טור ברקת/תרנט
שו"ע
עריכה- סימן תרנ"ט - סדר קריאת התורה בסוכות
- (א) מוציאים שני ספרים. באחד קורים "שור או כשב" בפרשת אמור, ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין "ובחמשה עשר לחדש השביעי". ומפטיר בזכריה "הנה יום בא וכו'".
טור ברקת
עריכהמה שראוי לתת רמז בענין זה על ענין הקריאה בתורה הוא כי הנה התורה היא מגדת שבחו של הקב"ה שהוא טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך על ידי לימוד התורה. מכרזת ואומרת "אליכם אישים אקרא וכו' לכו לחמי בלחמי ושתו ביין מסכתי", כי כן אמרו חז"ל "אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" - הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו כי התורה היא תחזיר אותם למוטב. ולפי כי כבר נתבאר למעלה הרמז הנוגע ליום ראשון בענין הנוגע לאדם כי ישוב אל ה' בימי בחורותיו, ומה טוב יהיה לו אם ישוב לזמן 'יום ראשון' שהוא רמז לזמן הנעורים כנ"ל. ולכן נמי טוב לו נמי לעסוק בתורה כי על ידי כן נמצא שמקיים עצמו ומקיים את העולם כמו שאמרו חז"ל בפסוק (הושע יד, ה) "ארפא משובתם" של כל העולם, וגם "אוהבם נדבה" לפי "כי שב אפי ממנו" מן היחיד. וכן נמי אמרו חז"ל "אפריון" זה העולם, "עשה לו המלך" שהשלום שלו, "מעצי הלבנון" - בעצת התשובה המלובנת במעשיה ובעצת התורה המלובנת במצותיה.
ולכן "מוציאין שני ספרים". האחד הוא רמז לזמן שעבר אשר נטל הקב"ה ספר התורה בזרועו וחזר על שבעים אומות והרתיק עליהם ולא רצו לקבל את התורה. ואחר כי הנה לעתיד שוב פעם אחרת נוטל הקב"ה ספר תורה בחיקו והוא מסבב על שבעים אומות ואומר "כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו". ואמנם "באחד קורים שור או כשב" ויהיה בזה רמז גדול לכולל וליחיד - הלא המה דברי חכמים ז"ל מפני מה נעשה שור ראש לקרבנות? משל למטרונא שיצא עליה שם רע. בדק המלך ולא מצא בדברים ממש. מה עשה? עשה סעודה גדולה והושיב אותה בראש. כך בדק הקב"ה במעשה העגל ולא היה בו ממש. עשה אותו ראש לקרבנות. ולפי שנאמר "וימירו את כבודם בתבנית שור" - לכך צוה ה' "שור או כשב וכו'".
וכן הענין בנדון דידן. לפי כי ביום הכפורים באים שרי אומות העולם ומקטרגים על ישראל ואומרים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וכו'. וכבר בדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש - לענין היחיד ולא לענין הרבים - ולכן אנו קורים ביום ראשון "שור או כשב וכו'". ידעו כל העולם כי לא לחינם צוה ה' לקחת אתרוג ומיניו לומר דידן נצח. לא מפני שהיה שם ניצוח בלבד אלא ניצוח באמת נצחי אמיתי.
וזאת שנית מה שאמרו חז"ל וכי שור נולד או כשב או עז? היה לו לומר עגל או טלה או גדי? אלא לפי שבעל חי משעה שנולד הוא בכל השלימות שלו, לא כן סוג האדם כי בכל יום הולך וגדל עם אלהים ועם אנשים. ולכן אנו קורים פרשה זו "שור או כשב" להיות ענין התעוררות לכל איש ישראל, כלל ופרט, להיות בכל זמן רודפים אחר השלימות הנפשיי, לא אחר המותרות ושלימות הגוף דוגמא לשור וכשב או עז, כי זה נקרא חסרון ודאי.
"ובשני קורים קרבנות המוספין "ובחמשה עשר לחדש השביעי"" - ומתחיל בו ענין זכירת ניסוך המים לרמוז מה שאמרו חז"ל "במים לים מכסים" בפרק המוכר את הספינה כשבקש הקב"ה לברא את העולם אמר לשר של ים בלע כל מימי בראשית. אמר לפניו רבונו של עולם די כי אעמוד בשלי. בעט בו והרגו שנאמר (איוב כו, יב) "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב" (מאמר). והנה על ידי הערה א' אבא אל המכוון, והוא שאם נאמר כי מ"ש "די שאעמוד בשלי" היינו מפני כי לא יכול לבלוע הכל - אם כן איך יאמר לו הבורא יתברך "בלע כל מימי בראשית"? ומי איכא ספיקא קמיה שמיא? אלא הענין הוא כי רהב לפי שאומר הקב"ה "יקוו המים" ואמרו חז"ל יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם, הבין כי דברי הקב"ה נוקבין עד התהום ולא פירש מה עתיד לעשות בהם. ולכן כשאמר לו הקב"ה פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם הבין כי זה יהיה לעתיד כי דברו אחור לא ישוב ריקם. ומאחר שהתנה עם הים שיקרע לישראל - מה ענין דברים אלו? ולכן הוא אמר "די שאעמוד בשלי", ר"ל באותו תינאי של קריעת ים סוף שהוא שלי, לפי שהשר של מצרים רהב שמו (כמו שאמרו חז"ל). אז בעט בו הקב"ה והרגו ואינו מתרפא עד לעתיד.
והיינו מ"ש בהקדמת בראשית דף ד' (ח"א ד, א) וזה לשונו: "פתח ר' שמעון ואמר ייעול ר' חייא ולחמי בכמה דזמין קב"ה לחדתא אנפי דצדיקייא לעלמא דאתי וכו'. אדהכי חמא כמה מן חברייא סחרניה וכו' ועילא דכולהו מארי דגדפי דהוה אתי והוה אומי אומאה דשמע מאחורי פרגודא דמלכא מפקד לאילתא בכל יומא ובעט בעיטין בההוא שעתא בתלת מאה ותשעין רקיעין, וכולהו מרתתין וזעין קמיה. ואוריד דמעין על דא ונפלי אינון דמעין רתיחין באשא לגו ימא רבא. ומאינון דמעין קאים ההוא ממנא דימא ואתקיים וקדיש שמיה דמלכא קדישא וקביל עליה למבלע כל מימי דבראשית ויכבוש להו לגויה סיעתא דיתכנשון כל עממיא על עמא קדישא וינגבון מיא ויעברון בנגיבו", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי דברי הקב"ה הם מתקיימים והשר כל מה שדבר היה בדרך קטרוג כדרך שעשה בקריעת ים סוף שמפני כך הקב"ה בעט בו והרגו. ואינו מתרפא עד לעתיד. ולכן בא הרמז בענין ניסוך המים כדלקמן.
"ומפטיר בזכריה הנה יום בא לה'" - כי ענין זה הוא לאחר הגאולה בזמן התחיה כאשר נתבאר אצלי שלכן נאמר (זכריה י"ד, ב'-ג') "ונלכדה העיר והנשים תשכבנה ויצא חצי העיר בגולה וכו'", ואחר כך "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם". דקשה ולמה לא יעשה זה מתחילה קודם שהנשים תשכבנה ויעבור עליהם זה הצער? והענין מיוסד על מה שאמרו חז"ל עתיד הקב"ה להביא לנבוכדנצר וללופינוס שחיק מחיק כל הצרים על ירושלים ולהנקם מהם בשערי ירושלים שנאמר "וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים" - "אשר יצבאו" אינו אומר אלא "אשר צבאו" מעיקרא. לפי שעתיד להחיות אותם. ולפי כי אלה הרשעים הם נידונים בגהינם (כמו שאמרו חז"ל "וצורם לבלות שאול" (תהלים מט, טו) - גהינם בלה והם אינם בלים מפני שפשטו ידם בזבול) - לא יאמרו הרי נתכפר לנו מה שעשינו בדין גהינם וזאת המגפה כאילו הוא עול חס ושלום. לכן חוזרים ועושים כמו שעשו בראשונה ואחר כך נידונים. ומה גם העם והנשים שנמצא בהם צד עון הקודם פורעים חובם לפי כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. כי כל העולם מעשה ידיו.
ולכן את כל זה יראה האדם והחי יתן אל לבו וישוב אל ה' כדי שלא ימצא עליו צד קטרוג בשום זמן ויעשה זוודין רבים לזכות לזמן התחיה ולהמלט מחבלי של משיח ומזמן התחיה וחי בהם.
ועוד ירצה ענין הוצאת ספר תורה לתועלת הנפשיי, וכדאיתא בזוהר פרשת ויקהל "בשעתא דמפקין ספרא דאורייתא מתפתחין תרעי שמיא וכו' והוא עת רצון". ולכן הוא מבקש מן הקב"ה ואומר בריך יהא שמיה דמאריה עלמא כזכר שם. ואמנם מה שאמר "מתפתחין תרעי שמיא" - אין הדבר כפי פשוטו בלבד, אמנם יש סוד גם כן בדבר. והוא כמו שאמרו חז"ל בפסוק "בי נשבעתי נאם ה'" שהקב"ה פתח כל שערי שמים ואמר לאברהם בי נשבעתי. ואיתא באדרא רבא דף ק"ל (ח"ג קל, א) וזה לשונו: "תאנא עכ"ד שמא דעתיקא סתים מכלא ולא מתפרש באורייתא בר מן אתר חד דאומי זעיר אנפין לאברהם דכתיב בי נשבעתי נאם ה'. נאם דזעיר אפין", עכ"ל.
הנה ממאמר זה ממנו נקח להבין מה שאמרו חז"ל שפתח הקב"ה שערי השמים, היינו השערים שהם בתוך השמים בסוד חמשים שערי בינה ומשם נגלה עתיקא קדישא שהוא סתים מכלא. וכשבא לאברהם אבינו ע"ה אז זעיר אנפין ואמר בי נשבעתי וכו'. וכן נמי הוא מ"ש בזוהר "בשעתא דמפקין ספרא דאורייתא מתפתחין תרעי שמיא" - הם אלו השערים הנזכרים שהם בתוך השמים הנזכר. ואז מתגלה ספר עליון שהרי נתבאר בזוהר פרשת תרומה בפסוק "השמים מספרים" דאית ספר וספר וסיפור. וכן נמי מבואר בספר יצירה. ולכן כשמוציאין ספר תורה מן ההיכל אז נמי מתגלה ויוצא מהיכל העליון לפי כי כל מעשה התחתונים הוא גורם כך למעלה, ובפתחו אז מאיר בנשמת האדם המסתכל באותיותיו הדק היטב כאשר מבואר בספר תורה של שבת.
והנה ענין הקורים בתורה כבר נתעוררו על זה חז"ל ואמרו "הני חמשה כנגד מי? כנגד ה' רואי פני המלך". והם סוד מה שאמרו חז"ל עץ החיים מהלך ת"ק שנים. ולכן "קורין פסוק שור או כשב" למתק כח הגבורות. ומה גם ענין ניסוך המים כי אז נאמר "תהום אל תהום קורא אל קול צנוריך" ואומר אבע מימיך קול שני רעים אני שומע. ומפטיר ענין גוג כי אז מתגלה כבודו יתברך יותר בכל העולם על ידי הניסים אשר יעשה במהרה.