאינו ראוי בע"כ והקרוב שהיה ראוי להקריבו לבת היינו האב לפי שמת יוצא ירכו ואין לך קרוב יותר ראוי ממנו וה"ק קרא במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין וה"א בברייתא דדרש ר' ישמעאל בר ר' יוסי ר"פ י"כ (דף ק"ט) ע"ש ובמ"ש לשם התוס' והיינו דקאמר רבינו מפני שאין לו בן מעבירין את הנחלה מן האב לבת אבל אין מעבירין את הנחלה מפני שאין לו בן ובת מן האב לאחין אלא האב הוא קודם לאחין. ועי"ל דרבינו בא להוציא מחכמי האומות דאומרי' בן ובת שוים כאחת דאינון דרשי ובן אין לו הא אם יש לו שניהן שוין כדאיתא בירושלמי ריש י"נ ודרש לשם רבי ישמעאל שינה הכתוב שבכולן כתיב ונתתם וכאן כתיב והעברתם עיבור הדין הוא שתהא הבת יורשת דהשתא דגלי לן קרא דעיבור הדין הוא שתהא יורשת שמעינן דאינה יורשת כלל במקום בן אלא דמפני שאין לו בן הכרח הוא שנעבור על הדין ולהעבירה לבת הא אם יש לו בן אין לעבור על הדין אלא הכל לבת ופי' זה בדברי רבינו יראה עיקר. עוד איתא בירושלמי לתשובת המינין התיבון והכתיב ואם אין לו בת הא אם יש לו שניהם שוין ואתון מודין דליתא בר אף הכא ליתא בר פי' וכי אי אתם מודים שאין האח נחשב לבן במקום בת אלא נחשב כנכרי ואינו יורש כלום עם הבת אף הבת אינה נחשבת כבן במקום בן ואינה יורשת כל עיקר במקום בן:

אבל האיש יורש את אמו. הו"ל לומר הבן יורש את אמו אלא לישנא דמתני' נקט ריש פרק י"נ האיש את אמו והאיש את אשתו ומתני' נקט הכי לאורויי דכי היכי דהאיש את אשתו ניסבת הנחלה ממטה אביה על ידי איש נכרי ה"נ גבי אמו ניסבת ע"י בן זה כאילו לא היה הבן יורשה אלא איש דעלמא ובגמרא (דף קי"ד) קאמר להדיא אשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב:

אין הבן יורש לאמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. ה"א בפ' מי שמת (דף קמ"ב) ופרק יוצא דופן (דף מ"ד) ולאו דוקא לאחין מן האב דה"ה לאביו אלא דבאביו לאו מילתא דפסיקא הוא דדוקא בנתגרשה אמו דבלא נתגרשה האב הוא היורש את האם אבל באחין מן האב שאין להם שום שייכות לירש את אמו ולא באו לירש כי אם את הבן בלבדו להכי נקט מילתא דפסיקא:

ומ"ש וגם עובר במעי אמו וכו'. פי' אע"ג דחזינן דלאחר שתמות האם הולד מפרכס בבטן האם אין זה חיות מידי דהוה אזנב הלטאה דמפרכסת ואין בה חיות דקיי"ל דהוא מיית ברישא וכדאיתא בערכין פ"ק דאיידי דזוטרא חיותיה עייל ליה טיפתא דמלאך המות ומחתכי ליה לסימנין מיהו התוס' בפרק מי שמת ופרק יוצא דופן הוכיחו דכשאמו נהרגה אי נמי מתה ע"י מלאך המות אלא שנעקר הולד לצאת כגון שישבה על המשבר ומתה אמו מחמת לידה דאפילו בשבת מחתכין אותה ומוציאין הולד התם ודאי אפי' עובר נוחל ומנחיל והא דנקט בן יום אחד משום דפסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה מיהו בתוס' פרק יוצא דופן כתבו עוד דבן יום אחד דנוחל ומנחיל לרבנן אפילו לא שהה שלשים יום ואפי' לא קים לן שכלו לו חדשיו ולרשב"ג דוקא דקים לן שכלו לו חדשיו היינו דוקא בנפל מן הגג או אכלו ארי אבל פיהק ומת אפילו לרבנן הוי נפל כדאמרינן בפ' ר"א דמילה והשתא בן יום אחד דנוחל ומנחיל נמי לא פסיקא ליה ואיכא לתמוה על מה שכתב רבינו בסתם דעובר אינו נוחל ובן יום אחד נוחל ומנחיל ולא חילק בחילוקים שכתבו התוס' דנראה דהלכה פסוקה היא כמו שכתבו התוס' ואפשר דלפי שראה רבינו בדברי הרא"ש פ' יש נוחלין שכתב ג"כ בסתם והרמב"ם פסק בפ"א דנחלות דבן יום א' אפי' לא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל ומשמע דאפי' פיהק ומת נוחל ומנחיל לפיכך כתב גם רבינו בסתם ונראה דלענין מעשה הנכסים בחזקתם ואין להוציא מיד המוחזק בחזקת נכסים וע' במ"ש ה"ה שהאריך על זה והעתיקו ב"י:

דרכי משה

(א) בהגהות מרדכי סוף ב"ב דף רס"ב ע"ב דאין היורש נוחל דבר שאין בו ממש ופסק מהרי"ק שורש קס"א אע"ג דבן יורש שררת אביו מ"מ אם היה לאב טובת הנאה באיזה דבר אין הבן יורשו דלאו ממון הוא וע"ש. וכתב מוהר"ם פד"ו סימן ס"ה דכמו שאין יכול להוריש טובת הנאה כן לא יוכל ליתנו לאחרים וע"ש כתוב במישרים נתיב כ"ו ח"ג בשם רמ"ה מי שיש לו שררה על הציבור הוא וזרעו אין הבנים יכולים למכור אותה חזקה ושררה לשום אדם:

(ב) וכתב בת"ה סימן שנ"ב דאפילו בשתוקי דאין לו משפחת אב אפ"ה אין אמו יורשת אותו ודינו כגר ונכסיו הפקר וע"ש:

(ג) וע"ל סימן ס"ב:

מתוך: טור חושן משפט רעז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רעז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו בין אם הניח בנים מרובין או מועטין לעולם הוא נוטל פי שנים כאחד מן הבנים ואלו ב' החלקים חשובין לו כחלק אחד וצריכין ליתנם לו שניהם ביחד כאשר ביארתי למעלה: ודוקא שנולד בחיי האב אבל אם נולד אחר מיתתו כגון שמת והניח אשתו מעוברת וילדה תאומים או שהיו לו ב' נשים ומת והן מעוברות אין הבכור נוטל פי שנים: ואם יצא רוב פדחת בחיי האב הרי הוא כילוד ונוטל פי שנים אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם:

בכור שנולד טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דבעינן שיהא זכר משעת לידה:

בכור שילדה אמו נפל תחלה אפילו שיצא רוב הנפל חי לאויר העולם זה שנולד אחריו הוא בכור לנחלה: אבל בן ט' חדשים שיצא ראשו חי אין הבא אחריו בכור לנחלה:

יוצא דופן והנולד אחריו שניהם אינם בכור לנחלה:

הבכורה תלויה באב לפיכך אם אין לאב בנים אפילו נשא אשה שילדה כבר וילדה לו הוא בכור לנחלה אבל אם היו לו בנים אפילו נשא אשה שלא ילדה וילדה אינו בכור לנחלה:

כותי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה: אבל ישראל שיש לו בן משפחה או מכותית בן הנולד לו אח"כ מישראלית הוא בכור לנחלה:

היה הבכור ממזר אפ"ה נוטל פי שנים ואצ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה:

ספק בכור כגון שילדו ב' נשיו ביחד ואין ידוע איזו ילדה תחיה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ונוטלים בין שניהם חלק בכורה לא הוכרו מעולם לא מהני להו שיכתבו הרשאה זה לזה:

מי שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה לסוף ז' חדשים ואין ידוע אם הוא בן ט' חדשים לראשון או בן ז' לאחרון אין לו כלום מנחלת שניהם אפילו כפשוט והנולד אחריו נוטל בנכסי שני כפשוט אבל חלק בכורה אין לו אפילו ע"י הרשאה שיכתבו זה לזה:

ג' נאמנין על הבכור היה אמו ואביו חיה נאמנת מיד אחר שנולד לומר זה יצא ראשונה ומשיצא מתחת ידה אינה נאמנת אמו כל ז' ואביו לעולם: אפילו אומר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס:

וכן אם אמר על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן פי' רשב"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא והרמב"ן פירש דאיפכא מסתברא דאי הוי מיחזק ע"י אביו שהיה רגיל לומר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על זה שהוא בכור (והאחד) [והאב] אומר שאינו בנו:

שמעו עדים שאמר פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים פלוני בני בכור הוא אינו נוטל פי שנים דשמא בכור לאמו הוא דקאמר: אבל אם אמר דברים שמוכיחים עליו שהוא בכור לאב אע"פ שלא פירש נוטל פי שנים כגון שאמר לו' בני בכור הוא ורוקו מרפא חולי העינים דגמרינן שרוק של בכור לאב מרפא ולא רוק בכור לאם:

מי שנשתתק בודקים אותו כדרך שבודקים לגיטין כמפורש בא"ה אם רומז בני בכורי הוא נוטל פי שנים:

טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה כגון אם יש שם ו' מנים ובכור ופשוט וטומטום חשבינן לענין חלק בכורה כאילו אינו ונוטל הבכור בחלק הבכורה שני מנין וד' מנין הנשארים יחלקו ביניהם ויגיע לבכור ג' מנים ושליש ואילו היה ממעט לא היה מגיע לחלקי אלא שלשה מנים וכן בן הנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בבכורה אם יש שם ו' מנים ובכור ופשוט ובן הנולד אחרי מות אביו ומת נוטל הבכור ב' מנים בחלק בכורה וד' מנים הנשארים חולקין ביניהם נמצא שיש לו ד' מנים: ואם נולד בחיי האב שממעט אינו נוטל בחלק הבכורה אלא מנה וחצי ולכל אחד מנה וחצי הרי שיש לו ג' מנים וכשימות האח חולקין המנה וחצי הרי שאין מגיע לחלק הבכור אלא ד' מנים פחות רביע:

מת הבכור בחיי האב יורשיו עומדין במקומו ליטול חלק בכורתו כדרך שנוטלים חלק פשיטותו כגון ראובן שהיו לו ב' בנים בכור ופשוט ומתו בחייו ולזה בן ולזה בן כשימות ראובן יטול בן הבכור פי שנים בנכסיו כאילו היה הבכור קיים וכן הפשוט יטול השליש:

לשון הרמב"ם ז"ל וכן הדין בבני אחין ובבני אחי האב ובכל היורשין אם היה אבי אחד (מהאחין) (ס"א מהיורשין) בכור נוטל חלק הבכורה שלו זה היורש מחמתו עד כאן ואיני מבין דבריו דלא שייך בכורה אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשין:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו בין אם הניח בנים מרובים או מועטים לעולם הוא נוטל פי שנים כאחד מן הבנים בפרק י"נ (קכב:) ת"ר לתת לו פי שנים פי שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בנכסים ת"ל והיה ביום הנחילו התורה ריבתה נחלה אצל אחין. ופר"ש פי שנים כאחד. כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו חמשה אחים חולקים הנכסים בששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהם: בכל הנכסים. שנוטל פי שנים בכולם שחלקו עם האחין יהא דומה כחלקו עם אחד כשאין שם אלא בכור ופשוט נוטל פי שנים בכל הנכסים: ריבתה נחלה. שלא יטול פי שנים בכל הנכסים היכא דאיכא שנים ושלשה אחין מלבדו: ומ"ש ואלו ב' החלקים חשובים לו כחלק אחד וצריכים ליתנם לו שניהם ביחד כאשר בארתי למעלה בסימן קע"ד:

ודוקא שנולד בחיי האב אבל אם נולד אחר מיתתו כגון שמת והניח אשתו מעוברת וילדה תאומים או שהיו לו ב' נשים והן מעוברות אין הבכור נוטל פי שנים בפרק מי שמת (קעב:) ובפ' יוצא דופן (מד:) אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר ופר"ש יכיר בעינן וכיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להיכירא אין היכירא מעכבת בו כדרבי זירא דכל הראוי לבילה וכו' כפר"ח עכ"ל. וכתוב בנ"י שדקדקו בתוס' מדנקט יכיר ולא מוילדו למעוטי אם נולד כשהוא גוסס דאינו בר היכירא וכ"כ הראב"ד בשם רש"י עכ"ל:

ומ"ש ואם יצא רוב פדחת בחיי האב הרי הוא כילוד ונוטל פי שנים אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם כ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' נחלות וכתב ה"ה בפרק יש בכור (מו:) אמר ר"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה שנאמר יכיר ור"י אומר אף לנחלה וידוע דהלכה כר"י לגבי ר"ל עכ"ל ואע"ג דההיא דר"י לענין מילתא אחריתא איתמר מ"מ יש ללמוד ממנה לענין זה: (ב"ה) מ"מ לא דקדק רבינו במה שכתב רוב פדחתו דמלישנא דהרמב"ם משמע דבעינן שיצא כל פדחתו:

בכור שנולד טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דבעינן שיהא זכר משעת לידה בפ' י"נ (דף קכו:) א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דאמר קרא והיה הבן הבכור לשנואה עד שיהא בן משעת הויה:

(ו) בכור שילדה אמו נפל תחילה אפילו שיצא רוב הנפל חי לאויר העולם זה שנולד אחריו הוא בכור לנחלה אבל בן ט' חדשים שיצא ראשו חי אין הבא אחריו בכור לנחלה מבואר במשנה פרק יש בכור (מו.) וכתב הרמב"ם בהלכות נחלות שבן ט' שהוציא רוב ראשו חי דינו כהוציא כל ראשו. ופי' רש"י הבא אחר נפלים שיצא ראשו של נפל חי כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע"ג דראשו שהוציא חשיב לידה מעליא מ"ט דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל שהוציא ראשו ראשון והוי כילוד דלאו קיימא הוא ואין לבו דוה עליו:

המפלת כמין בהמה חיה ועוף אפילו שיש בה צורת אדם בפרק יש בכור (שם) תנן איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים וכו' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דר"מ וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם ופרש"י המפלת בהמה וכו'. ולמיפטר מנחלה לא חשיבא דאין הלב דוה עליהם אבל פטר רחם מיהו הוו: עד שיהא בו מצורת האדם. לא חשוב פטר רחם והבא אחריו בכור אף לכהן עכ"ל. הרי בהדיא דלענין נחלה אף ע"פ שיש בו צורת אדם לא מפסיד נחלה לבא אחריו לכ"ע:ומ"ש או סנדל או שליא או שפיר מרוקם או שיצא העובר מחותך באיבריו הנולד אחר כל אחד מאלו הוא בכור לנחלה שם במשנה:ומ"ש רבינו שיצא העובר מחותך באיבריו לישנא דמתני' הכי איתא היוצא מחותך ופרש"י מחותך איברים איברים:ומ"ש ואצ"ל המפלת שפיר מלא מים או מלא גוונים או מלא דם או כמין דגים שקצים ורמשים והמפלת למ' יום שהבא אחריהם הוא בכור לנחלה שם במשנה (מו.) והרמב"ם בפרק ב' מהלכות נחלות השמיט כל זה לפי שכל אלו הם נפלים והם בכלל מ"ש הבא אחר נפלים אפילו יצא ראש הנפל חי הבא אחריו בכור לנחלה:

יוצא דופן והנולד אחריו שניהם אינם בכור לנחלה בפ' יש בכור (מז:) תנן יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן ר"ש אומר הראשון לנחלה והשני לחמשה סלעים ובגמרא ראשון לנחלה לא וילדו לו בעינן כלומר דרך לידה שני לנחלה לא ראשית אונו בעינן ור' שמעון לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן וידוע דהלכה כת"ק ולשון רבינו אינו מכוון שהוה ליה למימר יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לנחלה:

הבכורה תלוייה באב לפיכך אם אין לאב בנים אפילו נושא אשה שילדה כבר וילדה לו הוא בכור לנחלה אבל אם היו לו בנים אפילו נשא אשה שלא ילדה וילדה אינו בכור לנחלה משנה שם:

כותי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה שם ופ' הבע"י (סב.) פלוגת' דר"ל ור"י והלכה כר"י דאמר הכי:

ומ"ש אבל ישראל שיש לו בן משפחה או מכותית בן הנולד לו אח"כ הוא בכור לנחלה כן משמע במשנה שם ובפרק ב' דיבמות (כב.) תנן דבנו משפחה וכותית אינו חשוב בנו כלל ומינה איכא למשמע דאינו מפסיד את הבא אחריו את בכורתו:

ומ"ש היה הבכור ממזר אפילו הכי נוטל פי שנים בפרק שני דיבמות (שם) תנן מי שיש לו בן מ"מ בנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית ובגמרא מ"מ לאתויי מאי לאתויי ממזר לכל דבר למאי הלכתא לירשו וליטמא לו. וכיון דאמרינן סתם לירשו לכל דיני ירושה ואף לבכורה משמע וכן פסק הרמב"ם בפ' ב' מהלכות נחלות היה הבכור ממזר נוטל. פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים זו ששנואה בנישואיה ואצ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה עכ"ל:ומ"ש ואין צ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה פשוט הוא:

ספק בכור כגון שילדו ב' נשיו ביחד ואין ידוע איזו ילדה תחלה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה וכו' לא הוכרו מעולם לא מהני להו שיכתבו הרשא' זה לזה מימרא דר' ינאי בפרק יש נוחלין: וכתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ג חלק ה' הני מילי בשטוענים על ענין בכורה אבל בחלק פשוט ובשאר זכיות כותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו מתחלה ופשוט הוא:

מי שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה לסוף שבעה חדשים [כו'] אין לו כלום מנחלת שניהם אפילו כפשוט משנה בפ' נושאין (דף ק:) ומ"ש והנולד אחריו נוטל בנכסי שני כפשוט אבל חלק בכורה אין לו אפילו ע"י הרשאה שיכתבו זה לזה: (ב"ה) נלמד ממה שנתבאר בסמוך שכל שלא הוכרו מעולם לא מהני להו שיכתבו הרשאה זה לזה ולכך השמיטו דהיינו ספק בכור:

שלשה נאמנין על הבכור חיה אמו ואביו וכו' בפ' י' יוחסין (עד.) אמר רב נחמן ג' נאמנים על הבכור חיה אביו ואמו חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו כדתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור ופרש"י אמו כל שבעה שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר וגרסינן תו התם (קכח:) שלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה ור' יוחנן אמר אינו נאמן ומסיק בגמרא דהלכה כדשלח ר' אבא:

ומ"ש אפילו אמר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן נראה שכתב כן מהא דתנן בההוא פירקא (קלד.) האומר זה בני נאמן ומשמע לרבינו דכיון שהוא נאמן לומר שהוא בנו ה"ה שנאמן שהוא בכורו לרבי יהודה דקיי"ל כוותיה ובסימן רע"ט אכתוב בההוא מתני' דהאומר זה בני נאמן:ומ"ש ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס בפ' י"נ (קכז.) ובפ' עשרה יוחסין (עט.) א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי למאי הלכתא לתת לו פי שנים פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהיב ליה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי שנפלו כשהוא גוסס ופרש"י וצריך היכרא קרא לבכור הוא דאתא וכגון שבאו ממד"ה ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו. לאחר מכאן לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו נכסים והוא רוצה לילך לדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו לו נכסים של אב או של אחד ממורישיו לפניו בחייו יטול זה בהם חלק בכורה דלהכי אי לאו דאשמועינן קרא ליכא מגו דאי בעי למיתבינהו השתא לא מצי יהיב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשתא שקיל להו בתורת ירושה כשהוא גוסס. לאחר שהעיד כך אהני ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס יטול זה בהם חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכי בהו דמודה ר"מ באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים שלא אמר כלום הואיל ובשעה שבא לעולם לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפילו בתורת בכורה לא מהני ליה דיבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל וכיון דלרבנן מהני אפילו לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כ"ש דמהני לר"י: כתב נ"י השתא דקיי"ל כרבי יהודה לא קיי"ל האי דרשה דרבנן דיכיר הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטותו יטול בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס:

ומ"ש וכן אם אמר על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן בפרק י"נ (קכז.) שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמאל ילמדנו רבינו היו מוחזקים בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מני אי כרבנן ס"ל לישלח להו כרבנן אי כר"י ס'ל לישלח להו כר"י מספקא ליה אי כר"י אי כרבנן וא"כ לדידן דקיי"ל כר"י נאמן האב:ומ"ש שפירש רשב"ם לאו בעדים מיירי וכו' וכן מ"ש שהרמב"ן פירש דאיפכא מסתבר וכו' על הא דשלחו ליה לשמואל היו מוחזקים בזה שהוא בכור פירשו כן והר"ן כתב כדברי הרמב"ן ז"ל:

שמעו עדים שאמר פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים פלוני בני בכור הוא אינו נוטל פי שנים דשמא בכור לאמו הוא דקאמר מימרא דרב יוסף שם (קכו:):

ומ"ש אבל אם אמר דברים שמוכיחים עליו שהוא בכור לאב אע"פ שלא פירש נוטל פי שנים כגון שאמר פלוני בכור הוא ורוקו מרפא חולי העינים וכו' שם עובדא דאתא קמיה דרבי חנינא: [%א] כתב מהרי"ק בשורש קמ"ה שאם מת בנו והניח בנים והיה האב מספיד עליו אוי על בני בכורי הרי הוא מוחזק לבכור ונוטלים בניו פי שנים. וז"ל נ"י אם קורהו אביו בכור גמור במסל"ת בכור הוא ונוטל פי שנים הריטב"א ז"ל עכ"ל וכתב עוד אמר על זה שהוא בכור וחזר ואמר על אחר שהוא בכור אינו נאמן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואפילו תוך כדי דיבור: כתוב בתשובות הגאונים האומר לאחיו אני בכור והלה כופר והביא הטוען כתב אחד שכתוב בו נולד פלוני ד' לניסן שנת י"ד והוציא כתובת אמו והיה זמנה בשנים בכסליו שנת י"ג. תשובה אין סומכין על זכרון זמן הלידה עם זמן הכתובה כי אינה צוואה וי"ל טעה או שהיה לו חפץ לכתוב מה שכתב שלא באמת עכ"ל:

מי שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין וכו' אם רומז בני בכורי הא נוטל פי שנים בפ' מי שאחזו (עא.) תניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לירושה ומפרש בגמרא לירושת בנו בכור ופירש"י שרצה להשוות את הבכור לפשוט והתוס' כתבו דאין נראה לר"י אלא היינו שאומר על בן בין הבנים שהוא בכור:ומ"ש כמפורש באבן העזר הוא בסימן קכ"א:

טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכור: וכו' מימרא דאמימר בפרק י"נ (קכו:) ומקרא יליף לה: וכן בן הנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה וכו' בר"פ מי שמת (דף קמב:) אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא והא ליכא:

מת הבכור בחיי האב יורשים עומדים במקומו ליטול חלק בכורתו כדרך שנוטלין חלק פשיטותו כגון ראובן שמת והיו לו ב' בנים בכור ופשוט ומתו בחייו ולזה בן ולזה בן כו' מבואר במשנה פרק י"נ (קטז:) בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה עם יוצא מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי תפר ושהיה בכור ונוטל ב' חלקים (כד): לשון הרמב"ם וכן הדין בבני האחין ובבני אחי האב ובכל היורשים אם היה אבי אחד מהאחין בכור נוטל חלק הבכורה שלו זה היורש מחמתו בפ"ב מהלכות נחלות:ומ"ש רבינו ואיני מבין דבריו דלא שייך בכור אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשים כבר היה עולה על הדעת לפרש דברי הרמב"ם דה"ק אם מת ראובן בלא בנים ובלא אחים וירשוהו בני אחיו אם היה אחד מאחיו בכור בנו נוטל חלק בכורתו לפי שאלו יורשים את ראובן מכח אבי אביהם שאנו רואים כאילו היה חי וירש את ראובן בנו ואחר כך מוריש לבניו ובניו לבניהם ואם כן דין הוא שיחלקו בנכסי ראובן כדרך שחולקין בנכסי אבי אביהם שהרי מכחו נפלה להם ירושה זו וע"ד זה בבני אחי האב אבל אי אפשר לומר כן משום דנכסי ראובן לגבי אביו שכבר מת הוה ליה ראוי וקיימא לן דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ומיהו איפשר ליישב דמיירי כשהיה אביו חי כשמת ראובן וירש אותו ואח"כ מת והוריש לבני בניו וקאמר שאם היה א' מאחי ראובן בכור כשם שבני בכור זה נוטלים חלק בכורה בנכסי הזקן כך נוטלים חלק בכורה בנכסים שירש הזקן מראובן דכיון שירשם הו"ל כנכסיו וע"ד זה בבני אחי האב שהיה אבי אביו של ראובן חי בעת שמת ראובן וירשו אביו ואח"כ מת והוריש לבני בני בניו אם היה אחד מאחי ראובן בכור בן בנו נוטל חלק בכורתו וכך פי' דבריו ה"ה אלא שהוקשה לו מה צורך היה להרמב"ם להשמיענו כן דמילתא דפשיטא הוא ובסוף דבריו כתב ואולי רצה רבינו לבאר הדין בכל צדדיו ועוד צריך לי לשונו עיון עכ"ל והחכם המרשים כתב אולי נתכוין הר"מ לומר דאין אבי היורש דודו וכן בן האח האב יורש הבן דודו כגון שמעון בן יעקב היורש את אליפז בן עשו אפילו מתו בחיי האב והיה בכור זה היורשו יורשו ולשון בכור אגב שיטפא נקטיה והכוונה האמיתית לירושה עכ"ל ואינו מחוור:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הבכור וכו'. ברייתא פ' יש נוחלין (סוף דף קכ"ב):

ודוקא שנולד בחיי האב וכו'. בפ' מי שמת (ד' קמ"ב) ופ' יוצא דופן (דף מ"ד) מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר ופירש"י דבראוי להכירו סגי דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

ואם יצא רוב פדחת וכו'. ר"פ יש בכור אמר ר"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אפילו לנחלה ופירש"י דלר"ל ליכא יכיר במצח אלא בפרצוף פנים ור"י ס"ל דבפדחת נמי הוי היכרא וכתב הרא"ש לשם והלכתא כרבי יוחנן וכן פסק הרמב"ם רפ"ב דנחלות וכתב ב"י ואע"ג דההיא דר"י לענין מילתא אחריתא איתמר מ"מ יש ללמוד ממנו לענין זה עכ"ל פי' אינהו פליגי בבא אחריו אם בכור לנחלה וכיון דקיי"ל כר' יוחנן דמשהוציא פדחתו בלבד והחזירו ויצא אחיו הראשון הוה בכור לנחלה וכדפרישית ממילא ודאי ידעינן דבהוציא פדחתו בחיי האב בלבד ה"ה כילוד דקרינן ביה יכיר דראוי להיכרא אלא דצ"ע אמ"ש רבינו רוב פדחתו דבגמרא קאמר פדחתו משמע דבעינן כולו וכ"כ הרמב"ם ואם יצא פדחתו בחיי אביו אע"פ שלא יצא כל ראשו לאחר מיתת האב הרי זה נוטל פי שנים עכ"ל משמע דפדחת כולו בעינן לכך נראה למחוק מלת רוב והכי משמע מדמסיק בסוף לשונו אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם דכל ראשו לא בעינן אבל פדחת כולו בעינן אבל ברוב פדחת ליכא היכרא כיון דליכא רוב ראשו דפדחת כולו הו"ל רוב ראשו כמ"ש בסמוך והכי תנן בפרק המפלת (דף כ"ח) בדין טומאת לידה יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו מיהו בגמ' (ד' כ"ט) בברייתא תניא ואיזה רוב ראשו ר יוסי אומר משיצא צדעיו אבא חנן משום רבי יהושע אומר משיצא פדחתו וי"א משיראה קרני ראשו ופי' רש"י קרני ראשו גובה ראשו שאצל העורף עכ"ל:

בכור שנולד טומטום וכו'. פרק י"נ (סוף דף קכ"ו) מ"ט דאמר קרא והיה הבן הבכור עד שיהא בן משעת הויה ופי' ר"ש והיה קרא יתירא הויה לידה והיינו דכתב רבינו דבעינן שיהא זכר משעת לידה אבל ברמב"ם שם משמע דמוילדו לו בנים נפקא לן בין לבכור בין לפשוט עד שיהא בן משעת לידה וה"א בסמ"ג להדיא בעשה צ"ו:

בכור שילדה עמו נפל תחלה אפי' שיצא ראש הנפל חי וכו' כצ"ל. והוא משנה ר"פ יש בכור ומוכח בגמ' דה"ה אפי' נולד הנפל כולו או רובו נמי זה שנולד אחריו הוי בכור לנחלה דטעמא דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו אלא לפי דלענין כהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא מילתא והרי הראשון פטר את הרחם להכי קמ"ל דאפי' הראש בלחוד חשיב לענין כהן דאין הבא אחריו בכור לכהן ולאפוקי מדשמואל וע"ש: וכן בן ט' שיצא ראשו מת זה שנולד אחריו בכור לנחלה. כל זה חסר במקצת ספרים והוא משנה לשם ומביאו גם הרמב"ם לשם:

אבל בן תשעה שיצא ראשו חי וכו'. מבואר במשנה לשם והרמב"ם כתב שם בן ט' שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור ולמד כך מדתנן בפ' המפלת יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו אלמא דברוב ראשו חשבינן ליה כילוד והיינו משתצא פדחתו כולו וכן כתב הסמ"ג ותימה מפני מה לא כתב כך רבינו ולפע"ד נראה דמלת רוב שנכתב למעלה בטעות ראוי שיהא נכתב כאן וטעה הסופר וכתבו שלא במקומו:

המפלת כמין בהמה וחיה ועוף אפי' שיש בה צורת אדם. בס"א כתוב אפי' שיש בחציים צורת אדם וכן הוא בי"ד סי' קצ"ד בדין טומאת לידה וכן גבי פדיון הבן ופשוט הוא דליכא למימר דבכולה הוי צורת אדם שהרי הפילה כמין בהמה חיה ועוף א"כ בע"כ אין בה צורת אדם אלא במקצתו וצ"ל דכאן איירי אפילו הוא בן ט' חדשים ויצא ראשו חי נמי הנולד אחר כל אלו הוי בכור לנחלה דאילו בשאינו בן ט' אי נמי בן ט' שהוציא ראשו מת אפילו ולד גמור הבא אחריו בכור לנחלה כדלעיל ותו לא איצטריך למיתני הני והא דקתני המפלת זהו דלפי שאינו מין אדם אין שייך בו לשון לידה:

יוצא דופן והנולד אחריו שניהם אינם בכור לנחלה כצ"ל. והכי איתא במשנה פ' יש בכור:

הבכורה תלויה באב וכו'. ג"ז משנה שם:

כותי שהיו לו בנים בגיותו וכו' אבל שיש לו בן משפחה או מכותית בן הנולד לו אח"כ מישראלית הוא בכור לנחלה ואפילו נתגיירה הגיורת מעוברת וכן השפחה נשתחררה בעודה מעוברת וילדה אח"כ אין הולד בכור לנחלה כצ"ל. ובס"א נמצא חסר וכל זה הוא משנה ר"פ יש בכור:

היה הבכור ממזר וכו'. כ"כ הרמב"ם מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה וה"א ביבמות פרק שני ולא תימא דוקא דחייבי לאוין אלא אפילו בחייבי כריתות ומיתות ב"ד דסתמא קאמר ששנואה בנישואיה והיינו דמסיק ואצ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה דליכא אלא חייבי לאוין:

ספק בכור וכו' וטעמא משום דכתיב יכיר דבעינן שהוכרו מתחלה ולפיכך. בחלק פשיטות יכולין לכתוב הרשאה אפילו לא הוכרו מתחלה דיכיר לא כתיב אלא גבי חלק בכורה וכ"כ ב"י בשם ר' ירוחם:

שלשה נאמנין על הבכור וכו'. מימרא דרב נחמן בפרק י' יוחסין (דף ע"ד):

ומ"ש אפילו אומר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן. כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות נחלות אבל רשב"ם לא פירש כך אלא דוקא היכא דידעינן שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכורו ויתבאר בסי' רע"ט בס"ד: ומ"ש ונוטל פי שנים אפי' בנכסים שיפלו כשהוא גוסס. בפרק י' יוחסין (דף ע"ח) ופ' י"נ (ד' קכ"ד) וע"פ פר"ש הוי הטעם לומר דאע"פ דכשנותן עכשיו הנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס אינו כלום דגוסס אינו יכול לדבר מ"מ קרא דיכיר גלי לן דנאמן לומר זהו בני בכורי ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס אבל בנותן נכסים כשהוא גוסס ויכול לדבר מתנתו מתנה ולזה הסכים ר"י בתוספות והרא"ש בפ' י' יוחסין אבל לפרש"י לשם וכן פר"ח הוי טעמו כפשוטו דאע"פ דגוסס אין מתנתו מתנה אע"פ שמדבר אפ"ה אתא קרא דיכיר דנאמן לומר זהו בכורי ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס ועיין בתוס' פרק י' יוחסין ובאשיר"י לשם ולעיל בסימן ר"ן סעיף י' ולקמן תחלת סי' רע"ט:

ומ"ש וכן אמר על המוחזק לנו בבכור וכו'. בפ' י"נ (דף קכ"ז סוף ע"א) היו מוחזקין בזה שהוא בכור פי' רשב"ם וז"ל לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו דא"כ אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוה קרי ליה בוכרא עכ"ל וס"ל דהקול היה ע"פ האב דהוה קרי ליה בוכרא כדאיתא התם:

טומטום שנקרע וכו'. פ' י"נ (תחלת דף קכ"ז): וכן בן הנולד לאחר מיתת האב וכו'. פ' מי שמת (דף קמ"ב) ופרק יוצא דופן (דף מ"ד) וכדי לפרש המיעוט בחלק בכורה ולא בחלק פשיטות בין נולד בחיי האב לנולד אחר מיתת האב נקט רבינו ומת וכן הוא בפרשב"ם לשם:

מת הבכור בחיי האב וכו'. משנה פרק יש נוחלין בנות צלפחד נטלו ג' חלקים (סוף דף קי"ו) ומה שתלה רבינו חלק בכורה בחלק פשיטות וכתב יורשיו עומדים במקומו ליטול חלק בכורתו כדרך שנוטלין חלק פשיטותו דאלמא דחלק פשיטותו פשוט הוא וחלק בכורתו יליף ליה בהיקשא מחלק פשיטותו נראה דע"פ הירושלמי פי"נ כ"כ דאיתא התם ואם היה אביו בכור כשם שנוטל מנכסי אביו כך נוטל בנכסי אבי אביו ר"ל בשם אבא (בר דלייה) [כהן ברדלא] נאמר משפט לענין כפילה ונאמר משפט לענין פשוטה מה לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו קיים ליטול פשיטות אביו אף לענין כפילה אתה רואה את הבן כאילו קיים ליטול כפילת אביו ומייתי לה רשב"ם במשנת בנות צלפחד ע"ש ולענין פשיטות יליף התם דאפילו בת בן ובת בת מ"מ ובתלמוד שלנו יליף ליה מאין לו עיין עליו והדר יליף בהיקישא בכורה מפשיטות:

לשון הרמב"ם וכן הדין וכו' ואיני מבין וכו'. נראה שרבינו הבין מלשון הרמב"ם דרצונו לומר כשימות איש ואין לו לא בן ולא בת ולא אב ולא אח ולא אחי אב אלא בני אחין יורשין אותו א"נ בני אחי האב אזי אם אחד מן האחין של מת היה בכור הנה אותו הבן של אותו האח הבכור נוטל חלק הבכורה שלו מעזבון של המת וכן הדין בבני אחי האב ובכל היורשין וע"ז השיג רבינו דלא שייך בכורה אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשין ויש לתמוה הפלא ופלא איך עלה על דעת רבינו לפרש כך לשונו של הרמב"ם דאפי' בר בי רב דחד יומי לא טעי בכך וה' המגיד גם הוא האריך בזה ופירש דבריו בדוחק כאשר העתיק בב"י מקצתו ומהר"א שטיין בביאורו לעשה (דף קפ"ה ע"א) האריך בקושיא שהקשה ה' המגיד ולא כתב שום ישוב על דבריו ע"ש ואני תמה על הגדולים כי לפע"ד לשון הרב הוא דבר ברור ופשוט וראשר כתב בפ"א בחלק הפשיטות דאין חילוק בין ירושה שנייה לירושה ראשונה כ"כ בפ"ב בחלק הבכורה דאין לחלק בין שנייה לראשונה דהוקש כפילה לפשוטה לכל דבר וכדאיתא בירוש' שהבאתי וז"ל הרב בפ"א מי שהיו לו ב' בנים ומתו הב' בנים בחייו והניח הבן האחד ג' בנים והניח הבן השני בת אחת ואח"כ מת הזקן נמצאו ג' בני בנו יורשין חצי הנחלה ובת בנו יורשת החצי שכ"א ואחד מהן יורש חלק אביו וע"ד זה חולקין בני האחים ובני אחי האב עד ראש הדורות עכ"ל וכתב כן על פי ההיקש דהוקשו הירושות להדדי ופי' ירושה ראשונה ושנייה הוא כמו שפי התוס' דירושה ראשונה הוי אותן המפורשין בכתוב וירושה שנייה הוי בן הבן ובת הבן בן הבת ובת הבת והיקשא קאי אכולהו אכל הנך דכתיבי בקרא בפירוש וקאי נמי אהנך דאינן מפורשים אע"ג דמדברי ה' המגיד נראה שלא פירש כן דברי התוס' עיקר כל זה ברור ופשוט לדעת הרב בחלק הפשיטות וכך היא דעתו בחלק הבכורה וז"ש בפ"ב מי שהיו לו ב' בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והיניחו בנים הבכור הניח בת והפשוט הניח בן הרי בן הפשוט יורש בנכסי זקן שליש הוא חלק אביו ובת הבכור יורשת ב' שלישים שהוא חלק אביה וכן הדין בבני אחין ובני אחי האב ובכל היורשין אם היה אבי אחד (מן היורשין) (ס"א מן אחין) בכור נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו עכ"ל וכוונתו לומר שאם היה לו לזקן בנים הרבה ואחד מהן בכור ומתו כולם ובאו בני האחין מזרעו של כל אחד מבניו ובאו גם שאר יורשין משאר בנים של זקן אפילו עד עשרה דורות לירש יחד בנכסי זקן שמת עתה ולחלוק בנכסיו אי נמי באו בני אחי האב מזרעו של אחד מבניו או שאר יורשין שלו לירש ולחלוק בנכסי זקן עם שאר יורשין שבאו ג"כ משאר בניו הנה אם היה אחד מבני הזקן בכור נוטל זה היורש שבא מחמתו ומזרעו של בכור חלק בכורה שלו מנכסי זקן דהוקשו הירושות להדדי בחלק בכורה כמו שהוקשו להדדי בחלק פשיטות דהיקשא קאי אכולהו כדפרישית ועיין בתוספות לשם בד"ה מקיש ירושה (דף קי"ג) והסמ"ג בעשה צ"ו העתיק לשון הרמב"ם במ"ש בפ"א בחלק פשיטות גם מ"ש בפ"ב בחלק הבכורה ולא השיב עליו כלום ולא הוקשה לו דבר כי היו בעיניו דברים פשוטים כדפי' והוא האמת באין ספק:

דרכי משה

(א) וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהלכות נחלות ודלא כהגהות אלפסי פ' הבא על יבמתו שנסתפקו אם הבן הנולד אחר הממזר הוי בכור מכלל דפשיטא להו דממזר לא הוי בכור:

מתוך: טור חושן משפט רעח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רעח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם אפילו שהוא בכור לאב ולאם חולקין בה הוא והפשוט בשוה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה והאלמנה מתה קודם שנשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים דמספקא לן אם הנכסים קרויין נכסי האם כיון שלא נשבעה על כתובתה. תשובה כל זמן שלא נשבעה על כתובתה ולא הגבוה ב"ד את כתובתה כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים יורשים את אביהם ויש בהם דין בכורה:

ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו כשמת אבל לא במה שראוי לבוא לו אח"כ כגון אם מת יעקב בחיי יצחק אין ראובן נוטל פי שנים במה שיורשין מיצחק:

ולא נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אלא נוטל ב' חלקים כמו שהן עם שבחן ונותן דמים בשביל השבח של חלק הבכורה לא שנא שהשכיחוהו היורשין לא שנא שבחו הנכסים מהמתן לפיכך לא מיבעיא אם בנו בתים ונטעו כרמים והשביחו הנכסים שאינו נוטל פי שנים אף על פי שהוציאו עליהן מתפיסת הבית אלא אפילו היה להם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים שאין מזונותיה עליהם או שהיתה רועה באפר (וילדה) אינו נוטל פי שנים לא בולד ולא בשבח שהשביח גוף הפרה ולא בשכירות הפרה ולא מיבעיא בשכירות שעלה בה אחרי מות אביהם אלא אפילו מה שעלה בה בחיי אביהם אינו נוטל דהוי כמלוה ומיהו דוקא כי האי גוונא וכגון שחת שגדל ונעשה תבואה או תמרים קטנים שגדלו ונעשו גדולים אבל אילן דק שנתעבה ונעשה גדול נוטל בו פי שנים ואם מחמת הוצאה השביחה אינו נוטל בה פי שנים ור"ח פסק שנוטל פי שנים בשבח:

והרמב"ם כתב שאינו נוטל פי שנים בשבח ואפילו הכי כתב הניח להם אביהם בהמה מוחכרת או מושכרת או היתה רועה וילדה הבכור נוטל בה פי שנים ובולדה שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואחר כך מת אביו נוטל פי שנים במתנות אותה בהמה עד כאן ודעת א"א הרא"ש ז"ל נוטה לסברא הראשונה: ואם מיחה הבכור כפשוטים ואמר אל תשביחו הנכסים עד שנחלוק ולא שמעו לו והשביחום אם לא עשו בהם שינוי כגון שהיו ענבים ובצרום נוטל פי שנים בשבחם אבל אם עשו בהם שינוי כגון שדרכום קנאום בשינוי ואינו נוטל פי שנים בשבח וגם לא בהפסד שאם נתקלקלו הענבים משלמים דמי הענבים כמו שהיו קודם הבציר וכן אם לא שינו כגון שבצרום ונתקלקלו אין לו חלק בהפסד אף על פי שיש לו חלק בשבח:

ואינו נוטל פי' שנים במלוה שהיה לאביהם ביד אחרים אפילו אם היא בשטר לא שנא גבו קרקע או מעות בד"א במלוה בלא משכון אבל במשכון פי' רשב"ם שנוטל פי שנים דכמוחזק דמי אפילו משכנו בשעת הלואתו ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים ובאתרא דמסלקי לא שקיל ופירש ה"ר יוסף הלוי הא דשקיל באתרא דלא מסלקי דוקא בדלא מטא זמנא בחיי אבוהון דאז כקרקע דמי כיון דלא מצי לסלוקיה אבל מטא זמנא בחיי אבוהון לא שקיל ורשב"א כתב הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם המקומות דסתם משכונא שתא הוי כמכר לעולם ואפילו לאחר הזמן וכשהממושכן פודה חשבינן ליה כחוזר ולוקח וכ"ש באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שהגיע זמנו ע"כ והא דאינו נוטל באתרא דמסלקי לכאורה נראה דאפי' בגוף השדה הממושכן אבל הראב"ד פי' דלאו אגופא דמשכנתא קאמר אלא אפירי דאכיל מההיא משכנתא בנכייתא דהוי כמו שבח ואין הבכור נוטל פי שנים בשבח אבל כי גבו מהאי ארעא שקיל פי שנים ומיהו אי גבו מעות לא שקיל בהו פי שנים דזוזי לאו מוחזקים נינהו אבל באתרא דלא מסלקי כיון דקנה להו ארעא לפירי כמאן דקנה להו גופא דארעא דמי ע"כ: ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה:

יצא עליהם שט"ח בכור פורע בו פי שנים: ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים רשאי ונפקא מינה דאם שאר היורשים קטנים או אם אינן כאן שאין הבעל חוב יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות:

כתב ה"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק הבכורה שהוא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לבעלי חובות הנה הנכסים לפניכם איני רוצה לירש כלום ולא לפרוע כלום אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותן ולהגבותן או לשומן שהוא במקום מורישו וכמו שהמוריש אינו יכול לסלק עצמו גם היורש אינו יכול לסלק עצמו וכתב הרשב"א ז"ל על דבריו אפשר שלא אמר אלא לרב הונא דאמר פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו בשוטים כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדת נכסים עד כאן והראב"ד כתב דאפילו בחלק פשיטות אם אמר איני רוצה בירושה ולא אפרע חובותיו אין כופין אותו אלא הכא לענין חזרה קאמר דאילו בחלק פשיטות אי אמר לא ירתינא ולא פרענא וכי פרעו אחי בזוזי הדר ואמר הבו לי מנתי ואפרע לכו זוזי מצד הדר ביה דמכי מיית אבוהי זכה בחלק פשיטות וכי אמר לא פרענא לאו זבינא הוה ולא מתנה ולא הפקר אבל בחלק בכורה אכתי לא זכה ביה דמתנה קרייה רחמנא ובמתנה כיון דאמר אי איפשי בה דבריו קיימין הילכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה עד כאן:

בכור שמכר חלק בכורתו קודם שחלקו מכרו קיים שיש בה זכות קודם חלוקה: לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין במקרקעי בין במטלטלי ונטל חלק כפשוט גילה בדעתו שמחל על חלק בכורתו מכל הנכסים ואינו נוטל חלק אלא כפשוט וכתב הרמב"ם ז"ל בד"א שלא מיחה אבל אם מיחה ואמר בפני שנים ענבים אלו שאני מחלק עם אחי בשוה לא מפני שאני מוחל על חלק בכורה הרי זו מחאה ולא הפסיד מחלקו כלום בשאר הנכסים אפילו מיחה בענבים כשהן מחוברים ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר הנכסים אבל דרכן וחלק עמהם בשוה ולא מיחה בהן משנעשו יין ויתר בכל הנכסים הא למה זה דומה למי שמיחה בענבים וחלק עמהן בשוה בזיתים שויתר בכל וכן כל כיוצא בזה ע"כ:

כתב רשב"ם ובחלק פשיטות אין לו בו קודם חילוק למכרו או ליתנו במתנה ולא נהירא שמיד אחרי מות אביהם זכה בו למכרו או ליתנו: ומיהו אינו יכול להסתלק ממנו בדיבור כדרך שמסתלק מחלק בכורה אם לא בלשון מתנה או הפקר:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם משנה בפרק יש בכור (נא:) ומפרש טעמא בגמרא דכתיב לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט בכורה לאשה:ומ"ש אפילו שהוא בכור לאב ולאם חולקים בה הוא והפשוט בשוה פשוט הוא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שמת והניח בנים והאלמנה וכו' סוף כלל נ': ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו כשמת אבל לא במה שראוי לבוא לו אח"כ וכו' משנה בפרק יש בכור שם ומייתי לה מדכתיב בכל אשר ימצא לו ואיתא נמי בפרק י"נ ודע שלא חלקו בין ראוי למוחזק אלא למוריש פירוש מה שהוא ראוי למוריש בשעת מיתתו אין בנו בכורו נוטל פי שנים ואין אנו מקפידים ביורש שהרי כשמת הבכור בניו יורשים חלק בכורתו בנכסי הזקן כמו שנתבאר בסימן הקודם לזה. המייבם אשת אחיו הבכור שמת בחיי אביהם ואח"כ מת אביהם ובאים היבם ושאר אחיו לירשו כמה חלקים נוטל היבם עיין במרדכי פ' י"נ:

ומ"ש ולא נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם גם זה משנה פרק יש בכור אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וטעמא משום דכתיב בכל אשר ימצא לו:ומ"ש אלא נוטל ב' חלקים כמו שהן עם שבחן ונותן דמים בשביל השבח של חלק בכור בפרק הגוזל עצים (צה:) ובפרק המקבל (קי:) ג' שמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים וחד מינייהו בכור לפשוט:ומ"ש ל"ש שהשביחוהו היורשים ל"ש שבחו הנכסים מחמתן לפיכך לא מיבעיא אם בנו בתים ונטעו כרמים שאינו נוטל פי שנים וכו' אלא אפילו היה להם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים וכו' בפרק י"נ (קכג:) ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם כיצד הניח להם אביהם פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל פי שנים האי הזרוע והלחיים והקיבה ה"ד אי דאתי ליד אבוהון פשיטא ואי דלא אתי ליד אבוהון ראוי הוא הכא במכירי כהונה ולויה עסקינן ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו ומפרש בגמרא דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר דשבחא ממילא קא אתי ולא חסרי בה מזוני מני רבי היא דתניא אין בכור נוטל פ"ש בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר' אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שט"ח בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה ורבי אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל כי פליגי בחפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי דמ"ס שבחא דממילא ומ"ס (לא) אישתני. ופי' ר"ש ירשו שט"ח. היינו מלוה בשטר: בכור נוטל פי שנים. דכיון דמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה הרי הוא כאילו השטר השביח דהיינו נכסים ששבחו ממילא ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים ומסקנא דמילתיה דרבי הוא: יצא עליהם שט"ח. שחייב אביהם לאחרים מילתא באפי נפשה הוא וד"ה ואפילו בלא ירשו שט"ח מיירי: דיקלא. קטן הניח להם אביהם: ואלים. שנתעבה אח"כ וכן הניח להם ארעא ואסקה אח"כ שרטון וזבל ונתייפתה בכך דכולי עלמא לא פליגי דשקיל דעדיין שמו עליו: בחפירה. שחת הניח להם ונעשו אח"כ שובלי וכן שלופפי דקלים שהפריחו פירות ונעשו אח"כ תמרים בכה"ג שבחא דממילא פליגי: ומר סבר. רבנן: אשתני. העשב להיות חטים והפרחים להיות תמרים דבר אחר ושם אחר עכ"ל. וגרסינן תו בגמרא (קכד.) אמר רב נחמן אמר רב אסור לעשות כד"ר קסבר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כד"ר קסבר הלכה כרבי מחבירו אפילו מחביריו אמר רבא אסור לעשות כד"ר ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר ובתר הכי אמר רב פפא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. כלומר דמלוה הוי ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי. ופסק רשב"ם דהלכה כרב פפא דבתרא הוא וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שלא הביא אלא הא דרב פפא והרי"ף כתב חזינן מאן דפסק הלכתא כרבי ואייתי ראיה מדאיפסקא הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה והאי סברא לאו דסמכא היא דלא איפסקא הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידי אבוה ואיתיה השתא ברשותיה אבל מלוה דליתא ברשותיה לא שייכא בהאי מילתא כלל וכ"כ רבינו האי כי האי סברא עכ"ל והר"ן כתב ולענין הלכה קיי"ל כרבא בחפירי והוי שובלי שלופפי והוי תמרי דפליגי בהו ר' ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק ר"ח ואע"ג דאמר רב פפא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקיי"ל כוותיה לא פליג אדרבא ואיפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה דס"ל כיון דליתיה ברשותיה ראוי גמור הוא ולא מיסתבר בה טעמיה אבל בשלופפי והוי תמרי חפירי והוי שובלי דאיתיה ברשותיה אפשר דמודה לרבא דמסתבר טעמיה ואם עשה כדברי רבי עשוי אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נחלות שכ' שאין הבכור נוטל פי שנים בחפירי שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים וכיון שלא כתב יותר מכלל דס"ל דאפי' עשה אינו עשוי וכדבריו נ"ל דהא סוגיין רהטא דטפי מקריא מוחזק מלוה משבח דאיפליגו ביה רבי ורבנן ולפיכך נ"ל דברי הרמב"ם ז"ל עיקר אע"פ שגדולי האחרונים כתבו בהיפך עכ"ל:

ומ"ש רבינו שהרמב"ם כתב שאינו נועל פי שנים בשבח ואפ"ה כתב הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת וכו' בפי"ג מהלכות נחלות כתב כן ויש לתמוה עליו דכיון דהא דתניא הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת וכו' בכור נוטל פי שנים אוקימנא כרבי כיון שהוא ז"ל פסק דלא כרבי היאך איפשר לו לפסוק כאותה ברייתא הא הוי כמזכה שטרא לבי תרי ותירץ ה"ה שדעת הרמב"ם ז"ל דע"כ לא אוקימנא ההיא ברייתא כרבי אלא מקמי דא"ר פפא דבארעא ואסקא שרטון דיקלא ואלים אפילו רבנן מודו דשקיל והוה ס"ד מעיקרא דרבנן פליגי אפילו בשבחא דממילא ולא אשתני ולהכי אוקימנא הך ברייתא כרבי אבל בתר דאמר רב פפא דאפילו רבנן מודו בשבחא דממילא ולא אשתני ברייתא דפרה אפילו כרבנן אתיא דשבחא דממילא היא ולא אשתני והוקשה לו לה"ה מפרה וילדה דמשמע דולד הוא אשתני ומעיקרא עובר והשתא ולד וליהוי ככרמל שנעשה שבלים ותירץ דשאני עובר דירך אמו והו"ל כלא אשתני: כתב הרמב"ם בפ' הנזכר שאין הבכור נוטל פי שנים בספינה שהיתה לאביו בים וכתב הראב"ד עליו דבר זה למד ממשנת ערכין פרק השיג יד (יז:) וכתב ה"ה שיש לתמוה היכי יליף מהתם הכי ושהרשב"א בתשובה תמה על זה ואמר שלא מצא דרך שיסמכו בו הרמב"ם והראב"ד:

ואם מיחה הבכור בפשוטים ואמר אל תשביחו הנכסים עד שנחלוק ולא שמעו לו והשביחום אם לא עשו בהם שינוי וכו' נוטל פי שנים בשבח אבל אם עשו בהם שינוי כגון שדרכום קנאום בשינוי ואינו נוטל פי שנים בשבח וגם לא בהפסד וכו' בפרק י"נ (קכו.) אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום [דרכום] מעיקרא עינבי השתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו. ופי' ר"ש אמר רב הונא אמר רב אסי. אף ע"ג דאוקימנא לדברי הכל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם ומיהו אם מיחה ואמר אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני את שני חלקים שלי ואטול כל שבחן והן נתייאשו מלחלוק והשביח הנכסים הרי מיחא בהם ויטול פי שנים דהא פסקינן לקמן יש לבכור פי' שנים קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו והרי חפץ ליטול חלקו לאלתר וזוכה בחלק בכורתו מיד כל מקום שהוא הילכך נכסיו דידיה אשבח: מסתברא מילתיה דרב אשי. דיטול הבכור פי שנים בשבח שהשביחו היתומים בשביל מחאתו כשמיחה בענבים מחוברים ובצרום היתומים שלא מדעתו אי נמי מדעתו בע"כ שלא רצו לחלק או זיתים היו מחוברים כשמיחה בהם ומסקום והשביחום יתומים בבצירה ומסיקה בהאי שבח שקיל בכור פי שנים שנוטל ב' חלקים מן הענבים כמו שהן בצורים ולא נתן להם שבח בצירה דענבים הוו ואכתי ענבים נינהו וענבים דבכור הוא דאשבח: אבל דרכום. ע"מ לזכות הם בשבח דריכה לא שקיל בכור פי שנים דקנינהו יתמי להנך ענבים בשינוי: ליתן לו דמי היזק ענביו. כלומר הא דאמר רב יוסף אפילו דרכום לא ליטול שבח יין היתר על הענבים קאמר דודאי לא שקיל אלא דמי ענבים אלא הכא במאי עסקינן שפחת היין ונשפך או נתקלקל שאין שוה כדמי הענבים ואתא רב יוסף למימר דאפילו דרכום ופחתו בכור נוטל פי שנים בענבים בצורים כדמי שהיו שוים הענבים דכיון שמיחה בהם לא הוה ליה לדרוך ענבים שלו ומשלמים לו דמי ענביו כשעת הגזילה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכתב הר"ן אכילו דרכום אסיקנא ליתן לו דמי היזק ענבים ודקאמר אפילו לומר שנוטל בשבח הבצירה אע"פ שהפסידו בסוף שאין האחין יכולים לומר מכיון שהשבחנו והפסדנו יצא הפסד כנגד שכר ונתן לך דמי ענבים מחוברים ואי שווי טפי לאחר שדרכום וממאי דהוו שוו בעודן מחוברים תזכה באותו שבח בלבד קמ"ל שמכיון שבצרים זכה בכור באותו שבח וכיון שדרכום אחר כך והפסידו משלמין כל ההפסד ומנכין לו דמי ענבים בצורים עכ"ל. וכתב עוד הר"ן ז"ל בכור שמיחה מיחה וכו' נ"ל שזה הוא עיקרו של דבר שחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא והנותן מתנה לחבירו ומזכה לו ע"י אחר אין מקבל מתנה זוכה במתיתו עד שישמע ויתרצה בה שאילו כששמע צווח לא זכה כדמוכח לקמן בפרקין ובפ"ב דחולין (ד' ל"ט:) ולפיכך חלק בכורה נמי שהוא כמתנה לא זכה בה בכור עד שיכוין לזכות בה ואילו אמר איני רוצה בה אבד את זכותו מיד וזו היא שאמרו שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כשם שאמרו במקבל מתנה שאם צווח בשעה ששמע לא קנה הילכך כל שבח שהשביחו הנכסים עד שגילה בדעתו שהוא רוצה לזכות בה הרי היא של אחין אבל מכיון שאמר שהוא רוצה לזכות בה זכה בה ושלו השביח עכ"ל. ור"ח פירש הא דבכור שמיחה מיחה בע"א וכדבריו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נחלות וכתבה רבינו בסוף סימן זה:

ואינו נוטל פי שנים במלוה שהיה לאביהם ביד אחרים אפילו היא בשטר לא שנא גבו קרקע או מעות בפ' יש נוחלין (קכה:) מימרא דרב פפא כתבתיה לעיל בסי' זה:ומ"ש בד"א במלוה בלא משכון אבל במשכון פי' רשב"ם שנוטל פי שנים דכמוחזק דמי אהא דר"פ כתב ואי תפיס עלה משכון אפילו לר"פ נוטל פי שנים דקיי"ל ב"ח קונה משכון וכ"כ ה"ה בפ"ג מהלכות נחלות:ומ"ש אפילו משכנו בשעת הלואתו כן כתב מהרי"ק בשורש קמ"ח. וכתב עוד שם משכונות העכו"ם שכבר נחלטו לסוף הזמן המוגבל מדינא דמלכותא פשיטא שהבכור נוטל פי שנים אבל מלוות של עכו"ם שהיו על משכונות שעדיין לא הגיע זמנם נראה שאין הבכור נוטל פי שנים ואע"פ שפסק רשב"ם וכן ר"ח וגם המרדכי כתב שם דעת רבינו ברוך דבמלוה שיש עליה משכון בכור נוטל פי שנים ולכאורה אפילו במשכנו בשעת הלואתו דברו שכן דרך סתם מלוה על המשכון מ"מ מאחר שנתנו טעם לדבריהם משום דב"ח קונה משכון ושמלוה דעכו"ם אינו קונה לרבנן דרבי מאיר בפ' כל שעה : [%א] וכתב עוד שם שמה שיש לו בשותפות ביד אחרים אפילו חוץ לעיר מיקרי מוחזק ונוטל פי שנים: מי שמת והוא חייב למלך ממיני המסים על הממון אם בנו הבכור נוטל פי שנים עיין בנ"י פרק חזקת: כתב בתשובות הגאונים כך ראינו שכל אלו הקרקעות מוחזקים הם לאשה משעה שמתו קרוביה ויורשם בעלה אחר מותה ואם יש לו בן בכור נוטל בהם פי שנים כי כל קרקע משעה שמת המוריש הרי זה מוחזק ליורש אע"פ שלא בא לידו דתנן בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה וכו' ואמאי ראוי הוא וכו' עד ירושה היא להם מאבותיהם עכ"ל: ומ"ש ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים ובאתרא דמסלקי לא שקיל בפרק איזהו נשך (סז:) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה הימנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ובאתרא דלא מסלקי ב"ח גובה הימנה ובכור נוטל בה פי שנים: ומ"ש בשם הר"י הלוי הא דשקיל באתרא דלא מסלקי דוקא בדלא מטא זימנא בחיי אבוהון וכו': ורשב"א כתב הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם המקומו' ודסתם משכונתא שתא הוי כמכר לעולם ואפי' לאחר הזמן וכו': והא דאינו נוטל באתרא דמסלקי לכאורה נראה דאפי' בגוף השדה הממושכן אבל הראב"ד פי' דלאו אגופה דמשכנתא קאמר אלא אפירי דאכיל מההיא משכנתא בנכייתא וכו': [%ב] וכתב הרשב"א שאלת משכנתא באתרא דלא מסלקי גרסינן בפרק איזהו נשך דבכורו של מלוה נוטל בה פי שנים ובס"פ השולח תניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ומי עדיפא משכנתא ממכירה וא"א שיטלו בה פי שנים בכורו של מלוה ובכורו של לוה. תשובה כן הוא באמת כי בכורו של מלוה נוטל בה פי שנים במלוה ובכורו של לוה נוטל פי שנים בגופה של שדה אפילו פדאו לאחר מיתת אביהם :

ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה בפי"נ (קכה.) אמר ר"פ הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ומלוה שעמו פלגי ופר"ש מלוה שעמו. שהבכור נתחייב לאביו: פלגי. חלק בכורה יחלקו ביניהם איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין דאין ידוע אי חשוב מוחזק לאביו שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים או דילמא לא שנא משאר מלוה הילכך פלגי וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות נחלות וכתב ה"ה דברי רבינו כפירוש אחרון הנזכר בכאן בהלכות וכן הסכימו הר"י ן' מיגא"ש והרשב"א ז"ל עכ"ל:

יצא עליהם שט"ח בכור פורע בו פי שנים ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים ברייתא שם כתבתיה בתחילת סימן זה יצא עליהם שט"ח בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי ופר"ש אם אמר איני נוטל פי שנים מכל ירושת אבי שהריני מוחל בכורתי ואטול חלק כפשוט ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים אלא כנגד מה שאני נוטל רשאי:ומ"ש רבינו ונ"מ דאם שאר היורשים קטנים או אם אינם כאן שאין הב"ח יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות כ"כ רשב"ם שם:

ומ"ש בשם הר"י הלוי דדוקא בחלק הבכורה שהוא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו וכו' כ"כ בשמו בעל התרומות בשער ס' וכן מבואר בדברי רשב"ם. ונ"י כתב גם מחלק הפשיטות נראין הדברים שאם אמר איני רוצה ליטפל בו הורידוהו בנכסים ועשו לי שומא רשאי: ומ"ש בשם הראב"ד דלענין חזרה קאמר אי פרעו אחי בזוזי והדר אמר הבו לי מנתי וכו' כ"כ בעל התרומות בשמו בשער ס':

(יג) בכור שמכר חלק בכורתו קודם שחלקו מכרו קיים שיש בה זכות קודם חלוקה לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין במקרקעי בין במטלטלי ונטל חלק כפשוט גיל' בדעתו שמחל על חלק בכורתו מכל הנכסים ואינו נוטל חלק אלא כפשוט בפרק י"נ (קכו.) אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באות השדה רב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולם קסבר יש לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולה ור"פ משמיה דרבא אמר ויתר באות' שדה קסבר אין לבכור קודם חלוקה ומה דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל והא דרב פפי ור"פ לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא בכור דאזל זבין נכסיה ודפשוט אתו לקמיה דרבא א"ל לא עשה ולא כלום מ"ס לא עשה כלום בפלגא ומ"ס בכולהו ואסיקנא והלכתא יש לבכור קודם חלוקה מר זוטרא מדרישבא פלג בצנא דפלפלי בהדי אחים בשוה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה הואיל ויתרת במקצת ויתרת בכל הנכסים כולם. ופר"ש בכור שנטל חלק. באחד מן השדות כאחד מאחיו חלק פשיטות: ויתר. כלומר הרי מחל חלק בכורה וטעמא כדאמרינן לעיל איני נוטל ואיני נותן רשאי דכיון דמתנה קרייה רחמנא ואיהו לא בעי לה לא הויא מתנה ולא יזכה בה עוד: בנכסי דידיה ודפשוט. מכר כל הנכסים שני חלקים שלו וחלק פשוט אחיו מקמי דנפלוג בהדיא מכר כל השדה שלא ברשות אחיו. מר סבר. רב פפי: לא עשה כלום בפלגא. בחלק פשיטתו וכל שכן בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה. וכתבו התוספות על זה ואין נראה דחלק פשיטותו פשיטא דמכר כדקאמר לעיל מה חלק פשוט אע"ג דלא אתי לידיה אלא נראה דלא עשה כלום בפלגא היינו בחלק פשיטות אחים אבל חלק בכורה מכר וכל שכן חלק פשיטותו וכתב נ"י שכן דעת כל המפרשים ואהההיא דאסיקנא דיש לבכור קודם חלוקה כתב הרא"ש תימה הא פסקינן לעיל דאין נוטל פי שנים במלוה והיינו כרבנן ורבנן סברי דאין נוטל פי שנים בשבח דמתנה קרייה רחמנא ועד דמטיא לידיה אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה ויש לומר דטעמייהו דרבנן מבכל אשר ימצא לו כדתניא לעיל פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם והא דמייתי לעיל קרא דלתת לו פי שנים משום דתרווייהו קראי צריכי דאי לא כתיב אלא לתת לו הו"א דאתא למימר שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי ואי לא כתב נמי אלא בכל אשר ימצא לו הוה מוקמינן ליה בשבח שהשביחו יורשין ומגלי השתא תרווייהו אהדדי וממעטינן דבר שאינו מצוי כגון שבח דלענין דבר שאינו מצוי קרייה רחמנא מתנה אבל דבר המצוי לא ממעטינן דשפיר הוי ברשותו קודם חלוקה כדאמרינן לעיל דדיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון לא מיקרי ראוי והא דויתר בדיבור בעלמא בלא קנין משום דמתנה קרייה רחמנא ובאמירה בעלמא אם אמר אני רוצה לבטלה יכול להסתלק וזכו אחין בחלקו וכן כתב רב אלפס דלא אמרו יש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידא דאבוה ואיתא השתא ברשותיה אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהאי מילתא וכן כתב רב האי גאון עכ"ל: וכתב הרמב"ם בד"א שלא מיחה אבל אם מיחה בפני שנים ואמר ענבים אלו שאני מחלק עם אחי בשוה לא מפני שאני מוחל על חלק בכורה ה"ז מחאה ולא הפסיד מחלקו כלום בשאר נכסים אפי' מיחה בענבים כשהן מחוברי' ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר נכסים אבל דרכן וחלק עמהן בשוה ולא מיחה בהן משנעשו יין ויתר בכל הנכסים וכו' בפ"ג מה' נחלות וטעמו מדגרסי' בפי"נ אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפי' דרכום דרכום מעיקרא עינבי השתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו וכבר כתבתי לעיל בסי' זה שרשב"ם פי' פי' אחר בזה ור"ת פי' פירוש אחר ודברי הרמב"ם ע"פ פר"ח וכתב ה"ה ע"פ פי' זה דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ויש לתמוה עליו דכיון דאסיקנא כדרב יוסף דלא אמר אפי' דרכום אלא ליתן לו דמי היזק ענביו משמע בהדיא דמחאה דענבים לא מהניא להיכא דדרכום לכ"ע דלא איירי רב יוסף אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמין לו דמי היזק ענביו פי שנים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

כתב רשב"ם ובחלק פשיטות אין לו בו קודם חילוק למכרו או ליתנו במתנה ול"נ שמיד אחרי מות אביהם זכה בו וכו' כבר כתבתי בסמוך שהתוס' ג"כ חלקו על דברי רשב"ם וגם הר"ן כתב על דברי רשב"ם אין זה מחוור שע"כ לא נחלקו אלא בחלק בכורה משום דכתיב לתת לו אבל חלק פשיטות כ"ע מודו דיכול למכור שהרי שותף רשאי למכור חלקו וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית (סב:) פלגא דאית לי בארעא פלגא וכ"כ הראב"ד ועיקר עכ"ל וכ"כ בתשובות מיי' דספר משפטים סימן מ"ב: כתב נ"י בס"פ חזקת (נד:) אסיקנא דארעא משתעבדא לטסקא וכל היכא דמיית ולא יהיב טסקא בטלה ירושת בנו הבכור מכולהו ארעי דכולהו ארעתי משתעבדי אטסקא והוה מלכא כמאן דמוחזק בכולהו ולפיכך מי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסים המוטלים על הממון אין בנו הבכור נוטל פי שנים בנכסים וכ"כ הרמב"ן עכ"ל ועיין עוד שם:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין הבכור נוטל וכו' ולא נוטל פ"ש בשבח וכו' עד או שהיתה רועה באפר וילדה אינו נוטל פי שנים לא בולד וכו' כצ"ל. ובס"א כתוב לא בה וכו' ופי' ג"כ אינו נוטל פ"ש לא בולדה ולא בשבח שהשביח גוף הפרה ולא בשכירות הפרה שכל זה הוי שבח ששבחו הנכסים מעצמן אבל בפרה גופה בקרן שלה ודאי דנוטל פ"ש ודיקלא ואלים נמי כיון דשמו עליו חשבינן ליה קרן ולא שבח ונוטל פ"ש וכן ארעא ומסקא שירטון ותימה שלא כתבו רבינו אבל הרמב"ם בפ' ג' מנחלות כתבו:

ומ"ש ור"ח פסק שנוטל פ"ש בשבח. ע' בתו' פי"נ (דף קכ"ד) בד"ה מספקא ליה משמע דר"ת הוא דפסק הכי דנוטל פי שנים בשבת דהלכה כרבי ואולי ט"ס הוא בדבעי רבינו וצ"ל ר"ת במקום ר"ח:

ומ"ש והרמב"ם כתב שאינו נוטל פ"ש בשבח. פי' דס"ל דאין הלכה כרבי: ואפי' הכי בבהמה מוחכרת וכו'. היינו משום דס"ל דדינו כדיקלא ואלים וארעא ומסקא שירטון דאע"ג דמעיקרא קס"ד דתלמודא דהך דפרה מוחכרת רבי היא ולא רבנן אבל לבתר דשמעינן לרב פפא בדיקלא ואלים דאפילו לרבנו נוטל פי שנים ה"ה פרה מוחכרת דדמיא ליה נמי וכן כתב הרב המגיד ואפשר לומר עוד דהרמב"ם מפרש הא דקאמר מני רבי היא קוביא היא פירוש תלמודא קשיא לים דדוחק לומר דסתמא דברייתא דפרה מוחכרת רבי היא ולא רבנן ומתרץ רב פפא דדיקלא ואלים כולי עלמא לא פליגי וה"נ פרה מוחכרת דדמיא ליה אפילו רבנן מודו דנוטל בה פ"ש וברייתא ד"ה ולא רבי היא: ומ"ש שחט אחד ממכירי כהונה וכו' ה"א פרק י"ג דאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין:

ומ"ש ואם מיחה וכו' מבואר בפרק י"נ (דף קכ"ו) אלא דמ"ש באם נתקלקלו הענבים הבצורים על ידי דריכה משלמים דמי הענבים כמו שהיו קודם הבציר לא משמע הכי בפרשב"ם שכתב נוטל פ"ש בענבים בצורים אלמא דנוטל בשבח הבצורים וכ"כ ב"י ע"ש הר"ן להדיא ואפשר שדעת רבינו כיון שמיחה הבכור בפשוטים ולא שמעו לו והפסידו א"כ מיד משעברו על מחאתו קנאום לשבח ולהפסד והילכך אין משלמים אלא דמי הענבים קודם בצירה ואינו נוטל בשבח הבצירה:

ומ"ש ואינו נוטל פ"ש במלוה וכו' אבל במשכון פי' רשב"ם וכו'. שם (בדף קכ"ד) כתב וז"ל ובזה הכל מודים דמלוה שהניח משכון עליה שקול פ"ש דב"ח קונה משכון וכן פסק ר"ח עכ"ל ואע"ג דהך דב"ח קונה משכון אינו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כדאיתא פרק האומנין (דף פ"ב) י"ל דהכי קאמר כיון דשלא בשעת הלואתו קונה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואתו נמי דליכא קנין אלא שעבוד אלים שעבודיה ליחשב מוחזק ליטול פי שנים וכיוצא בזה פי' התוספות פרק האומנין דף פ"א בד"ה והא אידי והביאו ראיות לזה ע"ש: ומ"ש ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי וכו'. פי' שנוהגין לאכול המשכונא שנים הקצובות למנהגן ואילו הו"ל זוזי ללוה לא מצי מסלק ליה תוך הזמן כל אותן השני' כמכר הוא אצלו ושקיל בה פ"ש אבל באתרא דמסלקי במקום שנהגו להלוו' סתם ומלוה אוכל פירות ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלוה למעות השתא ליכא הכא אלא מלוה ולא שקיל בה פי שנים ופי' הר"י הלוי דאפילו באתרא דלא מסלקי כיון דמטא זימנא בחיי אבוהון תו לא הוי כמכר אלא מלוה ולא שקיל פ"ש אבל רשב"א כתב כל היכא דלא הוה מצי לסלוקי ליה אם ירצה אפילו היכא דסתם משכנתא שתא דהו"ל האי שתא כמכר תו לא פקע כח המכר ואע"פ דמטא זימנא בחיי אבוהון שקיל פ"ש דהוה ליה מוחזק בנכסים שכשיבוא הממשכן לפדותם הו"ל כאילו חוזר ולוקח מיד המלוה ואצ"ל באתרא דלא מסלקי:

ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה. בפי"נ (דף קכ"ו) ומלוה שעמו פלגי ופירש רשב"ם דהו"ל ממון המוטל בספק וחולקין והתוספות לשם הקשו על פי דהא לא קיי"ל כסומכוס וכמו שהאריכו ע"ז דפ' חזקת (דף ל"ה) בד"ה ומ"ש מהא דתנן המחליף פרה ובפ' המוכר את הבית (דף ס"ב) בד"ה איתמר אלא תקנת חכמים היא ובכל דוכתא שמפורש בהדיא דחולקין [חולקין] והיכא דלא מפרש תלמודא מידי המע"ה וע"ל בסי' רנ"ג סעיף מ' ולמאי דמחלק תלמודא בפ' חזקת דהיכא דליכא למיקם עלה דמילתא אמרינן יחלוקו ה"נ בהאי ספק דליכא למיקם עלה דמילתא אמרינן דפלגי:

יצא עליהם ש"ח וכו'. פי' לא תימא דליכא נפקותא במ"ש איני נוטל פ"ש ואיני פורע פ"ש דבע"כ ה"ה שלו כשמת אביו עד שיפקירם או ימכרם או יתנם לאחרים וצריך לשלם פ"ש לב"ח של אביו דליתא אלא שפיר איכא נפקותא דאין ב"ח יכול לגבות ממנו חלק בכורה בע"כ אבל בחלק פשיטות יורש הוא בע"כ ואינו יכול לומר איני נוטל ואיני פורע וטעמא דמילתא דבחלק בכורה כתיב לתת לו פ"ש דמתנה קרייה רחמנא הילכך אם הוא מוחה ואינו חפץ לקבל אין מזכין לו לאדם מתנה בע"כ משא"כ חלק פשיטות דירושה היא ונראה דאפילו כשהוא מפקירה כדין הפקר או ימכרנה או יתננה לאחרים נמי הב"ח גובה ממנו כיון דהוא ירש הנכסים עליו מוטל לשלם לב"ח אינו נפטר מן החוב במה שהפקירם או מכרם ונתנם ולא כתב רבינו בסוף סימן זה דיכול למכרם או ליתנם אלא כשלא בא ליפטר מבע"ח:

כתב הר"ר יוסף הלוי דדוקא וכו' עד והראב"ד כתב וכו' וכי פרעו אחי בזוזי וכו'. נראה שדקדק לומר בזוזי שאם היו פורעים בקרקע לא מצי הדר לומר אפרע לכו זוזי דכיון דמעצמם אגבו ליה שומא לא הדרה אלא א"כ גבו ליה בית דין כדלעיל בסימן ק"ג סעיף י"ח: ומ"ש ובמתנה כיון דקאמר אי איפשי בה דבריו קיימין. איכא למידק דמשמע דבחלק פשיטות דאינה מתנה אפילו אמר אי איפשי בה לאו כלום הוא ולעיל בסימן רמ"ה כתוב דאי איפשי הוי לשון הפקר וי"ל דהיינו דוקא לאחר שבא לידו וקנאו כמבואר לשם אבל כאן מיירי דלא בא לידו הילכך בחלק פשיטות לאו לשון הפקר הוא וע"ל דמחלק בין מטלטלי למקרקעי:

בכור שמכר וכו' לפיכך אם חלק עם אחיו וכו' פירוש כיון דיש בו זכות קודם חלוקה שיכול למכור חלק בכורה אם כן ה"ה אם מחל חלק בכורתו מקמי שבא לידו אפילו רק גילה דעתו שמוחל עליה אינו נוטל אלא כפשוט וטעמא משום דמתנה קרייה רחמנא כדפרישית מצי מסתלק ממנה בדיבור בעלמא משא"כ חלק פשיטות דכיון דירושה היא לא מצי מסתלק ממנה אלא א"כ מפקירה כדין הפקר או ימכרנה ויתננה כדין לאחרים זו היא דעת רבינו והיא דעת התוספות פרק יש נוחלין (דף קכ"ו) בד"ה לא עשה וכל זה בשלא יצא ש"ח על אביהם דאם יצא עליהם ש"ח לא מצי להסתלק מחלק פשיטות אפילו הפקירה בדין הפקר כדפרישית:

דרכי משה

(א) כתב נ"י פרק חזקת דף קפ"ה ע"א דאם ירשו קרקעות אע"פ שחייבים עליהם לב"ח ולכתובת אשה קרויים היתומים מוחזקים ולא הוי אלא שעבוד בעלמא עלייהו ונכסים בחזקת יתמי קיימי אבל אי חייב למלך כלום מחמת מס ותשחורת אין הבכור נוטל פי שנים דכולהו קרקעות משתעבדי למס המלך והוי כמאן דמחזיק מלכא בהו דהוה מצי נחית ומזבין מנפשיה ואפילו משום דבר מועט הן מוחזקים לו ומיקרי ראוי לגבי יורשים עכ"ל הרשב"א והרמב"ן וכתב עוד דבמקום שנהגו שאין המלך מוכר הקרקע במס עד ד' או ה' שנים אלא שהוא משכיר הקרקע עד שיפרעוהו אם מת בעל השדה בתוך ד' שנים הבכור נוטל פ"ש עכ"ל:

(ב) כתב המרדכי ריש י"נ אם גנבו עכו"ם ספר ואחר מותו הוחזר דמסתמא לא נתייאשו הבעלים לא מיקרי ראוי דכל היכא דאיתא ברשות בעלים איתא וכן אי אית ליה קרקע מהיום ולאחר מיתה הוי מוחזק וע"ש וכ"כ שם בב"י ד' רי"א ע"א וכתב עו"ש דאם גזלו ממנו קרקע והחזירו לא הוי מוחזק דקרקע אינה נגזלת ונ"ל דה"ה ספרים כדברי המרדכי דלא מתייאשים מספרים כמו שנתבאר לעיל סימן רל"ו אבל שאר מטלטלים אע"ג דלא מתייאשים מינייהו קרויין ראוי:

מתוך: טור חושן משפט רעט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רעט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

האומר על אחד שלא היינו מוחזקין בו כבנו שהוא בנו או אחיו או אחד משאר יורשין הראויין לירשו נאמן בין אם הוא בריא או שכ"מ וירשנו בין נכסים שיש לו עתה בין נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס: ואפילו נשתתק ורמז שזהו היורש בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין ורשב"ם פי' שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שהן עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

כתב הרמב"ם ז"ל היו מוחזקין בו שהוא אחיו או בן דודו ואמר אינו אחי ולא בן דודי אינו נאמן: אבל נאמן על מי שהוא מוחזק בבנו לומר אינו בני ולא יירשנו אפילו אם יש לבן בנים אע"פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יוחסין ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו:

אמר זה בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן במה שאמר עבדי אפילו בתוך כדי דבור שאם היה עבדו לא היה קורהו תחילה בני ואפילו אם אינו משמשו אלא כבנו כך פירש רשב"ם ונראה דוקא לאחר כדי דיבור אבל חזר בו תוך כדי דבור נאמן אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שמה שקראו עבדו רוצה לומר שמשמשו כעבד ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד אבל אם אמר עבדי זה ששוה כך וכך או כיוצא בזה שאין אומרים אותו אלא לעבד וחזר ואמר בני אינו נאמן אפילו שמשו כעבד שאם היה בנו לא היה אומר עליו כך ואם היה עובר על המכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן שלא אמר תחילה בני אלא לפטרו מן המכס אמר עבדי וחזר ואר בני אינו נאמן והרמ"ה כתב הא דמהימן בבית המכס כי חזר ואמר עבדי ה"מ דלא איתחזק אימיה בבת ישראל אב איתחזק אימיה בבת ישראל לאו כל כמיניה למימר עליה עבדי דכי הימניה רחמנא אבריה כגון דאמר בני זה ממזר הוא דאיכא למימר אולודיה מחייבי כריתות אי נמי כגון דידוע דבר אתתיה הוא ואמר עליה דלאו בריה הוא והוהליה ממזר ממילא אבל בעלמא לא מהימן והאי כיון דאיתחזק אימיה בבת ישראל לאו כל כמיניה לאחזוקה בשפחה עד כאן:

כתב הרמב"ם ז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוחזק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו ואע"פ כן אינו נושא ישראלית עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואח"כ ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו ואם משאר הדיומות הוא ואצ"ל אם הוא מהמפקירין עצמן לכך הרי הא בחזקת עבד לכל דבריו ואחיו מאביו מוכרין אותו ואם אין אחים מאביו חוץ ממנו אשתו מתייבמת וזה הדין נ"ל שהוא [הולך] על עיקר הקבלה ויש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם לענין שלא ימכרו אותו אחיו בלבד ויש מי שהורה שאפילו ליורשו לא נחלוק בישראל ואין ראוי לסמוך על דבר זה [ע"כ] ורב נטרונאי כתב הוא בנו לכל דבר ויורשו ופוטר את אשתו מן היבום אפילו אין לה גט חירות ויש אומרים שהוא בנו לחומרא שאשתו חולצת ואינה מתייבמת וצריך גט שחרור לישא בת ישראל ואם קדש בלא גט שחרור צריכה גט ממנו ואין מניחין אותו לישאנה ולענין ממון נקטינן לחמרא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מזבני ליה ירתי וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי רב נטרונאי וכתב הרמב"ם לא נראו לי דברי הגאונים ואין דבריו נראין ע"כ [דבריו]:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר על אחד שלא היינו מוחזקין בו בבנו שהוא בנו או אחיו או אחד משאר יורשין הראויים לירשו וכו' בפ' יש נוחלין (קלד.) תנן האומר זה בני נאמן ובגמרא למאי הלכתא אמר רב יהודה אמר שמואל לירשו ולפטור את אשתו מן היבום לירשו פשיטא לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה. ופי' ר"ש לירשו פשיטא. דמגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא ויירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן ודאי אינו נאמן דהא ליכא למימר מגו. וכתב הרא"ש על זה כתב רבינו מאיר פליאה גדולה היא לומר כן שאם בא אדם ממדינת הים הוא ובנו ואמר זה בני שלא יירש אותו הבן בנכסים שנפל לו לאחר מכאן ופירש הוא לירשו פשיטא דמכח דמתני' דפרק האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא וגם הר"ן כתב שהרשב"א הקשה על פי' רשב"ם מדאמרינן לעיל בברייתא אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע דאפילו בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן נאמן דאי לא הו"ל לפרושי אלא ודאי נאמן האב לומר בני הוא אפילו לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ומש"ה מקשינן פשיטא דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכר זה וכ"ש לרבי יהודה דנפקא לן מדכתיב יכיר ה"נ לכ"ע נאמן לומר זה בני עכ"ל ומשמע לפי טעם זה דאף לנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס מהני מאי דאמר זה בני דאע"ג דבפרק עשרה יוחסין מפליגינן בין נכסים שיפלו לו לאחר מכאן לנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס היינו לר"מ דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדמפורש התם אבל לדידן דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל נכסים שיפלו לו לאחר מכאן ושיפלו לו כשהוא גוסס שוין הם וכי היכי דמהימן להני מהימן להני וז"ש רבינו אפילו נכסים שיפלו כשהוא גוסס וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב בפ"ד מהלכות נחלות האומר זה בני וזה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשים אותו ואע"פ שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו הרי זה נאמן ויירשנו בין שאמר כשהוא בריא בין כשהוא שכיב מרע עכ"ל: (ב"ה) ומה שיש לדקדק ע"ז כתבתי בסימן רע"ז:

ומ"ש ואפי' נשתתק ורמז שזהו היורש בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין בפרק מי שאחזו (ד' עא.) וכבר נתבאר זה בסימן רע"ז:ומ"ש ורשב"ם פירש שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שהן עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה כבר נתבאר בסמוך:

(ד) כתב הרמב"ם היו מוחזקין בו שהוא אחיו או בן דודו ואמר אינו אחי ולא בן דודי אינו נאמן אבל נאמן על מי שהוא מוחזק בבנו לומר אינו בני ולא יירשנו אפילו אם יש לבן בנים אף ע"פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יוחסין ואין מוחזק אותו ממזר על פיו נאמן ואם לענין ירושה ולא יירשנו בפ"ד מהלכות נחלות ותחלת דבריו מבוארים דאפי' לרבי יהודה דאמר יכיר יכירנו לאחרים אבל בשאר קרובים לא אמר דקרא בבן כתיב ומבואר בפרק י"נ (קכז) דלרבי יהודה דקיימא לן כוותיה נאמן אדם לומר אין זה בני:ומ"ש אפילו יש לבן בנים וכו' כתב הרב המגיד פירושו נתבאר בפט"ו מה' אסורי ביאה שאינו נאמן לענין יחוס כל זמן שיש לבן בנים וכתב רבינו שאין הדין כן לענין ירושה (וכל) שיש ב' טענות (לדברי) האחד דלענין יחוס אינו מן הדין שנאמר שיהיה הוא פסול ובניו כשרים הילכך כיון דלגבי בן בנו אינו נאמן כך לגבי בנו אינו נאמן אבל לענין ירושה מה להם לבני הבן בירושתו בעוד אביהם קיים הילכך אינם מעלין ולא מורידין לענין ירושה והשנית דאפילו יהיה זכות לבני הבנים בירושה מכל מקום כבר הוא יכול להפקיעו אם נותן נכסיו לאחרים משא"כ בענין יחוס שאי אפשר לו לפסלן ואע"ג דלגבי אחיו אינו נאמן לומר זה אינו אחי במגו דאי בעי יהיב נכסיו לאחר התם הוא משום שלא נתנה לו תורה ההיכר אלא בבנו והוה ליה כאומר אחי הוא ולא יירשני שלא אחר כלום אבל בבנו אפי' יש לו בנים ודאי נאמן ומ"מ נראה שאם מת הבן בחייו ואח"כ אמר אין אלו בני בני לפי שהמת לא היה בני אינו נאמן אף לענין ירושה והוה ליה כאומר זה אחי שאינו נאמן דכל שאין דבריו לגבי בנו ממש אינו נאמן כנ"ל ואף מלשון רבינו נראה כן עכ"ל:

אמר זה בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן במה שאמר עבדי מימרא דרבי יוחנן בפרק י"נ שם ופר"ש דטעמא משום דליכא למימר האי דקרי ליה מתחלה בני משום דאוהבו כבנו דאין דרך לקרוא לעבדו בנו והילכך אחר טענה ראשונה נלך דהואיל וזאת האחרונה אינו פירוש כ"א הכחשה אין לנו לילך אחר טענה אחרונה דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם רשב"ם דאפילו בתוך כדי דיבור אינו נאמן כך מפורש בדבריו שם:ומ"ש רבינו ונראה דוקא לאחר כדי דיבור וכו' טעמא דמסתבר הוא לכאורה דהא בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ואיפשר ליתן טעם לדברי רשב"ם דכיון דאין דרך לקרוא לעבדו בנו כיון שיצא מפיו לקרותו בני אמרינן חזקה שאם היה עבדו לא היה קורהו כן וכי הדר ביה אפילו תוך כדי דיבור ואמר עבדי אינו יכול להוציאו מחזקתו הראשונה ונמוקי יוסף כתב בשם הריטב"א כדברי ר"ש ומשמע לי דדוקא היכא דחזר ואמר עבדי הוא סתם ולא דיבר יותר הוא דאינו נאמן אבל אם אמר אינו בני ומה שאמרתי זה בני לומר שחביב עלי כבני נאמן דאינו מכחיש דבריו הראשונים אלא מפרש:ומ"ש אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שמה שקראו עבדו לומר שמשמשו כעבד שם במימרא דרבי יוחנן:ומ"ש ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד כן כתב שם רשב"ם:ומ"ש אבל אם אמר עבדי זה ששוה כך וכך וכו' וחזר ואמר בני אינו נאמן אפילו משמשו כעבד וכו' שם מתיב לרבי יוחנן מדתניא היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן אמר רב נחמן בר יצחק התם דקרי ליה עבדא מצר מאה מאי מצר מאה מצר עבדא דשוה מאה זוזי. ופירש ר"ש עבדא מצר מאה. כלומר עבד גמור הוא לי שסמוכים לי עליו ק' דינר במצר שלו כלומר ששוה מאה דינר והילכך כי אמר עבדי מצר ק' וחזר ואמר בני אינו נאמן דאילו הוה בנו לא הוה קרי ליה עבדא מצר מאה ואף ע"ג דמשמש ליה כעבדא אין קורין כן אלא לעבד: (ב"ה) והרמב"ם בפ"ד נראה שהיה גורס עבדא בר מאה: ומ"ש ואם היה עובר על המכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן שלא אמר תחלה בני אלא לפטרו מן המכס אמר עבדי חזר ואמר בני אינו נאמן שם במימרא דרבי יוחנן ופי' ר"ש וחזר ואמר בני אינו נאמן אלא ודאי עבדו הוא כדאמר מעיקרא דאילו היה בנו לא היה אומר למוכסן שהוא עבדו: ומה שאמר רבינו בשם הרמ"ה דברים נכונים וברורים הם בטעמם:

כתב הרמב"ם ז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר וכו' הרי זה יירשנו ואעפ"כ אינו נושא ישראלית וכו' עד ואין ראוי לסמוך על דבר זה בפ"ד מהל' נחלות וכבר האריך ה"ה ליתן טעם לדבריו: ומ"ש רבינו בשם רב נטרונאי ובשם יש אומרים עד איהו גופייהו לא מזבני ליה יורשים כל זה כתב הרי"ף בפ"ב דיבמות אהא דתנן מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית:ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי רב נטרונאי וכתב הרמב"ם לא נראו לי דברי הגאונים ואין דבריו נראין בפרק הנזכר כתב כן והכריע כדברי רב נטרונאי מפרק השולח. מי שזינה עם פנויה או עם א"א ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא אם הוא בנו לירושה עיין בטור אבן העזר סי' קנ"ו ובתשובות הרשב"א סי' תר"י :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר על אחד וכו'. משנה פ' י"נ זה בני נאמן ופריך לירשו פשיטא ופירש רשב"ם ולא מצי לאוקמי בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דלא מהימן כיון דליכא מגו ואע"ג דלעיל גבי בכור מוקמינן יכיר אפילו בנכסים שהוא גוסס ה"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו אך אינו ידוע אם בכור הוא אם לאו אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו דאיכא מגו עכ"ל (דף קל"ד) וכך פירשו התוס' בד"ה לירשו פשיטא אבל הרא"ש ע"ש רבו מהר"ם השיג עליו ופסק דאפילו לא ידעינן שהוא בנו נאמן אפילו בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולפי זה כ"ש לגבי הכרת בכורה דכתיב יכיר דאפילו לא ידעינן שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכור וכדכתב רבינו בסימן רע"ז סעיף י"ו ולא אזכיר לשם רבינו דעת רשב"ם דדוקא בידעינן שהוא בנו דס"ל דפי' זה דחוי הוא דסתמא תניא יכיר יכירנו לאחרים דמשמע להדיא אפילו לא ידעינן ליה שהוא בנו וכדכתב הרמב"ם להדיא בפ"ב מנחלות ולא הביא רשב"ם כאן אלא במה שמחלק בין נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דנחלק עליו הרא"ש להדיא וע"ל בסי' ר"ן סעיף י':

אמר זה בני וכו'. מימרא דרבי יוחנן פרק י"נ (דף קכ"ז) ואין להקשות דהא בפרק י"נ דף קכ"ט פסק הלכתא כל תוך כ"ד כדיבור דמי לבד מעכו"ם וקידושין דכבר פרשב"ם לשם דהיינו דהדר ביה בהדיא ואמר חוזרני בי אבל כשמדבר ב' דברים הסותרים זה את זה כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר וכו' יש מהן תפוס לשון ראשון וכו' וע"ש: ומה שאמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן וכו' ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד. פירוש דמאחר דסוף סוף משמשו קרי ליה עבד אבל ברמב"ם פ"ד דנחלות כתב אף על פי שהוא משמשו כעבד נאמן שזה שאמר עבדי כלומר שהוא לי כעבד ותימה לפי זה מאי פריך בגמרא אדרבי יוחנן מדתניא היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דילמא התם במשמשו תשמיש של עבד לפיכך אינו נאמן ורבי יוחנן דקאמר נאמן באינו משמשו תשמיש של עבד אבל לרבינו אליבא דפי' רשב"ם ניחא וצ"ע: והרמ"ה כתב וכו'. איכא למידק ומ"ש מהא דכתב הרמב"ם אפילו יש לבן בנים דאינו נאמן לענין יוחסין נאמן הוא לענין ירושה ואם כן ה"נ נימא אף ע"ג דאינו נאמן לענין יוחסין ואין מחזיקין אותו בעבד נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו ואפשר דכיון שאי אפשר שיהא זה עבד אלא א"כ שאמו היא שפתה ועל אמו אינו נאמן כיון דאתחזק אימיה בבת ישראל לאו כל כמיניה לאחזוקי בבת שפחה אפילו לענין ירושה אבל באומר בני זה ממזר הוא התורה האמינתו ואינו פוסל את אמו להוציאה מחזקת יוחסין דאתחזק בה עד שאינו אומר אלא שעברה עבירה הילכך נאמן לענין ירושה אע"ג דאינו נאמן לענין יחוס הבנים:

כתב הרמב"ם מי שהיתה לו שפחה וכו' ויש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם לענין שלא ימכרו אותו אחיו בלבד. פירוש בדבר זה בלבד אין חילוק דבין כשרין ובין שאינן כשרין אין אחיו מאביו רשאין למכור אותו אבל בכל שאר הדינים מחלקין בין כשרין לאינן כשרין וכמ"ש הרמב"ם ויש מי שהורה שאפילו לירשו לא נחלוק בישראל שאפילו באינן כשרין הוא גם כן יורשו דלענין ירושה נאמן לומר בני הוא זה ובספרי הרמב"ם כתוב יש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם אלא לענין שלא ימכרו וכו' לפי גירסא זו ה"פ דיש מי שלא חילק כלל דאפילו בכשרין הוי בחזקת עבד לכל דבריו אלא שלא ימכרו הוא דמחלק דבכשרין אין אחיו יכולין למכרו אבל באינן כשרין יכולין למכרו ויש מי שהורה שאפילו לירשו לא נחלוק בישראל פירוש דאפי' באינן כשרין הוא יורשו כיון שאמר עליו זהו בני ומכ"ש שאין אחיו מאביו יכולין למכרו אפילו באינן כשרין:

דרכי משה

(א) כתב הרשב"א בתשובות סי' תר"י בא' שקלקל עם פנויה בביתו והוציאה מביתו ואח"כ החזירה ואמר על בנה שהוא בנו ופסק דנאמן ולא חיישינן דאמר בדמי ולפי אומדן דעתו. ובתשובת הרא"ש כלל פ"ב סי' א' כתב דדוקא בכה"ג שהיתה משרתת שלו ורגילה עמו לכן שדינן בתר דידיה אבל בלא"ה חיישינן שמא אמר בדדמי עכ"ל וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט רפ (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אחד מהאחין שאמר על אחד מן השוק זה אחינו ויש לו לחלוק עמנו בירושתנו אם שאר האחין מודים לו יורש עמהן אלא זה המעיד לבדו נותן לו מחלקו מה שבא לידו מחלק הספק כגון אם הן שני אחין נוטל אותו שאינו מודה החצי והמעיד נוטל החצי ונותן ממנו לספק השליש מת הספק יחזור מה שנטל למקומו לזה שהעיד וכן אם יפלו לו נכסים ממקום אחר יירשנו זה שהעיד לבדו לא כפרו בו שאר האחים אלא אמרו אין אנו יודעים אם אחינו הוא אם לאו חולקין על הדרך שכתבנו וכשימות הספק יחזור מה שנטל לזה המעיד שנתנו אבל אם יפלו לו נכסים ממקום אחר יחלקו ביניהם ואפי' מה שלקח אם השביח שבח המגיע לכתפים יחלקו ביניהם אבל שבח שאינו מגיע לכתפים הוא של המעיד לבדו ופירש רשב"ם שבח המגיע לכתפים שטרח והשביח ושאין מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון וה"ר יוסף הלוי פירש שבח המגיע לכתפים כגון ענבים העומדות ליבצר ושאין מגיע לכתפים כגון שעדיין צריכות לקרקע כתב הרמ"ה ז"ל היכא שנטל הספק עם אחיו שהודה לו בחלקו וקנה נכסים ממקום אחר ומת ולא הניח אלא הנכסים שקנה ממקום אחר דינא הוא דשקיל האי אהא דאודי ליה מחנהו נכסים כשיעור מאי דשקיל מריה דנכסים מחלקו ושארא פליג ליה בהדי שאר אחין הילכך היכא דשביק האי ספק נכסים ל"ש שבק הנהו נכסי גופייהו דשקיל מהאי אהא דאודי ליה ל"ש נפלו לו ממקום אחר ל"ש שביק שיעור נכסים דשקל מהאי לא שנא טפי מהכי דינא הוא דשקיל האי אחא דאודי מהנהו נכסים כשיעור מאי דיהיב ליה איהו מחולקיה ושארא פליג בשוה ואי לא שביק שיעור מאי דיהיב ליה שקיל אחא דאודי ליה כולי ממונא דשבק ואי ליתיה לממונא דהאי אחא דאודי בעיניה גבי דהאי ספק ולא ממונא דידיע דאתי מהמתיה פלגי להו כולהו אחי לכולא ממונא בשוה ע"כ:

הרי שיושב בנחלתו ובא אחד ואמר לו אחיך אני חלוק עמי וזה אמר לו איני מכירך נאמן אפילו שיצא קול שיש לו אח במדינת הים:

כל יורש שהוא ודאי יורש ויש אחד שהוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי והודאי נוטל הכל היו שניהם ספק חולקין: לפיכך מי שמת והניח בן ובת וטומטום אם הנכסים מרובים שדין הבנים לירש ובנות ליזון הבנים דוחין אותו אצל הנקבות ומיהו אינו ממעט חלק הנקבות אלא מוציאים תחילה מזונות לבנות עד שיבגרו ואחר כך יתנו לטומטום כשיעור הזה ואם הנכסים מועטין שדין הבנות להיות נזונות ואי לבנים כלום הבנות דוחות אותו אצל הבנים ואין לו כלום ואם יש מותר משיעור מזון הבנות עד שיבגרו נוטל בו חלק עם הבנים ממה נפשך ואם אין שם אלא טומטום ובת והנכסים מרובים יטול הטומטום שלשה חלקים פלגא שקיל ממה נפשך אידך פלגא שמא זכר הוא ויש לו ליטול הכל הילכך הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין אותו כחצי ואם הנכסים מועטים אין לטומטום כלום ואם אין שם אלא טומטום וכן והנכסים מועטים יטול הטומטום שלשה חלקים פלגא ממה נפשך ואידך פלגא שמא נקבה הוא ויש לו ליטול הכל הילכך הוי ליה ממון המוטל בספק וחולקין ואם הנכסים מרובין הטומטום נזון ולא יירש:

בד"א בטומטום אבל באנדרוגינוס דבריה (בפ"ע) הוא אם הוא עם הבן אין לו כלום לא שנא אם הנכסים מרובין לא שנא מועטין ואם הוא עם הבת אם הנכסים מרובין יורש עמה ואם הן מועטין אינו נזון עמה ואם אין שם אלא הוא יטול הכל:

וספק וסבא בנכסי יבם ושאר ספיקות שבהן כתבתי בספר אבן העזר:

נפל הבית עליו ועל אמו יורשי הבן כגון אחיו מאביו אומרים האם מתה תחילה והבן יורשה ואנחנו נירש אותו ויורשי האם אומרים הבן מת תחלה ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב מעמידים הנכסים בחזקת יורשי האם ל"ש אם היה לה עוד בן מאיש אחר לא שנא אין לה בן מאיש אחר:

נפל הבית עליו ועל בן בתו אם מת האב תחילה יירשנו בן בתו ומוריש לקרוביו שהן אחיו מאביו ואם בן בתו מת תחילה הנכסים של יורשי האב שאין האיש יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו וכתב הרמב"ם ז"ל שיורשי האב חולקין עם יורשי הבן וה"ר ישעיה כתב שמעמידין הנחלה בחזקת יורשי האב וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה להעמיד דברי הרמב"ם בדוחק ודברי ה"ר ישעיה מרווחין ביותר: וכן הדין אם נשבה האב ומת בשביה ומת בן בתו כאן או שנשבה בן בתו ומת בשביה ומת אבי אמו כאן ואינו ידוע איזה מת קודם:

נפל הבית עליו ועל אביו או על אחד ממורישיו והיה על הבן שטר חוב ואין לו לפרוע אלא מאלו הנכסים שראוי לירש יורשי האב אומרים הבן מת תחילה ולא ירש כלום ולא יגבה מאלו הנכסים שראוי לירש ובעל חוב אומר האב מת תחילה והנכסים בחזקת יורשי האב על בעל חוב להביא ראיה שמת האב תחילה ואם לאו לא יטול:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אחד מהאחין שאמר על אחד מן השוק זה אחינו ויש לו לחלוק עמנו בירושתנו אם שאר האחים מודים לו יורש עמהם וגם יירשוהו אם ימות ואם אין שאר האחים מודים לו אינו יורש עמהם אלא זה המעיד לבדו נותן לו מחלקו ממה שבא לידו מחלק הספק וכו' מת הספק יחזור מה שנטל למקומו לזה שהעיד וכן אם יפלו לו נכסים ממקום אחר יירשנו זה שהעיד לבדו לא כפרו בו שאר האחין אלא אמרו אין אנו יודעים אם אחינו הוא אם לאו חולקין על הדרך שכתבנו וכו' אבל אם יפלו לו נכסים ממקום אחר יחלקו ביניהם בפ' יש נוחלין (קלד.) תנן האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. ופי' ר"ש מת הספק יחזרו הנכסים שנתן לו מחלקו למקומן כלומר למי שנתנם לו אבל שאר אחין אין יורשין עמו דאמר ליה האי הרי החזקתם בנחלה הראויה לספק מאבינו אותה טלו לכם שהרי לא מחל לכם חלקו ואכתי עד השתא בתורת גזל ישנה בידכם עתה תירשו אותו חלק מן הדין וגם אני אירש חלקי שנתתי לו כמו כן שנמצינו כולנו שוים בנחלתו נפלה לו ירושה לספק בחייו ממקום אחר או קנה נכסים ועכשיו מת ירשו אחיו של מעיד עמו דהא קא מודה להו שאחיהם הוא ובגמרא (קלה.) זה אחי אינו נאמן ואידך מאי קאמרי אי קאמרי אחונא הוא אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמר לאו אחונא הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו הא אמרי לאו אחונא הוא לא דקאמרי אין אנו יודעים: ומ"ש ואפילו מה שלקח אם השביח שבח המגיע לכתפים יחלקוהו ביניהם אבל שבח שאינו מגיע לכתפים הוא של המעיד לבדו שם (דף קלה.) בעי רבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון מאי תיקו. ופר"ש בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך. שנתן זה לספק קרקע ריקנית וטרח בה זה הספק לחרוש ולזרוע והרי היא עתה כשחוזרת לו לנותן מליאה פירות לא תיבעי לך דהא ודאי כולהו חולקין בהאי שבח וכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי דהא לא קרינא ביה יחזרו נכסים למקומן שהרי לא נתן לו פירות אלא קרקע ריקנית: ואלים. דלא נשתנה שמו מכבתחלה: ואסקא שרטון. מעצמה שלא זיבלה הספק ולא טרח בכך: ומ"ש רבינו בשם הר"י הלוי כך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נחלות וכתב הר"ן פירוש שבח המגיע לכתפים תבואה העומדת ליקצר אבל ליכא לפירושי כדברי מי שמפרש שבח שעשה בעמל כתפיו דאם כן הול"ל כי תיבעי לך בשבח ששבחו נכסים מאליהן ולמה ליה לשנויי לישנא אלא ודאי כדכתיבנא ופסק רבינו בתיקו זה שהוא כאילו נפשטה הבעיא שאין האחים האחרים יורשים וכן פסק הרמב"ם פ"ד מהל' נחלות וכתב ה"ה שהטעם מפני שזה ודאי והאחרים ספק וכל שני יורשים שהאחד ודאי והשני ספק אין לספק כלום כמו שיתבאר: כתב הרמ"ה היכא שנטל הספק עם אחיו שהודה לו בחלקו וקנה נכסים ממקום אחר ומת וכו' דברים תמוהים הם שהרי מה שכתב בסוף ואי ליתיה לממונא דהאי אחא דאודי בעיניה גבי דהאי ספק ופר' סותר למה שכתב בתחלה וצ"ע :

הרי שיושב בנחלתו ובא אחד ואמר ליה אחיך אני חלוק עמי וזה אמר ליה איני מכירך נאמן אפילו שיצא קול שיש לו אח במדינת הים בפרק המפקיד (דף לט:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אמר ליה לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא א"ל שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן וכתב הרא"ש לא הוצרך רב חסדא להביא ראיה לענין דמילתא דפשיטא הוא שאם יבוא אחד ממד"ה ויאמר לבעל נכסים אני אחיך חלוק עמי שיכול לומר איני מכירך וגדולה מזו שנינו בפרק י"נ (קלה.) שאפילו אחד מהאחין אומר אני מכיר זה שהוא אחינו אינו נאמן לירש עמהם אלא לפי שהיה טוען שהוא מכירו וכופר וגם יצא לו קול שאביו הוליד שם ולכך הביא ראיה שטענה טובה היא לא ידענא לך ולא מחזיקינן ליה לרמאי ועיין בנכ"ו ח"ב:

כל יורש שהוא ודאי יורש ויש אחר שהוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי והודאי נוטל הכל היו שניהם ספק חולקין מתבאר מהדינים הבאים:

ומ"ש לפיכך מי שמת והניח בן ובת וטומטום וכו' משנה בפ' מי שמת (קמ:) הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות הנכסים מועטין הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים:ומ"ש ומיהו אינו ממעט חלק הנקבות וכו' כלומר דבראש הפרק הנזכר (קלט:) אהא דתנן מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו הנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים מפרש בגמ' כמה הן מרובים כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הם מרובין פחות מכאן הרי אלו מועטין ואי ליכא לאלו ולאלו עד שיבגרו שקלי בנות לכולהו אלא אמר רבא מוציאים להן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים והשתא איכא למידק הא דקאמר רבינו ממעט בחלק הבנות וכו' במאי מיירי אי בשהנכסים מרובים על כדי מזון הטומטום והבנות עד שיבגרו כדמשמע סיפא דלישניה דאמר ואח"כ יתנו לטומטום כשיעור הזה דמשמע דהיינו מזונות עד שיבגור וכן משמע מדקתני הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ואי ליכא מותר על מזונותיו ומזונות הבנות עד שיבגרו מאי איכפת להו לזכרים בדחייה זו ועוד מדקרי להו נכסים מרובים א"כ מאי אינו ממעט בחלק הבנות דקאמר דמאי איכפת להו לבנות אם יוציאו למזונותם תחלה או אם יזון הטומטום עמהם מאחר שיש בנכסים שיעור לזה ולהן: ומ"ש ואם יש מותר משיעור מזון הבנות עד שיבגרו נוטל בו חלק עם הבנים ממה נפשך כלומר אם היו הנכסים מועטים שאין בהם כדי מזון הטומטום והבנות עד שיבגרו ומ"מ יש בהן מותר על כדי מזון הבנות עד שיבגרו אותו מותר חולקים אותו בין הזכרים והטומטום ממה נפשך שאם הוא נקבה הרי כל המותר הזה שלו לזון מהם ואם הוא זכר יורש במותר הזה חלקו: ומ"ש ואם אין שם אלא טומטום ובת והנכסים מרובים יטול הטומטום שלשה חלקים וכו' כן כתב הרא"ש שם ונתן טעם למה חולקים באידך פלגא משום דהוי ממון המוטל בספק וחולקים אפילו לרבנן דסומכוס כיון דאין אחד מהן מוחזק ע"כ וצ"ל דמיירי כשהנכסים מרובין כ"כ שברביע מהן אין פחות מכדי שתזון הבת עד שתבגור דאל"כ היאך יטול הטומטום ג' חלקים דילמא זכר הוא והבת יש לה מזונות עד שתבגור אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות נחלות הניח בנות וטומטום ואנדרוגינוס יורשים בשוה והרי הוא כאחת מן הבנות והטעם משום דכשהניח בן איכא למימר דילמא האי טומטום הוי נקבה ואין לבת במקום בן ירושה כלל ולפיכך יורש הבן הכל אבל כשהניח בנות ע"כ יש לטומטום חלק בירושה כאחת מהן ממ"נ אם זכר הוא הכל שלו ואם נקבה הוא לפחות יש לה חלק בירושה כאחת הבנות: ומה שאמר ואם הנכסים מועטים אין לטומטום כלום כן כתב הרא"ש שם וז"ל בנכסים מועטים טומטום יחזור על הפתחים כמו שאין יורש עם הבן דהוי כמו ספק ויבם בנכסי סבא דהוי ספק ספק ויבם ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואפשר דבהא מודה הרמב"ם דלא איירי הרמב"ם אלא לענין ירושה ולא לענין מזונות כמו שאכתוב בסמוך: ומ"ש ואם אין שם אלא טומטום (וכן) אם הנכסים מועטים כלומר שאין בהם כדי לזון הטומטום עד שיבגור יטול הטומטום ג' חלקים פלגא ממ' שאם הוא זכר פלגא דיליה ואם היא נקבה כולהו נכסי דילה ואידך פלגא חולקין:ומ"ש ואם הנכסים מרובים הטומטום נזון ולא יירש פשוט הוא לפי דרך זה אבל הרמב"ם כתב בפרק הנזכר מי שמת והניח בן וטומטום או אנדרוגינוס הרי הבן יורש הכל שהטומטום והאנדרוגינוס ספק ויש לתמוה עליו למה לא יהא נזון הטומטום דאפי' את"ל שהוא נקבה מזונות מיהא יש לה ושמא יש לומר דלא איירי הרמב"ם ז"ל אלא לענין ירושה שאינו יורש אבל אה"נ שהוא נזון דממ"נ יש לו מזונות:

ומה שאמר בד"א בטומטום אבל באנדרוגינוס דבריה הוא אם הוא עם הבן אין לו כלום וכו' טעמו דכיון דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא כדאיתא בפרק הערל (פג.) אין לו כלום במקום בן דהוי בן ודאי ואנדרוגינוס ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובמקום בת יש לו כל היכא שאינו ממעט מזונותיה ומ"מ איני יודע מאין לו לחלק באנדרוגינוס בין במקום בן לבמקום בת לענין ירושה דכיון דמטעם בריה בפני עצמו הוא אין לו כלום במקום בן במקום בת נמי לא היה ראוי להיות לו כלום ועוד דבפ' מי שמת (קמ:) משמע שדין אנדרוגינוס שוה לדין טומטום לענין ירושה במקום בן או במקום בת וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות נחלות ולפירוש דברי רבינו צריך עיון : ומ"ש ואם אין שם אלא הוא יטול הכל כך מפורש במשנה בפרק מי שמת גבי טומטום ואע"ג דבסמוך חילק רבינו בין טומטום לאנדרוגינוס לענין ירושה לענין זה משמע ליה שהם שוים דהא לא נפקי מכלל ובן אין לו עיין עליו:

וספק וסבא בנכסי יבם ושאר ספקות שבהן כתבתי בספר אבן העזר סי' קס"ג:

נפל הבית עליו ועל אמו יורשי הבן כגון אחיו מאביו אומרים האם מתה תחלה וכו' מעמידין הנכסים בחזקת יורשי האם בס"פ מי שמת (קנח:) תנן נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו אמר ר' עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן ובגמרא בחזקת מי ר' אלעא אמר בחזקת יורשי האם ור' זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דר' אלעא קם רבה בשיטתיה דר' זירא וטעמא מאי הדר ביה רבי זירא אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט וכתב הרא"ש מדהביא רב אלפס דברי אלו האמוראים המפרשים דברי ר"ע מכלל דס"ל הלכה כר' עקיבא וכר' אלעא ור' זירא דאמרי בחזקת יורשי האם וגם אביי מפרש דבריהם וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות נחלות וז"ל נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהם יורשים ודאין אבל יורשי הבן ספק הם שאם מת הבן תחלה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום:ומ"ש לא שנא אם היה לה עוד בן מאיש אחר לא שנא אין לה בן מאיש אחר בסוף פרק מי שמת כתבו הג"א ואפי' כתובה ותוספת שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הם בחזקת שבט אביה ומיירי כגון שאין לה זרע יותר אבל אם יש לה עוד בן מאיש אחר שהוא אחיו מן האם וגם יש לו את מן האב מאשה אחרת ואח מן האב אומר האם מתה תחלה וירשה אחי החצי ואתה חצי ואח"כ מת אחי וירשתי חלקו ואח מן האם אומר לא כי אלא אחי מת תחלה ואח"כ מתה אמי וירשתי כל הנכסים הרי הוא של את מן האם הכל דהו"ל ודאי ואח מן האב ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כך פירש רשב"ם ונחלקו עליו ריב"א וריב"ם ור"ת ור"י ואומרים דגם בזה יחלוקו עכ"ל ומחלוקת זה מבואר בתוספות על דברי ת"ק דאמר יחלוקו ומינה נשמע לדידן דקיי"ל כר"ע דבין כך ובין כך הנכסים בחזקת האם לדעת כל הנך רבוותא דפליגי על רשב"ם וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ד ודקדק מדברי הרמב"ם שכך הוא דעתו. כתב ה"ה בפ"ה מהלכות נחלות על הא דנפל הבית עליו ועל אמו נ"ל שה"ה לנפל הבית עליו ועל בתו שהיתה נשואה ואין ידוע איזה מהן מת ראשון שנכסי האב בחזקת יורשי האב ואין הבעל יורש בהן כלום:

נפל הבית עליו ועל בן בתו אם מת האב תחלה יירשנו בן בתו ומוריש לקרוביו שהן אחיו מאביו ואם בן בתו מת תחלה הנכסים של יורשי האב וכו' וכן הדין אם נשבה האב ומת בשביה ומת בן בתו כאן או שנשבה בן בתו ומת בשביה ומת אבי אמו כאן ואינו ידוע איזה מהם קודם בס"פ מי שמת (קנט:) בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב א"ל רב ששת תניתוה אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ובן בתו שנשבה ומת אבי אמו במדינה ולא ידעינן הי מינייהו מיית ברישא יורשי האב יורשי הבן יחלוקו ואם איתא נהי נמי דבן מת ברישא לירתיה לאבוה דאימיה בקבריה ולירתינהו לאחיה מן אבוה אלא לאו שמע מינה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מאב וכתב הר"ן ז"ל במתני' דנפל הבית עליו ועל אמו קיי"ל כרבי עקיבא דאמר הנכסים בחזקתן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נחלות אבל תמיהני עליו בזו שפסק שם באב שנשבה ומת בן בתו במדינה דיחלוקו ולא ידעתי למה שאף בזו הוחזקה נחלה לשבט האם דכמתניתין היא ממש שבשניהם היינו טעמא לפי שאין הבן יורש את אמו בקבר וברייתא דתני יחלוקו משמע דכת"ק דמתניתין אתיא דאמר נמי בנפל הבית עליו ועל אמו דאלו ואלו מודים שיחלוקו ולא ידעתי טעם לדבריו כלל עכ"ל. וגם ה"ה כתב יש לתמוה היאך פסק רבינו כברייתא זו אחר שפסק כדברי האומר בנפל הבית עליו ועל אמו שהנכסים בחזקת יורשי האם ומשמע דכ"ש הוא בנכסי אבי האם דנכסים בחזקת יורשי אבי האם והיאך יפה כח יורש זה בנכסי אבי אמו יותר מבנכסי אמו וכבר הקשה כן הרשב"א בתשובה על דברי רבינו ולא מצא בזה תירוץ והוא ז"ל כתב דמשמע דהך ברייתא אתיא כמ"ד בנפל הבית עליו ועל אמו יחלוקו ואין הלכה כן ואע"פ שהביאו ממנה ראיה בגמרא לא הביאו לענין דין זה אלא שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ועכ"ז לא רצה לחלוק על דברי רבינו הלכה למעשה עכ"ל. והרא"ש כתב בתשובה כלל פ"ד לתרץ קושיא זו שקשה על דברי הרמב"ם נ"ל לחלק דאם נפל הבית עליו ועל אמו שאם מת הבן תחלה ואח"כ האם באו נכסים ליד קרוביה לכן מעמידין כל הנכסים לאלתר ביד קרוביה אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו ממ"נ הנחלה ממשמשת בקבר לבת שהיא קרובה לבת וספק מת האב תחלה ותחזור ותמשמש למעלה לקרוב קרוב קודם הילכך הואיל וממ"נ ממשמשת הנחלה מן האב לבת אע"פ שהיא עדיין בחזקת אותו שבט הואיל ויצאה מיד מי שהיתה עד היום וספק תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו עכ"ל ועיין בתשובות הרשב"א סימן תשכ"ה ותשכ"ו :

נפל הבית עליו ועל אביו או על אחד ממורישיו והיה על הבן שט"ח וכו' משנה בס"פ מי שמת (קס:) נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב וב"ח אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן בש"א יחלוקו וב"ה אומרים הנכסים בחזקתן ופר"ש בחזקתן בחזקת יורשי האב שהרי הם יורשים ודאי או מיעקב או מראובן וכמוחזקים דמו שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היה ואלו באים מכחו וב"ח ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל: נפל הבית עליו ועל ארבע בנותיו ועל לאה אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה תחלה ואח"כ הבעל וד' בנותיו ויורשי האשה אומרים הבעל ובנותיו מתו תחלה עיין בתשובות מיימוניות דמשפטים סימן ה' ובמרדכי סוף פרק מי שמת:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אחד מהאחין וכו' כתב הרמ"ה היכא שנטל הספק וכו'. פי' שנטל הספק נכסים מאחיו דאודי ליה וקנה בעד נכסים אלו שאר נכסים ממקום אחר דהשתא כיון דידוע דנכסים אלו אתו מחמת הנכסים שנטל מאחיו דאודי ליה אע"ג דלא הניח אלא נכסים אלו שקנה שקיל האי אחא דאודי ליה מהנהו נכסים וכו' והיינו דקאמר הילכך וכו' דל"ש שביק הני נכסי גופייהו ל"ש נפלו לו ממקום אחר חליפי הני נכסים של אחיו ל"ש דאותן חליפין אינן אלא כשיעור נכסים דשקל מהאי אח ל"ש טפי מהכי דינא הוא דשקיל וכו' כיון דידוע דהני נכסים אתו מחמת הני נכסים דשקיל מהאי אח דאודי ליה אבל אי לא ידיע דאתו מחמתייהו כל הנכסים הן בחזקת כל האחים וחולקין כל הממון בשוה זהו דעת הרמ"ה וב"י הניחם בתימה ואין כאן שום קושיא ועי' לעיל בדין דאתו מחמתייהו במ"ש בסי' צ"ו סכ"ג ובסי' ק"ח ס"ז:

הרי שהיה יושב בנחלתו וכו'. פי' נאמן ואין צריך שבועה כלל אע"פ שזה טוען ברי אתה מכיר אותי שאני אחיך וזה טוען איני מכירך: ואפי' שיצא קול וכו'. ולא דמי למנה לי בידך והלוה טוען איני יודע דנשבע היסת שאינו יודע דהתם הוה ליה לידע אם חייב אם לאו הילכך איכא למיחש לרמאות וצריך לישבע שאינו יודע אבל הכא שבא ממ"ה אין לו לידע שהוא אחיו לא תקנו על טענה כזו שבועה כלל:

(ד) כל יורש וכו' ומיהו אינו ממעט חלק הנקבות אלא מוציאין תחלה מזונו' לבנות עד שיבגרו ואח"כ יתנו לטומטום כשיעור הזה. תימה דמאי קאמר אינו ממעט דבמרובים אין שם מיעוט ותו דמאי איכפת להו לבנות אם יוציאו למזונותם תחלה או אם יזון הטומטום עמהם מאחר שיש לזה ולהן וכך הקשה ב"י ונראה ליישב דכיון דבמרובים אין מחייבים את הבנים להפריש חלק הבנות עד שיבגרו אלא ישארו הנכסים בחזקתן והם יפרנסו הבנות מתחת ידם וכדתנן סוף פ' יש נוחלין שהבנות ניזונות על ידי הבנים אם כן עכשיו דאיכא טומטום שדוחין אותו אצל הנקבות איכא פתחון פה לבנות לומר דשמא המרובים יתמעטו דאחר המיעוט גם כן יש להם דין מרובים ואם יהיה הטומטום ניזון עמהם ע"י הבנים כבר אפשר שיתמעט חלק הבנות על ידי טומטום זה שהוא ספק הילכך מוציאין תחלה מזונות לבנות עד שיבגרו ואח"כ יתנו לטומטום כשיעור הזה דהשתא אם יתמעט לאיזה מהם חלקו יתמעט לו לבדו וזהו שאמר רבינו ומיהו אינו ממעט חלק הנקבות וכו' וע' באבן העזר סי' קי"ב: ומ"ש ואם הנכסים מועטים וכו' עד נוטל בו חלק עם הבנים ממה נפשך. איכא למידק דהוה ליה לפרש גם כאן דנוטל שלשה חלקים פלגא ממ"נ ואידך פלגא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין כדכתב בתר הכי ויש לומר דכתב רבינו כאן בסתם לפי שיש לחלק דהיכא דלאחר שנסתלקו הבנות לא נשאר אלא כדי שיהא ניזון הטומטום עד שיבגר אם הוא נקבה אז הטומטום נוטל שלשה חלקים דכיון שנסתלקו הבנות אין כאן אלא טומטום ובן דכתב רבינו בסמוך דבמועטים נוטל הטומטום שלשה חלקים אבל היכא דלאחר שנסתלקו הבנות יהא נשאר בנכסים יותר משיעור מזון הטומטום עד שיבגר אם הוא נקבה אז הטומטום ניזון ואינו יורש כדכתב רבינו בסמוך דבטומטום ובן במרובים הטומטום ניזון ולא יורש וזה שאמר רבינו בסתם ואם יש מותר וכו' דנוטל בו הטומטום חלק ממה נפשך כלומר דלפעמים נוטל חלק גדול ולפעמים חלק קטן לפי המותר שנשאר או הרבה או מעט וכל זה דלא כמו שפי' בית יוסף ע"ש:

בד"א בטומטום אבל באנדרוגינוס דבריה הוא וכו'. נראה דרבינו סבירא ליה דההיא דסוף פרק הערל דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס דאר' יוסי דברייתא קאי כדקאמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא וכדמוכח מתוך דברי רב אלפס לשם ובברייתא תניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו חכמים אם זכר אם נקבה ופי' ר"י בתוס' דבריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדקאמר ולא הכריעו וכו' וטומטום שהוא ג"כ ספק אינו כן אלא ספק שהוא איש ודאי או אשה ודאית אלא שהוא מכוסה ואינו ניכר ואם קידש אשה ונקרע ונמצא זכר איגלי מילתא דמתחלה היה זכר ודאי וכן אם נתקדשה ונמצאת נקבה וכ"פ התוס' בפרק המפלת (דף כ"ח) בד"ה אמר רב נחמן והשתא לפי פסק זה כתב רבינו כאן באנדרוגינוס דבריה הוא דהיינו שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה דיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אם הוא זכר או נקבה הילכך אם הוא עם הבן אין לו כלום דירושה פשיטא דאין לו במקום בן ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי ומזונות נמי אין לו כבת שאין לבת מזונות אלא בתנאי ב"ד בנן נוקבן דיהוו לך מנאי אינון ליהוו מיתזנן וכו' וב"ד לא תיקנו אלא היכא דעכ"פ הוא איש ודאי או אשה ודאית וכמ"ש רבינו גבי טומטום דאית ליה מזונות במקום בן בין בנכסים מרובים בין במועטים ממה נפשך אבל אנדרוגינוס שהוא ספק לעולם אין לו כלום במקום בן ודאי לא במרובים ולא במועטים ואם הוא עם הבת אם הנכסים מרובין יורש עמה דספק הוא לעולם ולא גרע לענין ירושה משאר נקבה ואם הן מועטים אינו ניזון עמה דלא תקינו ליה בתנאי ב"ד מיהו אם יש שם מותר משיעור מזון הבת עד שיבגרו פשיטא דנותני' לו: ומ"ש ואם אין שם אלא הוא יטול הכל. משנה ר"פ מי שמת גבי טומטום לרשב"ג דטומטום נמי בריה הוא ולא נפיק מכלל בן אין לו עיין עליו אם אין לו בת עיין עליה א"נ משום דקרינא ביה הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה כדפרשב"ם ומדרשב"ג לגבי טומטום נשמע לדידן לגבי אנדרוגינוס דבריה כרבי יוסי דברייתא והרב בב"י נתקשה בזה והנראה לפע"ד כתבתי:

נפל הבית וכו' ל"ש אם היה לה עוד בן וכו'. כתב כן להוציא ממה שפסק רבינו שמואל דדוקא כשאין לאם בן אחר אלא יורשי האם היינו אחיה דהשתא הם ספקות בשוה אלו כמו אלו אבל אם היה לה בן מאיש אחר הו"ל האי בן יורש האם ודאי והבן זה שנפל עליו הבית ספק כי שמא מת קודם אמו והו"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו' וכבר נחלקו עליו ר"י ור"ת וריב"א כמ"ש בתוס' בפרק מי שמת (דף קכ"ח) בד"ה נפל עיין שם:

נפל הבית עליו ועל בן בתו וכו'. דעת הר"ר ישעיה היא דכיון דקיי"ל כר"ע בנפל עליו ועל אמו דהנכסים בחזקת יורשי האם ה"ה כאן הנכסים בחזקת יורשי האב ודעת רמב"ם כיון דפשטינן בגמרא מהך ברייתא דבבן בתו יחלוקו דילמא הכי הלכתא וכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ד לחלק בין נפל עליו ועל אמו דאם מת הבן תחלה ואחר כך האם באו הנכסים ליד קרוביה בלי משמוש לאלתר הילכך הנכסים בחזקת יורשי האם אבל בבן בתו דהנחלה ממשמשת בקבר לבת שהיא קרובה לבת וספק מת האב תחלה ומן הבן תמשמש הנחלה לבת וספק מת בן הבת תחלה ותחזור ותמשמש למעלה למעלה לקרוב קרוב קודם הילכך הואיל וממ"נ ממשמשת הנחלה מן האב לבת אע"פ שהיא עדיין בחזקת אותו שבט הואיל ויצאה מחזקת מי שהיתה עד היום וספק תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו עכ"ל מספר מדוייק:

דרכי משה

(א) ול"נ דראש דבריו אמת ומיירי שהיו לו נכסים דאתי מחמת נכסים שלקח מאביו ולכן כתב בסוף דבריו ולא ממונא דידיע דאתי מחמתיה כו' דמשמע דכה"ג מיירי ברישא כנ"ל. כתב בת"ה סימן שמ"ט ראובן שיצא בנו למד"ה ואין יודעין אם הוא חי ובאין אחי ראובן לירד לנחלה אין יורדין דמוקמינן לבן ראובן בחזקת שהוא עדיין חי אבל אם הלך ראובן עם אשתו למד"ה לא חיישינן שמא נולדו לו בנים שם אע"ג דרוב נשים יולדות וע"ש שהאריך בזה ובתשובת הרא"ש כלל פ"ו סימן ט' האריך בדין זה וע"ל ריש סימן רפ"ד בדין זה ושם מדין נפקד שהיה בידו ירושה של ראובן והמלך תפסו עד שהוצרך ליתן לשמעון וע"ש:

(ב) ואין בתמיהתו כלום דלגבי בן מן הדין דאין לו כלום מאחר דבריה בפני עצמו הוא אינו יורש עם הבן וגם מזונות אין לו בנכסים דלא תקנו חכמים מזונות אלא לבנות ולא לדבר שאינו שכיח אבל עם הבת והנכסים מרובים שאז הבן עדיף מן הבת וא"כ האנדרוגינוס יורש כמו הבת דהא לא גרע מבת אבל בנכסים מועטים שהנכסים כולן של בת ולא של בן א"כ גם האנדרוגינוס אין לו דהרי אינו בת שיתקנו לו חכמים מזונות (עכ"ל) [כצ"ל]:

(ג) במרדכי ס"פ מ"ש תשובת מוהר"ם ראובן ואשתו וד' בנותיהן שנפל עליהן הבית ומתו ויורשי ראובן אומרים דראובן או אחת מבנותיו מתו באחרונה והם יורשים אותה ויורשי האשה אומרים שהיא מתה באחרונה. והשיב אם הבנות נשואות דהו"ל ו' תובעים בעלי הבנות ויורשי ראובן ואשתו חולקין הממון לששה חלקים וכל תובע נוטל חלק א' אבל אם אינן נשואין ויורשי ראובן באין לירש ג"כ מצד הבנות אע"ג דאלו באין לירש מצד ה' ואלו באין לירש מכח א' כי הדדי נינהו ויחלקו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין לחלק בזה ביו איסור לממון ואם מתו ביציאתם לחוד א"כ אמרינן דכל דפריש מרובא קא פריש ונהרגו תחלה מצד ראובן ד' ונשאר א' וא' והדר דינא ויחלוקו ואע"ג דלא נשבעה האשה על כתובתה מ"מ לא חיישינן כל היכא דמתה פתאום ועיין בזה בתשובות מיימון דספר משפטים סימן ה' ובתשובות הרא"ש כלל פ"ד סימן ג' שהאריך בזה וכתב שאם הוא ספק אם האשה יורשת כגון שיש לה ספק יבום א"כ אף החצי שזכתה בהן האשה צריכה לחלוק עם יורשי הבעל:

מתוך: טור חושן משפט רפא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

האומר איש פלוני בני לא יירשני בני בכורי לא יטול פי שנים לא אמר כלום וכן אם אמר בתי תירשני ויש לו בן או שאמר לאיש נכרי או אפילו על אחיו יירשני והוא יש לו בת לא אמר כלום שאינו יכול להוריש מי שאינו ראוי לירש ולא לעקור הנחלה ממי שראוי לירש: אבל אם היו לו בנים רבים ואמר על אחד מהם שיירש הכל או שריבה לאחד ומיעט לאחר וכן אם יש לו בנות רבות ואמר על אחת שתירש הכל או שריבה לאחת ומיעט לאחרת דבריו קיימים בד"א בלשון ירושה שאמר פלוני בני יירש הכל או יירש כך וכך אבל אם אמר פלוני לא יירש לא אמר כלום וכתב הרמ"ה אי נמי אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך א"נ אמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום דלאו כל כמיניה לאורותי חלקיה לאחריני וכמאן דאמר לא יירש שמעון דמי וכן היכא דתליא לירושה דראובן בלא יירש דשמעון כגון שאמר לא יירש שמעון אלא ראובן לאו כלום הוא והני מילי דתליא נחלת ראובן בהעברת נחלת שמעון כדאמרי' אבל אם אמר ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי ולא יירש שמעון כלום כיון דלא תליא לירושת ראובן בלא יירש דשמעון דביריו קיימים דכיון דאמר ראובן בני יירש קנה ודקאמר שמעון לא יירש מילתא באפי נפשיה הוא וכמאן דליתיה דמי עד כאן: בד"א בפשוטים אבל בבכור אינו יכול להעביר מחלק בכורתו כלום להוריש לשום אדם ואפילו לאחר מן האחין: ואין חילוק בכל זה בין בריא לשכיב מרע לדעת ר"ח אבל רב האי ורב אלפס פסקו דוקא בשכיב מרע יכול לשנות בלשון ירושה אבל בריא לא מהני לפיכך אם ריבה לאחד ומיעט לשני בלשון ירושה דבריו בטלים ותשאר הירושה בחזקתה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

והיכא שיש לו בכור וריבה לאחר בלשון ירושה כגון שאמר פלוני בני יירש כך וכך או שהשוה להם הבכור כתב ה"ר יוסף הלוי כשם שדבריו בטלים אצל הבכור כך הן בטלים אצל הפשוטין אלא חולקין הכל בשוה כאילו לא אמר כלום שהרי אותן שריבה להן צריכין למלאות לבכור פי שנים מאותו הריבוי שריבה להן נמצא שבלה הצוואה שהרי נפחתה להם ממה שצוה וכיון שבטלה מכללה חזרה הירושה לעיקר הדין שיטול הבכור פי שנים והשאר יחלקו בשוה ע"כ וי"א שחלוקת הפשוטים קיימת ומקבצים מכולן כפי החשבון ומשלימים לבכור לפי שהבכור עם האחין בזה כדין ב"ה שנוטל מהם כפי חשבון מה שנותן להן אביהן וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:

בד"א דלא מהני בבת בין הבנים או אחר בין הבנות דוקא כשאמר לשון ירושה פלוני יירש אבל אם נתן בלשון מתנה דבריו קיימין ואפילו בחלק בכורה אדם יכול ליתן את שלו לכל מי שירצה ואפי' בת בין הבנים או אחר בין הבנות אם אמר בלשון מתנה עם הירושה מהני בין שכתב לשון מתנה תחלה כגון תנתן שדה פלו' לפלו' ויירשנה או לבסוף כגון יירש ותנתן לו או אפילו כתב לשן ירושה תחילה וסוף כגון יירש שדה פלוני ותנתן לו ויירשנה ואפילו נתן לאחד ב' שדות וכתב על אחת לשון ירושה ועל השנית לשון מתנה כגון תנתן שדה פלוני לפלו' וירש שדה פלונית או יירש פלו' שדה פלו' ותנתן לו שדה פלונית או שנתן לשנים שדה אחת וכתב תנתן לפלוני חציה של שדה פלונית ויירש פלוני חצי הנשאר מהני ואפי' שהה בין זה לזה יותר מכדי דיבור אבל ב' שדות וב' בני אדם וכתב תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית לא מהני עד שיאמר פלוני ופלו' יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ויירשום ופי' רשב"ם אפילו אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה או פלו' ופלו' נתתי להם שדה פלונית ופלונית ויירשום ואפי' אמר פלוני ופלו' יירשו שדה פלונית ופלוני שנתתי להם או פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלו' ופלונית ויירשום קנו והכי מסתברא בד"א ששהה לומר לשני אחר כדי דיבור שאמר לראשון אבל אם אמר לו תוך כדי דיבור שאמר לראשון מהני לשון מתנה דהאי ללשון ירושה דהאי אפילו בב' דשות ובשני בני אדם:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היה מצוה ואמר אם אפטר אני קודם לאשתי עשיתי אותה יורשת גמורה בכל נכסי והנחתי ליורשי אחרי ה' זהובים לכל אחד ומהיום תלך אשתי ותחזיק בנכסים בכל מה שיש לי בעולם חזקה גמורה מהיום ולעולם ומעכשיו תירש ותוריש ותנחיל ותעשה חפצה בכל מה שיש לי בעולם ולקח קנין על זה. תשובה מה שנתן לאשתו בלשון ירושה לאו כלום הוא אמנם רואה אני לקיים צוואה זו מתוך תיבה אחת שכתוב בה ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם ותחזיק הוא לשון מתנה ותנן כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימים:

שאלה אחרת ראובן צוה מחמת מיתה שיתנו נכסיו לפ' כך וכך והשאר יחלקו אותן לג' אחיותיו לכל אחת שליש והיה לו בת. תשובה ודאי מה שהוריש לאחיותיו במקום בת לאו כלום הוא אמנם כיון שאמר שיתנו לפלוני כך וכך מהני לשון מתנה ללשון ירושה דאחיות ועוד אין אנו צריכין לכל זה דאפילו ליכא הכא מתנה דאחר קנו אחיות דיחלקו לשון מתנה הוא ודבריו קיימים אפילו במקום בת: אע"פ שלא שייר לבת כלום דלא בעי שיור במתנת שכ"מ היכא שמת אלא דבריו קיימין וככתובין וכמסורין דמו:

שאלה אחרת ד' אחיות היו פנויות ודרות ביחד והיה להן אח שלא היה נוהג כשורה לפי דעתן והיו רוצים להעביר נחלתן ממנו כל מי מהן שתמות שלא יירש אחיהן אלא אחיותיה יטלו חלקו ונתנו ארבעתן כל אחת מהן במתנת בריא מהיום כל נכסיה לשלש אחיותיה וכן עשו כל אחת ואחת נתנה חלקה לג' אחיותיה והכל ביום אחד ומתו הראשונה והשניה והשלישית ונשאר הממון ביד הרביעית ובאין בני האח לתבוע חלק של ג' אחיות אביהן ואומרים כי המתנה שנתנה כל אחת מהן לג' אחיותיה אחר שנתנו ד' המתנות חוזר כל הממון להיות לארבעתן בשותפות כבתחילה ויש לו לירש חלק הג' אחיות שמתו ונסתפקנו בדבר זה אחר שכולן בחיי אחיהן נתנו שלהן לאחיותיהן וחזרו חלילה לא היה דעתן שיירש האח אפילו מחלק שתירש כל אחת מאחיותיה כמו שלא יירש ממה שנתנה היא לאחיותיה או דילמא מה שנתנה היא במתנה לא יירש אבל מה שירשה כל אחת מאחיות יירש כי הרי הוא כאילו לא עשו ולא כלום:

תשובה מתוך שאלתך משמע שפשוט לך שלא יירש ממה שנתנה לאחותה וזה מנין לך אם אחר שחזרו חלילה חזרו להיות שותפות כבתחילה דכל אחת ואחת החזירה המתנה שקבלה אז נתבטלו כל המתנות והיה ראוי שתשלח לי שטרי המתנות כי הדין מתחלק לפי שטרי המתנות אם יוכל להתברר מי נתנה תחילה ומי בשניה ומי בשלישית ומי ברביעית אז הדין כמו שאכתוב לך כי הרביעית לא נשאר בידה כלום כי היא נתנה באחרונה כל ממונה לג' אחיותיה וגם לג' אחיותיה אין לזו ממון כמו לזו אלא כמו שאבאר לך ותעשה סכום שיהיה כל הממון ק"ח זהובים ויהיה ממנו לכל אחת כ"ז זהובים והנה לך ציורו:

מחלה כ"ז נועה כ"ז חגלה כ"ז מלכה כ"ז: מחלה נועה ל"ו חגלה ל"ו מלכה ל"ו: מחלה י"ב נועה חגלה מ"ח מלכה מ"ח: מלכה כ"ח נועה י"ו חגלה מלכה ס"ד: מחלה מ"ט ושליש נועה ל"ז ושליש חגלה כ"א ושליש מלכה

מחלה נועה חגלה מלכה כשנתנה מחלה תחילה ממונה לג' אחיותיה לא נשאר בידה מאומה וביד כל אחת ל"ז וכשנתנה נועה לא נשאר בידה מאומה וביד מחלה שנים עשר וביד חגלה ומלכה כל אחת מ"ח וכשנתנה חגלה נשאר ביד מחלה כ"ח וביד נועה י"ז וביד מלכה ס"ד וכשנתנה מלכה נשאר ביד מחלה מ"ט ושליש וביד נועה ל"ז ושליש וביד חגלה כ"א ושליש הרי ק"ח לשלשתן ובידי מלכה לא נשאר כלום ואפילו נכתבו כל השטרות בשטר אחד אלא שכתוב פלונית נתנה לג' אחיותיה כל ממונה ופלונית נתנה לשלש אחיותיה כל ממונה וכן ב' האחרות הדין כמו שכתבתי כי הממון שנתנה לה אחותה הוא בכלל ממונה ונתנה אותם לאחיותיה ואם היה הדבר כך שהמתנות היו מפורשות זו אחר זו ומתו ג' אחיות ונשארה הרביעית אותה שנתנה באחרונה ירש בן האח כל הממון כי לרבעית לא נשאר לה מאומה וכל הממון היה לג' אחיות שמתו כבר וירשם בן אחיהם ואם אותה שנתנה באחרונה מתה ירש בן האח חלק שתי האחרות שמתו ואותה שהיא חיה עדיין ישאר לה חלק כפי המפורש למעלה מהו חלק כל אחת ואחת ראשונה ושניה ושלישית ואם נכתב בשטר חגלה ונועה מחלה ומלכה כל אחת מהן נתנה ממונה לג' אחיותיה אין כאן מתנה כלל כי חזר כלל הממון להיות של ארבעתן כבתחלה ואם היו המתנות מהיום ושעה אחת קודם למיתתן אז לא היה בן האח יורש כי אם אחר מיתת האחרונה:

ומה שכתבת אם יש לילך בתר אומדנא כגון מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר ואח"כ בא דמתנתו בטלה הכא נמי דעתן היה שלא יירש האח נכסיהם אלא ישארו ביד האחריות לא דמי דכל היכא דאזלי' בתר אומדנא אנו מבטלים האי מעשה שעשה ונשאר הענין כמו שהיה בתחילה כמו שמע שמת בנו אנן אמרינן ליה אילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסיו לאחרים הילכך כשבא בנו ירש ולאומדן דעתא אנו מבטלין [המעשה] ונשארו הכסים בחזקתם אבל בנדון זה אף כי ידוע שכיונו להבריח מן האח לא עשו דבר שיש בו הברחה ובדברים שבלב לא מיעקרה נחלה דאורייתא:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר איש פלוני בני לא יירשני בני בכורי לא יטול פי שנים לא אמר כלום משנה בפרק יש נוחלין (קכו:) האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה:ומ"ש וכן אם אמר בתי תירשני ויש לו בן או שאמר לאיש נכרי או אפי' על אחיו יירשני והוא יש לו בת לא אמר כלום וכו' גם זה שם במשנה (קל.) האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה:

ומ"ש אבל אם היו לו בנים רבים ואומר על אחד מהם שיירש הכל או שריבה לאחד ומיעט לאחר וכן אם יש לו בנות רבות ואמר על אחת שתירש את הכל או שריבה לאחד ומיעט לאחרת דבריו קיימים שם במשנה רבי יוחנן ב"ב אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין ועל מי שאינו ראוי לירשו אין דבריו קיימין ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר"י ב"ב וכתב הר"ן הלכה כר"י ב"ב פירוש ואליבא דרבי ישמעאל בריה דאמר לא נחלק אבא אלא על בן בין הבנים אבל על אח במקום בת מודה דלא אמר כלום דכיון דלישני נינהו בגמרא כדאיתא לעיל בסמוך מסתברא דנקטינן כרבי ישמעאל בריה דהוה קים ליה במילי דאבוה עכ"ל וכן דעת כל הפוסקים ופי' ר"ש אם אמר על מי שראוי לירשו שהוא ראוי לירשו במקצת כגון בן בין הבנים והילכך דבריו קיימים אם אמר יירש הכל ועל מי שאינו ראוי לירשו כגון אחיו במקום בתו או בתו במקום בנו וכתב עוד לא שנא אם אמר פלוני בני יירש חצי נכסי לא שנא אם אמר יירש כל נכסי דבריו קיימים ואפילו אם כתב כן דלא שנא אם אומר ל"ש כותב כדמוכח לקמן בפרקין והא דאמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ואמרינן ה"ה נמי לבנו דאם כתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופוס ה"מ כותב לשון מתנה או אומר ל' מתנה אבל לשון ירושה קנה הכל כדין תורה כדנפקא לן מביום הנחילו את בניו דבשלמא לשון מתנה איכא למימר דהקנה לו הני נכסיו להיותן בחזקתו כדין אפוטרופא שגם כשעשאו אפוטרופוס נתקיים מתנתו שיש נותן מתנה גמורה ויש שנותן מתנת אפוטרופא אבל ירושה אינה יכולה להיות אא"כ קונה הנכסים קנין גמור דלשון ירושה משמע שקם תחת המוריש לקנות נכסיו לגמרי ולהיות מוחזק בהן להיות שלו כמורישו אבל אם אינו אלא אפוטרופוס נמצא שלא הוריש לו כלום. והרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות נחלות כלשון הזה היו לו יורשים רבים כגון בנים רבים או אחים או בנות ואמר כשהוא שכ"מ פלוני אחי יירשני מכלל אחי או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי דבריו קיימין בין שאמר ע"פ בין שאמר על כתב אבל אם אמר פלוני בני יירשני לבדו אם אמר ע"פ דבריו קיימין אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופא כמו שביארנו עכ"ל ודבריו אלו הם דברי הרי"ף בפרק י"נ וכתב ה"ה בפ"ו מהל' זכייה שהר"י ן' מיגא"ש נחלק עליהם ואמר דלא שנא כתב ול"ש אמר אלא ההיא דר"י בן ברוקה כשבירר דבריו דלהקנאה גמורה איכוין ורב יהודה בשלא בירר:ומ"ש בד"א בלשון ירושה שאמר פלוני בני יירש הכל או יירש כך וכך אבל אם אמר פלוני לא יירש לא אמר כלום מבואר במשנה שכתבתי בראש סימן זה : כתב נימוקי יוסף אהא דר"י בן ברוקה בשם הריטב"א נראים הדברים דדוקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת שאם לא כן מצינו מתנה במקצת שאינה צריכה קנין כשאמר בלשון ירושה במי שראוי לירשו ואפי' באומר לו חצי נכסי לך וזו לא שמענו בכל התלמוד אלא ודאי כדאמרן עכ"ל: וכתב הרמ"ה א"נ אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך א"נ אמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום וכו' וכן היכא דתלה לירושה דראובן וכו' וה"מ דתלה לה נחלת ראובן בהעברת נחלת שמעון כדאמרינן אבל אם אמר ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי ולא יירש שמעון וכו' דברים נכונים הם ונימוקם עמם. וקצת דברים אלו כתב ה"ה בפ"ו מהלכות נחלות וז"ל פשוט אם אמר לא יירש עם אחיו ושאר אחיו יירשו הכל זכו ואצ"ל אם אמר בלשון מתנה כמו שיתבאר כך כתב הרשב"א עכ"ל:

בד"א בפשוטים אבל בבכור אינו יכול להעביר מחלק בכורתו כלום להוריש לשום אדם ואפי' לאחד מן האחין מבואר בפרק י"נ (קל.) במשנה ובגמרא ומייתי לה מדכתיב לא יוכל לבכר וז"ל ה"ה בפ"ו מה' נחלות דע שכל מה שהזכיר רבינו שבן בין הבנות יורש הכל אם אמר יירש כל נכסי או יירש החצי אם אמר יירש חצי כל נכסי זהו בשלא היה בכור באותן שהנחלה מעוברת מהן בין בכל בין במקצת אבל אם היה שם בכור אין דבריו קיימין אצל הבכור כיון שאמר בלשון ירושה אע"פ שלא הזכיר הבכור בפירוש כיון שמכלל דבריו נגרע זכות הבכור ואמרו בלשון ירושה הרי הוא בכלל לא יוכל לבכר וכ"כ מבואר הרב ן' מיגא"ש ז"ל עכ"ל. ובסמוך יתבארו עוד חילוקים בדין זה:

ואין חילוק בכל זה בין בריא לשכ"מ לדעת ר"ח אבל רב האי ורי"ף פסקו דוקא בשכ"מ יכול לשנות בלשון ירושה אבל בריא לא מהני וכו' בפרק י"נ (קלא.) בעיא רבא בבריא היאך כי קאמר רבי יוחנן בן ברוקא בשכ"מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא או דילמא אפילו בבריא נמי ופר"ש בריא שאמר פלוני יירש שדה פלוני מי אמר ר"י ב"ב דקני כיון דראוי לירשו: בר אורותי. ראוי להוריש מיד שהולך למות קרינא ביה ביום הנחילו את בניו. וכתב הרי"ף ולא איפשיטא הילכך לא עבדינן בה עובדא וכתב הרא"ש כ"כ רב האי גאון דלא איפשיטא אבל ר"ח כתב כיון דמסיק מבי דינא בתרא דבי דינא קמא תיקון א"כ איפשיטא בעיא ונראה כדברי רב האי וכדברי רי"ף ז"ל כיון דשקלא וטריא דתלמודא בלשון ודילמא לית כאן פשיטותא והר"ן כ' דלכאורה משמע דבעיין איפשיטא כדברי ר"ח וכן דעת רב סעדיה ובעל המאור מ"מ אפשר לפרש הסוגיא כדעת הרי"ף דבעיין לא איפשיטא וכ"פ הרמב"ם בפרק ו' מהלכות נחלות ומאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מוסכמים בדעת אחת הכי נקטינן:

והיכא שיש לו בכור וריבה לאחד בלשון ירושה כגון שאמר פלוני בני יירש כך וכך או שהשוה להם הבכור כתב הר"י הלוי כשם שדבריו בטלים אצל הבכור כך הן בטלים אצל הפשוטים וכו' ויש אומרים שחלוקת הפשוטים קיימת ומקבצים מכולם כפי החשבון ומשלמין לבכור וכו' בפ"ו מהלכות נחלות כתב ה"ה בשם הר"י ן' מיגא"ש שכל שיש שם בכור כשם שבטלה צוואתו אצל הבכור כך בטלה אצל הפשוטים ואין בדבריו כלום כיון שאמרו בלשון ירושה ובזה נחלקו עליו ז"ל קצת מן האחרונים ואמרו שאצל הפשוטים דבריו קיימים וכל אחד מהן מפסיד לפי חשבון מה שהורישו אביו הבכור נוטל כדינו ולשון רבינו במה שכתבתי אינו מבואר אלא שלמטה הביא משנת המחלק נכסיו ריבה לאחד וכו' ונראה שהוא סובר כדעת רבו ז"ל עכ"ל. וכתב הר"ן אהא דתנן דמחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לא' והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום פר"ש דלא אמר כלום לא במה שהשוה את הבכור ולא במה שריבה בלשון ירושה לאחד על אחיו הפשוטים ומתני' רבנן היא ודלא כר"י בן ברוקה ויש מי שאומר דמתניתין ד"ה היא וכי קתני לא אמר כלום אבכור קאי דמודה ביה ר' יוחנן ב"ב והרא"מ הוסיף ואמר דלא אמר כלום אכולהו קאי ואפילו לר"י בן ברוקה דכיון דצוואתו לגבי בכור בטלה אף לגבי פשוטים בטלה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' נחלות ולא מחוור אלא גבי בכור בלחוד הוא דלא אמר כלום אבל בפשוטין צוואתו קיימת וכן דעת ה"ר יונה ז"ל ולפי זה מקבצין מכולם לפי חשבון ומשלימין לבכור וכן הסכימו גדולי האחרונים ז"ל עכ"ל :ומ"ש רבינו שלזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עיין בנ"י:

בד"א דלא מהני בבת בין הבנים או אחר בין הבנות דוקא כשאמר ל' ירושה פלוני יירש אבל אם נתן בלשון מתנה דבריו קיימין ואפי' בחלק בכורה אדם יכול ליתן את שלו לכל מי שירצה ואפי' בת בין הבנים או אחר בין הבנות אם אמר בלשון מתנה עם הירושה מהני בין שכתב לשון מתנה תחלה כגון תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה או לבסוף כגון יירש ותנתן לו או אפילו כתב לשון ירושה תחלה וסוף כגון יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשנה ואפי' נתן לא' ב' שדות וכתב על א' ל' ירושה ועל השניה לשון מתנה וכו' או שנתן לב' שדה א' וכו' ואפי' שהה בין זה לזה יותר מכדי דיבור אבל ב' שדות וב' בני אדם וכו' לא מהני עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ויירשוה ופי' רשב"ם אפילו אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וכו' בד"א ששהה לומר לשני אחר כדי דיבור שאמר לא' וכו' בפרק י"נ (קכו:) תנן המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ובגמ' (קכט.) ה"ד מתנה בתחלה ה"ד מתנה באמצע והיכי דמי מתנה בסוף כי אתא רב דימי א"ר יוחנן תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשה זו היא מתנה בתחלה יירשה ותנתן לו זו היא מתנה בסוף יירשה ותנתן לו ויירשה זו היא מתנה באמצע ודוקא אדם א' ושדה א' אבל אדם א' וב' שדות שדה א' וב' בני אדם לא ור' אלעזר אמר אפילו אדם א' וב' שדות שדה א' וב' בני אדם אבל בשתי שדות וב' בני אדם לא כי אתא רבין אמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן שדה פלונית לפלוני רבי יוחנן אמר קנה ור' אלעזר אמר לא קנה ור"ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום ואותיב רב אשי לכולהו מהא דתניא נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריך יירש פ' מת ראשון קונה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקני תיובתא דכולהו תיובתא ואמרינן לימא תיהוי תיובתא דר"ל ותיסברא והא אמר רבא הלכה כר"ל בהני תלת והא חד מינייהו ולא קשיא כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור. ופר"ש כתב בין בתחלה וכו' אדם הנותן מתנה לאחד אם אמר לשון מתנה עם לשון ירושה דבריו קיימים דנהי דלא תפיס לשון ירושה לפי שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה וכמי שלא אמר כלום דמי לשון מתנה מיהא תפיס והרי הוא כמי שאומר מתנה לחוד דקני: ודוקא באדם א' ושדה א'. דבההיא שדה שנתן לאותו האיש איכא מתנה בהדי לשון ירושה: אבל באדם אחד וב' שדות. כגון יירש ראובן שדה פלונית שבמזרח ותנתן לו לראובן שדה פלו' שבמערב ההיא דלשון מתנה קני אבל ההיא דלשון ירושה לא קני דמתנה דהאיך לא מסייע לאידך אלא זאת הוריש לו וזאת נתן לו ובההיא דירושה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולא אמר כלום וכן בשדה א' וב' בני אדם כגון ראובן יירש חצי שדה זו ותנתן חציה לשמעון שמעון קנה ראובן לא קנה וכ"ש ב' שדות וב' בני אדם כגון ראובן יירש שדה פלונית ולשמעון תנתן שדה פלונית אחרת. אפי' אדם אחד וב' שדות. דכי היכי דנתכוין לזה ליתן במתנה ה"נ נתכוין לאידך הואיל ובדיבור א' נתן לשניהם: אבל שתי שדות וב' בני אדם. דהוי אנשים מוחלקים ושדות מוחלקין לא מהניא מתנה דהאי גברא ושדה שלו לאידך גברא ולאידך שדה: ור"ל אמר. לעולם לא קנה בשתי שדות ושני בני אדם ההוא דלשון ירושה ואפי' כי אמר לשניהם ביחד תנתן שדה פלונית לראובן ושדה פלונית לשמעון ויירשום דכיון דגופים מוחלקים נינהו וכל אחד הוי מעשה בפני עצמו ולא שייך זה בזה כלל הילכך שתי לשונות של לשון מתנה וירושה כנגד ב' מעשים הן לאחד לשון מתנה ולאחר לשון ירושה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הילכך לא קנו עד שיאמר ירושה בתחלה וירושה בסוף ומתנה באמצע דהשתא יליף לשון מתנה מלשון ירושה דכי היכי דלשון ירושה נאמר לשניהם גם המתנה שבאמצע נאמרה בע"כ לשניהם דלמאן תרמייה והילכך צ"ל כן ראובן ושמעון יירשו שדה פלוני' ופלוני' שנתתי להם במתנה ויירשום דע"כ יירשו קמא עולה על ראובן ובתרא על שמעון הילכך לשניהם נמי לשון מתנה קאמר דאיכא תרתי זימני לשון מתנה דכתב שנתתי להם דמערב אלשון ירושה ואיכא תרתי זימני לשון ירושה אבל אם אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית ותנתן להם שדה פלונית ופלונית ויירשום הוה אמינא דהאי ותנתן ויירשום אשמעון קאי ולא קנה ראובן דכיון דשני מעשים הן יש לחלק להם גם הלשונות וכן אם אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ולא אמר ויירשום לבסוף אכתי הוא לראשון לשון ירושה ולשני לשון מתנה דשתי לשונות כנגד ב' מתנות: ל"ק. הא דקתני מתנה לזה וירושה לזה דקנו שניהם ל"ק לר"ל דאמר לא קנה ברייתא דאמר ואחריך יירש פלוני תוך כדי דיבור הראשון דקאמר נכסי לך הילכך מהניא מתנה דראשון גם לשני והא דקאמר ר"ל לא קנה בשתי שדות ושני בני אדם היינו לאחר כדי דיבור ולהכי לא מהני לשון מתנה דהאי אלשון ירושה דאידך והכי קאמר ר"ל לעולם לא קנה בלאחר כדי דיבור עד שיאמר פלוני ופלוני וכו' והילכך כיון דקאמר לשון מתנה אתרווייהו אפילו לאחר כדי דיבור ש"ד עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות נחלות כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימים כיצד תנתן שדה פלונית לפלוני בני יירשנה או שאמר יירשנה ותנתן לו ויירשנה או יירשנה ותנתן לו הואיל ויש שם לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימים וכן אם היו ג' שדות לג' יורשין ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית קנו אע"פ שזה שאמר לו בלשון ירושה אינו זה שאמר לו בלשון מתנה והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דיבור אבל אם שהה צריך שיהיה לשון המתנה מעורב בשלשתן כיצד יאמר אם היה לשון המתנה באמצע פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום ואם היה לשון המתנה בסוף יאמר יירש פלוני ופלוני לפלוני ופלוני שדה פ' ופ' ופ' שנתתים להם במתנה וכתב ה"ה דעת רבינו דר"ל הזכיר דין מתנה באמצע וה"ה לכתחלה או בסוף וכ"כ רבו ז"ל והרשב"א כתב דאין זה מחוור דאם כן מ"ש דנקט לה במתנה באמצע ואמאי לא פריש כולהו בבי דמתני' דהיינו בתחלה ובסוף אבל ר"ש פירש דבשתי שדות ושני בני אדם קאמר שלא קנו שתהא המתנה באמצע כו' ואני אומר שאין קושייתו על פירוש ן' מיגא"ש מתחוורת כלל חדא שכבר נשמר ממנה ן' מיגא"ש ז"ל ואמר דמשום דלשון מתנה באמצע טפי מרווח מן האחרים נקטינה ורצה לבררו ולי נראה טעם אחר וכו' ואחר שנסתלקה הקושיא אני אומר שאין פר"ש מחוור דהאיך אפשר לומר בלשון מתנה בסוף שהוא אומר שנתתים להם במתנה דלא קאי אלא אאחרון והא שנתתים להם קאמר והיאך אפשר דלא לישתמע אכולהו וכן בלשון מתנה בתחלה קשה לו גם כן אחר שהוא משוה אותם בלשונו היאך נחלק בהם ודברי רבינו ורבו עיקר כנ"ל עכ"ל. כתב נ"י מה שהעלינו דבתוך כדי דיבור מהני מתנה דחד לירושה דאידך היינו כשאומר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן שדה פלונית לפלוני בוי"ו אבל אם אמר תנתן בלא וי"ו אפילו באדם אחד ובשדה אחת לא מהני לשון המתנה ללשון הירושה אלא אמרינן תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון כמו שכתבנו לעיל כך פסק הרשב"א עכ"ל. בסמוך כתב רבינו בשם תשובת הרא"ש שאם אמר תחזיק הוי לשון מתנה. דברים ששייכי לסימן זה עיין במישרים נכ"ד: שכ"מ שאמר לאפוטרופוס ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי לחלק לבני בין רב למעט ואפוטרופוס זה ריבה לא' ומיעט לאחר ונתן לבת יותר מעישור נכסים אם דבריו קיימים עיין במרדכי ס"פ יש נוחלין: מי שהיו לו בנים ונשא אשה והתנה עמה כל בנים שיולדו לה יירשו בשוה עם הראשונים עיין במרדכי פרק מי שמת:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היה מצוה ואמר אם אפטר אני קודם אשתי עשיתי אותה יורשת גמורה בכל נכסי וכו' סוף כלל פ"ד:

שאלה אחרת ראובן צוה מחמת מיתה שיתנו נכסיו לפלוני כך וכך והשאר יחלקו אותן לג' אחיותיו וכו' כלל פ"ג ס' ה':

שאלה אחרת ארבע אחיות היו פנויות ודרות ביחד והיה להן אח שלא היה נוהג כשורה לפי דעתן וכו' כלל פ"ד סי' ה'. כתב הרשב"א שנשאל על אחד שהיו לו בני אחיות ובן אח והיה אוהב יותר את בני האחיות ולכן הקדים ונתן מתנה לבן אחיו בתים וכתב בצוואתו שבאלו הבתים הנתונים לו סילק כל חלק וזכות בן אחיו מכל ירושתו וטוענים בני האחיות שכל שאר הנכסים הם שלהם כיון. שסילק את בן אחיו מירושת שאר נכסיו. והשיב לא מצאתי לבני האחיות זכות בנכסים אלו שאין אדם יכול לסלק היורש מירושתו מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ועוד שכל שבן האח ראוי לירש ואין אחר לירש עמו אע"פ שסלקו מנכסיו כל שלא נתנן לאחר ממילא הוא יורש דמאן לירות בר קשא דמתא והאחיות ובניהם כנכרים גמורים הם במקום בן האח הראוי לירש ואינו דומה למשנתינו דלא יירש עם אחיו דמשמע מינה דטעמא דלא אמר כלום היינו דוקא משום שהתנה על מה שכתוב בתורה הא לאו הכי היה הוא מסולק ויהיו שאר האחים יורשים ממילא ואף ע"פ שלא נתנה להם בפירוש דשאני התם שכולם ראויים לירש וכל שנסתלק האחד השאר יורשים הכל אבל כאן שאין עסק לאחיו בירושה במקום בן האח למה יטלו בני האחיות ומה להם עסק בנכסים יתר מנכרי דעלמא ואיני מוצא בלשון הצוואה שום ענין ולשון שיוכיח ששאר הנכסים הם לבני האחיות ולא עוד אפילו שאמר כתבו ותנו לבני האחיות שאני נותן להם כל שאר נכסי כל שמת אין כותבים ונותנים שאין שטר לאחר מיתה. [%א] וכתב בתשובה אחרת שנשאל על ראובן שכתב שטר לאחד מבניו שנותן לו ק"ק זוז לאחר פטירתו מחמת ירושה ומת ובא זה לחלוק בנכסי אביו וליטול ק"ק זוז יתרום על חלקו מה דינו. תשובה מסתברא שאין לזה אלא או הק"ק זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנם לו יתר על חלקו למה כתב לו מחמת ירושה ומ"מ כיון שלא נתן שאר הנכסים לבן הקטן לא איבד זה זכותו בשאר נכסים והרי זה כאילו פירש שיכנסו אלו בחלק ירושתו וכאותה שאמרו תנו לבני בכורי מאתים דינרים בבכורתו שאם רצה נוטלן או נוטל חלק בכורתו וכיון שכן פשוט הוא שנעמיד אפוטרופוס לקטן כההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ולא עוד אלא כל כהאי גוונא דלא הגיע זמן פרעון בחיי האב מעמידין אפוטרופוס ליתום כדי לפרוע לב"ח דעלמא וכההיא דאמרינן בפ"ק דבתרא (ה:) והלכתא כר"ל אפי' מיתמי ונוטל בלא שבועה ואי משום דאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין הא קיי"ל דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכל שנתקיים השטר הרי הוא כאילו נתקיימה עדותן בב"ד מזמן חתימת העדי': [%ב] וכתב עוד ואם הנכסים במקום אחר יותר נכון למנות האפוטרופוס במקום שהנכסים שם שיותר ידקדק ויברור לו מנה יפה כל שיהא שכן לנכסים ויותר יהא חלקו שמור בידו. וכתב הריטב"א שנשאל על ראובן שהיה לו שני בנים ובני בן שלישי שהיה לו בנים ובנות ובשעת מיתתו צוה שיתנו מנכסיו שליש שליש לשני בניו החיים ושליש לבני בנו הנפטר אם יש לבנות (בנות) הנקבות חלק באותו שליש והשיב אין לבנות חלק באותו שליש שהרי זה גילה דעתו שמחלק נכסיו בדרך שהם ראויים לירשו ועוד דאמרי'בפרק י"נ דקרו אינשי לחד ברא בני ולא הויא ברתא בכלל :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר איש פלוני בני לא יירשני וכו'. משנה פרק י"נ ופירושו משום דמתנה על מה שכתוב בתור' אבל בן בין הבנים התורה נתנה רשות לאב להרבות לאחד או להנחיל לכל מי שירצה בראוי לירשו מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו יכול אפילו אחד מהן בכור ת"ל לא יוכל לבכר ודוקא חלק בכורתו אבל חלק פשיטותו יכול להנחיל דבחלק פשיטות כולן שוין:

ואפילו בחלק בכורה וכו' עד אבל ב' שדות וב' בני אדם וכתב וכו'. פי' דכיון שאמר לשון מתנה באמצע וגם כן אמר שנתתי להם במתנה דאיכא תרתי זימני לשון מתנה אם כן לשניהם הוי לשון מתנה ומהני אפילו לאחר כדי דיבור אפילו להרשב"ם ולא נחלק אלא היכא דאמר שנתתי להם במתנה בסוף או בתחלה אי נמי אפילו באמצע אלא דלא אמר תרתי זימני כי אם חדא זימנא אמר באמצע ותנתן להם בהא ס"ל לרשב"ם דלא מהני לאחר כ"ד ולרב יוסף הלוי ס"ל דאפי' באומר חדא זימנא לשון מתנה בתחלה או בסוף נמי מהני אפילו בב' בני אדם וב' שדות ואפי' לאחר כדי דיבור ומיהו אף לפרשב"ם לא אמר דלא מהני אלא דלא מהני לתרווייהו אבל לאותו שאמר עליו לשון מתנה ודאי מהני עיין בפירושו שכתב כך להדיא ועי' בדברי הרב המגיד פ"ו דנחלות שהאריך ע"ז:

(ט) שאלה אחרת וכו' ודבריו קיימים אפילו במקום בת אע"פ שלא שייר לבת כלום וכו'. תימה דמשמע דאם שיור כל שכן שדבריו קיימים ובפרק מי שמת קאמרינן דלא אמרינן דמתנת שכ"מ ככתובין וכמסורין אלא בכולה אבל שייר בעי קנין וכדלעיל בסי' ר"ן מיהו בתשובה זו מפרש דמצוה מחמת מיתה הוא דאפילו שייר מהני ומכל מקום קשה מאי דקאמר אע"פ שלא שייר ויש לומר דה"ק לא מיבעיא דאם שייר לבת כלום דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא אפי' לא שייר לבת כלום אלא מיהו בתשובת הריב"ש סי' קס"ח כתב וז"ל הבאת תשובת רבינו האי דהכותב נכסיו לאחרים לא שלא יניח כלום דא"כ מתנה ע"מ שכתוב בתורה ואיני מבין כוונתו שאם בלשון ירושה אפילו שייר לבניו לא עשה כלום ואם בלשון מתנה אפילו בכל נכסיו דבריו קיימים אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו עכ"ל ומביאו בית יוסף בסימן שאחר זה ומ"מ אע"פ שהאמת כך הוא דבלשון מתנה לא הוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה מ"מ שייך לומר לשון אפילו וכדפי':

דרכי משה

(א) וכתב נ"י פ' י"ג דף רי"ב ע"ב אם אמר על פשוט שיטול פ"ש הוי כבכור לענין ראוי ויש חולקין בו:

(ב) כתב מהרי"ק דבמקום שנהגו שלא יטול הבכור יותר מן הפשוט אין לילך אחר המנהג הזה שהוא עקירת הדבר מן התורה ואין כח בידם לתקן לעקור דבר מן התורה עכ"ל:

(ג) כתב הרשב"א בתשובה סימן תתקנ"ב ראובן שכתב לאשתו מתנה שהיא תוכל ליתנם למי שתרצה והיא כתבה בשטר שנותנת כל מה שנתן לה בעלה למי שראוי לירשה והיתה לה בת מזה הבעל ויש לו בן מאשה אחרת והבן תובע מאביו מכח המתנה שהוא ראוי לירשו ואביו טוענו שאינו ראוי לירשו בחייו והשיב הרמב"ן והרשב"א שהדין עם הבן כי הוא ראוי לירש בחיי אביו אע"ג דאינו ראוי לירשו עכשיו וע"ש שהאריכו בראיות. כתב המרדכי פרק י"נ דף רנ"ג פסק הר"ם על הנותן לבתו ולחתנו במתנה מהיום ולאחר מיתה ליטול כחלק אחד מן הזכרים דאם הנכסים לאחר מות חמיו כמו ביום המתנה או מרובים ונתמעטו יטול כפי חלקו המגיע אבל אם היו מועטים בשעת נתינת המתנה ונתרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כפי שהיו בשעת המתנה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולעולם לא יטול אלא כאחד מן הבנים ולא יותר ולכן אלמנה נוטלת כתובתה תחילה ומן המותר נוטל חלקו וכ"ה תשובה זו סוף י"ג וכתב דאין לחתן כלום אלא בנכסים הידועים שהיו לחמיו בשעת המתנה אבל אם אינו ידוע אין לו כלום. וכתב עוד שם דיש לנותן כח למכור וליתן הנכסים כל ימי חייו דאין לו אלא מן הנותר כשאר הבנים ואם מכרה הבת לבעלה מתנה זו הוי מכירה וע"ש בזה. ונראה מדברי המרדכי בפשיטות דב"ח קודם למתנה זו ודלא כתשובת מוהר"ם פד"ו סימן נ"א שמסתפק בדבר. וכתב עוד שם דעישור נכסים לבת קודמת למתנה זו אע"ג דב"ח קודם לעישור נכסים וע"ש ובתשובת מהרי"ק שורש ע"ח: וכתב עוד מוהר"ם בתשובה דאם היתומים השביחו הנכסים אין לבנות חלק בהן אע"פ שיש להן חלק זכר אבל אם הם עצמם השביחו יש להן חלק בשבח. כתב בת"ה סימן ש"ן מי שנתן לבתו שטח"ז ומתה והניחה בן ומת אבי הבן יורש השטר מבנו אע"פ שאינו יורש השטר מאשתו וכן הוא בפסקי מהרא"י. ועוד כתב מהרי"ק בפסקים מי שכתב לבתו שטח"ז וכתב לה וליוצאי חלציה ולא כתב לה וליורשיה יוצאי חלציה אז הבנים והבנות נוטלים בשוה דבכלל יוצאי חלציה אף בנות במשמע כדכתיב כל יוצאי ירך יעקב עכ"ל. וכתב מהרי"ו בתשובה סימן ק"ט על שטח"ז שהיה כתוב בו שיש להן חלק בכל מלבד ספרים והיו לו ספרים שהיו ממושכנים בידו מאחרים ופסק דיש לבנות חלק בזה דב"ח אינו קונה משכון ה אלא לענין גניבה ואבידה ולא שיהא שלו אבל אם אמר הלוה אם לא אפדנו לזמן פלוני מעכשיו יהא לך אפילו הגיע הזמן לאחר מיתה קנה אביהן הספרים ואין לבנות חלק בזה ואם ספק אם אמר מעכשיו או לא אז יש חלק לבנות ולא אמרינן מספק שמא אמר מעכשיו אבל אם היו היתומים טוענים ברי שאמר מעכשיו נאמנים בשבועה דנכסים בחזקת יתמי קיימי והבת באה להוציא ולכן הם נשבעים ואין משלמין עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט רפב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הנותן נכסיו לאחרים והניח בנים אע"פ שמה שעשה עשוי וזכה המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו להעביר הנחלה אפילו אם אין היורשין נוהגין כשורה: ומידת חסידות שלא יעיד [ולא יהיה] שום אדם חשוב בצוואה זו שמעבירין הירושה מהיורש אפילו ממי שאין נוהג כשורה למי שהוא חכם ונוהג כשורה ורז"ל אמרו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבוא לידי קנאה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ילמדנו רבי' אם יש שום צד שאדם יכול להנחיל נכסי לבנו הגדול ובנו הגדול לבנו הגדול עד סוף הדורות [כמשפט המלכות] שלא יהיה זכות לשאר היורשים שאני חזרתי למצוא ולא צאתי שלא אמרו נכסי לך ואחריך לפלוני אלא למי שהוא עכשיו בעולם אבל למי שאינו עכשיו בעולם לא ורבים אומרים שיכול אדם לעשות ע"י שיקדיש נכסיו ע"מ שאם יתן בהן בנו הגדול ובן בנו הגדול סלע בשנה ידור בהן ויאכל פירותיהן ואני אומר שהמקדיש ע"מ מקדיש ומשייר ואי אפשר ליפות כחוב ששיור יותר מכשהיו שלו לגמרי ובתחילה לא היה לו כח ליתן בדרך זה וכ"ש כשהקדיש. תשובה ששאלת ללכת בחוקי הכותים להעביר הנחלה מכל זרעו ולהעמידה ביד בנו הגדול אסור לכל בן ברית להעלות דבר זה על לבו כדתנן הכותב נכסיו לאחרים והניח בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכ"ש בדבר זה כמו שכתבת. ושוב השיב בתשובה שאלה זו יראה לי שלא תועיל מתנה שו בתנאי זה דהוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני דקיי"ל כרשב"ג שאין לשני אלא מה ששייר הראשון ואם מכר ראשון מכור ועוד אם לא נולד בן בנו בשעת המתנה אינו יכול להקנות לו כיון שלא בא לעולם ואף אם יקדיש הממון בתנאי שבנו הגדול יתן כך וכך לשנה ויהנה מאותו הקדש וכן בן הגדול עד לעולם אינו מועיל כי אין תנאי מועיל לזכות למי שלא בא לעולם ופעילו בע"מ אלא בענין זה יכול אדם לעשות שיתן אותו הממון לבנו הגדול בתנאי זה כאשר יולד לבנו הגדול בן שיזכה הוא [לו] מיד הנכסים ואם לא יזכה אותם לבנו שיולד לו תוך חדש [אחר שיולד] שתתבטל המתנה ותחזור לאחיו הקטן ממנו וע"מ שאחיו הקטן יזכה אותם הנכסים לבנו הגדול כשיולד לו ואם לא יזכה לו שתסוב הנחלה למי שקרוב להם לירש אחרי בניהם וכשהוא מזכה הממון לבנו הגדול שיולד לו יתנהו לו על אותו תנאי שקבלו מאביו וכן לעולם:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) הנותן נכסיו לאחרי' והניח בנים אע"פ שמה שעשה עשוי וזכה המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו להעביר הנחלה אפילו אם אין היורשים נוהגים כשורה ומידת חסידות שלא יעיד ולא יהיה שום אדם חשוב בצוואה זו שמעבירים הירושה מהיורש אפי' ממי שאינו נוהג כשורה למי שהוא חכה ונוהג כשורה בפ' י"נ (קלג.) תנן הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב ובגמרא (שם) איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בעבורי אחסנא [אפי'] מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא ופר"ש אלמא פליגי רבנן עליה מדקאמר ליה הכי דאל"ת שמואל דאמר כמאן והכי הלכתא כרבנן דקם שמואל כוותייהו וכן פסקו הפוסקים והא דא"ל שמואל לרב יהודה לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכו' מפרש טעמא בפרק נערה שנתפתתה (נג.) משום דלא ידעת מאי זרעא נפיק מיניה:ומ"ש ורז"ל אמרו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבוא לידי קנאה בפ"ק דשבת (דף יג) אמר רבא בר מחסיא א"ר חמא בר גוריא א"ר לעולם אל ישנה בנו בין הבנים שבשביל שני סלעים מילת שנתן יעקב אבינו ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים וסמך רבינו זה לנותן נכסיו לאחרים ומניח את בניו לומר שאין ראוי לעשות כן שלא להטיל קנאה: כתב הריב"ש בסימן קס"ח וז"ל הבאת תשובת רבינו האי דהכותב נכסיו לאחרים לא שלא יניח כלום דא"כ מתנה על מ"ש בתורה ואיני מבין כוונתו שאם בלשון ירושה אפי' שייר לבניו לא עשה כלום ואם בלשון מתנה אפילו בכל נכסיו דבריו קיימים אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו עכ"ל :

שאלה לא"א הרא"ש ילמדנו רבי' אם יש שום צד שאדם יכול להנחיל נכסיו לבנו הגדול וכו' כלל פ"ד סי' א': ושוב השיב בתשובת שאלה זו יראה לי שלא תועיל מתנה זו בתנאי זה וכו' שם בסימן ב':

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה לא"א הראש וכולי ושוב השיב וכו'. פי' מתחלה השיב שעון הוא לעשות כך ואחר כך השיב דאי עביד לא מהני אלא בענין זה וכו' ולפי שהיו מקצת אוחזים במנהג זה היה מוכרח ללמד באיזה ענין מועיל ובאיזה ענין לאו כלום הוא. ומ"ש רבינו להביא ראיה מדברי רז"ל שלא ישנה אדם לבן בין הבנים דאלמא שלא יתן לאחרים ויניח את בניו כדי שלא להטיל קנאה אין נ"ל כלל ראיה דהתם בחייו קאמר שלא ישנה וכן כתב הרמב"ם להדיא בסוף פ"ו דנחלות אבל קודם מיתתו רשאי לשנות וכדילפינן מביום הנחילו את בניו דרשאי לרבות לאחד ולמעט לאחד דאם לא כן יהיו דברי רז"ל סותרים זה את זה:

דרכי משה

(א) וכתב המרדכי פ' מ"ש דף רנ"ו ע"ג באשה שצותה לעשות בנכסיה המוטב שיש בהן לעשות ופסק דיש ליתן ליורשים דלא עדיף ממנו אפילו להקדישן:

מתוך: טור חושן משפט רפג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הגוי יורש את אביו דבר תורה ואין יורש את אביו הגר ולא גר את הגר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אבל גר יורש אביו הכותי מד"ס שלא יחזור לסורו:

וכותי וגר שירשו אביהם כותי יכול הגר לומר לכותי טול אתה עכו"ם ויין נסך ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור:

ישראל שהמיר לעבודת כו"ם מן הדין יורש קרובו הישראל וכתב הרמב"ם ואם באו ב"ד לאבד ממונו ולקנסו [שלא לירש] שלא להחזיק ידי רשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל ינתן ירושת אביהם המומר להם וא"א הרא"ש ז"ל כתב טוב ליתנה ביד בית דין ואם יחזור בתשובה יתנוה לו:

שאלה לא"א הרא הכותי יורש את אביו דבר תורה ואין יורש את אביו הגר ולא גר את הגר לא מדברי תורה ולא מד"ס: "ש ז"ל מומר לעבודת כו"ם שנתן הירושה שהיה לו לירש מאביו לאמו ומת אביו ותבעה אמו הנכסים ויורשים בת המומר תבעו גם כן הנכסים. תשובה הנה כתב ה"ר יהודה בספר הדינין תשובה אחת לרבינו משולם שמומר אינו יורש את אביו והביא ראיה מן הפסוק ונראה לי דקרא אסמכתא בעלמא הוא דאע"פ שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר אבל קנס הוא שקנסו חכמים ואסמכוהו אקרא וכיון שאינו יורשו מיד כשמת אבי המומר זכתה בת המומר בנכסי אבי אבה ולא היה למומר מעולם זכייה בהן ומתנתו לא היתה מתנה כלל דכיון שהפקיעו חכמים ירושות עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה וכל טצדקי דמצית למעבד ביהדות ובגיות להעמיד הנחלה בחזקתה אין עונש בדבר:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ילמדנו רבי' לאה נשבית ואמה קבצה ת"ר זהובים לצורך פדיונה והרי הן מונחים ביד נאמן ואח"כ שמעה שבתה המירה דתה ואמרה כיון שנטמעה בין הישמעאלים שיחזירו לה הממון והקהל אומרים לא כי אלא יעשו מהם הקדש לצורך פדיון שבויים ונראה לי שאין לקהל זכות בזה הממון דכיון שבא ליד אמה זכתה בו לפדיונה ואע"פ שהמירה דתה דלמא הדרא בתשובה ומפרקא בה ואפילו אם תמות בגיותה דילמא בניה יחזרו לדת ישראל וירשי לה אלא יהו מונחים ביד נאמן עד שיודע בעדים שמתה היא ובניה וינתנו ליורשים.

תשובה כיון שנטמעה בין הישמעאלים ונשאה וילדה בנים ודאי לא זכתה במעות שנתנדבו אלא לפדיונה הילכך לא זכתה בהן השבויה ואם היה אפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן זה היה הנכון והישר כי התנדבו לצורך פדיונה ולא יצאו מרשותם עד שתפדה אבל זה אי אפשר כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד ואחד מה שנתן הילכך יעשה בו צרכי רבים ויותר הוא טוב לפדיון שבויים כאשר אמרו הקהל ויהיה הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתפדה בהן:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) הכותי יורש את אביו ד"ת ואין יורש את אביו הגר ולא גר את הגר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אבל גר יורש אביו הכותי מד"ס שלא יחזור לסורו מימרא דרבא פ"ק דקידושין (יז:) וכתב המרדכי אם הקיף או הלוה כותי לישראל ומת אם אינו מחזיר ליורשיו קאי בעון וכתב ראבי"ה דוקא אם ידוע ליורשים או לאחרים שהוא חייב אבל אם אין ידוע אין חייב להחזיר:

ומ"ש וכותי וגר שירשו אביהם כותי יכול הגר לומר לכותי טול אתה עכו"ם ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור משנה בפ"ו דדמאי ומייתי לה בפ"ק דקידושין (שם) ובפ"ב דעכו"ם (סד.) ומהכא מייתי בגמרא דגר אינו יורש את אביו העכו"ם מד"ת אלא מד"ס דאי סלקא דעתך מדאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חילופי עכו"ם הוא דקא שקיל אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו ופי' רש"י משבאו לרשות גר אסור להחליפם דקא מתהני מאיסורי הנאה כי לא באו נמי מכי מייתי העכו"ם זכה בחציין והשתא קא מחליף להו אלא ש"מ הא דיורש את אביו עכו"ם לאו מדאורייתא הוא דאינו מתייחס אחר העכו"ם וכקטן שנולד דמי אלא מדרבנן הוא שמא יחזור לסורו משום ממונו:

ישראל שהמיר מן הדין יורש קרובו הישראל בפ"ק דקידושין (יח. ) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן עכו"ם יורש את אביו ד"ת דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודילמא ישראל מומר שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה מדקאמר ודילמא ישראל מומר שאני משמע דפשיטא ליה דמומר יורש את אביו ישראל וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות נחלות וז"ל ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים כשהיה ואם ראו ב"ד לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המומר להם וכן המנהג תמיד במערב עכ"ל. וכן פירש הרא"ש בפ"ק דקידושין וז"ל מכאן פוסקים דישראל מומר יורש את אביו מדקאמר ודילמא ישראל מומר שאני אע"ג דעשו לא ירש מאביו אלא לבניו הוריש הארץ שניתנה לו מ"מ כיון שיש לו דין ישראל כהוריש לבניו אע"פ שאין הכותי מוריש לבניו לפי מאי דדחי ודילמא ישראל מומר שאני ה"ה נמי דיורש את אביו וכן מסתבר דאע"ג דחטא ישראל הוא לקדש אשה ולגרש מ"מ אם איפשר טוב לתתו ביד ב"ד דלא יהביה דאזיל ואכיל בגיותיה כדאמרי' גבי קנס בכתובות (יא:) ואם ישוב יתנו לו ירושתו עד כאן לשונו:

שאלה לא"א מומר שנתן הירושה וכו' הנה כתב ה"ר יהודה בספר הדינין תשובה אחת לרבינו משולם שמומר אינו יורש את אביו וכו' בכלל י"ז סי' י"ח ותשובה זו שהביא הרא"ש בשם רבינו משולם הביאה הרשב"א בתשובותיו בשם רבינו האי ואין להקשות שדברי הרא"ש בתשובה סותרים מה שפסק בפסקיו דמומר יורש את אביו דא"ל דבפסקיו מיירי מן הדין ובתשובה מיירי לפי תקנת חכמים. והמרדכי כתב בפ"ק דקידושין פסק מר רב צדק גאון דמומר אינו יורש את אביו והא דפריך הכא לר' יוחנן דילמא ישראל מומר שאני ה"פ דילמא ישראל מומר מוריש לבניו דעשו היה מומר והוריש לבניו את הר שעיר כדכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכן פר"ח ולראבי"ה נראה כמו שמוריש לבניו ה"נ יורש את אביו דאע"פ שחטא ישראל הוא אך יש כח ביד חכמים להפקיע ממונו דהפקר ב"ד היה הפקר נראה לראבי"ה דאפי' לדברי הגאון האב יורש בנו המומר דאמאי קנסי' לאב וכן בעל יורש את אשתו המומרת אפילו מת מורישה לאחר שהמירה זכה הבעל בירושה וכן כתב ראבי"ה הלכה למעשה עכ"ל. [%א] מ"כ שהשיב אבי"ה על מי שמת והניח ב' בנות נשואות והמירה האחת ואמם לא נשבעה על כתובתה ונתנה הכל במתנה לבתה ישראלית ומתה ואח"כ מתה המומרת ופסק שבעל המומרת יורש אותה וכיון שהיא היתה ישראלית בשעת מיתת אביה מיד זכתה בחלקה וכשמתה אח"כ יורשה בעלה דאפי' למ"ד דמומר אינו יורש אביו משום קנסא הבעל למה נקנסיניה עכ"ל. ונראה שעל תשובה זו נתכוין המרדכי כשכתב וכ"פ ראבי"ה הלכה למעשה ולקמן בסמוך אכתוב על זה: [%ב] וכתב עוד המרדכי בשם תשובת רש"י מומר לעכו"ם שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותבעו המומר לאחר זמן לא רצה להחזירו לו ומת המומר וקרוביו הקרובים לירש תובעים הפקדון אם אין לנפקד עדים שכשתבעו המומר בחייו והוא השיב לא אתן זכו הקרובים בממון וראויים לירש ואם שלח בו יד הנפקד בחיי המומר או יש עדים שתבעו הימנו וא"ל אני זוכה בו אין שליחות יד גדול מזה ונראה בעיני שאין כח בדיינים להוציאו וכיון דלא נפסק הלכתא לא כמר ולא כמר ה"ז זכה מן ההפקר בחיי המומר ואין לנו כח להוציאו ואם לא שלח בו יד בחייו אין כאן זכייה עכ"ל. ומ"כ על זה בתשובה אשכנזית היכא שאלמנה מוחזקת בממון ועדיין לא גבתה כתובתה אע"פ שהכל משועבד למזונותיה כאנשי גליל מנ"ל דחשיב שליחות יד עכ"ל : וכתב בתרומת הדשן סימן שמ"ט הרמב"ם כתב ואם ראו ב"ד לאבד ממונם הרשות בידם משמע מדבריו דצריך הענין דרישת ב"ד אם מומר זה לישמעאלים ראוי לקנסו ולאבד ממונו ולאו מילתא דפסיקתא הוא בכל המומרים לישמעאלים דפקע ירושתם ומדברי אשיר"י משמע יותר הכי שהרי כתב דטוב לתת ביד בית דין שאם ישוב תנתן לו ירושתו ואע"ג דכתב בתשובתו בטור ח"מ דכיון דאינו יורש מיד כשמת אביה המומר זכתה בת המומר בנכסי אבי אביה ולא היה למומר זכייה מעולם בהם משמע מדבריו שאפילו שעה אחת אין לו צד ירושה ומעיקרא פקע כח ירושתה י"ל דההוא עובדא הוה בענין זה דאותו מומר לא הוה ליה צד הרהור תשובה ואביק מיבק במינות עוד בחיי אביו שהיה פשיטא ראוי לקנסו להפקיע כח ירושתו מיד שלא יהא לו בו צד זכייה כלל אבל היכא דיש בטחון ספיקא שמא יחזור בתשובה לעולם אין מפקיעין ירושתו מידו אלא מפקחין ב"ד על הדבר כדמשמע לשון הרמב"ם ואשיר"י והא דאיתא במרדכי מתשובת רש"י דמומר לישמעאלים מין הוא צ"ל דהתם נמי איירי במומר דאביק מיבק בכו"ם ולא חזינן ביה צד הרהור תשובה ולפי מאי דאסקינן דבעינן דרישת ב"ד ופיקוח במומרים אם ראויים הם להפקיע כח ירושתם מיד א"כ בנדון זה שילדי ראובן הקדוש נאנסו בקטנם כה"ג ודאי יש ספק אולי יתעורר רוחם כשיהיו בני הבנה יפה לחזור לדת האמת ושפיר קטעין שמעון אחי ראובן שהוא יהיה אפוטרופוס על ירושת גר אם אמם של הילדים עד שיתראה לב"ד אם יש תקוה עוד על חזרתם ומ"מ אם יתברר שמתו אח"כ יירש הוא אותם כי הוא יורש שלהם אמנם נראה דאין לומר הכי די"ל דהרמב"ם ואשיר"י נמי ס"ל דמדינא יש לקנוס המומרים לישמעאלים מיד כשעמדו ברשעתם אפילו שעה אחת ולא חזר מיד לדת האמת הואיל ואינו דואג שימות פתאום ברשעו אלא שחשו לנעילת דלת בפני בעל תשובה ולכך לא הפקיעו ירושתם מיד וכיון דטעמא הכי א"כ כל מה שב"ד מפקחים וחוקרים אם ראוי המומר הזה לקנסו אם לאו ואם יש לשמור ולהחזיק בירושתו אם יחזור בתשובה אין זה כלל בשביל שאם ימות הוא אח"כ שתפול הירושה בפני יורשיו דאין בזה משום נעילת דלת כל עיקר אלא דעת בית דין אינו כ"א לפתוח לזה המומר כדי שיחזור בתשובה ויירש ממון ירושתו אבל אירושת יורשים ודאי לא קפיד ותו דאיפשר י"ל דהוכיח סופו על תחלתו דכיון שמת ברשעתו הוכיח דמעיקרא נמי כשמת מורישו לא היה בו צד הרהור תשובה ואם כן מעיקרא היה מסולק מירושה זו כאילו מת א"כ יורשי גר המוריש הם הם היורשים ע"כ. [%ג] וכתב עוד בשם ראבי"ה שבעל יורש את אשתו המומרת אפי' מת מורישה לאחר שהמירה ע"כ והיא התשובה שכתבתי לעיל בסמוך ויש לתמוה על זה דהא כיון שהמירה פקע מינה דיני אשות שהרי אסור לשהות עמה והיאך יירשנה ואיפשר דכיון דאם תחזור לדת האמת ויתברר שלא נבעלה לאחר ברצון מותר להחזירה לא פקע מינה דיני אישות ועי"ל דאע"ג דפקעו מינה דיני אישות שהם לזכותה דיני אשות שהם לזכותו לא פקעי כיון דאיהו לא חטא ועוד האריך בתשובה הנזכרת בכמה חששות ובכמה חילוקים הרוצה לעמוד עליהם יעיין שם כי פה לא ראיתי להאריך יותר. עיין בהגהת אשיר"י פרק יש נוחלין ובכתבי מה"ר איסרל"ן סוף סימן רס"ז ובתשובת מה"ר דוד הכהן בית עשירי ובית כ"ח:

ילמדנו רבינו לאה נשבית ואמה קבצה ת"ר זהובים וכו' בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ח':

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכותי יורש וכו' וכתב הרמב"ם ואם באו בית דין לאבד ממונו וכו'. בספרי הרמב"ם שבידינו כתוב ואם ראו בית דין ודקדק בתרומת הדשן דמשמע מלשון זה דצריך הענין דרישת בית דין אם מומר לישמעאלים זה ראוי לקנסו ולאו מילתא דפסיקא הוא בכל המומרים דפקע ירושתם וע"ש: ומ"ש וא"א ז"ל כתב טוב ליתנה וכו'. לאיפלוגי אדברי הרמב"ם כתב כן דלדידיה אם אין לו בנים קונסים אותו אבל להרא"ש יתנוהו ביד בית דין אולי ישוב אכן לדברי ת"ה איכא למימר דל"פ דהרמב"ם מדבר במומר דאביק מיבק במינות דלית ביה בטחון שישוב בתשובה ולפיכך קונסים אותו ובהא מודה גם הרא"ש אבל במומר דאית ביה בטחון שישוב בתשובה מודה גם הרמב"ם להרא"ש שיתנוהו ביד בית דין ולכן אמר הרמב"ם ואם ראו בית דין וכו' דתליא בראייתם ובדרישתם אם יש בטחון במומר זה אם לאו:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. נראה דאין תשובה זו סותרת למ"ש הרא"ש טוב ליתנם ביד בית דין ואם יחזור בתשובה יתנוה לו דודאי מן הסתם יתנוה ביד בית דין אבל בנ"ד דהחומר זיכה ירושתו לאמו דהשתא כיון שא"צ ליתנה ביד בית דין כיון שהמומר עצמו אינו חפץ בה ואין עלינו לדון אלא בן אמו לבתו סמך הרא"ש על תשובת ר' משולם דתקנת חכמים היא שלא יהא יורש את מורישו וא"כ אין לו זכייה בהן ליתן לאמו ומיד כשמת מורישו זכתה בו הבת מיהו קשה דלא היה צריך לזה דאפילו את"ל דהמומר יורש אביו מד"ת ומד"ס אפ"ה מה שזיכה לאמו ירושת אביו בחיי אביו לאו כלום היא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לטולם וכיון שלא חפץ המומר בירושת אביו ממילא זכתה בו הבת וז"ל שהרא"ש השיב לשואל שאפילו יבוא המומר לחזור ולזכות לאמו הירושה אחר מיתת אביו אפ"ה לא זכתה בו האם:

דרכי משה

(א) וכתב המרדכי ה' שמחות ד' שצ"ג ע"ב דה"ה אין הגר את הגיורת דאין חילוק בזה בין אב לאם

(ב) ועיין בתשובת מהרי"ל סימן ב' מדין זה וכתב מהרי"ו סימן א' בתשובה על יעקב שנתחייב לבנו ר' זוז ליתנו לאחר שנתים ובתוך כך המיר דתו ואשתו תובעת כתובתה ומזונותיה מאותן נכסים ופסק דאין לה כלום דהואיל ולא הוי זמן פרעון עד לאחר שנתים וקודם זה זכה יעקב בממון מכח הפקר ועיין בתשובת מיימון סוף הלכות נזקי ממון תשובת מוהר"ם מדי מומר שהפקיד או הנפקד צריך ליתן להגבות לאשה כתובתה מזה:

מתוך: טור חושן משפט רפד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כל היורשין יורשין בחזקה אע"פ שאין עדות גמורה שהוא יורש אלא שהעידו עדים שהוחזק להן שהוא בן פלוני או אחי פלוני הרי זה יורש אע"פ שאינן עדי יחוס ולא ידעו אמיתת יחוסו: אבל אין יורדין לנכסי המת לירש עד שידעו בעדות ברורה שמת אבל אם שמעו בו שמת או כותים מעידין לפי תומן אע"פ שמשיאין אשתו על פיהן ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם:

האשה שאמרה שמת בעלה אף ע"פ שנאמנת לינשא על פיה וליטול כתובתה אין האחים יורדין לנחלה על פיה:

כתב הרמב"ם ז"ל מי שטבע במים שאין להן סוף ובאו עדים שטבע בפניהם אם אבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה או שנהרג ולא הכירו פניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין אשתו שאני אומר שלא החמירו חכמים בדברים אלו אלא באיסור כרת אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ושאבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלים על פיהם וכזה המעשה עושין היום בכל בתי דינין ולא שמענו מי חולק על זה ע"כ:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל היורשים יורשים בחזקה אף ע"פ שאין עדות גמורה שהוא יורש וכו' כן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות נחלות וכתב ה"ה זה מפורש בהרבה מקומות ועיקר דין החזקה פרק עשרה יוחסין (ב.) ומפרש בתוס' שנים שהיו באים ממ"ה אע"פ שמשאן ומתנן ומאכלן ומשקן כאחד מת אחד מהם ואין חבירו יורשו ואם היה נוהג בו משום אחוה יורשו עכ"ל ועיין בהריב"ש סימן מ"ו: [%א] ואם צריך שיביא ראיה שאין קרוב יותר ממנו עיין בסימן הנזכר ובסימן מ"ז ובתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי' ט' ואע"פ שנראה שהריב"ש חולק עם הרא"ש כתבתי בתשובה שאפשר שאינו חולק עמו ולא כתב כן אלא בההוא עובדא אבל בשאר גווני איכא למימר דמודה להרא"ש והכי נקטינן אח"כ מצאתי להר"ש בר צמח שחלק על דברי הריב"ש באותה תשובה והשיגו על כל דבריו בתשובה הנזכרת וכן מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפרק חזקת לר"י נראה גי' ר"ח לסוף אייתי ראיה דאיהו קרוב ול"ג דקריב טפי לפי גירסא זו. אם מת אדם נכרי והביא אחד עדים שהוא קרובו ואין אנו יודעים שום אחר שהוא קרובו יותן לו הנחלה עד כאן לשונו :

(ג) אבל אין יורדין לנכסי המת לירש עד שידעו בעדות ברורה שמת אבל אם שמעו בו שמת או כותים מסיחים לפי תומן אע"פ שמשיאה ע"פ ונוטלת כתובתה אין היורשים נוטלים ע"פ האשה שאמרה שמת בעלה אע"פ שנאמנת לינשא על פיה וליטול כתובתה אין האחים יורדין לנחלה על פיה כל זה דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות וכתב ה"ה אין היורשים נוחלים וכו' משנה בפרק האשה שלום (קיז.) שאף על פי שהאשה שאומרת מת בעלי מתירין אותה לינשא אין האחים נכסים לנחלה על פיה וה"ה לשאר הדינין שהאשה נשאת וכן מתבאר בסוגיא בפרק המפקיד (לח:) עכ"ל ועיין בהריב"ש סי' קנ"ה ועיין בתשובת מהר"ש בר צמח מסימן ע"ג עד סימן פ"ג: וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שם אמרה מת בעלי ונתייבמה הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה שנאמר יקום על שם אחיו המת והרי קם והוא מימרא דרב חסדא בפרק האשה שלום (קיז:) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

כתב הרמב"ם ז"ל מי שטבע במים שאין להן סוף ובאו עדים שטבע בפניהם אם אבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה היורשים נוחלין על פיהם וכו' עד סוף הסימן הכל בפ' ז' מה' נחלות: (ב"ה) ומ"ש בסוף דבריו ואחר כך נשמע שמת לאו דוקא דאל"כ קשיא רישא: ועיין בהגהת מרדכי פי"א דכתובות:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל היורשין יורשין בחזקה וכו'. משמע להדיא דכשמביא עדים שהוא מקרובים שבאים לירש אין צריך להביא ראיה שאין מעולם קרוב יותר ממנו והכי משמע בעובדא דרב אידי בר אבין פרק חזקת (דף ל"ג) וע' בב"י:

כתב הרמב"ם מי שטבע במים וכו'. לכאורה איכא למידק דנראין הסברות הפוכות ויש לומר דהיכא דהאשה עצמה מעידה שמת בעלה אי נמי כותי מל"ת או ע"א או אשה מעידה התם הוא דמתירין אותה לינשא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דייקא ומינסבא אבל לנחלה אין לנו לירד אלא בעדות ממש אבל היכא דעדים מעידים דטבע בפניהם במים שאין להם סוף אי סמכינן אעדים להתירה לינשא ליכא חומר בסופה ולא דייקא ומינסבא דקסמכה אעדים התם הוא דהחמירו באיסור כרת שלא להשיאה אבל שממון סמכו אדברים שחזקתן למיתה ומיהו דוקא בששמעו בו אחר כך שמת כדכתב סוף ואף על פי שבתחלת דבריו לא הזכיר דבעינן נמי ששמעו בו שמת אסוף דבריו סמכינן והכי נקטינן:

דרכי משה

(א) ועיין בתשובת הריב"ש הנ"ל באיזה חזקה מחזיקים לא' ליורש וע"ל סימן ר"פ ורפ"ג אי הוה כאן יורש קרוב אי אמרינן שמא מת: וכתב הריב"ש עוד שם סימן מ"ו דעכו"ם אינו נאמן להעיד שהוא קרוב:

מתוך: טור חושן משפט רפה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על ב"ד לשקוד בתקנתן שלא יפסידו נכסיו ואין להם רשות ליתנם לאריס שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות ולא יחוש אם מפסיד הקרקע לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופא על הנכסים להשתדל בהן להעמיד עליהם אריס והוא יעיין עליהם תמיד שיעבדם כראוי אין תקנה גדולה מזו וימנו אותו אפוטרופוס אבל דבר זה אינו מצוי שלא ימצאו מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו:

ומיהו היה אומר א"א הרא"ש ז"ל אפילו אם יתרצה אחד להיות אפוטרופוס כיון שאינו מצוי ואין לב"ד לבקש עליו אפילו כשימצא יכול היורש למחות שלא למנותו: לפיכך בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת מורידין קרוב הראוי לירש לנכסיו ולא שימכרם אלא יעבוד השדות והכרמים וכתב א"א הרא"ש ז"ל ואם יש לו שנים או שלשה קרובים הראויין לירש יחלקו הנכסים ביניהם ואם מקצתן עובדי אדמה ומקצתן אין עובדין אדמה אלא עובדין שלהם ע"י אחרים יורידו העובד אדמה:

בא השבוי אח"כ שמין לזה שהורידו כאריס ופי' רש"י שמחשבין עמו בכל שנה ונוטל אריסותו וחלק הבעלים יהא מונח עד שנדע מה אירע בהם והרמב"ם ז"ל כתב שכל זמן שלא באו הבעלים יטול הכל ולכשיבואו הבעלים מחשבין עמו כמה הוציא וכמה אכל ויטול כאריס בין בפירי בין בשבח ור"י פי' שנוטל כל הפירות ובשח דוקא הוא שמחשבין ונוטל בהם כאריס ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ולכאורה נראה שאין חילוק בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא בשלא שמעו בו שמת נוטל כאריס אבל שמעו בו שמת קודם הורידוהו ואח"כ בא אין לו בשבח כלל אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל: וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיה ביד ב"ד או ביד נאמן שיבררו ב"ד עד שיבוא או עד שיתברר בעדים שמת: וכן אם הניח קמח לקצור וענבים לבצור זיתים למסוק תמרים לגדור ב"ד מעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק וגודר ומוכר הפירות ומניח דמיהן בב"ד עם המטלטלין ואח"כ מורידין להם קרוב לעביד את האדמה:

וכתב הרמב"ם ז"ל והוא הדין נמי בחצרות ופונדקאות והחנויות העומדין להשכיר ואינן צריכין לא טורח ולא עבודה ואין דרך ליתן אותם באריסות אין מורידין בהם יורש שמא יגבה השכר ויאכל אלא ב"ד מעמידין להם גבאי ויהיה השכר מונח ביד בית דין עד שיביאו ראיה שמת או עד שיבוא ויטול את שלו שאין מורידין קרוב אלא לשדות וכרמים ופרדסים שצריכים עבודה:

בורח מהמת נפשות הרי הוא כשבוי לפי שהוא נבהל לברוח ואין לו פנאי לצוות: אבל היוצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו דכיון שהיה לו פנאי לצוות ולא צוה שמא אינו רוצה שיורידו קרובו לנכסיו וכתב הרמב"ם ז"ל ואם ירד מסלקין אותו:

וכיצד דין נכסי זה מטלטלי יעמדו ביד מי שהן בידו עד שיבוא ויתבע או שימות ויתבעו היורשין ומקרקעי מי שהניחו שכן בהן אין לוקחין ממנו שכר ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים שהרי ברצונו הוא מאבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה שמעו בו שמת בית דין מוציאין המטלטלין ומניחין אותן ביד נאמן ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים ויהיה כארוס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבוא עד כאן: וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל לכשישמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו:

כשמורידין קרוב לנכסיו אין מורידין בהן קטן מפני שאינו יודע לעבוד את האדמה ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופא שיתנם ביד אריס והוא ישמור חלק השבוי:

וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב לקטן שראוי לירש עמו וכן הדין כשמעמידין אפוטרופא על נכסי קטן אין מעמידין קרוב שראוי לירש עמו שמא יחזיק בהן ויאמר אלו הנכסים נפלו לי בחלק ירושתי מפני שזה הקטן אינו יודע שימחה ואפילו אם הוא קרוב מחמת קרוב אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן משום ירושה כגון שהקטן יש לו אח מאם ואותו האח יש לו אח מאב והוא נכרי אצל קטן אפילו הכי אין מורידין אותו שמא ימות אח הקטן מאמו ויאמר אחיו מאביו של זה שמת אלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי ואם הקטן ומתה אמם ואלו נפלו לחלק אחי מאבי וירשתיו ואין מורידין אפילו קרוב מאם שאינו ראוי לירשו אם יש בו צד שיוכל להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו ושמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתי מאבי ואין חילוק בזה בין בתים לשדות ואפילו עשו ביניהם חלוקה בשטר שיש בו קול חשו חכמים שמא לאורך הזמן ישתכח הדבר ויבוא להחזיק בהן:

כתב רב אלפס בשם רב צמח גאון דוקא במקרקעי אבל במעות של קטן ממנין עליהם אפילו קרוב כדאמרינן מעייני איניש דשפו נכסיה דלא פלגי רבנן בין קרוב ובין רחוק:

ההיא סבתא דהוה לה תלת ברתא אישתבאי היא וחד ברתא וחד מהנך דהוו הכל ילדה ברא ומת' ואסקי' שאין מורידין הבת שנשארה לנכסים שמא מתו שתי השבויות ונמצאו חצי הנכסים לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכן אין מורידין קטן לנכסים ולא אפי' בחצי שראוי לירש אילו מתו השבויות דשמא לא מתו השבויות ואין מורידין קטן לנכסי שבוי אלא מעמידין אפוטרופא לכל הנכסים ופירש ר"י שזה האפוטרופא אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה האפוטרופא לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי שיאכל הקטן הפירות ואם יבוא השבוי שישומו לקטן כאריס אלא האפוטרופא הוא לתועלת השבוי שיעמיד אריס לנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשמרו לשבוי אח"כ נודע שמתה הזקנה ולא נודע מה נעשה בבת הנשבית עמה ואסיקנא שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה וירד הקטן לשליש שהוא חלקו והשליש שהוא חלק השבויה מעמידין בו אפוטרופוס לתועלת השבויה כדפרישנא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל סבתא ותרתין בנתין אישתביין ושבקו ארעתא ומטלטלין ונפקו מכלל ישראל ואנסבו לישמעאלים מה יעשו בממונם מי אמרינן זכו בו כי דינא למיתביה לעניים או למעבד בהו מידי דניחא לקהלא. תשובה אין זה דומה לאוכל נבלות להכעיס כי אותו הוא יכול לאכול היתר ומניחו במרדו ואוכל איסור ומכוין למרוד הילכך נקרא מין אבל אלו שנשבו בין העכו"ם לאונסן היה וכל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס אלא יורידו קרוב לנכסים ויחלקו בין הקרובים הראויין לירש ויתנו ב"ד לכל אחד חלקו ולא שיהיה שלו אלא לעבדן ולשמרן ולאכול הפירות כל ימי חייהם וזה יכתבו ב"ד ויהא מונח לזכרון בידם ואם יזובו הבעלים כל הפירות שאכלו יהיו של הקרובים ובשבח שהשביחו הנכסים שמין להן כאריס והמטלטלין יבררו להן בית דין אדם נאמן דמשפי נכסיה ויניחום בידו כל ימי חיי הסבתא ואחרי מותה יחלקו בין היורשים וכל ימי חייה הנכסים בחזקתם לרבות לזה ולמעט לזה ולתתם לכל מי שירצו וכתובתה לא בחזקת יורשיה קאי כיון שלא נשבעת על כתובתה לא זכתה בה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על בית דין לשקוד בתקנתו שלא יפסידו נכסיו ואין להם רשות ליתנם לאריס שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות ולא יחוש שמפסיד הקרקע בפרק המפקיד (לח:) אהא דקאמר התם מדרשב"ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי כתב הרא"ש דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן כמו כן חייבים בית דין להשתדל בתקנת השבוי ולהוריד קרוב הראוי לירש בנכסיו אכל הפירות ואם יבואו הבעלים יעשו חשבון עמו וכו' אבל אריס אין ב"ד מורידין דחיישינן שמא יכסיף הקרקע כדאמרינן פרק האשה שנפלו דבעל אינו יכול למכור קרקעות אשתו לפירות אם אין הבעל אריס או אם אין סמוכות לעיר דחיישינן שמא תכסיף אבל קרוב הראוי לירש ישביח הנכסים שמא ימותו הבעלים בשביה ויהיו הנכסים שלו ואף אם יחזרו יטול כאריס:ומ"ש לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופוס על הנכסים וכו' אבל דבר זה אינו מצוי וכו' לפיכך אין בית דין מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו שם (לט.) אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור וכו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו ולוקים אפוטרופוס לעולם אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. ופי' רש"י מעמידין אפוטרופא. להכניס דבר המוכן ויהא שמור לבעלים: ואח"כ מורידין קרוב. להשביח וליטול כאריס: ונקים אפוטרופא לעולם. שלא יטול כלום: אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. אין ב"ד טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמעי להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו: וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות ולמה לא יעמידו ב"ד אפוטרופוס לעולם בין במטלטלין בין במקרקעות עד שיבואו הבעלים או עד שיודע בודאי שמתו לפי שאין ב"ד חייבים למנות אפוטרופא לגדולים שהם בני דעת: כתב הרשב"א בתשובה מי שנשתטה ב"ד מעמידין אפוטרופא לפקח על נכסיו מדאמרינן אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן אלמא בעלמא מוקמינן ושוטה מצוה לפקח בנכסיו כקטן:

ומ"ש ומיהו היה אומר א"א הרא"ש ז"ל אפי' אם נתרצה אחד להיות אפוטרופא וכו'. יכול היורש למחות שלא נמנותו לא מצאתי להרא"ש שכתב כן לא בפסקים ולא בתשובה ונראה שבע"פ אמר כן לבניו ותלמידיו והכי דייקא לישנא דהיה אומר דאם לא כן הכי הול"ל ומיהו כתב א"א הרא"ש ז"ל וה"ה כתב בפ"ו מהלכות נחלות בשם הרשב"א מסתברא לי שכשאמרו מורידין קרוב לנכסי שבוי דוקא כשאין אחר רוצה לפקח בהם בתורת אפוטרופא אבל אילו רצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופא מעמידין ביד האפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב ומיהו דוקא שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש ואפי' יש מי שרוצה להיות אפוטרופ' מורידין קרוב לתלוש ולאכול אבל לא לירד למכור ודוקא קרקע אבל במטלטלין בכל גווני אין מעמידים אותם ביד קרוב עכ"ל. ונ"י בפרק המפקיד הביא סברת הרשב"א וכתב שהרא"ש חולק ואומר דאפי' אשכחינן שרוצה לפקח בהם לא סמכינן עלי' דכיון דאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסים גדולים חוששין שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה:

ומ"ש לפיכך בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת מורידין קרוב הראוי לירש לנכסיו ולא שימכרם אלא יעבוד השדות והכרמים בפ' המפקיד (לח.) איתמר שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ דמורידין כ"פ בשלא שמעו בו שמת רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס לא מפסיד להו מיתיבי ר"א אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מלמד שבניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחים אותם אמר רבא לירד ולמכור תנן וידוע שהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים: ומ"ש בשם הרא"ש שאם יש ב' או ג' קרובים הראוים לירש יחלקו הנכסים ביניהם ואם מקצתם עובדי אדמה וכו' ירידו העובד אדמה שם בפסקיו:

ומ"ש בא השבוי אחר כך שמין לזה שהורידו כאריס שם (לט.) תנא וכולם שמין להם כאריס ופרש"י היכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולא ארעא נחית אלא ליטול כאריס בקל שנה ושאר פירותייהו מונחים והתוספו' הקשו עליו ופירשו שכל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש וזרע ובאו בעלים קודם שקצר יטול כאריס וזהו מה שכתב רבינו בסמוך בשם ר"י ומ"ש שלזה הסכים הרא"ש בתשובה שכתב רבינו בסוף סימן זה: ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שכל זמן שלא באו הבעלים יטול הכל ולכשיבואו הבעלים מחשבין עמו כמה הוציא וכמה אכל ויטול כאריס בין בפירי בין בשבח הוא בפ"ז מהל' נחלות וכתוב ע"ז בהשגות א"א אני איני אומר כן אלא שכשאמרו שמין להם כאריס לא אמרו אלא כשיבוא וימצא שם פירות אבל מה שאכל עד שלא בא שלו הוא הכל וכתב ה"ה וכבר הסכים הרמב"ן ז"ל לדעת רבינו ועיקר עכ"ל. ומ"ש ולכאורה נראה שאין חילוק בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת אבל א"א ז"ל כתב דוקא שלא שמעו בו שמת נוטל כאריס וכו' ז"ל הרא"ש שם וכששמעו בו שמת נ"ל דאין שמין לו בשבח כאריס אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואף ע"ג דפריך תלמודא השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא היינו מקמי דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכה דעתיה תיקנו רבנן דלא ליפסדינהו ממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה עכ"ל אבל הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות לא חילק בין שמעו שמת ללא שמעו לענין זה שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם יבוא שמין לו כאריס:

(ו) וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיו ביד ב"ד או ביד נאמן שיבררו ב"ד עד שיבוא או שיתברר בעדים שמת וכן אם הניח קמה לקצור וענבים לבצור וכו' הא דהניח קמה לקצור וענבים לבצור וכו' מימרא כתבתיה לעיל בסימן זה ומשם יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות:

ומ"ש בשם הרמב"ם וה"ה נמי בחצרות ופונדקאות וחנויות העומדים להשכיר וכו' בפ' הנזכר וכתב ה"ה ממה שאמרו בגמרא שמין להם כאריס תקינו להם רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו משמע שאין זה אלא בשדות וכרמים ודברים העשוים לאריסות והפסד מצוי בהם אבל החצרות והבתים שאינם נותנים באריסות ואין ההפסד מצוי בהם אין מורידין להם קרוב זהו דעת רבינו ודברים נכונים הם עכ"ל:

בורח מחמת נפשות הרי הוא כשבוי וכו' בפ' המפקיד (שם) מימרא דרב נחמן:

ומ"ש אבל היוצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו וכו' שם מימרא דרב נחמן אמר שמואל:ומ"ש בשם הרמב"ם שאם ירד מסלקים אותו בפ"ז מהלכות נחלות ואע"ג דבנוסחאות הרמב"ם שבידינו כתוב אין מסלקין אותו ט"ס הוא דהא תניא בהמפקיד היורד לנכסי רטושין מוציאין אותו מידו ופירוש רטושין שהלכו להם מדעת כנזכר שם וכן כתב שם ה"ה ז"ל:

ומה שאמר וכיצד יהיה דין נכסי זה מטלטלין יעמדו ביד מי שהם בידו וכו' עד או עד שיבוא הכל פ"ז מהלכות נחלות ועל מה שכתב שמעו בו שמת הרי בית דין מוציאין כל המטלטלין וכו' ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים ויהיה בהן כאריס וכו' כתב ה"ה דעת רבינו הוא הדין שמעו בו שמת ביוצא לדעת הוא כדין לא שמעו שמת בשבוי ואין לזה ראיה וכבר חלקו עליו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל כתבו שאם באו קרובים להוריד בהם רחוק בתורת אריסות כדי שלא יפסדו הנכסים שומעין להם שחוששין לשמועה זו לעשות מעשה כזה להוריד בהן אחר אבל הקרובים לא ירדו עכ"ל וז"ל הרמב"ן ז"ל בפרק המפקיד רטושין דמדעתן ואף על פי ששמעו בהן שמתו מוציאין מידן שאין הקרובים נכנסים לנחלה אלא בעדות גמורה אבל אם באו קרובים להוריד להם רחוק בתורת אריסות כדי שלא יפסדו שומעין להם שחוששין לשמועה זו והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמורידין להן קרוב ושמין להם כאריס וא"כ הו"ל למיתני הני בכלל וכו' שמין להם כאריס עכ"ל וז"ל נ"י על הא דתני' היורד לנכסי רטושין מוציאין אותם מידו וכ"ש שאין מורידין לכתחלה ואפי' שמעו בהן שמתו לפי שאין אחים נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה כדתנן ביבמות ומיהו כשיצא הקול שמתו ואמר היורש להוריד אריס בנכסים כדי שלא יתקלקלו הנכסים שומעין לו וגדולה מזו כתב הרמב"ם שמורידין לקרוב עצמו בתורת אריסות אלא שאינו מחוור בעיני הרשב"א והרנב"ר ז"ל שא"כ הו"ל לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמרו שמין להם כאריס ומיהו הראב"ד ז"ל לא השיגו מזה עכ"ל:

ומ"ש רבינו שכ"כ הרא"ש שאם שמעו שמת מורידין קרוב לנכסיו בפרק המפקיד כתב כן וכיון שהרמב"ם והרא"ש שוים בדבר נקטינן כוותייהו כתב ה"ר יהודה בן הרא"ש שנשאל על יהודה שהלך למחנ' אל גזירה בהיותם במצור ולא נודע אם נהרג או נשבה מהו למנות אפוטרופוס על נכסיו ואשיב אע"פ שבפרק נערה (מא.) אמרינן מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו וכו' ואמרינן מאי שנא מהא דתניא מי שהלך למ"ה ב"ד זנין אשתו ולא בניו ובנותיו וכו' ופרקינן לא שני לן בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ויהודה זה יצא לדעת ואם כן לא נרד לנכסיו לזון בניו וי"ל שהברייתא לא דברה אלא בהולך דרך רחוקה ומקום סכנה ואין השיירות מצויות ועל דעת כן יצא שילך למקום רחוק ודרך ההולך דרך רחוקה כן כותב לתקן ענייניו ולצוות לביתו אבל זה שהלך במקום שהשיירות הולכות ובאות בכל יום אין דרך לצוות לביתו כשיוצא לדרך כזה ואם אירע מקרה שנהרג או נשבה דומה למי שנשתטה פתאום שבית דין יורדים וזנין אשתו ובניו ואף ע"פ שאם יהודה הנזכר הוא חי אין בית דין חייבים למנות אפוטרופוס על נכסיו כדאיתא בפרק המפקיד אפוטרופ' לדיקנני לא מוקמינן ופי' הרא"ש הטעם לפי שלא ימצאו בית דין מי שירצה להשתדל בענין אבל בנדון זה יש מי שישתדל לתועלת הקטנים אם מת יהודה ותועלתו אם הוא חי בית דין חייבים למנות אפוטרופא על הנכסים לעשות עם החיים ועם המתים ועכ"ל: גרסינן בפרק המפקיד (דף נח:) ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא דתניא היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותם מידו ולא עוד אלא אפילו שמע בממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין הרי שנשבה אביו או אחיו או אחד מן המורישין והלכו להן למד"ה ושמעו בהן שמתו היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הם נכסי רטושין הרי שהיו אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן ואין ידוע להיכן הלכו ופי' נ"י ואינו ידוע. להיכן הלכו שרצה להרחיק עצמו וללכת על מנת להשתקע שם וידוע שיפסדו נכסיו ולא חשש להם אבל בנטושים נקט שהלכו להם למד"ה לאשמועינן שאע"פ שהלך מדעתו ע"ד לחזור ויקר מקרהו שנשבה חשבינן ליה כשבוי מעיקרא שלא היה יכול לצוות דהשתא נמי היה מצוה אלא שהיה סבור לשוב טרם שיפסדו ולפיכך לא צוה כ"כ הרשב"א עכ"ל וכתב עוד נ"י היורד לאו דוקא דה"ה דמורידין אותו לכתחלה לנכסי שבוי כיון שהוא קרובו ראוי לירשו אלא משום אידך דקתני בה מוציאין ואפי' ירד נקט הכי וכן אמר רב נחמן אמר שמואל לקמן דמורידין קרוב לנכסי שבוי אין מוציאין וכו' כדאמרינן דאף לכתחלה מורידין א"כ כ"ש דאין מוציאין ואע"ג דאיפשר שיזרעה תמיד ויכחישה מ"מ אין מורידין בה אריס אלא הקרוב וטעמא דכיון שאנו עושים תקנה זו מעצמנו אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא הקרוב זה נפסד בה כגון זה דאפשר שמת המוריש וזה יורש הכל אם כן למה נפסיד אותו ליתן לאריס ואם נחוש שמא יפסידה הא תקנו שאם שמעו בו שמת שאוכל והכל שלו ולא עוד אלא אפילו שמע וכו' תולש ואוכל וכל זה כדי שלא יפסידם לומר כיון שלא באו עדים שמת שקר הוא ולא סמכה דעתיה ושמא יפסידם כדאמרן אבל השתא די לו בזה ויאמר טוב לי לתקן הקרקע כראוי שאם אמת שמת הלא שלי הוא ואם לא אקח מן הפירות כרצוני קודם שיבוא. הנטושים כשבויים שאין מוציאין אותם מידם אלא יקחו הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ומחשבים עמהם ונשבעים כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס למחצה לשליש ולרביע בין בשבח בין בפירות כ"כ הרמב"ם ורמב"ן ז"ל אבל לא אמרינן שאם תלש ואכל ה"ז זריז וכו' וטעמא דכיון דלא שמעו בו שמת לא חיישינן כל כך לשמה יפסידם דבשלמא כששמעו בו שמת לא היה בוש אם היה מפסידם שיכול לומר בשלי אני עושה אבל בנטושים שלא שמעו שמת אם יפסידם יהא בוש בדבר עכ"ל. וגרסינן תו בגמרא (שם לט.) תנא וכולן שמין להם כאריס אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא אלא ארטושים והא מוציאין אותם מידו קתני אלא אנטושים למאן אי לרבנן הא אמרו מוציאין אותם מידו אי לרשב"ג הא אמר שמעתי שהנטושים כשבויים כשבויים ולא כשבויים כשבויים דאין מוציאין אותם מידו ולא כשבויים דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן לה כאריס ומ"ש מהא דתנן המוציא הוצאות. על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הא לא דמיא אלא להא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא הוצאות על נכסי אחר דמי אלמא כיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו ה"נ תקינהו ליה רבנן כי היכי דלא דליפסידנהו ומשמע דהלכה כרשב"ג דקם ליה כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ויש לתמוה על הרמב"ם ורבינו שלא כתבו דבשמעו בו שמת אם שמע שממשמשין ובאים וקדם ותלש ואכל ה"ז זריז ונשכר ומיהו לרבי' י"ל דכיון שכתב שדעת הרא"ש שאם שמעו בו שמת קודם שהורידוהו ואח"כ בא אין לו בשבח כלל אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ממילא משמע שאם קדם ותלש ה"ז זריז ונשכר אבל על הרמב"ם שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם בא שמין לו כאריס ולא חילק בין שמעו בו שמת ללא שמעו לענין זה יש לתמוה ודע שהרמב"ם כתב בפרק ז' מה' נחלות כלשון הזה שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותם ביניהם אין מוציאין אותם מידם וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחולקים ג' מוציאין מידם עד שיביאו ראיה שמת מורידין שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבים בית דין להתעסק בנכסיהם כיצד עושין כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן על פי בית דיין ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירושה כדי לעבוד את הקרקעות ולהתעסק בהן עד שיודע שמתו או עד שיבואו וכשיבוא השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסים של אותה מדינה עכ"ל וכתב ה"ה דהא דכתב בתחלת דבריו שבוי שנשבה ושמעו בו שמת וירדו יורשיו לנחלה וכו' לא ביורדים להתעסק בהם ולא לדעת למכור ולהחזיק בהם דאם כן מאי איריא שמעו בו שמת אפי' לא שמעו נמי אלא בשירדו ע"ד למכור מיירי וזהו שכתב וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם ובששמעו בו שמת אין מוציאין מידם אבל אם לא שמעו מוציאין ודין מורידין קרוב הוא אף בלא שמעו שמת ולהתעסק בהן כאריס והאריך לבאר מאין יצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה:

כשמורידין קרוב לנכסיו אין מורידין בהם קטן מפני שאינו יודע לעבוד את האדמה מימרא דרב הונא בפרק המפקיד (שם): ומה שכתב ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופא שיתנם ביד אריס והוא ישמור חלק השבוי נלמד מעובדא דההיא סבתא שכ' רבי' בסמוך:

ומ"ש וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב לקטן שראוי לירש עמו וכן כשמעמידין אפוטרופא על נכסי קטן אין מעמידין קרוב שראוי לירש עמו שמא יחזיק בהן וכו' שם אמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ומסיים טעמא משום דכיון דקטן לא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו ולומר שחלק ירושתו בא: ומה שכתב ואפי' אם הוא קרוב מחמת קרוב אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן משום ירושה כגון שהקטן יש לו אח מאם וכו' שם במימרא דרב הונא ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן ואוקמוה באחי מאימא ודברי רבינו כפי' הרא"ש וכיוצא בזה הם דברי רש"י: וכתב נ"י בשם הראב"ד דהיכא שלא חלקו האחים והם סמוכים יחד על שלחן אחד מורידין קרוב לנכסי קטן והביא ראיה לדבר :ומ"ש ואין מורידין קרוב אפילו מאם שאינו ראוי לירשו אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו וכו' כיוצא בזה פירש רש"י על הא דקאמר התם לא שנח אחי דאבא לא שנא אחי דאימא והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהלכות נחלות לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפי' קרוב מחמת אחי האם שאינם ראויים לירש הרחקה יתירה היא זו: ומ"ש ואין חילוק בזה בין בתים לשדות ואפי' עשו ביניהם חלוקה בשטר שיש לו קול וכו' מסקנא דגמרא שם וכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות נחלות ואפי' אמר כתבו עלי שטר אריסות לא ירד שמא יאבדו השטרות ויארכו הימים ויטעון ויאמר שזה חלק ירושה בא לו מחמתו או מחמת מורישו: [%א] כתב הרשב"א בתשובה נ"ל שלא אמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא שלא ירד לנכסיו ליטול חלק בפירות אבל אפוטרופא דלית ליה הנאה מיניה שפיר דמי וכ"כ הרב בעל העיטור ונ"ל ראיה מדתני' בפרק הניזקין (נב.) אין ממנין אפוטרופא נשים ועבדים וקטנים ואם איתא ליתני ולא קרובים ועוד נראה שלא אמרו אין מורידין קרוב אלא בקרקעות שנפלו להם בירושה כדי שלא יאמר קרקעות חלו הגיעו לחלקי אי נמי בקרוב מחמת קרוב כדאיתא בהמפקיד וכל ההיא שמעתא הכי מוכחא אבל בקרקעות דעלמא כאלו שהיו של אביהם של יתומים ליכא חששא כלל ול"ש קרוב ול"ש רחוק מורידין וזה נ"ל מבואר עכ"ל ועיין במה שאכתוב בסי' ר"צ : כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ו קטן שיש לו נכסים שלא באו לו בירושה מורידין להם קרוב: אם הלך ראובן שהוא גדול למ"ה ומת אביו אם מורידין קרוב לנכסיו עיין במישרים נכ"ו ח"ב וכתב עו"ש בסוף נל"ב אין מורידין קטן אפי' קרוב לנכסי שבוי בשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת מורידין קטן לנכסי שבוי: וכתב עוד שם שבוי שנשבה ושמעו בו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מרשות ידם. וכתוב עו"ש ואם קרוב השבוי קטן מעמידין אפוטרופוס וכל הפירות יהיו מונחים עד שיתברר שמת או שיבוא ואם הם ב' אחד גדול וא' קטן מעמידין אפוטרופוס לכל הנכסים אפילו לחלק גדול. וכתב עו"ש דהא דאמרינן שמעו בו שמת היינו אפילו בעד אחד אבל לירד ולמכור אין הקרוב יורד עד שיתברר עדות ברורה עכ"ל:

כתב רב אלפס בשם רב צמח גאון דוקא במקרקעי אבל במעות של קטן ממנין עליהם אפי' קרוב וכו' בפרק המפקיד כתב כן וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות נחלות וכתב הריב"ש בסימן כ' שכן הסכימו כל האחרונים:

ההיא סבתא דהו"ל תלת ברתא אשתבאי היא וחד ברתא וכו' בפרק המפקיד (שם):ומ"ש רבינו שמא מתו שתי השבויות ונמצאו חצי הנכסים לקטן וכו' אף על גב דבגמרא לא קאמר אלא דילמא שכיבא סבתא ולפיכך אין לקטן אלא שליש איכא למימר דמשום דבהכי סגי למימר דאין מורידין הבת לנכסים לא חש למימר דלמא מתו שתי השבויות ורבינו כתב וכל החששות שאיפשר לחוש וכך הם דברי הרא"ש שם וז"ל היכי ליעבוד לוקים נכסי בידא דאחתא כדין שמורידין קרוב לנכסי שבוי לאכול הפירות דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ואפי' בתורת אפוטרופוס לוקמינהו בידא דינוקא לפחות חצי הנכסים הראויים לו אם מתו שתי השבויות דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי:ומ"ש אלא מעמידין אפוטרופוס לכל הנכסים שם אמר אביי הילכך פלגי יהיבינן לה לאחתא ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לאידך פלגא וידוע דהלכה כרבא. וכתב הרא"ש ואידך פלגא מוקמינן אפוטרופא לינוקא ואף ע"ג דבעלמא אין בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסי שבוי הכא דיורש השבוי הוא קטן בית דין נזקקין לתקנת הקטן ומעמידים אפוטרופוס למה שראוי לקטן לירש ואם יבוא השבוי יטול הקטן כדין קרוב שיורד לנכסי שבוי רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן לאידך פלגא רבא ס"ל כיון דזקוקים בית דין למצוא אפוטרופוס לחצי הנכסים מעמידין אפוטרופוס גם לחצי האחר ולא לתקנת הקטן אלא לתקנת השבוי ואפוטרופוס יוריד אריס לנכסים ויקח ממנו חלק השבוי בכל שנה לשמרו לשבוי ואע"ג דבעלמא אין מוטל על ב"ד להעמיד אפוטרופוס לתקנת השבוי הכא שהיה מוטל על בית דין לטרוח ולהעמיד אפוטרופא לתועלת חלק הראוי לקטן יוסיפו מעט טורח ויעמידו אפוטרופוס לכל נכסי השבוי לתועלת השבוי ואם יבוא יתנו לו כל הפירות עכ"ל והכריח לפרש כן ופי' זה הוא שכתב רבינו בשם ר"י: ומ"ש אח"כ נודע שמתה הזקנה ולא נודע מה נעשה בבת הנשבית עמה ואסיקנא שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה וכו' שם לסוף שמעו דשכיבא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא ואידך דנקא מוקמינן אפוטרופא לינוקא רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופא לדנקא מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא וידוע דהלכה כרבא וכתב הרא"ש מוקמינן נמי לאידך דנקא ולתועלת השבוי כדפרישית:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל סבתא ותרתין בנתאה אשתביין ושבקו ארעא ומטלטלין ונפקו מכלל ישראל ואנסבו לעכו"ם מה יעשו בממונם וכו' בכלל ל"ב סי' ה':

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שבוי שנשבה וכו' בפרק המפקיד מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי מדרבנן נשמע דאין מורידין וממאי דילמא עד כאן לא קאמר וכו' ונראה דהכי קאמר כיון דנשמע ממשנתינו דפליגי תנאי בהא מילתא אם כן קשיא הא דפליגי בה אמוראי אי מורידין או לא מורידין לימא רב הלכה כחכמים ושמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקאמר תלמודא לדחויי להך קושיא וממאי דילמא עד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל הכא וכו' כך נראה מפי' רש"י ע"ש וכיון דקיימא לן כשמואל בדיני הלכה דמורידין וטעמא דמילתא דהוה ליה השבת אבידה דמ"ש חפץ האבוד מבעלים ואפי' אבדת קרקע כדלעיל בסימן רס"א ומ"ש כשהבעלים אבודים מנכסים דעל כל ישראל מוטל ליטפל באבדה זו והילכך מוטל על הבית דין לשקוד בתקנתו וכן מבואר מדברי הרמב"ם שבסמוך סעיף י' דמדין השבת אבדה נגעו בו והרא"ש כתב וז"ל מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן כמו כן חייבים בית דין להשתדל בתקנת השבוי ולהוריד קרוב הראוי לירש בנכסיו וכו' ואע"ג דנפקד גופיה לא מיחייב להשתדל בתקנתן אלא מדין השבת אבדה מ"מ כיון דהשבת אבדה אינה אלא בחפץ האבוד מבעלים ומדרבן שמעון בן גמליאל שמעינן דה"ה כשהבעלים אבודין מחפץ שלהם אם כן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע נמי לשבוי וע' לקמן בסי' רצ"ב סעיף י"ז בדין מפקיד: ומ"ש אבל דבר זה אינו מצוי וכו'. שם אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן ופרש"י אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופא לאנשים גדולים וכו' נראה מפירושו דסבירא ליה דכיון דלא ימצאוהו איכא זילותא דבית דין אם יטרחו לבקשו ולא ימצאוהו הילכך אפילו רצו לטרוח ולבקשו אינן רשאין וזהו שאמר אין טורחין דמשמע דמוזהרין שלא לטרוח אחר אפוטרופוס מיהו אם נמצא מי שימציא עצמו להשתדל לתועלת השבוי ובא לב"ד להיות אפוטרופוס משמע דמחוייבים בית דין להעמידו אם הוא הגון לזה שהרי אין טורחין לבקש אבל הרמב"ם כתב אין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהם בני דעת עד כאן לשונו נראה דסבירא ליה דלא מיבעיא שאין טורחין אחריו אלא אפילו אין חייבים כלל להעמיד אפוטרופוס לגדולים אפילו בא מעצמו וזהו דעת הסמ"ג בעשה צ"ו שכתב תחלה כלשון הרמב"ם ואח"כ כתב וגם לא ימצאו בקל כמו ליתומים שיש שם מצוה רבה עד כאן לשונו נראה שבא לבאר דאף ע"פ דמלשון הרמב"ם משמע דחיובא הוא דליכא אבל אם רצו רשאין אפילו לטרוח אחריו מ"מ מטעמו של רש"י שכתב לפי שלא ימצאוהו בקל וכו' משמע שאינן רשאין כדפרישית אבל במי שבא לב"ד מעצמו להיות אפוטרופוס ודאי דרשאין להעמידו בין לפירש"י בין להרמב"ם וכ"כ ה"ה ע"ש הרשב"א ומבואר לשם דאין שומעין לקרוב אם בא למחות ביד ב"ד שלא להעמידו ודוקא היכא שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש ומדברי רבינו שכתב לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו נראה דאם רצו לבקש ע"ז רשאין וכדמשמע מדברי הרמב"ם אבל ממ"ש ע"ש הרא"ש נראה דאפילו בא מעצמו לב"ד יכול היורש למחות שלא למנותו אפילו לא שמעו בו שמת ודלא כהרשב"א גם בנימוקי יוסף כתב שהרא"ה חלק ארשב"א ושהר"ן הביא כל זה ולא הכריע ובית יוסף הביא בסעיף י"א תשובת הר"י בן הרא"ש שפסק דבבא מעצמו להשתדל בענין זה חייבים בית דין למנותו אפוטרופא על הנכסים ואפשר דהיינו דוקא כשאין הקרוב מוחה על יד בית דין:

לפיכך בין שמעו בו שמת וכו' ולא שימכרם וכו'. ר"א אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וכו' איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים מת"ל והיו נשיכם וכו' מלמד שבניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותן ומוקי לה לירד ולמכור תנן דאין מניחין אותן והרמב"ם כתב בפרק ז' מה' נחלות ז"ל שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישם שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבים בית דין להתעסק בנכסיו כיצד עושין כל המטלטלין יהיו מופקדים ביד נאמן על פי בית דין ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויין לירושה וכו' ולכשיבואו השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסין של אותה המדינה והראב"ד בהשגות הקשה דמה צורך היה לומר שאם ירדו אחר ששמעו שמת שאין מוציאין מידם הלא אף לכתחלה מורידין אותם אפילו לא שמעו בו שמת ומפני קושיא זו פירש הרב המגיד דמ"ש הרמב"ם תחלה דאין מוציאין מידם בשמעו בו שמת היינו בנכנסו ע"ד לירד ולמכור ואין מוחין על ידם ופלא גדול דמחמת קושיא פירש דברי הרמב"ם היפך כל הסוגיא והברייתא המפורשת דאין מניחין לירד ולמכור אפילו שמעו בו שמת שהרי מדתני מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא וכו' ואי אפשר לינשא אם לא שמעו בו שמת ועל זה אמר גם כן ובניכם יתומים שרוצים לירד לנכסי אביהם למכור ואין מניחין אותם אף על פי ששמעו בו שמת והקושיא יש לתרץ ברווחא דהרמב"ם כתב תחלה דין השנוי בברייתא ביורש היורד לנכסי שבוי לעבוד הקרקעות שאין מוציאין אותן מידם וכתב וכן הבורח מחמת סכנה שהרי רב נחמן אמר בורח הרי הוא כשבוי ואין הכי נמי דבשבוי ובורח אפילו לא שמעו שמת נמי אין מוציאין מידו כרבן שמעון בן גמליאל בברייתא דקאמר שמעתי שהנטושין כשבויין אלא דכתב ושמעו בו שמת לאורויי בסוף דבריו ביוצא לדעת אפילו שמעו שמת נמי מוציאין וסבירא ליה להרמב"ם דמ"ש בסיפא דברייתא היורד לנכסי רטושין מוציאין אותם מידו אפילו שמעו שמת קאמר והכי מוכח ממאי דפריך אהא דתני וכולם שמין להם כאריס אהייא אילימא ארטושין והא מוציאין אותם מידם קתני ולא משני דמוציאין בלא שמעו שמת ושמין להם כאריס בשמעו אלמא דברטושין לעולם מוציאין אפילו שמעו שמת ועוד נראה דעת הרב דאע"ג דכתב אחר כך דלכתחלה בית דין מורידין קרוב אפילו לא שמעו שמת אפילו הכי איצטריך ליה גם כן לאשמועינן דבשמעו שמת אין מוציאין מידם דאי לא אשמועינן ליה הוה אמינא מאחר שירדו לנחלה וחלקו אותה ביניהם מעצמם בלי רשות בית דין איכא למיחש שיפסידו גם כן הנכסים ולא יהא להם בושה לפי שכל אחד יאמר בשלי אני עושה כיון ששמעו שמת ואם כן ראוי שיוציאו מידן להכי כתב הרב דאפילו הכי אין מוציאין מידם ואצ"ל בלא שמעו שמת דאם יפסידו יהא להם בושה שמפסידין נכסים אחרים דפשיטא דאין מוציאין וסברא זו תמצאנה בנימוקי יוסף ועוד נראה גם כן דס"ל להרמב"ם לחלק דבירדו לנחלה מעצמם אין מוציאין מידם ושוב אין בית דין מכניסין בעניינם כשיבוא השבוי והבורח לשום להם כאריס אבל כשהבית דין מורידין לקרוב אז נזקקין להם כשיבואו לשום להם כאריס ומאי דתני וכולם שמין להם כאריס אינו אלא כשהבית דין מורידין את הקרוב לנחלה אבל לירד ולמכור פשיטא דאינן רשאין כלל לא במטלטלין ולא בקרקע ומ"ש הרמב"ם וירדו יורשיו לנחלה וכו' היינו דוקא בקרקע שנקרא נחלה ולפע"ד הדברים פשוטים דלא כמו שכתב הרב המגיד ושארי ליה מאריה: ומ"ש בשם הרא"ש דאם יש לו שנים ושלשה קרובים וכו'. הכי מוכח מההיא סבתא וג' בנתהא בסמוך סעיף ט"ו: ומ"ש ואם מקצתן עובדי אדמה וכו'. טעמו שזהו תקנת השבוי דהעובד אדמה ישביח הנכסים דכשימות השבוי יהיו הנכסים שלו:

בא השבוי וכו' ופרש"י שמחשבין עמו בכל שנה וכו' ויש להקשות שהרי כתב וז"ל שמין להם כאריס אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום עכ"ל משמע להדיא דאין מחשבין אלא לבסוף כשיבואו הבעלים וכהרמב"ם וכך כתב עוד רש"י בפי' לעיל מיניה וז"ל כיון דאמר לקמן וכולם שמין להם כאריס אם יבואו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר אם מחצה אם שליש אם רביע ונראה ליישב דעת רבינו דהבין ממ"ש רש"י עוד באותה סוגיא וז"ל אבל הכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולה פירי נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירות יהו מונחים עכ"ל אלמא דאינו נוטל אלא חלק אריסותו וחלק הבעלים יהא מונח דאדעתא דהכי נחית מעיקרא ליטול חלקו בכל שנה ושנה והשאר יהא מונח אלא דס"ל לרש"י דבכלל שמין להם כאריס הוי נמי אם לא הניח חלק הבעלים אז כשיבואו הבעלים לבסוף מחשבין עמהם ולכן פרש"י תחלה אם יבואו בעלים וכו' אכן מדברי הרא"ש שכתב מדרבן שב"ג נשמע דמורידין וכו' מבואר דמפרש דלרש"י נמי הקרוב אוכל פירות וכשיבואו הבעלים לבסוף מחשבין עמו והיינו כדעת הרמב"ם ולפי זה הא דכתב רש"י דלאו אדעתא דכולה פירי נחית וכו' היינו לומר דלא נחית אלא ליטול פירות כאריס בכל שנה על פי החשבון עם הבעלים כשיבואו לסוף ושאר הפירות יהיו לבעלים ומונחים דקאמר לאו דוקא שיהיו מונחים משעה ראשונה וכן בכל שנה ושנה אלא כלומר יהיו נתונים לבעלים כשיבואו: ומ"ש בשם הרמב"ם. בפ"ז מנחלות כתב בסתם דשמין כמנהג כל האריסין וכו' ומשמע לרבינו דבין בפירי בין בשבח יטול כשאר אריס: ומ"ש ע"ש ר"י. כן כתב בהגהת מיימוני לשם בשם ר"י וכן כתבו התוספות והיא דעת הראב"ד בהשגות: ומ"ש ולכאורה נראה שאין חילוק וכו'. שם בברייתא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותן מידו ולא עוד אלא אפילו שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין כששמעו בו שמת היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי נטושין בלא שמעו בו שמת ארשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויין היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי רטושין כשהלך מדעתו ואינו יודע להיכן הלך תנא וכונן שמין להם כאריס ופריך אהייא אלימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא פי' הא פשיטא דשמין להן כאריס ולא איצטריך למיתנייה אלא ארטושין והא מוציאין אותן מידו קתני אלא אנטושין למאן אילימא לרבנן הא אמרי מוציאין אותן מידו אי רשב"ג הא אמר שמעתי שהנטושין כשבויין ופריק כשבויין ולא כשבויין כשבויין דאין מוציאין אותן מידו ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן ליה כאריס ופריך ומ"ש מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי אלמא כיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו הכי נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו אלמא משמע דאין חילוק בין שמעו שמת ללא שמעו שמת לעולם שמין להם כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו ותדע דהרי מעיקרא פריך אלא השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא ולא פריך אמאי שמין להן כאריס הרי שמעו בו שמת אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דשמין ליה כאריס לעולם אלא דהרא"ש ס"ל דלבתר דמסיק טעמא דלא סמכה דעתיה וכו' ממילא ידעינן דבשמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה אבל מדברי שאר מחברים נראה שאין לחלק וכן עיקר. ויש לתמוה אמאי לא כתבו הרמב"ם והרא"ש ורבינו החילוק דבשמעו שמת אם שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה"ז זריז ונשכר אבל בלא שמעו שמת שיימינן ליה כאריס אבל אינו זריז ונשכר כדאיתא בסוגיא להדיא והב"י הניח דבר זה בתימה ולפע"ד נראה דס"ל דלמסקנא לא איצטריך לשינויא כשבויין ולא כשבויין אלא הנטושין כשבויין לכל דבר דאפילו זריז ונשכר הוה ול"ק השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא דאיצטריך דסד"א דדיניה כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל קמ"ל דדיניה כמוציא על נכסי אשתו קטנה דכיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן דשיימינן לי' כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו גם האלפסי זכרונו לברכה כתב הברייתא דהנטושין כשבויין בסתם ולא הביא שינויא כשבויין ולא כשבויין וטעמו דלמסקנא הנטושין כשבווין לכל דבר ולכן כתבו גם הרמב"ם והרא"ש ורבינו בסתם דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואוכל הפירות ואח"כ שמין לו כאריס ומשמע אפילו קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר בין שמעו שמת בין לא שמעו שמת וכל זה דלא כמ"ש בהגהת אשיר"י ובנ"י פ' המפקיד לפסוק כההיא אוקימתא דכשבויין ולא כשבויין דליתא ודוק:

וכיצד דין נכסי זה וכו'. יש להקשות דכיון דברטושין נמי מורידין הקרוב לנכסים בשמעו בו שמת א"כ הו"ל לתלמודא לתרץ דוכולן שמין להם כאריס ארטושין ובשמעו בו שמת וכך הקשו הרשב"א והר"ן ותירץ בנ"י דמ"ש הרמב"ם כאן ויהיה בהם כאריס היינו לומר דמתחלה מורידין אותו בתורת אריסות שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונותנין לו חלק אריסותו כשאר אריסי העיר וכיון שאנו רואין אותו בכל שנה היאך הוא מתעסק בהם תו ליכא למיחש לדילמא מפסדינהו כלל והא דתנאי וכולן שמין להם כאריס היינו לומר שבתורת ירושה מורידין אותו אלא לבסוף כשבאו הבעלים שמין לו כאריס וא"כ אי אפשר לומר דוכולן שמין להם כאריס ארטושין קאי שהרי ברטושין כשירד להן בתורת ירושה מוציאין מידו אפילו שמעו בו שמת ודברים אלו מוכרחים הם דאל"כ סותרין דברי הרמב"ם אהדדי דתחלה כתב דביוצא לדעת ושמעו בו שמת מוציאין אותן מידן ואח"כ כתב דמורידין להו קרוב אלא בע"כ דדוקא בירדו בתורת ירושה קאמר דמוציאין מידן אבל כאן אמר דמורידין להם קרוב ויהיה בהם כאריס שבכל שנה ושנה מחשבין עמו אבל מדברי הרא"ש משמע דס"ל דמורידין אותו בתורת ירושה שהרי סתם וכתב אבל שמעו בו שמת נראה שמורידין ותימה שזה היפך משמעות הסוגיא דפריך אילימא ארטושין וכו' כדפי' הילכך כדברי הרמב"ם עיקר וכדפרישית וכמ"ש בנ"י אכן מתוך דברי רבינו שהשוה בזה דעת הרא"ש לדעת הרמב"ם יראה מבואר דלא נחית לחלק בכך בדברי הרמב"ם ומה שכתבנו ע"פ דברי נ"י הוא האמת:

כשמורידין קרוב לנכסיו וכו' מימרא דרב הונא בפרק המפקיד אין מורידין קטן לנכסי שבוי ופי' רש"י ואפילו הוא ראוי לירשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להם איש נכרי: ומ"ש ואם אין קרוב אלא קטן וכו'. שם ההיא סבתא וכו' שמביא רבינו בסעיף ט"ו דקאמר אביי היכי נעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן משמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא הוה יהבינן כל נכסי לאחתא ולא הוה מוקמינן פלגא לינוקא ע"י אפוטרופוס דבכל ענין אין מורידין קטן דכיון שהקטן אדון דאפוטרופוס אוני ישמע לקטן שלא לחרוש ושלא לזרוע וכ"כ התוס' לשם בד"ה ומוקמינן (דף ל"ט) וזהו שכתב רבינו ואם אין קרוב אלא קטן וכו' דאלמא דאי הוה עוד קרוב ראוי לירשו כמו הקטן הוה יהבינן ליה כל נכסי ולא הוה מוקמינן אפוטרופא לפלגא דקטן דמוקמינן ליה לסתם שבוי בחזקת חי כדתנן בס"פ כל הגט ולא דמי לסבתא וכו' וכמו שיבאר כל זה בסמוך בס"ד ואין להקשות היאך מעמידין אפוטרופוס הלא אין על ב"ד להעמיד אפוטרופא לגדולי' דהכא העמדת האפוטרופוס הוי לתועלת חלק הראוי לקטן דאם ימות השבוי הנכסים לקטן וז"ש רבינו מעמידין לו אפוטרופוס כלומר דאפשר דהעמדה זו יגיע לצרכו של קטן אלא דמ"מ אין אפוטרופסות זו להאכיל הכל לקטן אלא שיתנם ביד אריס והאפוטרופוס ישמור חלק השבוי וכמו שפי' ר"י גבי ההיא סבתא לקמן בסעיף ט"ו ע"ש:

ומ"ש וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב וכו'. שם מימרא דרב הונא וכתב הרא"ש ואפי' בתורת אפוטרופסות כלומר ל"מ בתורת ירושה לאכול כל הפירות דפשיטא דלא אלא אפילו בתורת אפוטרופסות דסד"א כיון דהב"ד לא ביררו כ"א נאמן תו לא חיישינן שיבוא להחזיק בנכסי קטן קמ"ל דלא אלא בכל ענין חיישינן וכ"כ הר"י בנכ"ו ח"א אכן הרשב"א בתשובה ע"ש העיטור פסק דבתורת אפוטרופסות מורידין קרוב והביא ראיה מפ' הניזקין כדכתב ב"י כאן אבל בסי' ר"ץ סעיף ב' במחודשין הביא תשובת הרשב"א שכתב דלא מצא לו חבר בכל המחברים משמע דס"ל כהרא"ש ולקמן בסי' ר"ץ יתבאר בס"ד. ומ"ש שמא יחזיק בהן וכו' עד שזה הקטן אינו יודע שימחה. פי' לא ידע למחות בקרוב ולומר שדה זו של אבי ולא הגיע לחלקך דסבור שאומר אמת שהרי של אביהם היה השדה ולא אסיק אדעתיה לומר לו אייתי ראיה אבל לנכרי מסיק אדעתיה למימר אייתי ראיה עדי מכירה עיין בתוס' לשם: ומ"ש ואפילו הוא קרוב מחמת קרוב וכו'. ג"ז מימרא דרב הונא לשם וע"פ פי' הרא"ש דלא כפי' רש"י:

כתב רב אלפס בשם ר"צ גאון. בפ' המפקיד כ"כ וכ"כ בהגמ"ר לשם ע"ש ר"ח ור"י הזקן וכ"כ בהגהת מיימוני פ"ח ופ"י מנחלות וכ"כ הסמ"ג בשם הר"י: ומ"ש דלא פלגי רבנן בין קרוב בין רחוק. פי' דגבי מטלטלין אין סברא לחלק ביניהם דאם יש לחוש בקרוב דבאורך הזמן תשתכח הדבר ויאמר שלי הם גם ברחוק איכא למיחש להכי ואין תקנה אלא בשטר המונח ביד ב"ד או בפנקס שלהם א"כ ה"ה קרוב אבל בקרקע איכא סברא לחלק דהרחוק אי אפשר שיאמר שלי הוא או של אבותי כיון דאיכא עדים שהוא של אבותיו של קטן ולא מצי למימר נמי שקנה ממנו דאין מחזיקין בנכסי קטן כדלעיל בסימן קמ"ט סעיף כ"א אבל קרוב מצי טעין שהוא חלק ירושתו. ואיכא למידק אמאי לא כתבו המחברים דין זה אצל מורידין קרוב לנכסי שבוי דאינו אלא במקרקעי אבל מטלטלי יהיו ביד נאמן ע"פ ב"ד בין קרוב בין רחוק וי"ל דכ"ש הוא דכיון דאפילו בקטן דאין מורידין קרוב במקרקעי בתורת ירושה אפי' הכי במטלטלי מורידין קרוב בתורת אפוטרופסות אי אינש מהימן הוא כל שכן בשבוי דמורידין קרוב במקרקעי בתורת ירושה דפשיטא דמורידין קרוב במטלטלי בתורת אפוטרופסות אי אינש מהימן הוא ותו דהראיה מפרק א"נ מיירי במעות יתומים קטנים דמעיינינן אינש דשפו נכסיה אבל ודאי דה"ה לדין קרוב היורד לנכסי שבוי:

ההיא סבתא וכו' שמא מתו שתי השבויות וכו'. אף על גב דבגמרא קאמר דילמא שכיבא סבתא רבינו ס"ל דבמסקנא משמע דאין לחלק בין סבתא לברתא ונמשך ע"פ דברי התוספות בפרק כל הגט (דף כ"ח) שכתבו לחלק בין חולה וזקן דמעמידין אותן בחזקת חיים והכא חיישינן דילמא שכיבא סבתא דילמא שכיבא ברתא וטעמא דבשבויות חיישינן טפי למיתה עכ"ל תוס' ומפרש רבינו דקשיא להו לתוס' דלבתר דשכיבא סבתא אמאי לא מוקמינן לברתא בחזקת חיים וניתב הך תילתא דשבויה בידא דאחתא כדין ב' קרובים א' גדול וא' קטן דיהבינן כולה נכסי ביד הגדול ולא מוקמינן אפוטרופא כלל וכדלעיל בסעי' י"ב וה"ט דמוקמינן לשבוי בחזקת חיים דלא דמי לסבתא שבויה דחיישינן למיתה דאיכא תרתי לריעותא זקינה ושבויה אבל בברתא שבויה קשיא מאי שנא משאר שבויין ומתרצין התוספות דבשבויות חיישינן למיתה טפי פי' דכיון שעושין להן יסורין אין הנקבה יכולה לסבול היסורין והמכות כמו שיכול לסבול הזכר והילכך אפילו בילדה חיישינן למיתה טפי בשבויות וכיון דחיישינן שמא מתה גם ברתא א"כ אין מורידין האחתא לפלגא דינוקא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא מוקמינן ליה אפוטרופא ומגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן אפוטרופא לכולה אבל בשבויין זכרים לא חיישינן למיתה כלל ומוקמינן ליה בחזקת חיים והיכא דאיכא קרוב גדול וקרוב קטן לא מוקמינן אפוטרופא כלל אלא יהבינן להו לכולהו נכסי ביד הגדול כנ"ל דעת רבינו ומש"ה העתיק הך עובדא דסבתא כדאיתא בגמרא משום דס"ל לחלק בין שבויין לשבויות כדברי התוס' וכדפרישית ודוק ודלא כנראה מדברי הר"ר ירוחם דכתב דאפי' בשבוי זכר ואיכא קרוב גדול וקטן מעמידין אפוטרופא לכל הנכסים אפי' לחלק הגדול ולמד כך מהך עובדא דסבתא ולא נחית לחלק בין זכר לנקבה:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' וכל ימי חייה הנכסים בחזקתם. פי' בחזקה שהיו הנכסים מעולם וכדתנן בפ' מי שמת נכסים בחזקתן ור"ל כאן שהם בחזקת הסבתא ליתן אותן למי שתרצה אבל אין פי' בחזקת ב"ד דכיון דאין לב"ד זכות בהן אין להם שום תפיסת יד בנכסים אלו לא לרבות ולא למעט לשום אדם:

דרכי משה

(א) וכתב מוהר"ם פד"ו בתשובותיו סימן נ"ז דהיינו דוקא להורידו בתורת קרוב שיהא לו הנאה מנכסים אסור אבל יכול להיות אפוטרופוס אם ירצה:

(ב) וכ"ב הריב"ש בתשובה סי' תצ"ה:

(ג) ובהגהות מרדכי פרק המפקיד דף קמ"ז ע"ב דעדיף למימני קרוב מרחוק במטלטלי דיתמי וכ"פ מוהר"ם פד"ו בתשובותיו ועיין בזה במרדכי פרק המפקיד דף קל"ה ע"א. וכתב בר ששת סימן שכ"ד דזהו מנהג עכו"ם למימני כל הקרוב יותר אבל בדין ישראל בוררין איש אמונה בין קרוב בין רחוק כו' ומיהו נ"ל דאם קרוב ורחוק שוים מעמידים קרוב וכדברי המרדכי:

מתוך: טור חושן משפט רפו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולות וקטנות והגדולים צריכין להוציא יותר מהקטנים במלבושים והקטנים צריכין להוציא יותר מהגדולים במזונות אין נזונין ולובשין מן האמצע אלא יחלקו הנכסים וכל אחד ילבש ויזון משלו: וכתב רבי ישעיה אפילו שתקו ונזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן מסתמא דמחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן:

בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשין הגדולם אבל גדול האחין הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהא דבריו נשמעין יכול ללבוש מהנכסים ורשב"ט פי' דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לזלזל בממון אחיו ור' שמעון פי' דאפילו לכתחלה יכול לעשותו ומיהו אם שאר האחין מוחין בו שומעין להם:

נשאו הגדולים אחר מיתת אביהם מהאמצע ישאו גם הקטנים ואם נשאו בחיי אביהם ואמרו הקטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם:

כתב הרמב"ם ז"ל השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן [המשתה] משלו אינה חוזרת אלא משל הבן שנשתלחה לו בלבד ע"כ:

שלח האב שושבינות לאחר על יד אחד מבניו אם ייחד האב לזה כששלחו ואמר לו לך ותעשה שושבין לפלוני כשהא חוזרת היא של אותו הבן לבדו ואם לא ייחד לשום אחד אלא אמר אחד מכם יעשה שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לכולם כשאר מלוות אביהם והרמב"ם ז"ל כתב בדרך אחרת וז"ל האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו תחזור השושבינות לאותו הבן אבל אם שלחה האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר עד שישמחו בו הבנים כולם שהרי כולם שושבינין שבשם כולם נשתלחה לפיכך אם שמח עם מקצתן מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע והראב"ד השיג עליו וכתב איני יודע למה הוא לאמצע והרי אינו מחזיר לו אלא חלקו וכשישאו האחרים נשים יחזיר להם חלקם:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולת וקטנות והגדולים צריכים להוציא יותר מהקטנים במלבושים והקטנים צריכים להוציא יותר מהגדולים במזונות אין נזונים ולובשין מן האמצע וכו' משנה בר"פ י"נ (קלט.):

ומ"ש בשם ה"ר ישעיה ה"ה בפ"ט מהלכות נחלות כתב בהיפך וז"ל כתב הרשב"א דוקא בשמיחו אבל בסתם נזונין ומתפרנסים אלו ואלו דסתמא שותפין נינהו ומוחלים זה את זה והביא ראיה מן התוספות עכ"ל וכ"כ נ"י:

ומ"ש בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשים הגדולים אבל גדול האחים הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהו דבריו נשמעים יכול ללבוש מהנכסים שם אמר רבא האי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד והאנן תנן אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים מתניתין בשרכא כלומר אדם בטל שאין להם ריוח בדבר. ופר"ש גדול אחי. שנושא ונותן בנכסים ואיכא הנאה ליתמי כי מכסי מלבושים נאים כי היכי דלישתמעו מיליה: מאי דעבד עבד. ולא יטלו כנגדו ומיהו לכתחלה אין לבזבז בממון אחיו לכך. וכתב הרא"ש ורבינו שמעון ז"ל פירש דאפילו לכתחלה מותר כדמשמע בפ' הניזקין (נב:) גבי עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה וגדול אחי שנושא ונותן בממון לא גרע מאפוטרופ' והא דנקט הכא לשון דיעבד לאשמועינן דשאר אחי אפילו בדיעבד צריכים לשלם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נחלות דלכתחלה מותר וכתב ה"ה ומ"מ אם מיחו בידן הרשות בידם וכ"כ הרשב"א בפ"ק דב"ק: וכתב נ"י בשם הרשב"א דאפילו שרכא כל זמן שלא מיחו לביש ומכסי מן השותפות כי היכי דלא ליתזול:

כתב הרמב"ם השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלח לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן המשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד בפ"ט מה' נחלות וכתב ה"ה השיא האב את בנו וכו' ברייתא מפורשת פ' מי שמת (קמד:) נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע והכריח ן'מיגא"ש שהוא כשהשיא האב א' מבניו:ומ"ש רבינו אבל הוציא הבן במשתה משלו וכו' דבר פשוט הוא דכל שהוצאות ימי המשתה משל הבן ותועלת השושבינות שנשתלחה לו היה לבן כשהיא חוזרת ודאי משלו חוזר וכן כתבו ן' מיגא"ש והרשב"א ז"ל עכ"ל:

שלח האב שושבינות לאחר על יד אחד מבניו אם יחד האב לזה כששלחו כו' כשהיא חוזרת היא: של אותו הבן לבדו ואם לא יחד לשום אחד וכו' חוזר לכולם כשאר מלוות אביהם בפרק מי שמת (דף קמד:) תניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ופר"ש שלח לו אביו שושבינות. כלומר נתן לו אביו מעות ושלחו לעשות שושבינות חוזרת לו לבדו אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא יחד לאחד מבניו אף ע"פ שעל ידי אחד מבניו שלח לו אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע: והרמב"ם כתב בדרך אחרת וז"ל האב ששלח בשם אחד מבניו תחזור השושבינות לאותו הבן אבל אם שלחה האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע וכו' ספ"ט מהלכות נחלות והוא ע"פ פירושו לברייתא שכתבתי בסמוך. וכתב ה"ה מ"ש רבינו ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר וכו' כ"כ רבו ז"ל והאריך בטעם זה אבל מ"ש לפיכך אם שמח עם מקצתן וכו' והרי הוא לאמצע אין נראה כן מלשון רבו ז"ל אלא ה"ז ששמח עמו נוטל כל חלק זה שכך כתב אבל אם שמח עם אחד מהן ולא שמח עם כולן אינו חייב לשלם השושבינות כולם אלא משלשין אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן כלום עד שישמח עמו עכ"ל ואף בהשגות כתוב א"א לא ידעתי מהו ולמה הוא לאמצע וכו' ואני אומר כי הדין עם רבינו דשמא לא ישאו האחרים נשים או אם ישאו לא ישאו אותן כדרך שנשא הלה שנשתלחו לו ויכול זה לומר איני רוצה לעשות עמכם כדרך שעשיתם עמי כמבואר פ"ז מהלכות זכייה ונמצא שמשושבינות זו לא יחזור להם אלא זה החלק ונמצאו האחים מפסידים חלקם מזה ואין אומרים להם להניח את הודאי על סמך הספק ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע דקתני חוזרת לאמצע ואיפשר שדעת ן' מיגא"ש והראב"ד ז"ל הוא שדעת האב כך היה שכל אחד יגבה חלקו לכשישא אשה ודברי רבינו נראין עכ"ל. תנן במתניתין (שם) אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים ופי' נ"י השולח לחבירו וכו' ואינו אוכל ושמח עמו ואפילו שלחם בבית המשתה והלך שם להיות שושבין דכל שהוא דבר מאכל ומשקה דורון בעלמא הוא שלא ע"מ לחזור וכן פירש הרמב"ם עכ"ל הריטב"א:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שמת וכו' וכתב הר"ר ישעיה אפילו שתקו וכו'. אע"ג דלעיל בסי' קע"ו סעיף י"ג מחלק גבי שותפין ואחין בין בלה ואבד לגמרי וכו' וכן כתב לקמן בסימן רפ"ח היינו דוקא בכולם גדולים דמדשתקי מחלי אבל הכא דאיכא גדולים וקטנים פשיטא דקטנים כיון דלא ידעי למחויי יכולים לתבוע לגדולים אפי' בלו לגמרי ואפי' שעל בניהם ובנותיהם וכיון שהקטנים יכולין לתבוע לגדולים דלאו בני מחילה נינהו א"כ הגדולים נמי יכולים לתבוע לקטנים דאל"כ לא יהא הדין שוה:

נשאו הגדולים וכו'. משנה וגמרא פרק יש נוחלין (דף קל"ט) ואיכא למידק מאי קמ"ל הא פשיטא דמה שנשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן מתפיסת הבית קודם חלוקה דישאו גם הקטנים כמו כן קודם חלוקה וי"ל דאתא לאשמועינן דאע"ג דהאב אמר בחייו שיתן לבנו כך וכך כההיא דרב גידל בשטרא פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה כדאיתא ר"פ הנושא אפ"ה לגבי אחין לאו כלום הוא דלא זכה הבן בנכסים אלא לאחר הנשואין וכיון שלא היו הנשואין אלא לאחר מיתת האב ישאו גם הקטנים מן האמצע:

כתב הרמב"ם השיא וכו'. משנה וברייתא פ' מי שמת (דף קמ"ה) ופירושו דמנהגם היה כשנושא אחד אשה דמריעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשת' ואלו המעות נקרא שושבינו' ואינן מתנה גמורה אלא שאם ישא הוא אשה יחזיר וישלח לו לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בב"ד ומוציא ממנו וכתב הרמב"ם דאם נשתלחה לזה הבן בחיי האב כשהיתה הוצאת משתה משל אב א"כ האב קיבל השושבינות להתחזק על ההוצאה לפיכך תחזור מן האמצע דנכסי האב הם היו משועבדים בחייו להחזיר השושבינות כשאר מלוה שלו שחייב לאחרים אבל אם הבן הוציא וכו' הבן קיבל השושבינות א"כ חייב הבן להחזיר לו משלו ועי' באבן העזר סי' ס':

שלח האב שושבינות וכו'. ברייתא שם וע"פ פי' רשב"ם והרמב"ם: כתב בדרך אחרת וכו' וטעמו דכיון דשלח בשם בניו בסתם הרי לכולם יש חלק בחזרת שושבינות ואע"פ שזה שנשתלחה לו אינו מחוייב להחזיר לו אלא עם מי ששמח עמו בלבד מכל מקום כיון שהאב זוכה השושבינות לכל בניו הרי חלק זה שהחזיר בלבד הוי לאמצע לכל האחין:

דרכי משה

(א) כתב מהרי"ו בתשו' באחד ששידך בנו בכתב קנין וקצב לו נדוניא לנשואין ומת קודם הנשואין אין אותו בן נוטל אותה נדוניא בראש דלא זכה עדיין בה אלא חולקים בשוה עכ"ל ומשמע עוד שם בתשו' סי' ק"י באב שפדה את בנו מן התפיסה מנכין לו מחלק ירושתו כי אמדינן שהלוה לו ולא נתן לו משום מתנה וע"ש דמשמע דאזלינן בזה בתר אומדנא:

מתוך: טור חושן משפט רפז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבח לאמצע ואפילו שכר עמלם לא יטלו בד"א ששבחו מחמת הנכסים כגון שלקחו מן השותפות ושכרו פועלים אף על פי שטרחו בשכירות הפועלים השבח לאמצע כיון שאין בו אלא ריבוי טורח וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורת השבח לאמצע אבל אם השביחו משלחם שהוציאו יציאות מכיסם או שטרחו בגופן השבח לעצמן ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעין אותו לקטנים גם הם היו יכולין לעשותו כגון לשמר וכיוצא בו השבח לאמצע אע"פ שטרחו בגופן היון שלא הודיעום תחילה:

והראב"ד כתב הא דפלגינן בין שבחו הנכסים מחמת נכסם בין שהשביחום משלהם דוקא כשנזונים יחד מתפישת הבית אבל אם אין נזונים יחד אין לו רשות לירד ולהשביח ואפילו השביח מחמת עצמו אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות דידו על התחתונה:

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלין כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפי' בחלק האחין הוא של עצמן ואפילו שהשביחו מחמת הנכסים אע"ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס אפי' אמר לעצמי אני עושה שאני הכא דכיון שהן אחין ולא נשתתפו תחילה אדעתא להרויח ושקתו כשאמר להם לעצמי אני עושה ודאי מחלי ולמה לא יטול כל השבח ור"ח פירש שצריך שיאמר בפני ב"ד לעצמי אני עושה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם הם כול גדולים אין צריך שיאמר בפני ב"ד רק בפני עדים אבל אם יש בהם קטנים צריך שיאמר אותו בפני ב"ד ואם זה שהשביח תלמיד חכם ואין דרכו ליבטל מלימודו ולטרוח בעבור אחרים הרי הוא כאילו פירש לעצמי אני עושה והרמב"ם ז"ל כתב אפילו אמר לעצמי אני עושה השבח לאמצע אא"כ השביח מחמת הוצאה שהוציא משלו אבל אם שבחו מחמת נכסים השבח לאמצע וא"א כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב"ד:

וי"א דהאי דינא לא הוי אלא בגדולים וקטנים אבל אם כולם גדולים והשביחו מקצת גדולים הנכסים לא השביחו לאמצע אלא נוטלין כדין אריס בחלק האחרים וכן אם אמר לעצמי אני עושה אין מועיל בכולם גדולים אבל א"א כתב שאין חילוק בין גדולים וקטנים ובין כולם גדולים והשביחו מקצת הגדולים ל"ש לענין שכל השבח לאמצע כשהשביחו סתם ול"ש שיטלו כל השבח לעצמן כשפירשו:

וכן הדין אם אשת המת ראויה ליורשו כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ולא היו בנים לשמעון אלא בנות וראובן שנשאה אין לו יורש ומת שמעון ואח"כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו עם ששאר אחיותיה ואם השביח הנכסים השבח לאמצע ואם אמרה לעצמי אני עושה השבח לעצמה:

מי שמת אביו וירד לנכסיו והשביחם בחזקת שהיה סבור שאין לו אח ואח"כ באלו אח שלא היה יודע בו אם זה שבא קטן כל השבח לאמצע אפי' אם הוציא משלו והשביח ואם הוא גדול כיון שלא היה יודע בו לא אמרינן כיון דבסתם השביח מחל לאחיו חלקו ויהיה לאמצע שהרי לא ידע בו אלא יקח חלק בחצי של אחיו כשאר אריסי העיר:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולי' את הנכסים כל השבח לאמצע משנה בפרק מי שמת (קמג:) וכתוב בנ"י בפרק המפקיד גבי מרי בר איסק דמשמע מדברי הרי"ף דה"ה לגדולים וגדולים אבל הראב"ד סובר דדוקא גדולים וקטנים:ומ"ש ואפי' שכר עמלם לא יטלו כ"כ הרא"ש השביחו לאמצע ואף שכר עמלם לא יטלו ולא דמי לשאר שותף דאמרי' דכיורד ברשות דמי ונוטל כדין אריס משום דשותפין לא מחלי אהדדי אבל אחין מחלי אהדדי וכ"כ ה"ה בפ"ט מה"נ בשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] והרשב"א ז"ל וכתב שבזה מודה הרמב"ם ז"ל: ומ"ש בד"א ששבחו מחמת הנכסים וכו' ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים אותו לקטני' גם הם היו יכולים לעשותו כגון לשמור וכיוצא בו השבח לאמצע וכו' שם על המשנה הנזכרת (שם) אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן איני והא"ר חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני השכר לעצמן והא אודייני מחמת עצמו שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים מצו מנטרי לה: ופר"ש ל"ש. דהשביחו לאמצע: אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו נכסים: מחמת עצמן. שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם אז השביחו לעצמן: אודייני. בור וכיסוי ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו: מחמת עצמן. הוא שמשמרין אותו הגדולים וצריכים לעמוד ע"ג פן יהיה הפקר לכל שואבי מים. וז"ל ה"ה בפ"ט מה' נחלות נכסים מחמת נכסים פירוש כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית והגדולים לא עשו אלא שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנות (ב"ה) על מ"ש דלישב בחנות הוי נכסים מחמת נכסים יש לדון דכיון שצריך לישב שם כל היום הוי מחמת עצמן דכיון שהוא דבר שאין הקטנים יכולים לעשותו דסתם קטנים אינם בקיאים למכור בחנות ואפשר דמיירי בדברים שהקטנים ראויים למכרם: וכיוצא בזה אבל שבחו נכסים מחמת עצמן פירוש בשהוציאו הוצאות הגדולים משלהם וכן אם טרחו בגופם לחפור ולבנות וכיוצא באלו המלאכות שאין אדם טורח ומוחל לאחרים השביחו לעצמן ויש פירוש אחר וזה נכון והוא דעת ן' מיגא"ש ז"ל עכ"ל וכך הם דברי הר"ן ז"ל ועיין בנ"י בפ' המפקיד גבי מרי בר איסק:

ומה שאמר בשם הראב"ד דהא דמפלגינן בין שבחו נכסים מחמת נכסים בין שהשביחם משלהם דוקא בשנזונים יחד מתפיסת הבית וכו' בפרק המפקיד (לט:) גבי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא א"ל ליפלוג לי מפרדסיו ובוסתני דשתל א"ל שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע כתב הרא"ש ואע"ג דאמרי' בפ' מי שמת (קמג:) ל"ש אלא ששבחו מחמת נכסים אבל אם שבחו מחמת עצמן השביחו לעצמן ה"נ מרי בר איסק ירד לכל נכסי אביו והשביח ממקרקעי ומטלטלי הירושה והראב"ד כתב מדלא דקדק רב חסדא אם השביח מרי נכסים מחמת נכסים או מחמת עצמו משמע שאין חילוק והא דמפלגינן התם בשבנים גדולים וקטנים מתפרנסין יחד מתפיסת הבית אז רשאים האחים לירד ולהשביח מיהו לאמצע השביחם אי לא חסרו מדידהו ומסתמא מחלי גבייהו כיון דקטנים נינהו ואם השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן ואם אמרו לבית דין הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן ואפילו השביחו נכסים מחמת נכסים שב"ד נותנין להם רשות כל זמן שהם שותפים ונזונים מן האמצע אבל הכא שלא היה האח נזון עמו אין לו רשות לירד ולהשביח ואפי' השביח מחמת עצמו אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות עכ"ל. כתב נ"י אהא דאמרינן גבי אודייני דאפי' קטנים מצי מנטרי לה יש שפירשו שכל מלאכה שיכולים הפעוטות לעשותה בגופן נמחלת אפי' קטנים אלו מוטלים בעריסה והכי קאמר אפילו מי שהם קטנים מצו מנטרי לה (הרמב"ם) [הרשב"א] עכ"ל. וכתב עוד בשם הריטב"א וכן בכל עסק כיוצא בזה הנעשה בכלי הבית שהפעוטות יכולים לעשותו כמו גדולים אבל משקל ואוזופי ברבית לא הוי דבר שהקטנים יכולים לעשותו דהא צריך דעת גדול לאוזפי במקום בטוח . וכתב עוד ואע"ג דאמרן בעיסקא אין הפעוטות יכולים לעשותו מ"מ גם אינו חשוב כעושה מלאכה בגופו הרא"ה ז"ל ונ"ל דנ"מ להא דאודייני ואפילו הגדול גברא רבא:

ומ"ש ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושים ואוכלים וכו' שם במשנה ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן:ומ"ש כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפי' בחלק האחין הוא של עצמן וכו' כ"כ שם הרא"ש ז"ל וכתב דל"ש בין גדולים לקטנים לענין זה וה"ה בפ"ט מה' נחלות כתב השביחו לעצמו יש מי שפירש שאפי' מה שהשביחו בחלק הקטנים הוא שלהם הכל כיון שאין הקטנים יכולים להשביח ויש מי שפירש שמה שהשביחו בחלקן הוא לעצמן ובחלק הקטנים שמין להם כאריסי העיר אם למחצה אם לשליש אם לרביע וזה דעת הרמב"ן והראשון נראה מל' רבינו עכ"ל. והר"ן הסכים לדעת הרמב"ן וזה הדעת נוטה: ומ"ש ור"ח פירש שצריך שיאמר בפני בית דין לעצמי אני עושה וא"א הרא"ש כתב שאם הם כולם גדולים א"צ שיאמר בפני ב"ד כו' ז"ל הרא"ש שם בפירוש ר"ח גרסינן אם אמר בב"ד ראו וכן איתא נמי בירושלמי דכיון שאמר בב"ד ולא חששו ב"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר אבל אמר בפני עדים לא יטול אפילו כאריס דהוי כשדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה דאם היה אומר לפני ב"ד גם הם היו מעמידים פועלים להשביח ובגדולים אין חילוק בין בית דין לעדים עכ"ל. וה"ה כתב בפ"ט מה' נחלות ואם אמרו גדולים ראו פירוש אפי' שלא בב"ד ובפני עדים ואע"פ שיש שמי שפירש בפני ב"ד וכן הוא העיקר דלא צריך בית דין ואף כן נראה מדעת רבינו עכ"ל. וכ"כ הר"ן אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא לא בעינן שיתנה כן בפני ב"ד אלא בעדים בלחוד סגי ובגלויי דעתא בעלמא:ומ"ש ואם זה שהשביח ת"ח ואין דרכו ליבטל מלימודו וכו' הרי הוא כאילו פירש לעצמי אני עושה שם בגמרא בעובדא דרב ספרא וכתב נ"י שנ"ל דעכשיו בזמנינו אין אנו ראויים וחשובים כרב ספרא ודין צורבא מרבנן שוה לדין אחרים שאין עוסקים כ"כ בת"ת ואין דבריו נראין לי כלל: ומ"ש בשם הרמב"ם אפילו אמר לעצמי אני עושה השבח לאמצע אלא אם כן השביח מחמת הוצאה שהוציא משלו וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"ט מהל' נחלות שעדיין לא חלקו ירושת אביהם אלא כולם משתמשים ביחד במה שהניח להם הרי הם כשותפים לכל דבר וכן בשאר היורשים הרי הם שותפים נכסי מורישן וכל שנשא ונתן כל אחד מהם בממון זה השכר לאמצע היו היורשים גדולים או קטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושין ואוכלין השבח של משביח והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע וכתב ה"ה לפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו בגמרא מוחלפת משלנו והוא גורס לפי הנראה בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופירוש מחמת נכסים מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פירוש מחמת עצמן של אותן נכסים זה מורה לשון רבינו וע"כ כתוב בהשגות א"א אין זו הגירסא שלנו ולא של הרב וזה שיבוש הוא ואילו היו קצת הספרים מסכימים לגירסת רבינו יכול הייתי להעמידה עכ"ל. (ב"ה) ול"נ שהיה גורם הרמב"ם וכו' וכתבתי בכ"מ פ"ט מהלכות נחלות:

ומ"ש וי"א דהאי דינא לא הוי אלא בגדולים וקטנים אבל אם כולם גדולים והשביחו מקצת הגדולים הנכסים לא השביחו לאמצע וכו':ומ"ש אבל א"א ז"ל כתב שאין חילוק בין גדולים וקטנים ובין כולם גדולים וכו' שם בפסקיו וכן כתבו התוס' בשם ריב"ם והאריך שם הרא"ש בטעם הדבר וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך:

וכן הדין אם אשת המת ראויה לירשו כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו וכו' שם במשנה וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה ובגמרא אשה בנכסי יתמי מאיעבידתה א"ר ירמיה באשה יורשת ופר"ש מאי עבידתה. או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהוה נזונת ומעשה ידיה שלהן ואין לה להשתכר בממון היורשים: באשה יורשת. הגון שנשא ראובן את בת שמעון וכו'. ועיין בטוא"ה סימן צ"ה:

מי שמת אביו וירד לנכסיו והשביחם בחזקת שהיה סבור שאין לו אח ואח"כ בא לו אח שלא היה יודע בו אם זה שבא קטן כל השבח לאמצע וכו' ואם הוא גדול כיון שלא היה יודע בו לא אמרינן כיון דבסתם השביח מחל לאחיו חלקו ויהיה לאמצע וכו' בפ' המפקיד (לט:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא א"ל ליפלוג לי נמי מפרדיסי ומבוסתני דשתל א"ל שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע א"ל אביימי דמי התם גדולים גבי קטנים ידעו ומחלו הכא מי ידע דניחול איגלגל מילתא מטא לקמיה דרבי אמי א"ל גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס השתא דידי' לא יהבינן ליה אהדרוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה התם ברשות נחית הכא לאו ברשות נחית ועוד קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אהדרוה קמיה דרבי אמי א"ל לא סיימוה קמאי דקטן הוא וכתב הרי"ף והרא"ש והלכתא כרב חסדא וקושיא דאביי ליתא משום דקטן הוא ואין מורידין קרוב בנכסי קטן הילכך אע"ג דלא ידע דניחול השביח לאמצע אבל גדול ולא ידע דניחול גביה לא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות וכתב ה"ה וממה שכתב ואם היו גדולים הואיל ולא ידע שיש לו אחין שמין לו כאריס נראה שאם ידע אין שמין לו כאריס אלא השביח לאמצע והטעם שכל שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבא הרי דין גדולים וגדולים כל שלא חלקו כדין גדולים וקטנים אבל כל שלא ידע שמין לו כאריס דשמא אם היה יודע היה מחזיק בחלקו בלבד ובשאר היה יורד כארים דהא קיימא לן דמורידין קרוב לנכסי גדול וזה האח כשבוי הוא שאחר שהיה במדינה אחרת מת אביו ולא הניח זה נכסיו לדעת וכן הוא דעת ההלכות וע"ז כתוב בהשגות א"א ואם ידע מה בכך הלא מורידין קרוב לנכסי שבוי אא"כ יצא לדעת ולא צוה דהיינו רטושין עכ"ל אין זו קושיא שכל שלא חלקו וזה משביח בנכסים מן הסתם הוא משביח לאמצע ואין זה דומה למה שאמרו שותף כיורד ברשות דמי דהתם הוא בשנשתתפו מדעת אבל כאן שאין האח כאן וזה יודע שיש לו אח ומשביח בסתם השביח לאמצע כן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: מי שמת והניח בן גדול ובן קטן והגדול משתדל וקנה בית מנכסי אביו ואמר כי כן צוה לו אביו לקנות בית להקדש וכשגדל הקטן ערער ואמר שאינו מאמין לאחיו ושואל חצי הבית עיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ו סי' י' מדינים בענין האחים שהם שותפים בסימן קע"ו ובסי' קע"ז:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים וכו'. משנה פרק מי שמת (סוף דף קמ"ג) וכתבו התוס' והרא"ש לשם ע"ש ריב"ם דה"ה גדולים וגדולים אלא דאורחיה דמילתא נקט והרא"ש הוסיף דברישא אשמועינן רבותא דאפילו לקטנים מחיל כ"ש לגדולים דמימר אמר איטרחנא השתא וגם הם יטרחו היום או מחר ועוד וכו ובסיפא כיון דגבי קטנים אמרינן כיון דאודעיה הוי מחילה כ"ש לגדולים דבני מחילה נינהו וגם היה בהן דעת לחלוק ולא חלקו וכדכתב רבינו בשמו סעיף ד' מיהו נראה מדברי התוספות לשם דמאי דאמרינן בשבחו נכסים מחמת עצמן דהשביחו לעצמן אין זה אלא בגדולים וקטנים שהרי כתבו דבשבחו מחמת נכסים כגון דשכרו פועלים משל אביהם דהוי לאמצע היינו טעמא דאי הוי אמרי ראוי וכו' היו אוהבי הקטנים או קרוביהם שוכרים להם פועלים משל אביהם בשבילם ומדלא אודעינהו אחולי אחלי גבייהו כו' אבל בשבחו מחמת עצמן שהוציאו משלהן וטרחו בגופן שאפילו היו מודיעים לקטנים לא היו יכולין לעשותו גם אוהביהם וקרוביהם לא היו מוציאים משלהם או טורחים בגופן בשביל הקטנים הילכך השבח לעצמן אפילו לא אמרו ראו וכו' לפי זה ודאי דבגדולים וגדולים כיון שהגדולים היו יכולין לעשותו להוציא משלהם ולטרוח בגופן כל מה שהשביחו מן הסתם ולא אודיעינהו לגדולים השביחו לאמצע והכי מוכח להדיא ממאי דקאמר תלמודא שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים נמי מצי מנטרי ליה וכמו שכתב רבינו בסמוך ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים אותו לקטנים וכו' דלפ"ז בגדולים וגדולים כיון שגדולים יכולים גם כן לעשותו כמו אלו גדולים השבח לאמצע אע"פ שטרחו בגופן וכן מבואר מדברי רבינו שכתב ואם יאמרו ראו וכו' עד ול"ש שיטלו כל השבח לעצמן כשיפרשו עכ"ל דמדבר בשבחו הנכסים מחמת הנכסים בלבד שע"ז כתב דעת הי"א דמחלק בין קטנים וגדולים לגדולים וגדולים ושהרא"ש כתב שאין חילוק אבל בשבחו הנכסים מחמת עצמן שהוציאו משלהן וטרחו בגופן שאפי' היו מודיעים לא היו יכולים לעשותו וכיון שהם קטנים בזה לא דיבר רבי' מאומה ונסמך על מ"ש גבי קטנים שאם היו יכולין לעשותו השבח לאמצע אף ע"פ שטרחו הגדולים בגופן כיון שלא אודיעינהו דמזה נשמע לחלק בין קטנים וגדולים לגדולים וגדולים היכא שטרחו בגופן דהקטנים לא היו יכולין לעשותו והגדולים יכולין לעשותו ודוק: ומ"ש כגון שלקחו מן השותפים ושכרו פועלים אע"פ שטרחו בשכירות וכו' וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורה השבח לאמצע. נראה שכתב רבינו כך להוציא מפירוש ריב"ם שהביא בהגהות אשיר"י דמחמת נכסים לא הוי אלא כמו שדה בורה שהעלה שירטון ע"י עידור וזיבול אפי' טרחו בגופן רק שלא הוציאו משלהן אלא מתפיסת הבית ומחמת עצמן כגון שהנכסים הם כמו שהיו מעולם אלא שעל ידם נשתכרו כגון שהיו בתים ולא היו שוכרים והם טרחו אחר הצריכים והקטנים לא היו יכולים לעשות זה ור"ת מפרש מחמת נכסים כגון בוסתני ופרדיסי דשתל ומחמת עצמן היינו שהניח להן מתכות ועשה מהן כלים ועורות ועבדום עכ"ל דכיון דהתוס' כתבו ועוד יש פי' ר"ת ופי' ריב"ם ולא ישרו בעיני ר"י לפיכך דחה רבי' פירושים אלו וכתב כפר"י. וסחורה דהוי לאמצע מפורש בדברי התוס' לשם דאוהבי הקטנים הוי נמי מוצאין להשתכר דאין טורח למכור ולקנות ומבואר כך מעובדא דרב ספרא דאיתא התם (דף קמ"ד):

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו וכו'. שם במשנה: ומ"ש והרמב"ם כתב וכו' ושהראב"ד השיג עליו. בריש פ"ט דנחלות ה"ט וכתב שם שהיה גורס בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופירוש מחמת נכסי' מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פי' מחמת עצמן של אותם נכסים עכ"ל פי' ואסיפא דמתני' קאי דקתני אם אמרו ראו וכו' השביחו לעצמן וקאמר דה"מ בשבחו הנכסים מחמת נכסים וכו' ומה שלא פי' הרב המגיד דהיה גורס כך מקמי קושיית אודייני דאם כן לא היה קשה כלום מאודייני דקאמרינן דהשכר לאמצע דהשבח דאודייני לא היה מחמת הוצאה שאין שם אלא שכר שמירה שהשומר יושב שם ומשמר וא"כ בדין הוא דהשכר לאמצע זו הוא דעת ה"ה אבל מלשון רבינו שכתב ע"ש הרמב"ם נראה שהיה גורס איפכא ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע ומחמת עצמן פירוש מחמת הוצאה שהוציא משלהן ומחמת הנכסים פירוש מחמת עצמן של נכסים ואסיפא דמתני' קאי והיה גורס כך בתירוץ קושיית אודייני כמו שכתב ה"ה ודוק:

וכן הדין אם אשת המת וכו'. משנה שם וכן האשה שהשביחה את הנכסים וכו' ובגמ' אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה א"ר ירמיה באשה יורשת ורברי רבינו בפי' אשה יורשת כדברי הרי"ף דהשתא ניחא לישנא דמתניתין דקתני ראו מה שהניח לי בעלי וניחא נמי לישנא דתלמודא דטרחה קמי יתמי אבל לפרשב"ם וכן לפי' התוס' לא יתיישב ע"ש:

מי שמת אביו וכו' דברי רבינו בזה כדברי הרי"ף והרא"ש בעובדא דמרי בר איסק בפרק המפקיד דבקטן אפילו לא היה יודע בו דליכא למימר דאחולי קא מחיל ליה לקטן אפ"ה כיון דאין מורידין קרוב לנכסי קטן אין דינו כיורד ברשות דשיימינן ליה כאריס אלא השבח לאמצע אבל אם הוא גדול אי לא ידע ביה דלא מחיל ליה שיימינן ליה כאריס ונראה ודאי דדין זה אע"פ דאין ניזונין יחד והא דכתב רבינו ע"ש הראב"ד דבאין ניזונין יחד אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה ונלמד ג"כ מהך עובדא דמרי בר איסק כדכתב הרא"ש בפרק המפקיד התם מיירי בדידע בהו באחוה דהשתא הו"ל כיורד שלא ברשות אבל היכא דלא ידע באחוה הו"ל כיורד ברשות:

דרכי משה

(א) וזהו שלא כדברי נ"י פרק המפקיד דף פ' ע"ב שכתב שנוטל שכר טרחו וע"ש:

(ב) בתשובת מיימון ס"ס משפטים סימן ר"ח אח גדול שנאנס איזה דבר מידו אפילו נגנב או נאבד פטור אע"פ שאחיו הקטן אין לו כלום בידו מ"מ מיקרי שמירה בבעלים וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט רפח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

האחין שבאין לחלוק שמין מה שעליהן שקנו מתפישת הבית ועדיין לא בלו ושמין אותן כפי מה ששוין עתה בשעת חלוקה ואם בלה לגמרי או נאבד אין מנכין להן מחלקן כנגדו דמעיקרא מחלו אהדדי כה"ג שלא יפקידו זה על זה אלא בדבר הנראה לעינים: בד"א שקנו בסתם אבל מתחילה יכולין למחות שלא יקנה שום אחד מהן מתפישת הבית אם לא שיחשוב אותו מחלקו. מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין מפני שמתביישין להביאן להב"ד ומחלו אהדדי: לפיכך דוקא בבגדי חול אבל בגדי שבת וי"ט שמין שיוכלו להביא הבגדים לבית דין:

ובגדול אחין אפי' מה שעליו אין שמין דניחא להו דלביש וכסי ביה כי היכי דלישתמעו מילה ומיהו לכתחילה יכולין למחות בו אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו: צוה האב ליתן לפלוני שדה פלונית או אילן פלוני וחלקו ולא נתנו לו החלוקה בטלה ויתנו לפלוני כמו שצוה האב ויחזרו ויחלקו כבתחילה וכתב א"א הרא"ש ז"ל ואם ירצה אחד לקיים החלוקה וליתן לו משלו וחבירו יתן לו מעות הרשות בידו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) (ג) האחין שבאין לחלוק שמין מה שעליהן שקנו מתפיסת הבית וכו' בפ"ק דב"ק (יא:) אמר עולא אמר רבי אלעזר האחין שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין וכתב הרא"ש מה שעליהם שמין מה שקנו מתפיסת הבית ועדיין לא בלו שמין אותם כמה הם שוים עתה והמותר יחלקו אבל אם נאבדו אם בלו אין מנכים לו מחלקו דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה לעינים וכל זה שקנו סתם אבל מתחלה יכולים למחות שלא יקנה אחד מתפיסת הבית אם לא שינכו מחלקו מה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין שמתביישים להביאן לב"ד ומחלה אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים לב"ד ואינם צריכים הם עצמן לבוא שמין והכי איתא בירושלמי וכן פסק הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות נחלות וכתב שעל נשותיהם שוה לשעל בניהם ובנותיהם וכתב הרב המגיד דטעמא דאין שמין מה שעליהן מפני שהאחים כל שהם נזונים ומתפרנסים מתפיסת הבית בסתם מוחלים אלו לאלו אע"פ שיש לזה הרבה בנים יותר מן האחר ושנינו בתוספתא האחים שהניח להם אביהם נכסים ולאחד מהם הרבה בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאום לידי הריבוי לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע ע"כ וכתבה הרשב"א ז"ל בפרק מי שמת עכ"ל :

ומ"ש רבינו ובגדול אחים אפילו מה שעליו אין שמין וכו' מימרא דר"פ שם ופרש"י גדול האחים העוסק בנכסים להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא לאחים דליכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכא דלישתמעון מליה ע"כ ויש לתמוה דההוא טעמא סגי דניכסי ונלבש בגדים נאים ביותר בעודו מתעסק בנכסים ולית ביה איסורא אבל מה טעם לא ישומו מה שעליו כשבאים לחלוק ושמא י"ל דאי אמרת דכשיבואו לחלק ישומו מה שעליו מעיקרא מימנע ולא לביש בגדים נאים ומטי פסידא ליתמי דלא משתמעין מילוי והרמב"ם בפ"י מהלכות נחלות השמיט הא דרב פפא ושמא מהטעם שכתבתי ומשמע ליה דרבי אלעזר דסתם ואמר שמין מה שעליהם אף בגדול אחים קאמר מטעמא דכתיבנא וכיון דטעמא דמסתבר הוא פסק הרמב"ם ז"ל כוותיה:ומ"ש ומיהו לכתחלה יכולים למחות בו וכו' כן כתבו שם התוס' והרא"ש.

צוה האב ליתן לפלוני שדה פלו' או אילן פלו' וחלקו ולא נתנו לו החלוקה בטלה וכו' בפרק ב' דייני גזילות (קט:) ההוא דאמר דיקלא לברת אזול יתמי פלוג נכסי לא יהבו לה דיקלא ואסיקנא מאי תקנתייהו ליתבו לה דיקלא וליהדרו וליפלגו מרישא וכתב הרא"ש וליהדרו וליפלגו מרישא אם אין אחד מהם רוצה ליתן אחד מדקליו בשביל מעותיו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האחין שבאין לחלוק. מימרא דר"א פ"ק דב"ק (דף י"א) וגירסת הספרים ומה שעל נשיהם ובנותיהם אין שמין וכך גורס הרא"ש לשם אבל גירסת התוס' מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין וכן גירסת האלפסי וכן נראה מדברי הרמב"ם פרק עשירי דהלכות נחלות אלא שכתב וכן מה שעל נשותיהן וכ"כ רבינו בסי' קע"ז סעיף י"ב ותימה על מה שכאן לא כתב אלא גירסת תוס' ואלפסי ולא הזכיר נשותיהן: ומ"ש דהטעם הוי מפני שמתביישין וכו'. כך פי' רש"י לשם ולפי טעם זה כתב נ"י לשם דמבגדים של חול שמעינן דהיכא דיהיב חד מן האחים מתנה לאינש אחרינא מתפיסת הבית וחזו אחין ושתקי דמחילה הוי עכ"ל וכתב בשלטי הגיבורים לשם ובס"פ יש נוחלין דדעתו דאינו דומה לבגדי שבת דאע"ג דשתקי לא מחלי דשאני התם דיש לתלות שתיקתן בדבר ולומר דשתקי מאחר דהבגדים ברשותם הם ובשעת חלוקה ישומו אותם והוי כמו השאלה דבהשאלה לא קפדי אינשי אבל בנותן מתנה לאינש אחרינא דיוצא מרשותם לגמרי בודאי מאחר דשתקי מחלי כמו בגדי חול דאמרינן מאחר דאיכא ביוש להביאם לב"ד לא היה להם לשתוק מתחלה ומדשתקי מחלו והכי נמי דכוותיה ועוד האריך ע"ש. ומ"מ דין זה רחוק לפע"ד דנראה דדעת רש"י והרא"ש היא לומר דלפי דזלזול הוא לבנים ולבנות להביאן לב"ד הילכך מעיקרא מחלי אהדדי וכבר זכו בהן לעצמן הילכך אין שמין מה שעליהן וכ"כ הרמב"ם פי' שכבר זכו בהן לעצמן משא"כ בגדי שבת דכיון דלא יגיע להן שום זלזול לא מחלי מעיקרא ואינן אלא שאלה בלחוד ולא זכו בהן לעצמן אבל בדיהיב חד מן האחין מתנה לאחר אע"ג דחזו ליה אחין ושתקי אין לנו לומר דמחלי ליה בכדי והא דשתקי מימר אמרי איהו שקיל ויהיב לפלוני אנן נמי נשקול כנגד זה כשנצטרך:

ומ"ש ובגדול אחין וכו'. שם אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהם אין שמין משכחת לה בגדול אחי דניחא להו דלישתמעון מיליה ומביאו האלפסי והרא"ש וכתב ב"י והרמב"ם בפ"י מנחלות השמיט הא דרב פפא משמע ליה דרבי אליעזר דסתם ואמר שמין מה שעליהם אף בגדול האחים קאמר ופסק כוותיה עכ"ל ושרי ליה מאריה דאין כאן מחלוקת ורב פפא לא קאמר אלא פעמים שאף מה שעליהן שמין ותו דהא בסוף פרק יש נוחלין קאמר רבא האי גדול אחי דלבש ואכסי מביתא מאי דעביד עביד ופריך מדתנן אין הגדולים מתפרנסין ע"י הקטנים ופריק מתני' בשרכא פי' אדם בטל שאין להם ריוח בדבר ופריך שרכא פשיטא ופריק מהו דתימא ניחא להו דלא לינוול קמ"ל ומביאו האלפסי והרא"ש גם הרמב"ם כתב כן סוף פ"ט דנחלות וכן הביאו ב"י למעלה תחלת סי' רפ"ו ע"ש וכן כתב עוד הרמב"ם פי"א דנחלות גבי אפוטרופוס בשיש הנאה בנכסי יתומי' שיהיו דבריו נשמעין יש לו ללבוש ולהתכסות מנכסי יתומים כדי שיהא מכובד ויהיו דבריו נשמעין כל שכן גדול האחין לפיכך נראה דבר פשוט דאין כאן מחלוקת אלא נסמך על מ"ש בסוף פ"ט גבי גדול האחין ופי"א גבי אפוטרופוס דכשיש ליתומי' הנאה דלובשין מתפיסת הבית לאפוקי שרכא דאין להם הנאה ממנו ולכן לא היה צריך לחזור ולכתבו כאן כנ"ל: ומ"ש ומיהו לכתחלה יכולין למחות בו. פירוש בתחלה בשעה דלביש ומכסי דאז מגלי דעתייהו דלא ניחא להו והילכך אפי' נאבדו או בלו מנכין לו דלא עדיף גדול האחין משאר אחין היכא דמיחו לו אבל אם לא מיחו מתחלה שוב אין יכולין למחות ואפי' מה שלא בלה ולא נאבד אין מנכין לו דכיון דלא מיחה לו מתחלה מסתמא ניחא להו דלישתמעון מיליה אבל אי אפשר לפרש דבגדול האחין נמי יכולין האחין למחות כל אימת שירצו היכא דעדיין לא בלה ולא נאבד דא"כ מאי איכא בין גדול אחי לשאר אחי אלא ודאי בע"כ בגדול אחי אם לא מיחו בתחלה בשעה דלביש שוב אין יכולין למחות אפילו לא בלה ולא נאבד וכ"כ בנ"י מיהו אין זה אלא היכא שיש לאחין הנאה בנכסיהם במאי דלביש ומיכסי כדי שיהיו דבריו נשמעים כדפי' ונראה דכל זה בבגדים נאים כפי מנהג בעיר אבל לא בבגדים חשובים ויקרים כגון בגדי משי דאפי' מן הסתם לאמחלי אחין וכך נראה להדיא מדברי האלפסי דכתב אתירוצא דשרכא ויש שפירשו שרכא מלבוש של משי עכ"ל ויש לתמוה למה לא כתבוהו הפוסקים ואפשר משום דמילתא דפשיטא הוא:

צוה האב ליתן וכו'. בפ' בתרא דכתובות אמתניתין דמי שאבדה לו דרך שדהו דחכמים אומרים יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר קאמרינן ההוא דא"ל דקלא לברתא אזול יתמי פלוג לנכסי לא יהבו לה דקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין דאזלה גבי כל חד וחד ומצי מדחי לה כרבנן א"ל אביי מי דמי התם כל חד מצי מדתי ליה אין לך אצלי כלום וכן כ"א ואחד הכא דקלא גבייהו הוא שהרי כל הנכסים היו יחד בשעת צוואה ועל כלם הטיל הדקל ולא פי' איזהו מאי תקנתייהו ליתבו לה דקלא וליהדרו וליפלגו מרישא וכתב הרא"ש וליפלגו מרישא אם אין א' מהם רוצה ליתן אחד מדקליו בשביל מעותיו עכ"ל פירוש דאם אחד מהן רוצה ליתן אחד מדקליו וחבירו יתן לו מעות הרשות בידו ואין חבירו יכול לבטל החלוקה וטעמא דמילתא דכיון דמעיקרא היו יודעים שחייבים ליתן לברתא דקל אחד ואפ"ה חלקו מקמי שנתנו לה הדקל מסתמא אדעתא דהכי חלקו כדי לפייס אותו במעות וכיון שאחד מהם רוצה להתפייס וליתן אחד מדקליו ולקבל מחבירו מעות שוב אין יכול לבטל החלוקה כיון דאדעתא דהכי חלקו ובזה התיישב דלא קשה מהך דהכא אמ"ש רבינו בתחלת סימן קע"ה דכ"א יכול לבטל החלוקה דהתם שאני דכיון דלא ידעו שיש להם אח במ"ה החלוקה היתה בטעות משא"כ הכא דכיון דהוה ידעי ואדעתא דהכי חלקו לפייס לברתא במעות הילכך אפי' לא נתפייסה הבת במעות אלא בדקל מ"מ כיון שאחד מהם רוצה ליתן לה דקל וליקח מחבירו מעות כך לי פיוס אחד מן האחין כפיוס הבת ואין יכולין לבטל החלוקה ואיכא לתמוה דבתלמודא מיירי בצוה ליתן דקל בסתם ומש"ה קס"ד דרב יוסף דמצי מדחי לה ואסיקנא דאפ"ה לא מצי מדחי לה ורבי' כתב שדה פ' או אילן פ' דאיכא למיטעי ולמימר דבצוה ליתן דקל סתם מצי מדחי לה וכרב יוסף ואפשר לומר דרבינו אתא לאורויי רבותא דאע"פ שאמר שדה פלוני ואילן פלוני ואותו שדה או אילן נפל לחלק חבירו ואחד מן האחין רוצה לפייס לפלוני וליתן לו משלו וכו' אפ"ה לא מצי חבירו לעכב ולומר כיון שאותו שדה ואותו אילן נפל לחלקי א"כ חייבין אנחנו ליתן לו כאשר צוה האב וממילא צריכין לחזור ולחלוק אלא כיון דפלוני מתפייס בשדה או אילן שנתן לו אחד מן האחין אין האחין יכולין לבטל החלוקה כלל כיון דאדעתא דהכי חלקו כדי לפייס את פלוני מעות והרי נתפייס וכדפרישית ודו"ק

דרכי משה

(א) כתב נ"י ב"ק דף י' דאם אחד מן האחים יהיב מתנה לאיש אחר מתפיסת הבית וראו האחין ושתקו הוי מחילה כל זמן שלא מיחו בו ונ"י פ"ק דב"ק דף ו' ע"ב אם לא מיחו בתחילה שוב אינם יכולים למחות וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט רפט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

האחין שיש בהן גדולים וקטנים ומבקשין הגדולים שיחלקו כדי שיהי' חלקם בידם והם ישמרוהו ויעבדוהו ב"ד מעמידין אפוטרופוס לקטנים וחולקין בגורל ובשומת ב"ד והחלוקה קיימת ואין יכולין למחות לכשיגדלו בד"א שלא טעו אבל אם טעו בשתות החלוקה בטלה ואין חולקין בדבר דשייך בו גוד או אגוד:

לא היו כל האחין כאן ואותם שבכאן מבקשין לחלוק או שחלקו ובא להן אח או בעל חוב ונוטל חלק אחד מהן כתבתי בסימן קע"ה:

ואחד מן האחים שירד לאומנות או חלה או רוצה לילך ללמוד כתבתי בסימן קע"ו:

ואחד מהאחין שהיו שטרות יוצאין על שמו וטוען שלי הן כתבתי בסימן ס"ב:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת שיש מהיורשים שלקחו מחפצי הבית בלא חלוקה ומהם שלא לקחו כלום ויש מקרובי המת שאינן יורשין שאומרים ללוי שיתן מה שבידו לצרכי קבורה מפני שהוא מצוה ולוי טוען שרוצה ליתנו ליורשי שלא לקחו דבר תשובה אם אין אחד מהיורשין מערער בדבר יתן לו מה שבידו לצרכי קבורה אבל אם אחד מהיורשין מערער לומר פלוני נטל שיעור חלקו המגיעו ואני לא נטלתי אם יתנו הממון שביד לוי לצרכי קבורה נמצא שנתתי לצורך קבורה והוא לא נתן יפה מערער ויבואו לחשבון וכל אחד מהאחין יתן חלקו המגיע לו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האחין שיש בהם גדולים וקטנים ומבקשים הגדולים שיחלקו כדי שיהא חלקם בידם והם ישמרוהו ויעבדוהו ב"ד מעמידין אפוטרופא לקטנים וחולקים בגורל ובשומת ב"ד והחלוקה קיימת ואין יכולים למחות לכשיגדלו בפרק האיש מקדש (מב.) אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה ואם הגדילו יכולים למחות ורב נחמן דידיה אמר אם הגדילו אינם יכולים למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ומי אית ליה לרב נחמן אם כן מה כח ב"ד יפה והתנן שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים אם כן מה כח ב"ד יפה ואר"נ הלכה כחכמים לא קשיא הא דטעו הא דלא טעו אי דלא טעומאי יכולים למחות יכולים למחות ברוחות ואיתא להא נמי בפרק אלמנה נזונת (ק.) וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני וכן פסקו הפוסקים ז"ל וכתב הרא"ש בפרק אלמנה נזונית נראה דבכל האי שקלא וטריא היכי שהיתומים כולם קטנים וצריכים אפוטרופא לשמור נכסיהם הילכך אין חולקין נכסיהם בלא דעת כולם אבל אם מקצתם גדולים ואומרים אנו רוצים לעבוד ולשמור חלקנו ואין אנו רוצים שיהא אפוטרופוס ממונה על חלקנו מילתא דפשיטא היא ששומעין להם דלמה יפסידו הם בשביל שאחיהם קטנים ולכאורה נראה דמילתא דשמואל לא איירי כלל בכולם קטנים דלא שייך לומר שבאו לחלוק דאין מעשיהם כלום אלא אם יראה לב"ד שהחלוקה טובה יחלקו ביניהם ואם יראה ב"ד שאין החלוקה טובה אין שומעין להם אפי' כולם תובעים חלוקה אלא עיקר מילתא דשמואל איירי בשהגדולים תובעין חלוקה וקמ"ל דזקוקים ב"ד להם להעמיד אפוטרופא לקטנים ולחלוק עם הגדולים ומעמידין ב"ד להם אפוטרופא לחלק על פיו ובוררים להם חלק יפה בגורל ובשומת ב"ד וכן פר"ת דאפי' בגורל שייך ברירת חלק יפה כגון אם יש ג' שדות שיטול כל אחד אחת ויהא חלקו במקום אחד ממה שיטול כל אחד שליש כל שדה ושדה וכמה ענייני ברירות יש אפי' בגורל ובשומת ב"ד כגון בחלונות וסולם ודרך ואין חולקין בדבר דשייך ביה גוד או אגוד דאי חולקין בו אמאי דחיק למימר יכולים למחות ברוחות הול"ל יכולין למחות בגוד או אגוד וכן פר"ח עכ"ל וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"י מה' נחלות מישהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהן כדי שיטלו הגדולים חלקם מעמידין בית דין אפוטרופא לקטנים ובוררים להם החלק היפה ואם הגדילו אינן יכולים למחות שהרי ע"פ ב"ד חלקו להם ואם טעו ב"ד בשומא ופחתו שתות יכולים למחות וחוזרין וחולקין חלוקה אחרת אחר שהגדילו וכתב ה"ה ממ"ש רבינו שהרי ע"פ ב"ד חלקו להם וכ"כ אם טעו ב"ד ופחתו שתות אין יכולים למחות נ"ל שהוא ז"ל סובר כדברי רבי' יעקב שאמר שאין לאפוטרופסין לחלוק אלא בשומת ב"ד ושלא כדברי מי שאמר שאפילו בלא שומת ב"ד יכולים לחלוק עוד כתב רבינו יעקב שאין לחלוק אלא בגורל ויש חולקין עכ"ל וגם הר"ן כתב בפ' האיש מקדש על הא דאמר רב נחמן יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם וכו' כתב הרמב"ם כגון שמקצת היתומים גדולים ומקצתם קטנים ולפי שהגדולים מבקשים חלקם מעמידין אפוטרופא לקטנים וכי עיקר ולא שיחלוק האפוטרופא בלבד עם הגדולים אלא בשומת ב"ד הן חולקין וזה מוכרח לפי גירסת הרי"ף שגורס ובוררין להם חלק יפה כלומר ב"ד והאפוטרופוס והאי חלק יפה דקאמרי' לא שיהא יותר משובח משל גדולים אלא לומר שיהו נזהרים שלא יגרע חלקם דלאו בני מחילה נינהו ובכל מקום שיש ספק בדבר גדולים מצו מחלי אלא לאחר שישוו החלקים מטילין גורל ביניהם וחולקין על פיו וכן דעת ר"ח ור"ת ז"ל עכ"ל: וכתב עוד ומדאמרינן הא דלא טעו משמע דוקא דלא טעו כלל אבל טעו אפילו פחות משתות חלוקתן בטלה אבל מלשון הרי"ף שכתב אבל אם טעו בשום יכולין למחות כדתנן שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל נראה שהוא סובר דכל פחות משתות אין יכולים למחות דהו"ל כשום הדיינים ממש וכ"ד הרמב"ם ז"ל עכ"ל: כתוב במישרים נתיב כ"ו ח"ו רוב הפוסקים הסכימו מאחר שהם גדולים למעלה מי"ג שיכולים לחלוק בעצמן שאין דין חלוקה במכר וכן עיקר עכ"ל: כתב הרשב"א שנשאל על מי שמת והניח בנים גדולים והניח אשתו מעוברת ובאו הגדולים לחלוק ביניהם כל הנכסים והאלמנה מעכבת על ידם שמא זכר הוא ונוטל חלק בנכסים או שמא תאומים במעיה והשיב הדין עם האלמנה ואם באו הגדולי' ליטול חלקם מעמידים אפוטרופוס לעובר ליטול חלק עד שנדע אם זכר אם נקבה אבל לתאומים לא חיישינן כדמוכח בפרק אלמנה לכ"ג עכ"ל ועיין בדברי רבינו בתחלת סימן שאחר זה: כתב הר"ן בתשובה סי' ט' שאפוטרופא אפי' מינהו אבי היתומים אינו יכול לחלוק בנכסי קטנים אלא ברשות ב"ד אא"כ נתמנה בפירוש לכך :

(ג) (ד) לא היו כל האחין כאן ואותם שבכאן מבקשים לחלוק או שחלקו ובא להם את או ב"ח ונוטל חלק אחד מהם כתבתי בסימן קע"ה ואחד מן האחים שירד לאומנות או חלה או רוצה לילך ללמוד כתבתי בסי' קע"ז ואחד מהאחים שהיו שטרות יוצאים על שמו וטוען שלי הן כתבתי בסי' ס"ב כל דין מאלו ביארתי במקומו:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת שיש מהיורשים שלקח מחפצי הבית בלא חלוקה וכו' כלל פ"ו סי' ח' ועיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסוף סי' רצ"ג:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האחין שיש בהם גדולים וקטנים וכו'. מימרא דרב נחמן בפרק אלמנה ניזונית (דף ק') ופרק האיש מקדש (דף מ"ב) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה הגדילו אין יכולין למחות והסכימו הפוסקים דמיירי בדאיכא גדולים וקטנים ומבקשים הגדולים לחלוק דאי בכולם קטנים אין חולקים עד שיגדלו כולם ואף על פי שר"י רצה לפרש לשון בוררים דהחלוקה תלוי בדעתו והוא הדין דחולקין בדבר דשייך גוד או אגוד כגון ב' חפצים דתרווייהו צריכי להאי וצריכי להאי כדאיתא בפרק קמא דבתרא ולעיל בסימן קע"א וחולקין נמי בלא גורל ובלא שומת ב"ד לסוף הודה לפי' ר"ת דדוקא בגורל ובשומת ב"ד ואין חולקין בדבר השייך בו גוד או אגוד: ומ"ש הגדילו אין יכולין למחות. פריך בגמרא כיון דלא טעו במאי יכולין למחות ומשני יכולין למחות ברוחות וכתבו התוספות דהוי מצי למימר יכולין למחות כשטעו בפחות משתות אלא רבותא נקט דאפי' ברוחות יכולין למחות וקמ"ל דאין יכולין למחות לא ברוחות ולא בטעו בפחות משתות אבל אם חלקו בדבר דשייך בו גוד או אגוד יכולין למחות ורבינו נמשך אחר דברי התוס' בשם רבינו תם וכך נראה דעת הפוסקים:

דרכי משה

(א) כ"כ הרא"ש פרק האיש מקדש ובתשובה שאכתוב לקמן סימן ר"צ אבל במרדכי ריש האיש מקדש כתב דאפטרופוס יכול לחלק בגוד או אגוד וע"ש ובס"פ אלמנה נזונת במרדכי מדין זה ובנ"י פרק אלמנה לכ"ג דף תכ"ד ע"ב הביא ב' הסברות והאריך שם בזה וע"ש שכתב דאיכא למ"ד שהאפוטרופסים יש כח בידם לברור איזה חלק שירצה:

(ב) וכ"ע הר"ן פרק האיש מקדש דף תרל"ט ע"א אע"ג דב"ד מעמידים להם אפוטרופוס אפ"ה הב"ד בוררים עמו אלא שמעמידים להם אפוטרופוס שיהפך בזכות בכל מה שאפשר שזה אין ראוי לב"ד לעשות שלא יהיו כעורכי הדיינים וה"ה בכל דבר שנזקקין לנכסי יתומים מעמידים להם אפוטרופוס כו' ועיין מזה במרדכי ס"פ אלמנה נזונת:

(ג) וכתב בתשו' מיי' ס"ס משפטים ראובן שיש פקדון בידו משל שמעון ומת שמעון ובאו מקצת בניו ותבעו חלקן נותנין להם וע"ש סימן כ"ו כיצד חולקין: