טור ברקת/תרנ
שולחן ערוך
עריכה- סימן תר"ן - שיעור הדס וערבה - ובו ב' סעיפים
- (א) שיעור הדס וערבה ב' טפחים[1]. ושדרו של לולב ארבע טפחים, כדי שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח, באמה בת חמישה טפחים. עשה אותה ששה, צא מהם שלשה להדס, נמצא שעור הדס וערבה טפחיים ומחצה שהם עשר גודלים, ושיעור שדרו של לולב י"ג גודלים ושליש. ויש מי שאומר ששיעור שדרו של לולב י"ד גודלים. ויש אומרים ששיעור הדס וערבה י"ב גודלים ושיעור של לולב י"ו גודלים.
- (ב) אין להם שיעור למעלה. ויש מי שאומרים שאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה כמה, צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח.
טור ברקת
עריכהפירוש ראשון
עריכהמאחר שהנחנו כי הדס וערבה הם כנויים לאנשים המתנהגים על פי מדותם אלו כמו שאמרו חז"ל הדס דומה לעינים, וערבה היא לשפתים, ולולב הוא דומה לשדרה. ולכן חזר והגיד כי האדם שהוא מתנהג על פי המדות האלה והוא שלם בהם בכל הדברים הנזכר הצריכים לאדם כדי להשלים סכום(?) איבריו לזכות בהם בעודו בעולם הזה להיות מרכבה לשכינה כמו שאמר הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואמרו חז"ל "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" -- ולכן עתה נתנו שיעור למדות טובות כל אחת מהנה. כי "שיעור הערבה" - דהיינו דוגמא אל השפתים, צריך שיהיה "שני טפחים" דהיינו שני דברים טובים יחדיו.
ראשונה ירצה להוכיח לאדם שיהיה חושק שפתיו כי כך אמרו חז"ל "מרבה דברים מביא חטא". וכן הוא אומר "אל תרבו תדברו גבוה גבוה". כי ממה שאמר "אל תרבו תדברו" הוא אזהרה אחת. ונוסף עוד כי על ידי ריבוי הדברים "יצא עתק מפיכם", כלומר מפני ריבוי הדברים שאומר האדם לרצונו ימשך כי יצא עתק מפיכם - יצא שלא מדעתו. ועוד כאשר יהיה פותח פיו לדבר הצורך ולא יהיה שיחת חולין. והיינו מה שאמר "שיעור הערבה[2]" כי יהיה לו שיעור, וצריך להיות שני טפחים כי הנה אמרו חכמים ז"ל אמר הקב"ה ללשון בראתי לך שתי חומות, אחת הם השינים והשנית הלא הם השפתים. ולכן ודאי שיעור הערבה שני טפחים, והרמז לשני חומות הנזכר.
ונוסף עוד יקיים פתח דברך יאיר בענין התורה ולא יתאלם. אם למוד לקרות דף אחד יקרא שנים, משנה אחת - יקרא לעולם פי שנים. ולפי שאמרו חז"ל כי הערבה הוא דוגמא לבני אדם שאין בהם לא תורה ולא מצוה - ולכן נתנו שיעור בה שתהיה "שני טפחים", ר"ל טפח אחד לענין המעשה למצוה וטפח אחר לענין עסק התורה. אז טוב לו ולא יצטרך לזולתו לזכות בו.
וזה לך האות "בשיעור ההדס" הדומה לעינים שאין מספיק שהאדם לא יראה דבר של איסור לפי שנאמר "ועין נואף" כמו שאמרו חז"ל בפסוק "טוב מראה עינים" - טוב ראיה אחת באשה מגוף העבירה. ולכן אע"ג שיהיה האדם זהיר לו למראה עיניו יראה - עם כל זה צריך להתרחק ביותר אם יראה דבר של ערוה יסגור עיניו שנאמר "ועפעפיך יישירו נגדך". והיינו "שיעור ההדס שני טפחים". והוא דוגמא שיסגור שני עפעפיו ולא יביט בזולת ויהיה לו חלק בתורה בשיעור שני טפחים - אחד לתורה ואחד למצוה. ועל ידי כך ריחו לא נמר וריח לו כלבנון ממעשה המצות. כמו שאמרו חז"ל "מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך יש בני אדם שאין בהם תורה ויש בהם מצוה".
ועוד נתנו שיעור בענין הלולב שהדוגמא לו חוט השדרה שיהיה שייף עייל שייף נפיק. כמ"ש הרמב"ם ז"ל בכל המדות טובות יבחר דרך האמצעי הנקרא "דרך השם", רק לענין הענוה מאד מאד הוי שפל רוח. ולפי כי התורה קדמה למעשה - לכן הלולב "עודף על ההדס טפח באמה בת ה' טפחים" שבה נברא העולם שנאמר "מי מדד בשעלו מים". והם ה' פעמים "מים" הנזכר במעשה בראשית. "ואם תעשה אותה ששה", לרמוז כי כן ענין הבריאה היה בששת ימים, "צא מהם ג' להדס" - הם ג' צדיקים דומים להדס שמקיימים את העולם כמו שאמרו חז"ל על ג' עמודים העולם עומד. אית דאמרי ג' אבות אברהם יצחק ויעקב, ואית דאמרי ג' בני קרח, ואית דאמרי חנניה מישאל ועזריה.
"נמצא שיעור הדס וערבה טפחיים ומחצה שהם עשר גודלים" - לתת רמז לאדם מ"ש רבינו בשעת פטירתו פשט עשר אצבעותיו ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי מהם אפילו באמצע קטנה.
"ושיעור שדרו של לולב י"ג אצבעות" - והרמז כי על ידי מעשה המצות יזכה האדם לי"ג נהרי אפרסמונא דכייא. "ויש אומרים ששיעור שדרו של לולב י"ד גודלים" - ר"ל כי יד הקב"ה פתוחה לקבל שבים ויזכה לכך. "ויש אומרים ששיעור הדס וערבה י"ב" - כי העיקר המעשה על ידי פרקי הידים - ששה. ושוקיו עמודי שש.[3]
ויש דברים שאדם אוכל פירותיהן "ואין להם שיעור למעלה" - להגיד כי שכר המצות אין לו קץ למעלה. "ויש אומרים שאפילו הוסיף בהדס וערבה עד כמה לעולם צריך שיהיה שדרו של לולב למעלה מהם" לתת כבוד לתורה כמו שאמרו חז"ל יש בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מצוה ודוגמתו הלולב.
פירוש שני לצד מעלה
עריכהוראוי לתת חלק במעשה אלו המצות מהו הסוד שלהם הגורם למעלה. וכך היה אומר:
"שיעור הדס וערבה ב' טפחים". והענין בקיצור נמרץ כי להיות שארבע מינים הללו תלויים בשמו יתברך (כמו שאמרו חז"ל פרי עץ הדר - זה הקב"ה וכו' כנ"ל) -- לכן יהיה הרמז בהם בכל ענין. כי הנה ההדס שהוא מקביל לאות יו"ד שבשם צריך להיות עבות, כי השלש הדסים כנגד ג' אותיות יו"ד. וכאשר הם עבות[4] אז הם מקבילים למלוי שהם יו"ד וא"ו דל"ת - תשעה. והערבה כנגד אות ה"ה - לכן הם שתים - והם ד' עלים כנגד מלוי ה"ה ה"ה. והלולב כנגד אות ו"ו - ולכן צריך להיות עודף עליהם, ר"ל כנגד שנים שהם שני ווין. והאתרוג צריך להיות כביצה - היינו י' שהוא ב' פעמים ה'.
והנה המכוין בזה יקרא בן להקב"ה לפי כי הויה זו עולה בגימטריא בן.
והנה גם בשיעורים הללו יהיה בהם רמז. כי שיעור "שני טפחים של הדס וערבה" היינו בסוד "וכל בשליש", ונאמר "ושלישים על כולו", היינו שני שלישים. "ושדרו של לולב ארבעה" - שני שיעורים - כי כן הצדיק יש בו ב' בחינות כמ"ש פרשת משפטים דף ק"י (ח"ב קי, א) וזה לשונו: "אית משכיל ואית משכיל. אית משכיל לעילא, ואית משכיל לתתא". והיינו מ"ש "כדי שיהיה הלולב עודף על ההדס טפח" ז"ל(?) פרשת בלק דף ר"ד (ח"ג רד, א) וזה לשונו: "ומספר את רובע ישראל - רבעות מן מדידו דישראל איהו ברית. אמאי אקרי 'רובע'? אלא שיעורא דגופא ד' בריתות הוי בשיעור' דיליה, וברית רובע איהו בשיעורא דמדידו דגופא". ולכן בא זה השיעור כדי שתדע ותשכיל ממוצא דבר זה כי הלולב שהוא בסוד הצדיק עודף ועולה למעלה מן ההדס שהוא סוד האבות ג', כל קו הימין שהוא עולה עד מוחא עילאה כנזכר שם פרשת משפטים.
חזר והגיד כי כל הנזכר השיעור זה "באמה בת חמש טפחים" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל עץ החיים מהלך ת"ק אמה. וכל זה הוא בסוד "קו המדה" שהוא על ידי כל מעשה המשכן ובנין בית המקדש כמו ששנינו "ב' אמות היו בשושן הבירה - אחת של חמש ואחת של שש". וסוד הדבר הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ה (ח"ב קמה, א) וזה לשונו: "ויהי שירו - דא שיר השירים. וכי חמשה ואלף הוא שיר השירים?! ודאי הכי הוא. חמשה אינון תרעין דמתפתחין במלכא דשלמא דיליה ואינון חמש מאה שנין דאילנא דחיי, חמשין שנין דיובלא. ואלף - דא איהו חתן דנפיק מסטריה ואיהו ירית כל אינון חמשה למיתי לגבי כלה וכו'".
והיינו סוד "אמה בת ה' טפחים" - היינו ת"ק שנין דאילנא דחיי. "ובת שש" - רמז לחתן הנזכר. היינו "חמשה ואלף". ולכן כאשר אמה זו נעשית בת ששה שהסוד זה הוא כי אימא עילאה היא מתפשטת בעץ החיים ת"ק אמה - היינו מ"ש בזוהר ובתיקונים "אימא עילאה עד הוד אתפשטת". ואמנם גם נמשך למטה עד הצדיק ואז יהיה סוד שש טפחים כנגד יוסף הצדיק שהוא ששי. ומאחר כי אמה זו נתפשטה ונעשית בת ו' טפחים -- לכן נעשה השיעור באופן אחר. כי הנה נמצא "שיעור הדס וערבה ב' טפחים ומחצה" לפי כי כל אחד מהם מתפשט ונעשה בסוד שלשה שלישים, "שהם עשר גודלים", לפי כי אין קדושה פחותה מעשרה.
"ושיעור שידרו של לולב י"ג גודלים" - כי כן כאשר הוא נגדל תפארת ישראל וירית לאבא ואימא - אז ירית נמי י"ג מכילן דרחמי. "ויש מי שאומר ששיעור שדרו של לולב י"ד גודלים" - להודיע כי יד ה' עשתה התפשטות זה בחמש אצבעות שלה שהם סוד חמש בריחים שפירש הינוקא פרשת בלק דף קפ"ו (ח"ג קפו, א) וזה לשונו: "כתיב ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וכו'. וכתיב והבריח התיכון וכו'. ואינון חמש בריחים דאקרון חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער בחמש אצבען דידא וכו'. ועל דא כל ברכאן דכהנא באצבען תליין. פרישו דידא דמשה על דא הוה וכו'".
ולכך על כל אלה יהיה הרמז של מי שאמר "י"ד גודלים" על עיקר זה.
"ויש אומרים ששיעור הדס וערבה י"ב גודלים" - ויהיה הסוד שלהם מ"ש בזוהר פרשת ויחי דף רמ"א (ח"א רמא, א) וזה לשונו: "תו(?) תריסר תלת קשרין דדרועא ימינא חסד חסדים. תלת קשרין דדרועא שמאלא גבורה גבורות. תלת קשרין בירכא ימינא נצח נצחים. תלת קשרין בירכא שמאלא הוד והודות". הנה נתבאר מן המאמר כי ההדס שהוא בסוד הזרועות והערבה שהוא בסוד הנצחים[5] - הם י"ב. והיינו "י"ב גודלים" כשנכללים זה עם זה, חתן וכלה. כי מאחר שנעשה הכל "באמה בת ששה טפחים" אשר נתבאר לו האחד המיותר הוא כנגד החתן דנפיק מאותם חמש מאה שנין -- ולכן יהיה אלו י"ב גודלים שנכללים זה עם זה, חתן וכלה כאמור.
"ושיעור של לולב י"ו גודלים". והרמז כי הנה הוא בעצמו כולל עשר כי לא סגי בלאו הכי. ות"ק דאילנא דחיי אזיל ביה. ואחת נוספת לצדיק דנפיק מיניה.
והנה קיימנו כל דברי חז"ל כי נמצא בהם סוד גדול.
"אין להם שיעור למעלה וכו'" - בענין האורך שלהם. "ויש אומרים אפילו הוסיף בהדס וערבה כמה - צריך שיהיה יוצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח". פטפוטי בצים יש כאן. דאיתא בזוהר פרשת תצוה (ח"ב קפו, ב) וזה לשונו: "עץ דכל הדורא דגופא ביה תלייא. ודא איהו עץ עושה פרי. כפת תמרים - הכא אתכלילת אתתא לבעלה בלא פירודא. כפות תמרים כחדא. וענף עץ עבות - תלתא. ועלין דיליה - דא בסטרא דא ודא בסטרא דא, וחד דשליט עלייהו. ערבי נחל - תרי דלית להו ריחא וטעמא כשוקין בבני נשא. ובגין כך לולב נטיל כולהו כחוטא דשדרא קיימא דגופא. ומה דנפיק לבר טפח - הכי הוא בגין לאשלמא ולאפקא כלא ולשמשא כדקא חזי וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי "טפח העודף" צריך להיות יוצא למטה כדי לשמשא כדקא חזי. אמנם הראשונים הבינו המימרא דר' יוחנן שאמר "שידרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח" -- הבינו כי כונת ר' יוחנן שיצא מן ההדס מלמעלה. ולא היא. אלא כמ"ש בזוהר רב ייבא סבא ע"ה שיצא מלמטה לשמשא בנוקב' שהרי שם משימים האתרוג לחבר חתן וכלה. אמנם למעלה - מה מועיל שיצא משם הלולב? ואני לא באתי להכריע ח"ו, רק להודיע דרך ה' לירא שמים שיצא ידי כולם. כי הנה לכן אני מפרש כל הסברות הללו דיש אומרים, ולכן ראוי שיצא הלולב טפח מלמטה כדי לחבר שם האתרוג. שהנה נתבאר למטה כי שיעור הלולב ד' טפחים כנגד ד' בריתות שהוא שיעורא דגופא (כנזכר בזוהר), והאחד מהם הוא טפח שיעורא דברית. ולכן זה יהיה לחברא אתתא בבעלה. וגם יניח למעלה כנגד מה שעולה למעלה כמ"ש פרשת משפטים "אית משכיל לעילא ואית משכיל לתתא". ובזה יהיה יוצא ידי חובתו לדברי הכל.
- ^ כך מופיע בדפוס כאן וכן נראה מתוך פירושו, וזאת בניגוד לגרסת השו"ע אצלנו, וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי עפ"י סברא. ובדפוס כתוב 'ההדס' - ויקיעורך
- ^ לא ברור כאן אם חסר מילים או טקסט. וצע"ע - ויקיעורך
- ^ לא הבנתי. ואולי צריך להגיה כאן 'וכאשר הם שלשה'... וצע"ע - ויקיעורך
- ^ היה נראה שיש להגיה כאן 'בסוד הרגלים', וצע"ע - ויקיעורך